קהילת יהודי וילנה / וילניוס
וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.
ראשית הקהילה היהודית
המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.
וילנה - מרכז של לימוד תורה
כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.
ההתנגדות לחסידות
בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.
במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.
זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.
המאה ה- 19
גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.
בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.
במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.
וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית
בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.
המחצית הראשונה של המאה ה- 20
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.
גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.
בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.
תקופת השואה
מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.
הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.
בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.
בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.
ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.
ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.
חידוש החיים היהודים בווילנה
ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.
ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.
ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.
ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.
ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.
פעילות תרבותית
הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.
במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.
בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.
חינוך
כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.
סעד ורווחה
הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.
הקהילה היהודית במאה ה- 21
לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .
במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.
תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.
בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.
בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.
גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.
בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.
בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.
בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.
משה בן מרדכי מייזל
(אישיות)Moses ben Mordechai Meisel (c.1760-1838), torah scholar, author, maskil. Born in Vilna, Lithuania.
In his youth Meisel was one of the pupils closest to the Rabbi Elijah ben Solomon Zalman, the.Vilna Gaon. Later, he came under the influence of Rabbi Shneur Zalman of Lyady, the founder of Habad and he joined the Hassidic movement. In consequence, fearing persecution by the conservative Vilna religious establishment, Meisel fled to Germany. He had no desire to participate in the bitter controversies which divided Polish Jewry at that time. In Germany he became familiar with German literature and studied the writings of Moses Mendelssohn and other members of the Haskalah movement. During the Napoleonic Wars, Meisel conferred with representatives of the French government on several occasions. Shneur Zalman convinced him to stop these talks; this aroused the suspicions of Napoleon's aides who were convinced that he was collaborating with the Russians and Meisel was compelled to flee. He went to Eretz Israel and in 1813 lived in Hebron. He returned to Lithuania only after the French defeat. During the 1820s he went once more to Hebron, and in his last years he was closely associated with Sir Moses Montefiore.
Moses Meisel's poem Shirat Mosheh (Shklov, 1788) is based on the 613 laws which govern Jewish life, each line of the poem begins with a letter from the Ten Commandments.
Meisel died in Hebron in c.1838.
צמח שבד
(אישיות)Zemach Shabad (Szabad) (1864-1935), physician, communal leader, and publicist, one of the heads of the Vilna community. Born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). In 1881, Shabad moved with his family to Moscow, where he completed his studies in medicine at Moscow University (1884-1889). In 1894 he settled in Vilna, devoting himself to work in a hospital of which he eventually became a director.
Active in many communal organizations, Shabad for many years served as chairman of YEKOPO [Lithuanian Jewish Relief Committee]. He was active in promoting ORT, the world-wide organization whuich supported vocational training for Jewish youth, in Vilna and was its chairman until 1925. His also founded the Vilna branch of OZE [The society for the Protection of the Health of Jews], which was affiliated to the national organization of TOZ. The committee organized health clinics, the spreading of health care information and awareness of preventative medicine amongst the Jews of northern Europe. In this connection he wrote numerous articles about medical care and research in Folksgesund, the magazine of TOZ.
Shabad was a delegate at a conference of the Haskalah movement at St. Petersburg. A convinced socialist he participated in the 1905 Russian Revolution and as a result was exiled for three years. During World War I, Shabad worked to protect Jews in the battle areas from epidemics and hunger. In 1919-1920 he was president of the Vilna Jewish community council, and between 1919 and 1927 was a member of the Vilna municipal council. He established evening schools for women.
Politically he was affiliated with the Folkist Party (Folkspartei) in Poland which was founded after the 1905 pogroms in the Russian Empire – the party sought to achieve cultural and national autonomy for Jews in the Diaspora. In economic matters the party was liberal, secular and democratic. He was personally close to the party leadership. After the 1926 split in the party Shabad, as head of the dissidents whose center was in Vilna, made contact with the minority bloc, and in 1928 was elected a member of the Polish Senate. There he fought manifestations of anti-Semitism and discrimination by the government. At the end of his life he became close to the neo-Territorialist movement. Supporting Jewish cultural and national autonomy, and as one of the active members of the Central Yiddish School Organization (CYSHO), he struggled for the rights of secular schools with Yiddish as their language of instruction. He was one of the founders of the YIVO research institute which was established in Vilna.
ישעיה איזנשטאט
(אישיות)Isaiah Eisenstadt (pseudonyms Yudin, Vitali) (1867-1937), one of the founders of the Jewish socialist revolutionary movement in Russia, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire).
Eisenstadt was member of the Narodnaya Volya ("Will of the People") movement during the 1880's. He was arrested and sentenced for revolutionary activities. After one year in prison, he returned to Vilna, and joined the Social Democrats. He was an energetic organizer amongst the Jewish workers of Vilna and Odessa. The Russian authorities exiled him to Siberia from 1896 to 1901. After his return he became one of the founders of the Bund within which he was prominent amongst the "anti-legalists" (as opposed to the "legalists" whose activities were with the law). As a result he was frequently arrested. A member of the central committee of the Russian Social Democratic Workers Party, Eisenstadt tried to arrange a compromise between the Mensheviks and the Bolsheviks. After the February 1917 Revolution, Eisenstadt was active in St.Petersburg. He was elected vice-chairman of the central committee of the Bund but joined the Social Democratic Bund after its split with the communists. In 1922 he was again arrested but was given permission to emigrate from the USSR. He went to Berlin and then Paris where he continued with his political activities, this time with the Menshevik émigrés. His wife was Lyuba Eisenstadt-Levinson, a leading socialist activist in her own right.
דוד מקלר
(אישיות)David Meckler (1891-1976), editor, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). In 1907 he emigrated to the United States and studied journalism at University College of Communication in Boston. Although he had received his higher education in English he preferred to communicate in Yiddish, his mother-tongue. His first articles were published in the Yiddisher Advocat (Boston); in 1911-12 Meckler was editor of the Jewish Weekly in Boston, which appeared in both Yiddish and English. Moving to New York City in 1913, Meckler joined the staff of the Varheit where he remained for 5 years. He later wrote for the Morning Journal and served as editor in chief of The Day‐Jewish Journal, which ended publication in 1971 after 57 years as the largest Yiddish‐language newspaper in the United States. Meckler, also known under his pseudonym Ben Shloimi, wrote The Truth About Henry Ford (Yiddish; 1924); Fun Rebens Hoif, (a collection of Hassidic tales in Yiddish; 1932); Machine and Men in Soviet Russia (Yiddish; 1935,) and Miracle Men (Hassidic tales written in English; 1936).
מיכה יוסף (מיכ"ל) לבנזון
(אישיות)Micah Joseph (Mikhal) Lebensohn (1828-1852), Hebrew poet of the Haskalah.
Son of poet Abraham Dov Lebensohn, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). Despite his death at the age of 24, he was an outstanding intellectual and a very influential member of the Haskalah movement in Lithuania. Parallel to a traditional Jewish education he was privately tutored in German, Polish, Russian and French. At the age of 19 he translated into Hebrew most of the second book of Vergil’s Aenid from Schiller's German version. This established his reputation in Vilna. One year later he translated Vittorio Alfieri’s play Saul.
At the age of 17 Lebensohn contracted tuberculosis and was sent to Germany for treatment. He was never cured. He however continued to write until almost the end of his short life. He became acquainted with contemporary literature and attended lectures on philosophy. He was influenced by Shneur Zachs and by Leopold Zunz who encouraged him to write epic poetry, depicting personal emotions. After his death, his father published his works in two parts "Shirei Bat Zion" (1851) and "Kinnor Bat Zion" (1870).
Lebensohn was influenced also by the Romantic movement, which accounts for emphasized the youthful freshness of his lyrical poetry, depicting personal emotions and experiences. This contrasts with the rationalism and moralizing of earlier Haskala literature. Many of Lebensohn’s greatest poetry focuses on tragic and crucial moments in the lives of his hero - as a lyric poet he knows well how to portray the battles being fought out in the hero’s tortured soul. This often reflected his own personal situation.
אברהם דב (אד"ם) לבנזון
(אישיות)Abraham Dov Lebensohn ( Adam ha-Kohen), (1794-1878), Hebrew poet of the Haskala, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). He received a traditional elementary and yeshiva education. He openly declared his allegiance to the principles of the Haskala. From 1849 to 1853 Lebensohn together with Isaac ben Jacob and Behak produced a commentary on Moses Mendelsohn’s translation of the Bible. This commentary made a substantial contribution to the spreading of the ideas of the Haskala amongst Russian Jewry. After the death of M.A. Guenzburg in 1846, he became the accepted leader of the maskilim in Vilna. Lebensohn became main preacher at the Tohorat HaKodesh synagogue and then in 1847 he was appointed teacher of Hebrew, Aramic and Bible at the government rabbinical school. In 1874 he published a Hebrew grammar.
Lebensohn contributed to several Hebrew periodicals. The first poems he wrote were for weddings or funerals of important members of the Vilna community. Lebensohn’s first published collection of poetry written in Hebrew was "Shirei Sefat Kodesh" (1842) ("Poems in the Holy Tongue"). In 1842 he wrote a drama “Emet veEmunah” ("Truth and Faith"), but for fear of offending orthodox sensibilities it was published only in 1867 – by that time many thought it too tame. He published a second edition two years later. In 1895 a six volume collection of his and those of his son Mikhal was published under the title "Kol Shirei Adam ve Michal".
Although his knowledge of European languages was limited, Lebensohn was influenced by West European literature and culture and by a number of Jewish and non Jewish west European writers including Luzzatto, Herz Wessely and Schiller. Most of his poems dealt with the conflict between the light (Enlightened rationalism, Haskala, optimism) and the dark and harsh reality of life (six of his children died during his lifetime). His songs became very popular. His command of Hebrew was superb and is considered to be the first eastern European Hebrew poet of significance.
יוסף אליהו טריווש
(אישיות)Joseph Elijah Triwosch (1855-1940), Hebrew writer, biblical commentator, and educator, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), he grew up in the environment of the Haskalah movement. He settled in Grodo (now Hrodna, in Belarus) as a teacher of Hebrew, Russian and general subjects. He started to write in 1873 when he published his first story in Ha-Levanon. Other stories, some of the first examples of modern Hebrew fiction, were published in Ha-Shahar, Ha-Melitz, Ha-Carmel, and Ha-Shiloah and other Hebrew literary publications. Most describe Jewish life in Russia. His story Ha-Litai in Ha-Shahar, (1880) and especially his book Dor Tahpukhot (1881), which was about the activities of Russian Social Democrats, made a great impression.
After World War I, Triwosch returned from St. Petersburg to Vilna and taught at the Hebrew secondary school of Vilna. In his last years, he also engaged in biblical and philological research. He wrote the major part of the commentary to the individual books of Mikra Meforash (1909), a project of biblical exegesis, which he edited together with N. Lewin, D. Lewin, and D. Nottick. Triwosch translated into Hebrew the works of Theodore Herzl and also Tolstoy's War and Peace and Anna Karenina (1918-22). He published an anthology of medieval Hebrew literature (1925), and wrote a textbook Hystoria Ke'lalit together with M.Y.Nadel..
אוריאל ויינרייך
(אישיות)Uriel Weinreich (1925-1967), Yiddish and general linguist, editor, and educator, born in Vilnius (Vilna), Lithuania (then part of Poland), he was the son of linguist Max Weinreich. He emigrated to the USA in 1940. Weinreich earned his Ph.D. from Columbia University and went on to teach there, specializing in Yiddish studies, sociolinguistics (the study of the connections between language and society and the way it is used in different social situations) and dialectology (the study of dialects). He advocated the study of semantics as a branch of linguistics and edited an influential Yiddish-English dictionary. He is credited with being the first linguist to recognize the phenomenon of "interlanguage", a temporary tool in language or dialect acquisition.
He was appointed professor of Yiddish language, literature, and culture at Columbia University in 1959, and served also as chairman of the university's Department of Linguistics (1957-1965). His monograph Languages in Contact: Findings and Problems (1952), became a standard reference work in its field; the textbook College Yiddish: An Introduction to the Yiddish Language and to Jewish Life and Culture (1949) which was reprinted 10 times. Weinreich's research papers, written and published in Yiddish, English, Hebrew, French, and Russian, ranged from a cultural history of Yiddish rhyme through phonology, grammatical theory, bilingualism, language standardization, dialectology, semantics, and lexicology.
Weinreich edited the U.S. State Department's Problems of Communism (1950-1951); the linguistic journal Word (1953-1960), the first three volumes of The Field of Yiddish: Studies in Yiddish Language, Folklore, and Literature (1954, 1963, 1969), and the YIVO's Yidisher Folklor [YIVO, the Jewish Scientific Institute founded in Vilna but now centred in New York which preserves mainly Yiddish manuscripts]. He was the editor of the Yiddish section in the Encyclopaedia Brittanica's World Language Dictionary (1954). He published Language and Culture Atlas of Ashkenazic Jewry, a large-scale project designed to record and study Yiddish dialects by harnessing the methods of advanced linguistic research and computer data processing.
אליקום צונזר
(אישיות)Eliakum Zunser (1836-1913). Yiddish poet, song-writer and badchen [Hassidic wedding entertainer]. Born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), in his youth he began to compose songs for weddings which he set to music of an Oriental character. He was at first associated with the Musar movement but was later drawn to the Haskalah. He was forcible conscripted into the Russian army in 1856 but was soon released.
In the 1870s his wife and 9 children all died. After the pogroms which followed the assassination of the Czar Alexander II he became associated with the Zionist movement and was affiliated with Hovevei Zion and Bilu. In 1889, Zunser emigrated to the United States, where he toured the country singing and reciting his songs. In 1905 he settled in New York
His first published book was Shirim Hadashim (Vilna, 1862). Altogether he wrote more than 600 poems, which were published in sixty-five collections, some with music and some with translation into Hebrew. The themes of his poems were simple and had catchy tunes intended to appeal to popular fancy, but many of them were melancholy reflecting the tragedies which occurred during his life. Some were influenced by the desire to return to Palestine and till its soil. Several of his earliest poems describe the plight of the Jewish draftees in Russia.