אליקום צונזר
Eliakum Zunser (1836-1913). Yiddish poet, song-writer and badchen [Hassidic wedding entertainer]. Born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), in his youth he began to compose songs for weddings which he set to music of an Oriental character. He was at first associated with the Musar movement but was later drawn to the Haskalah. He was forcible conscripted into the Russian army in 1856 but was soon released.
In the 1870s his wife and 9 children all died. After the pogroms which followed the assassination of the Czar Alexander II he became associated with the Zionist movement and was affiliated with Hovevei Zion and Bilu. In 1889, Zunser emigrated to the United States, where he toured the country singing and reciting his songs. In 1905 he settled in New York
His first published book was Shirim Hadashim (Vilna, 1862). Altogether he wrote more than 600 poems, which were published in sixty-five collections, some with music and some with translation into Hebrew. The themes of his poems were simple and had catchy tunes intended to appeal to popular fancy, but many of them were melancholy reflecting the tragedies which occurred during his life. Some were influenced by the desire to return to Palestine and till its soil. Several of his earliest poems describe the plight of the Jewish draftees in Russia.
זונסר
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה צונס ע"נ הריין ליד העיר קולן, גרמניה; במקום הזה נוסדה הקהילה היהודית הראשונה בגרמניה בתחילת המאה ה-4. Von Zons מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 בגרמניה.
צונס מתועד בתחילת המאה ה-18 עם יעקוב אמזל צונץ, אשר ביקר ביריד של לייפציג בשנים 1722 ו-1723.
פירוש הסופית הגרמנית "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-". אישים מוכרים שנשאו את שם המשפחה היהודי זונסר כוללים את המשורר היידיש אליקום צונסר (1913-1836) אשר נולד בליטא וחי בארה"ב. צונס מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1802 עם סולומון הרץ ויעקוב צונס בעיר פרנקפורט אם מיין, גרמניה.
וילנה / וילניוס
(מקום)וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.
ראשית הקהילה היהודית
המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.
וילנה - מרכז של לימוד תורה
כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.
ההתנגדות לחסידות
בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.
במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.
זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.
המאה ה- 19
גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.
בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.
במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.
וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית
בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.
המחצית הראשונה של המאה ה- 20
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.
גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.
בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.
תקופת השואה
מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.
הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.
בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.
בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.
ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.
ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.
חידוש החיים היהודים בווילנה
ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.
ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.
ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.
ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.
ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.
פעילות תרבותית
הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.
במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.
בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.
חינוך
כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.
סעד ורווחה
הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.
הקהילה היהודית במאה ה- 21
לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .
במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.
תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.
בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.
בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.
גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.
בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.
בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.
בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.
ניו יורק
(מקום)ניו יורק New York
עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.
תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.
עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.
יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.
קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.
בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.
בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.