יוסף אליהו טריווש
Joseph Elijah Triwosch (1855-1940), Hebrew writer, biblical commentator, and educator, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), he grew up in the environment of the Haskalah movement. He settled in Grodo (now Hrodna, in Belarus) as a teacher of Hebrew, Russian and general subjects. He started to write in 1873 when he published his first story in Ha-Levanon. Other stories, some of the first examples of modern Hebrew fiction, were published in Ha-Shahar, Ha-Melitz, Ha-Carmel, and Ha-Shiloah and other Hebrew literary publications. Most describe Jewish life in Russia. His story Ha-Litai in Ha-Shahar, (1880) and especially his book Dor Tahpukhot (1881), which was about the activities of Russian Social Democrats, made a great impression.
After World War I, Triwosch returned from St. Petersburg to Vilna and taught at the Hebrew secondary school of Vilna. In his last years, he also engaged in biblical and philological research. He wrote the major part of the commentary to the individual books of Mikra Meforash (1909), a project of biblical exegesis, which he edited together with N. Lewin, D. Lewin, and D. Nottick. Triwosch translated into Hebrew the works of Theodore Herzl and also Tolstoy's War and Peace and Anna Karenina (1918-22). He published an anthology of medieval Hebrew literature (1925), and wrote a textbook Hystoria Ke'lalit together with M.Y.Nadel..
טריווש
(שם משפחה)TRIWOSCH, TRIWOSH, TREIVISH
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
בדומה לדרייפוס, שפירושו המילולי "שלוש רגליים", בגרמנית, שם משפחה זה יכול להיות קשור בשמותיהן של מספר ערים ועיירות בצרפת וגרמניה. אחת הערים ששמה קשור בשם משפחה זה היא טריאר, ששמה הרומי היה אוגוסטה טרביורום ובצרפתית ידועה בשם טרב, הנמצאת במערב גרמניה - שמה בצרפתית עתיקה הוא טריבס ובמקורות יהודיים היא מופיעה בשם טריוס או טרבס ; היהודים חיו שם מאז המאה ה-10 והקהילה שלהם מתועדת בשנת 1066. מקומות נוספים כוללים את טרב, עיירה במחוז גארד בצרפת; טרואה, המופיעה במקורות היהודיים בצורה טרויש, עיר הולדתו של רש"י הנמצאת היום במחוז אוב בצרפת; שם מתועדת קהילה יהודית במחצית הראשונה של המאה ה-11; טרויסו, עיר על יד ונציה באיטליה, שם היהודים התיישבו מאז המאה ה-10; טרוו (במקורות יהודיים טרבוט, באיטלקית טראבוט), עיירה במחוז הצרפתי אין, בבורגונדיה, שהיישוב היהודי במקום מתועד מאז המאה ה-14.
פון טרבס מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1135; טרבס במאה ה-13; טרבו ב-1380; טרבו וטרבוטו במאה ה-14; דה טרבןס ב-1400; טרביס ב-1442; טרב ב-1627; פון טריאר ב-1644; טריאר ב-1675; דרייפוס ב-1680; טריפוס ב-1694; דרייפוס ב-1697; טרפוס ב-1719; דרייפוס ודאיפוס ב-1755; טרפוס וטרף ב-1800 וטריפוס, טרייפוס, דרייפוס בשנת 1809. הגרסה האנגלית דריפוס מתועדת במאה ה-20.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי טריווש כוללים את יוסף טריווש (1940-1855), סופר ומושורר עברי ופרשן התנ"ך יליד ברוסיה.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
בדומה לדרייפוס, שפירושו המילולי "שלוש רגליים", בגרמנית, שם משפחה זה יכול להיות קשור בשמותיהן של מספר ערים ועיירות בצרפת וגרמניה. אחת הערים ששמה קשור בשם משפחה זה היא טריאר, ששמה הרומי היה אוגוסטה טרביורום ובצרפתית ידועה בשם טרב, הנמצאת במערב גרמניה - שמה בצרפתית עתיקה הוא טריבס ובמקורות יהודיים היא מופיעה בשם טריוס או טרבס ; היהודים חיו שם מאז המאה ה-10 והקהילה שלהם מתועדת בשנת 1066. מקומות נוספים כוללים את טרב, עיירה במחוז גארד בצרפת; טרואה, המופיעה במקורות היהודיים בצורה טרויש, עיר הולדתו של רש"י הנמצאת היום במחוז אוב בצרפת; שם מתועדת קהילה יהודית במחצית הראשונה של המאה ה-11; טרויסו, עיר על יד ונציה באיטליה, שם היהודים התיישבו מאז המאה ה-10; טרוו (במקורות יהודיים טרבוט, באיטלקית טראבוט), עיירה במחוז הצרפתי אין, בבורגונדיה, שהיישוב היהודי במקום מתועד מאז המאה ה-14.
פון טרבס מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1135; טרבס במאה ה-13; טרבו ב-1380; טרבו וטרבוטו במאה ה-14; דה טרבןס ב-1400; טרביס ב-1442; טרב ב-1627; פון טריאר ב-1644; טריאר ב-1675; דרייפוס ב-1680; טריפוס ב-1694; דרייפוס ב-1697; טרפוס ב-1719; דרייפוס ודאיפוס ב-1755; טרפוס וטרף ב-1800 וטריפוס, טרייפוס, דרייפוס בשנת 1809. הגרסה האנגלית דריפוס מתועדת במאה ה-20.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי טריווש כוללים את יוסף טריווש (1940-1855), סופר ומושורר עברי ופרשן התנ"ך יליד ברוסיה.
וילנה / וילניוס
(מקום)וילנה
וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.
ראשית הקהילה היהודית
המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.
וילנה - מרכז של לימוד תורה
כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.
ההתנגדות לחסידות
בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.
במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.
זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.
המאה ה- 19
גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.
בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.
במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.
וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית
בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.
המחצית הראשונה של המאה ה- 20
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.
גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.
בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.
תקופת השואה
מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.
הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.
בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.
בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.
ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.
ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.
חידוש החיים היהודים בווילנה
ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.
ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.
ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.
ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.
ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.
פעילות תרבותית
הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.
במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.
בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.
חינוך
כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.
סעד ורווחה
הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.
הקהילה היהודית במאה ה- 21
לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .
במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.
תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.
בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.
בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.
גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.
בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.
בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.
בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.
וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.
ראשית הקהילה היהודית
המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.
וילנה - מרכז של לימוד תורה
כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.
ההתנגדות לחסידות
בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.
במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.
זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.
המאה ה- 19
גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.
בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.
במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.
וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית
בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.
המחצית הראשונה של המאה ה- 20
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.
גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.
בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.
תקופת השואה
מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.
הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.
בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.
בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.
ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.
ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.
חידוש החיים היהודים בווילנה
ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.
ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.
ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.
ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.
ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.
פעילות תרבותית
הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.
במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.
בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.
חינוך
כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.
סעד ורווחה
הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.
הקהילה היהודית במאה ה- 21
לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .
במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.
תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.
בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.
בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.
גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.
בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.
בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.
בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.
גרודנו
(מקום)גרודנו
(ברוסית הורודנו)
עיר בבלרוס, בין שתי מלחמות העולם במחוז ביאליסטוק, פולין. גרודנו הייתה בממלכת פולין-ליטא עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 ואז עברה לשליטת רוסיה הצארית, עד לכינונה של פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה.
כתב-זכויות שקיבלה קהילת גרודנו מידי דוכס ליטא ויטולד בשנת 1389 מלמד כי היהודים החזיקו בנכסי דלא ניידי בעיר ובסביבה, ועסקו במסחר במלאכה ובחקלאות. בשנת 1495 גורשו עם שאר יהודי ליטא ורכושם הוחרם, אך כעבור שמונה שנים הורשו לחזור לתבוע את השבת הגזל.
במאה ה- 16 נודעה קהילת גרודנו כמקום תורה וחכמה עם בתי-מדרש רבים וישיבות. סופרי הדור כינו אותה "הר-אדוני". במחצית השנייה של המאה ה- 16 ישבו בגרודנו כאלף יהודים ועל רבניה נמנה אז מרדכי יפה, בעל "לבוש מלכות".
בתקופת פרעות ת"ח ות"ט בהנהגת חמלניצקי (1648 – 1649) לא נפגעה הקהילה ואף נתנה מקלט לפליטים מיישובי הדרום. לעומת זאת סבלה מפלישת הצבאות הרוסיים והשוודים בשנים 1655 – 1657 ומקנאותם של הישועים שהיו חוטפים ילדים לשמד. הקהילה שקעה בחובות כבדים מחמת הצורך לגייס כספים לפדיון השבויים האלה.
עלילות-דם אירעו בעיר בשנים 1790, 1816. גרודנו היתה אחת משלוש הקהילות הגדולות במדינה, והיה לה ייצוג בוועד ליטא ואף נשאה באחריות להגנה על נאשמים יהודיים בפני בית-הדין הליטאי לערעורים שישב בה.
בגרודנו נדפס הספר העברי הראשון בליטא (1788) וב-1793 נוסד בית-דפוס שני שממנו צמח המפעל
המפורסם של משפחת רום בווילנה. הקהילה מנתה אז כ- 4,000 איש והיתה הגדולה בליטא אחרי וילנה. במאה ה- 17 וה- 18 כיהנו בגרודנו הרבנים יונה בן ישעיה תאומים בעל "קקיון דיונה", משה בן אברהם בעל "תפארת למשה", יהושע בן יוסף בעל "מגיני שלמה", מרדכי זיסקינד מרוטנבורג, שמחה בן נחמן רפופורט מדובנו, ואחרים. כשנפטר הרב בנימין ברוידא (1818) גרמה המחלוקת סביב יורשו למינוי "מורי הוראה" במקום רבנים ראשיים. על חכמי גרודנו נמנו גם המקובל אלכסנדר זיסקינד ונחום בן עוזיאל (הרב נחומ'קה במאה ה- 19) שהתפרסם בדאגתו המופלגת לעניים.
בשנת 1816 חיו בגרודנו 8,420 יהודים בערך (85 אחוזים מכלל האוכלוסייה), בשנת 1887 עלה מספרם ל- 27,350 בקירוב (67 אחוזים), ובשנת 1912 ל- 34,500. הפינוי לפנים רוסיה (1915) הביא לירידת המספר ל- 15,500 ב-1916.
יהודי גרודנו התפרנסו בעיקר ממסחר (בעיקר בתוצרת חקלאית ועצי בניין) וממלאכה, ובמרוצת הזמן גם מתעשיות שונות. ב- 1887 היו בבעלות יהודית 88 אחוזים מכל המסחר בעיר, 76 אחוזים מבתי החרושת והמלאכה, 65.2 אחוזים מנכסי דלא ניידי. המצב נשאר בעינו עד מלחמת העולם הראשונה, אבל בפולין העצמאית נדחקו היהודים בשיטתיות מעמדותיהם הכלכליות; לעומת 1,273 מפעלים היהודיים ב- 1921 נותרו בבעלותם בשנת 1937 65 בלבד. בין המפעלים שהולאמו בשנות העשרים היה גם בית-חרושת לטבק של י. שרשבסקי שהעסיק לפני המלחמה 1,800 פועלים וסיפק פרנסה למאות משפחות יהודיות. המפעל שבת בשבתות ובמועדי ישראל וקיים בית-ספר לילדי העובדים.
בשנות ה- 30 של המאה העשרים שימשו מפעלים רבים כנקודות הכשרה לעולים לארץ ישראל.
נגידים תרמו ביד רחבה להקמת מוסדות צדקה ואגודות לעזרה הדדית; אגודה שיתופית להלוואה וחסכון, מן הראשונות ברוסיה, נוסדה בגרודנו ב- 1900. היו בה בתי-יתומים, בתי- חולים, מושבי- זקנים ובית-ספר מעולה למלאכה. בשנים 1939 - 1920 עמד בראש הישיבה הגדולה של גרודנו "שערי התורה" הגאון ר' שמעון שקופ ובשדה הספרות פעלו אברהם שלום פרידברג, בעל "זכרונות לבית דוד", והמשורר האידי לייב נאידוס; בגרודנו נולד המשורר העברי אבא אשר בן אליהו שפירא (קונסטאנטין).
חוג סוציאליסטי יהודי היה קיים בגרודנו עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 ולקראת סוף המאה התחזקו תנועות הפועלים, בפרט של ה"בונד". אלה עסקו, בין השאר, גם בארגון הגנה עצמית בשנים 1903 ו- 1907, והיו מהם שנקמו דם יהודי שנשפך בפרעות ביאליסטוק. בין שתי מלחמות-העולם נאבקו הפועלים היהודיים על זכותם לעבודה ונגד האפליה שנקטה ממשלת פולין כלפי היהודים.
בין העולים הראשונים מגרודנו היה ר' פישל לאפין שהשתקע בירושלים ב- 1863. ב- 1872 נוסדה בגרודנו אגודה ליישוב בארץ ישראל וכעבור שנים אחדות רכשה אגודה שנייה קרקעות בפתח תקוה; אחד ממתיישביה הראשונים היה מרדכי דיסקין איש גרודנו.
"חובבי-ציון" בגרודנו תרמו כסף לבניין בית-הספר לבנות ביפו ב- 1890. האחים בצלאל ולייב יפה בלטו בעבודתם הציונית בעיר ואגודת "חובבי-ציון" המקומית היתה מן המצויינות והפעילות ביותר ברוסיה. בגרודנו היו מדפיסים במחתרת את השקל הציוני. גם בפולין העצמאית הוסיפה גרודנו להיות מרכז ציוני חשוב ובשנים 1939 - 1941 , תחת שליטת ברית המועצות, פעלה בה מחתרת להעלאת מעפילים דרך וילנה. ב- 1900 נוסד בגרודנו "חדר מתוקן", אחד הראשונים ברוסיה, וכעבור שנה נפתחו חוגים להכשרת מורים עבריים שהתפתחו ל"קורסים הפדאגוגיים" המפורסמים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נוסד בעיר בית-ספר "תרבות" בהנהלת נח באס. סניף "החלוץ" בגרודנו היה בין הראשונים בליטא והעלייה השלישית (מפולין) התחילה למעשה בעיר זאת.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ובעוד פולין נכבשת בידי הגרמנים, ערכו התושבים המקומיים פוגרום ביהודים בימים 18 עד 20 בספטמבר 1939, ערב כניסת הצבא האדום לאזור בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות.
הגרמנים נכנסו לגרודנו ביום מתקפתם על ברית המועצות , 22 ביוני 1941, וב-7 ביולי הוציאו להורג 80 יהודים בעלי מקצועות חופשיים. ב- 1 בנובמבר הם ריכזו את יהודי גרודנו בשני גטאות, גטו ל"פועלים כשירים" בשכונת בית-הכנסת ובשוק הדגים, וגטו ל"בלתי-פרודוקטיביים", בפרבר סלובודקה. כעבור שנה החלו לחסל את יהודי העיר, בשלבים. באמצע נובמבר 1942 לקחו את אנשי סלובודקה ל"מקומות-עבודה", ולמעשה אל מחנה ההשמדה באושוויץ. באותו חודש העבירו 4,000 בני אדם מן הגטו השני אל מחנה מעבר בקלוואסין הסמוכה, ומשם, יחד עם יהודי עיירות סמוכות, אל אושוויץ וטרבלינקה. בימים 17 – 22 בינואר 1943 נשלחו לטרבלינקה 10,000 יהודים, את האחרונים העבירו לביאליסטוק ב- 12 במארס. לפי מקורות נאציים נשלחו למחנות ההשמדה 44,049 יהודים - מגרודנו עצמה 20,577 ומן הסביבה 23,472. כ- 180 מיהודי גרודנו והסביבה היו בחיים עם שחרור העיר ביולי 1944.
בתחילת שנת 1942 התארגנה בגרודנו מחתרת יהודית. חברי תנועות הנוער הציוניות, בעיקר נערות, הקימו לשכת קשר עם גטאות וילנה, ורשה וביאליסטוק. חברי המחתרת הדפיסו תעודות "אריות" מזויפות ורשיונות נסיעה לפעילים. לפני ה"אקציה" הגדולה ניסו להתנקש בסטרבלוב ובקורט ויזה, מראשי התליינים במקום, ולארגן בריחה המונית מבית-הכנסת הגדול. קבוצות פרטיזנים מגרודנו פעלו ביערות הסביבה.
שנים אחדות אחרי השואה ישבו בעיר כ- 20,000 יהודים. בשנות ה- 50 של המאה העשרים נחרש בית-העלמין היהודי ונעקרו מציבות, ובמקומן הוקמה אנדרטה ללנין. בקירבת העיר מצויים ארבעה קברות-אחים ועליהם מצבות-זיכרון.
(ברוסית הורודנו)
עיר בבלרוס, בין שתי מלחמות העולם במחוז ביאליסטוק, פולין. גרודנו הייתה בממלכת פולין-ליטא עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 ואז עברה לשליטת רוסיה הצארית, עד לכינונה של פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה.
כתב-זכויות שקיבלה קהילת גרודנו מידי דוכס ליטא ויטולד בשנת 1389 מלמד כי היהודים החזיקו בנכסי דלא ניידי בעיר ובסביבה, ועסקו במסחר במלאכה ובחקלאות. בשנת 1495 גורשו עם שאר יהודי ליטא ורכושם הוחרם, אך כעבור שמונה שנים הורשו לחזור לתבוע את השבת הגזל.
במאה ה- 16 נודעה קהילת גרודנו כמקום תורה וחכמה עם בתי-מדרש רבים וישיבות. סופרי הדור כינו אותה "הר-אדוני". במחצית השנייה של המאה ה- 16 ישבו בגרודנו כאלף יהודים ועל רבניה נמנה אז מרדכי יפה, בעל "לבוש מלכות".
בתקופת פרעות ת"ח ות"ט בהנהגת חמלניצקי (1648 – 1649) לא נפגעה הקהילה ואף נתנה מקלט לפליטים מיישובי הדרום. לעומת זאת סבלה מפלישת הצבאות הרוסיים והשוודים בשנים 1655 – 1657 ומקנאותם של הישועים שהיו חוטפים ילדים לשמד. הקהילה שקעה בחובות כבדים מחמת הצורך לגייס כספים לפדיון השבויים האלה.
עלילות-דם אירעו בעיר בשנים 1790, 1816. גרודנו היתה אחת משלוש הקהילות הגדולות במדינה, והיה לה ייצוג בוועד ליטא ואף נשאה באחריות להגנה על נאשמים יהודיים בפני בית-הדין הליטאי לערעורים שישב בה.
בגרודנו נדפס הספר העברי הראשון בליטא (1788) וב-1793 נוסד בית-דפוס שני שממנו צמח המפעל
המפורסם של משפחת רום בווילנה. הקהילה מנתה אז כ- 4,000 איש והיתה הגדולה בליטא אחרי וילנה. במאה ה- 17 וה- 18 כיהנו בגרודנו הרבנים יונה בן ישעיה תאומים בעל "קקיון דיונה", משה בן אברהם בעל "תפארת למשה", יהושע בן יוסף בעל "מגיני שלמה", מרדכי זיסקינד מרוטנבורג, שמחה בן נחמן רפופורט מדובנו, ואחרים. כשנפטר הרב בנימין ברוידא (1818) גרמה המחלוקת סביב יורשו למינוי "מורי הוראה" במקום רבנים ראשיים. על חכמי גרודנו נמנו גם המקובל אלכסנדר זיסקינד ונחום בן עוזיאל (הרב נחומ'קה במאה ה- 19) שהתפרסם בדאגתו המופלגת לעניים.
בשנת 1816 חיו בגרודנו 8,420 יהודים בערך (85 אחוזים מכלל האוכלוסייה), בשנת 1887 עלה מספרם ל- 27,350 בקירוב (67 אחוזים), ובשנת 1912 ל- 34,500. הפינוי לפנים רוסיה (1915) הביא לירידת המספר ל- 15,500 ב-1916.
יהודי גרודנו התפרנסו בעיקר ממסחר (בעיקר בתוצרת חקלאית ועצי בניין) וממלאכה, ובמרוצת הזמן גם מתעשיות שונות. ב- 1887 היו בבעלות יהודית 88 אחוזים מכל המסחר בעיר, 76 אחוזים מבתי החרושת והמלאכה, 65.2 אחוזים מנכסי דלא ניידי. המצב נשאר בעינו עד מלחמת העולם הראשונה, אבל בפולין העצמאית נדחקו היהודים בשיטתיות מעמדותיהם הכלכליות; לעומת 1,273 מפעלים היהודיים ב- 1921 נותרו בבעלותם בשנת 1937 65 בלבד. בין המפעלים שהולאמו בשנות העשרים היה גם בית-חרושת לטבק של י. שרשבסקי שהעסיק לפני המלחמה 1,800 פועלים וסיפק פרנסה למאות משפחות יהודיות. המפעל שבת בשבתות ובמועדי ישראל וקיים בית-ספר לילדי העובדים.
בשנות ה- 30 של המאה העשרים שימשו מפעלים רבים כנקודות הכשרה לעולים לארץ ישראל.
נגידים תרמו ביד רחבה להקמת מוסדות צדקה ואגודות לעזרה הדדית; אגודה שיתופית להלוואה וחסכון, מן הראשונות ברוסיה, נוסדה בגרודנו ב- 1900. היו בה בתי-יתומים, בתי- חולים, מושבי- זקנים ובית-ספר מעולה למלאכה. בשנים 1939 - 1920 עמד בראש הישיבה הגדולה של גרודנו "שערי התורה" הגאון ר' שמעון שקופ ובשדה הספרות פעלו אברהם שלום פרידברג, בעל "זכרונות לבית דוד", והמשורר האידי לייב נאידוס; בגרודנו נולד המשורר העברי אבא אשר בן אליהו שפירא (קונסטאנטין).
חוג סוציאליסטי יהודי היה קיים בגרודנו עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 ולקראת סוף המאה התחזקו תנועות הפועלים, בפרט של ה"בונד". אלה עסקו, בין השאר, גם בארגון הגנה עצמית בשנים 1903 ו- 1907, והיו מהם שנקמו דם יהודי שנשפך בפרעות ביאליסטוק. בין שתי מלחמות-העולם נאבקו הפועלים היהודיים על זכותם לעבודה ונגד האפליה שנקטה ממשלת פולין כלפי היהודים.
בין העולים הראשונים מגרודנו היה ר' פישל לאפין שהשתקע בירושלים ב- 1863. ב- 1872 נוסדה בגרודנו אגודה ליישוב בארץ ישראל וכעבור שנים אחדות רכשה אגודה שנייה קרקעות בפתח תקוה; אחד ממתיישביה הראשונים היה מרדכי דיסקין איש גרודנו.
"חובבי-ציון" בגרודנו תרמו כסף לבניין בית-הספר לבנות ביפו ב- 1890. האחים בצלאל ולייב יפה בלטו בעבודתם הציונית בעיר ואגודת "חובבי-ציון" המקומית היתה מן המצויינות והפעילות ביותר ברוסיה. בגרודנו היו מדפיסים במחתרת את השקל הציוני. גם בפולין העצמאית הוסיפה גרודנו להיות מרכז ציוני חשוב ובשנים 1939 - 1941 , תחת שליטת ברית המועצות, פעלה בה מחתרת להעלאת מעפילים דרך וילנה. ב- 1900 נוסד בגרודנו "חדר מתוקן", אחד הראשונים ברוסיה, וכעבור שנה נפתחו חוגים להכשרת מורים עבריים שהתפתחו ל"קורסים הפדאגוגיים" המפורסמים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נוסד בעיר בית-ספר "תרבות" בהנהלת נח באס. סניף "החלוץ" בגרודנו היה בין הראשונים בליטא והעלייה השלישית (מפולין) התחילה למעשה בעיר זאת.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ובעוד פולין נכבשת בידי הגרמנים, ערכו התושבים המקומיים פוגרום ביהודים בימים 18 עד 20 בספטמבר 1939, ערב כניסת הצבא האדום לאזור בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות.
הגרמנים נכנסו לגרודנו ביום מתקפתם על ברית המועצות , 22 ביוני 1941, וב-7 ביולי הוציאו להורג 80 יהודים בעלי מקצועות חופשיים. ב- 1 בנובמבר הם ריכזו את יהודי גרודנו בשני גטאות, גטו ל"פועלים כשירים" בשכונת בית-הכנסת ובשוק הדגים, וגטו ל"בלתי-פרודוקטיביים", בפרבר סלובודקה. כעבור שנה החלו לחסל את יהודי העיר, בשלבים. באמצע נובמבר 1942 לקחו את אנשי סלובודקה ל"מקומות-עבודה", ולמעשה אל מחנה ההשמדה באושוויץ. באותו חודש העבירו 4,000 בני אדם מן הגטו השני אל מחנה מעבר בקלוואסין הסמוכה, ומשם, יחד עם יהודי עיירות סמוכות, אל אושוויץ וטרבלינקה. בימים 17 – 22 בינואר 1943 נשלחו לטרבלינקה 10,000 יהודים, את האחרונים העבירו לביאליסטוק ב- 12 במארס. לפי מקורות נאציים נשלחו למחנות ההשמדה 44,049 יהודים - מגרודנו עצמה 20,577 ומן הסביבה 23,472. כ- 180 מיהודי גרודנו והסביבה היו בחיים עם שחרור העיר ביולי 1944.
בתחילת שנת 1942 התארגנה בגרודנו מחתרת יהודית. חברי תנועות הנוער הציוניות, בעיקר נערות, הקימו לשכת קשר עם גטאות וילנה, ורשה וביאליסטוק. חברי המחתרת הדפיסו תעודות "אריות" מזויפות ורשיונות נסיעה לפעילים. לפני ה"אקציה" הגדולה ניסו להתנקש בסטרבלוב ובקורט ויזה, מראשי התליינים במקום, ולארגן בריחה המונית מבית-הכנסת הגדול. קבוצות פרטיזנים מגרודנו פעלו ביערות הסביבה.
שנים אחדות אחרי השואה ישבו בעיר כ- 20,000 יהודים. בשנות ה- 50 של המאה העשרים נחרש בית-העלמין היהודי ונעקרו מציבות, ובמקומן הוקמה אנדרטה ללנין. בקירבת העיר מצויים ארבעה קברות-אחים ועליהם מצבות-זיכרון.
סט. פטרבורג
(מקום)סט. פטרבורג - לנינגרד
מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.
עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.
עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.
יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.
הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.
עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.
הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".
מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.
שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".
בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.
לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.
בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.
הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.
סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.
בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).
ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.
בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.
אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.
ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.
עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.
קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.
במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.
אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.
בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.
באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.
אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.
ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.
בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.
אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.
מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.
עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.
עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.
יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.
הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.
עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.
הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".
מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.
שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".
בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.
לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.
בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.
הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.
סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.
בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).
ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.
בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.
אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.
ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.
עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.
קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.
במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.
אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.
בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.
באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.
אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.
ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.
בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.
אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.