קהילת יהודי לואיסוויל

Shimon Agranat (1906-1992), President of Israel Supreme Court, born in Louisville, Kentucky, USA. He studied at the University of Chicago and then attended its Law School. In 1930 he emigrated to British Mandate Palestine and went into private law practice in Haifa. In 1940 he was appointed a magistrate in that city and in 1948 became president of the Haifa District Court.

Agranat was appointed to Israel's Supreme Court in 1950 and became its president in 1965. He held the office until his retirement in 1976. In 1954 he was appointed visiting professor of criminal law at the Hebrew University of Jerusalem. He held the position until 1960. From 1960-1966 he was also President of the Court of the World Zionist Organization. In 1968 he was awarded the Israel Prize for his contribution to Israeli jurisprudence.

In 1974 he headed the Agranat Commission which investigated the handling of the Yom Kippur War which had been traumatic for many Israelis. His critical findings led to the resignations of Prime Minister Gola Meir, of Minister of Defence Moshe Dayan and also of David Elazar, Chief of Staff of the Israel Defence Forces.

אדווין פרנקו גולדמן (1878-1950) , מנצח תזמורת כלי נשיפה ומלחין. נולד בלואיסוויל, קנטקי, ארה"ב, ולמד קומפוזיציה אצל אנטונין דבוז'ק בקונסרבטוריון הלאומי בניו-יורק. התחיל את הקריירה שלו כנגן קרן בתזמורת המטרופוליטן אופרה (1909-1899) וב-1911 הקים להקה משלו, שערכה סיורי הופעות בארה"ב. ב-1945 ניגן את סוויטה צרפתית מאת דריוס מיו בביצוע בכורה. גולדמן הלחין יותר ממאה שירי-לכת וכתב ספר על ניהול להקות. היה מייסדה ונשיאה הראשון של העמותה האמריקנית של מנצחי להקות. נפטר בניו-יורק. בנו, ריצ'רד פרנקו, ירש את מקומו כמנצח הלהקה.

Solomon Isaac Scheinfeld (1860-1943), rabbi, Hebraist and author, born in Skaudvile, Lithuania (then part of the Russian Empire). He was ordained by Rabbi Isaac Elhanan Spektor in 1890. The following year Scheinfeld emigrated to the USA. At first he lived in Milwaukee, then almost a decade in Louisville, Kentucky. In 1902 he returned to Milwaukee to serve as rabbi at Beth Israel orthodox congregation until his death.

He expressed unorthodox ideas on the revision of the prayer book in his work Ha-Shilo'ah (1921). Other works by him are Tsiyunim be-Derekh ha-Hayyim ("Milestones on the Path of Life", 2 vols., 1922-28); five volumes of moral and ethical reflections on Judaism in his Ha-Adam ba-Maaleh ("The Superior Man", 1931); Olam Ha-Sheker (1936), and Divrei Hakhamim (1941). Scheinfeld also wrote articles in the Hebrew encyclopedia, Ozar Yisrael.

Levi Strauss (1829-1902), businessman and founder of company which made blue jeans, born as Löb Strauß in Buttenheim, Germany. His father died of tuberculosis when Strauss was aged sixteen. Two years later, at the age of eighteen, Strauss, his mother and two sisters went to the United States to join his brothers Jonas and Louis, who had begun a wholesale dry goods business in New York City called J. Strauss Brother & Co. Levi went to live in Louisville and sold his brothers' products throughout Kentucky. The family then decided to open a West Coast branch in San Francisco. Levi was chosen to represent the family and he took a steamship for San Francisco, arriving in early March 1853, where he joined his sister's family who already lived there.

Around 1872, Levi received a letter from one of his customers, Jacob Davis, a tailor from Reno, Nevada. In his letter, Davis disclosed the unique way he made pants for his customers, through the use of rivets at points of strain to make them last longer. Davis wanted to patent this new idea, but needed a business partner to get the idea off the ground. Levi was enthusiastic about the idea. The patent was granted to both men on May 20, 1873; the day the blue jean was born.
Levi carried on other business pursuits during his career, as well. He became a charter member and treasurer of the San Francisco Board of Trade in 1877. He was a director of the Nevada Bank, the Liverpool, London and Globe Insurance Company and the San Francisco Gas and Electric Company. In 1875, Levi and two associates purchased the Mission and Pacific Woolen Mills.

He was also one of the city’s greatest philanthropists. Levi was a contributor to the Pacific Hebrew Orphan Asylum and Home, the Eureka Benevolent Society and the Hebrew Board of Relief. In 1897, Levi provided the funds for twenty-eight scholarships at the University of California, Berkeley, all of which are still in place today. He died in San Francisco.

United States of America (USA)

A country in North America

Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world. 

Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis. 

American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:

New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000

States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):

New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3

לקסינגטון, קנטקי

העיר השנייה בגודלה במדינת קנטקי בארה"ב.

הוקמה בשנת 1780. ממוקמת באזור בלוגראס (Bluegrass) של המדינה.

המאה ה-21

בשנת 2010 מספר היהודים בלקסינגטון היה כ-3,500 מתוך אוכלוסייה כוללת של 295,803. באוניברסיטת קנטקי יש תכנית ללימודי יהדות וארגון "הלל" מארח אירועי סטודנטים. היהודים מהווים כ-1% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים.

הארגונים הדתיים של הקהילה כוללים את בית הכנסת הקונסרבטיבי "אוהבי ציון", בית הכנסת הרפורמי "עדת ישראל", "חבורת לקסינגטון" ו"חב"ד" של בלוגראס. קיימת גם הפדרציה יהודית של בלוגראס שנותנת חסות לאירועים ולפעילויות קהילתיות ומוציאה לאור כתב עת "שלום". ישנם סניפים מקומיים של "בני ברית" ו"הדסה".

היסטוריה

המתיישב היהודי הידוע הראשון בלקסינגטון היה מר סלומון שהגיע ב-1816 כדי להיות קופאי בסניף של בנק ארצות הברית שנפתח לא מכבר.

בנימין גרץ (1884-1792), נצר למשפחה יהודית דגולה מפילדלפיה הגיע ללקסינגטון ב-1819 והחל לעסוק בעריכת דין. הוא הקים עסק לייצור קנבוס, הפך למייסד מסילת רכבת לקסינגטון ולאוהיו, היה חבר בדירקטוריון של הבנק של קנטקי ושל הבנק הצפוני של קנטקי, ונשיא האגודה החקלאית ושל איגוד מכונאים של קנטקי. הוא שימש כנאמן של אוניברסיטת טרנסילבניה בעיר במשך 63 שנים. הוא התחתן עם אִשה לא יהודייה וגידל את ילדיו כנוצרים, מידת מעורבותו בקהילה היהודית הייתה נוכחותו, בעת זקנתו, בתפילות הימים הנוראים.

בתום מלחמת האזרחים התגוררו בלקסינגטון כ-20 משפחות יהודיות. יהודים אחדים פתחו חנויות בגדים קטנות והרחיבו אותן לעסקים קמעונאיים גדולים. אחד מאלה היה מוריס קאופמן שנעשה פעיל בפוליטיקה המקומית וכיהן במועצת העיר במשך 17 שנים. הוא נבחר לבית המחוקקים של המדינה ב-1897, כיהן ארבע שנים כגזבר העירייה, שמונה שנים כמבקר העירייה ותשע שנים כמנהל הדואר.

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 נמנו בקסינגטון 140 יהודים, מספרם גדל ל-350 ב-1900, ול-750 עד סוף המאה ה-20. עם זאת, הייתה תחלופה ניכרת באוכלוסייה כאשר חלק מהמשפחות היגרו מהקהילה ואחרות היגרו אליה.

לשכת "בני ברית" הוקמה בשנת 1882, ובשנת 1903 התארגן סניף מקומי של "מועצת הנשים היהודיות". בשנת 1917 נוסדה "הפדרציה של ארגוני הצדקה היהודיים" כדי לתאם את העשייה הפילנתרופית של הקהילה, ועד שנת 1919 היא מנתה 70 חברים וגייסה למעלה מ-1,200 דולר בשנה.

משורר היידיש והמתרגם ישראל יעקב שוורץ (1971-1885), שנולד בליטא, השתקע בלקסינגטון ב-1918. שירו האפי ביידיש "קנטקי" (1925) עוקב אחר חייו של רוכל יהודי שעולה מעוני ולאחר שנים רבות של עבודה קשה ויחס כנה הופך לחבר מכובד ומשגשג בחברה בקנטקי.

בשנת 1864 התחילו יהודי לקסינגטון להתארגן כקהילה והחלו להיפגש בבתים פרטיים לתפילות החגים הנוראים. בשנת 1872 הם הקימו את חברת קדישא "שפינוזה" ורכשו קרקע לבית קברות. ב-1885 הם מכרו את הנכס, מכיוון שמיקומו היה רחוק מדי מהעיר, והעבירו את הקברים לחלקת אדמה חדשה שרכשו בבית הקברות בעיר לקסינגטון.

בשנת 1877 החליטו להקים את אגודת "שפינוזה" ובית הכנסת ושכרו בניין. הם שכרו את הכומר מ' לסקי כחזן, כמורה וכשוחט, אבל הוא עזב לאחר חודש אחד כשהקהילה לא יכלה לעמוד בדרישות השכר שלו. בשנת 1882 הקבוצה התכנסה מדי שבוע בלילות שישי ובשבת בבוקר לתפילות בהנהגת אחד המתפללים, אך בשנות ה-90 של המאה ה-19 התקיימו רק טקסים של חגי תשרי, ושתי קבוצות נפרדות נפגשו, האחת רפורמית והשנייה אורתודוקסית.

בשנת 1903 הקימו היהודים הרפורמים מלקסינגטון, רובם ממוצא גרמני, את בית הכנסת "עדת ישראל". ב-1905 היו להם 35 משפחות חברים והם רכשו בניין בשדרות מרילנד. ב-1910 הם הצטרפו לארגון הרפורמי, "איגוד הקהילות העבריות האמריקאיות". ב-1926 הם עברו לשטחים גדולים יותר בשדרות אשלנד. מספר החברים המשיך לגדול וב-1962 הגיע ל-200 משפחות. תוספות לבניין הקיים בוצעו בשנים 1950, 1955 ושוב ב-1984. מכיוון שרבים מהחברים גדלו במשפחות אורתודוקסיות, הנהיגה הקהילה מנהגים מסורתיים יותר כדי להתאימם לחברי הקהילה האלה, כגון: כיסוי ראש לגברים, חגיגות בת מצווה ולימוד עברית בבית הספר הדתי. עד שנת 1995 גדל מספר החברים ל-340 משפחות.

רוב חברי הקבוצה האורתודוקסית היו עולים שהגיעו מליטא. בשנת 1899 הם החלו להיפגש באופן קבוע באולם מריק לודג' (Merrick Lodge) וערכו מניינים יומיים בחנויות במרכז העיר השייכות לחברים. הם קראו לעצמם אגודת "אוהבי ציון" ועסקו בפעילויות צדקה, גיוס כספים למען פליטים יהודים מארמניה ונפגעי פוגרומים מקישינב ברוסיה. בשנת 1912 הם פעלו כקהילת "אוהבי ציון" ובשנת 1914 רכשו בניין מהכנסייה הפרסביטריאנית ברחוב ווסט מקסוול, שיפצו אותו והוציאו את העוגב. מוריס שראגו, פרופסור באוניברסיטת קנטקי, ארגן בית ספר של יום ראשון. המתחם היה קטן, מורכב מאולם תפילה וממרתף, אך בשנת 1920 הקהילה קנתה בית סמוך ברחוב דרום עליון ושיפצה אותו כדי להכיל אולם חברתי, וחדרים לבית ספר עברי ובית ספר של ימי ראשון. באותה עת מספר החברים כלל 40 משפחות.

היו תקופות שבהן לא היה לקהילה רב, ואחרות שבהן רבנים הגיעו לזמן קצר. בתקופות ללא מנהיגות רבנית, חברי הקהילה לקחו על עצמם את האחריות לניהול התפילות. על אף שבית הכנסת היה אורתודוקסי במהותו, סידורי הישיבה שיקפו פשרה עם בני דעות דתיות מגוונות: צד אחד לגברים וצד שני לנשים, וחלק אמצעי שבו גברים ונשים יכלו לשבת ביחד.

בשנת 1940, בגלל גידול במספר החברים, היה צורך להרחיב את מבנה בית הכנסת על ידי התחברות למבנים קיימים. בעת הזו היו בקהילת "אוהבי ציון" 100 משפחות. למרות שרוב בני הקהילה הזדהו עם היהדות הקונסרבטיבית, בית הכנסת שכר בשנת 1962 את הרב האורתודוקסי ברנרד שוואב (Schwab), שכיהן בפועל עד 1985. בשנת 1964 נוסף מבנה נוסף שבו הוקם גן ילדים. עד 1971 גדל מספר החברים ל-140 משפחות. בשנת 1987 נחנך בניין גדול יותר באדג'ווטר קורט (Edgewater Court).

בשנת 1978 נוסדה "חבורת לקסינגטון" בתגובה לסירובו של הרב שוואב לקרוא לנשים לתורה או לספור אותן למניין. היא תוכננה כקבוצה שיתופית חדשנית שוויונית המוקדשת ללמידה והתחדשות יהודית והצטרפה לבית הכנסת המאוחד ליהדות קונסרבטיבית. בשנת 1983 הצטרפה קהילת "אוהבי תורה" באופן רשמי לתנועה הקונסרבטיבית, ותחת הנהגת הרב אורי סמית, בשנת 1985, הצביעו בעד מתן מעמד שווה לנשים ולגברים בתוך הקהילה, אך החבורה המשיכה למשוך את מי שחיפשו קהילה דתית אינטימית יותר. עד 1987 הצטרפו אליה 30 משפחות, הקהילה רכשה ספר תורה, והיא נפגשה כל שלושה שבועות לתפילות בהנהגת מתמחה.

האוכלוסייה היהודית בלקסינגטון גדלה במידה ניכרת לאחר מלחמת העולם השנייה. מספר היהודים גדל מ-660 ב-1937 ל-1200 ב-1960 והמשיך לעלות גם לאחר מכן. מפעל ייצור חדש של IBM משך מנהלים ומהנדסים יהודים ואוניברסיטת קנטקי משכה חברי סגל יהודים שעברו לעיר.

נאשוויל

Nashville 

בירת מדינת טנסי, ארצות הברית, ממוקמת על נהר קמברלנד.

המאה ה-21

הקהילה היהודית בנאשוויל גדלה לאט מתחילת המאה ה-21. כמעט 8,000 יהודים היו בנאשוויל בשנת 2002. נאשוויל ממשיכה למשוך יהודים מאזורים אחרים בארה"ב בגלל משאביה היהודיים וההזדמנויות הכלכליות באזור.

על פי מחקר דמוגרפי משנת 2015 של מרכז ברנדייס כהן ללימודי יהדות מודרנית, קהילת נאשוויל מורכבת מכ-11,000 אנשים חיים במשקי בית יהודיים. מספר זה כולל 6,500 מבוגרים יהודים ו-1,500 ילדים יהודים ו-2,200 מבוגרים לא יהודים ו-800 ילדים לא יהודים. שיעור נישואי התערובת גבוה מעט מהממוצע הארצי. למעלה מ-90% מהמבוגרים היהודים מזדהים כיהודים לפי דתם. יותר מ-80% ממשקי הבית מעורבים במידה מסוימת בחיי הקהילה היהודית, בעוד ש-47% מעורבים במידה בינונית או גבוהה.

באוניברסיטת ונדרבילט יש 1000 סטודנטים יהודים, כ-15% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים. יש לה ארגון הלל פעיל, שהוקם בשנת 2002, השוכן במרכז בן שולמן לחיים יהודיים, כמו כן ישנה גם מסעדה צמחונית כשרה.

יש פדרציה יהודית פעילה של נאשוויל וטנסי התיכונה, מרכז קהילתי יהודי ושירות למשפחות יהודיות. הפדרציה מוציאה לאור את הירחון "הג'ואיש אובסרוור" (The Jewish Observer).

בעיר ישנם חמישה בתי כנסת, שניים רפורמים, אחד קונסרבטיבי, אחד אורתודוקסי מודרני, וחב"ד אחד. הקהילה תומכת בשלושה גני ילדים, בבית ספר יסודי (בית הספר הקהילתי עקיבא), ובחטיבת ביניים יהודית חדשנית של נאשוויל.

היסטוריה

נאשוויל נוסדה בשנת 1780, אך רק בשנות ה-40 של המאה ה-19 החלו להתיישב בעיר מספר לא מבוטל של מהגרים מגרמניה ומפולין. לפני כן היו רק מעט יהודים ששהו זמנית בעיר. בנג'מין מאיירס ואשתו האנה, עם בתם התינוקת שרה, הגיעו ב-1795 אך עברו לווירג'יניה שנה לאחר מכן.

בשנת 1848 ארגנה הקהילה מניין בביתו של אייזיק גארטסון. בשנת 1851 הקהילה הקימה אגודת קבורה מתנדבת יהודית ורכשה קרקע לבית קברות. בשנת 1852 היא שכרה את הרב הראשון שלה, אלכסנדר איסר. "קהל קודש מגן דוד", שקיבל אישור ב-1854, שכר ושיפץ חדר ברחוב השוק הצפוני ובנה מקווה.

הקהילה החדשה הייתה גדושה בפלגים ובוויכוחים. כאשר אשתו של אייזק גארטסון מתה ב-1858, חלק מהחברים לא רצו שהיא תיקבר בבית הקברות. היא נולדה כגויה, והם לא סמכו על הגיור שלה שנערך בהולנד. רב אורתודוקסי, ברנרד אילווי (Bernard Illowy), הובא מסנט לואיס כדי להכריע בעניין. הוא קבע שכפי שהיא חיה כיהודייה וגידלה את ילדיה להיות יהודים, יש לקבור אותה בבית העלמין של הקהילה.

בשנת 1860 התעוררה מחלוקת בקהילה, בין אלו שרצו להחליף את הנוסח האשכנזי בנוסח הפולני ובטקסיו, וקמה קהילת "קהל קודש אוהב אמת". בשנת 1864 התנתקה קבוצה נוספת, הנוטה לתנועה הרפורמית והקימה את "בני ישורון", שתפקדה רק 10 שנים. קהילות "מגן דוד" ו"אוהבי אמת" התאחדו מחדש בשנת 1868 והקימו את קהילת "קהל קודש אוהבי שלום". עד מהרה החלו חברי הקבוצה המאוגדת להתרחק מהאורתודוקסיה על ידי הכנסת עוגב ומקהלה מעורבת. בשנת 1876 הם חנכו בניין חדש ברחוב וין (Vine), מבנה מלבנים אדומות עם כיפת בצל מעוטר צריחים, והצטרפו רשמית לאיגוד הרפורמי של הקהילות היהודיות האמריקאיות. באותה שנה התפצלו 20 חברים, שלא היו מרוצים מהאוריינטציה הרפורמית של "אוהבי שלום", והקימו את "עדת ישראל". ב-1886 הם קנו בית ברחוב השוק הצפוני ושיפצו אותו לשימוש כבית כנסת וכבית ספר דתי. ב-1900, בגלל עלייה משמעותית במספר החברים, הם עברו לרחוב גיי (Gay) ובנו שם בניין גדול יותר. ב-1904 הם התרחקו מהאורתודוקסיה והצטרפו לתנועה השמרנית. ב-1907 היו להם 150 חברים ו-70 ילדים בבית הספר הדתי שלהם. ב-1941 מספר החברים עלה ל-392. בשנת 1947 עקב הגירת חבריה, הקהילה עברה לווסט אנד אבניו (West End Avenue). מבנה חדש הוקם שם ב-1951 ונודע בשם בית הכנסת בווסט אנד.

יהודי נאשוויל חוו תחלופה גבוהה של אוכלוסייה, כאשר מהגרים עברו מעיר לעיר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות טובות יותר. בראשית ימיה של הקהילה, רוב החברים היו אנשי עסקים קטנים בעלי אמצעים צנועים, וכ-25% מהם היו רוכלים. ב-1851 התגוררו בנאשוויל 20 משפחות יהודיות, אך כעבור 10 שנים, נותרו מתוכן רק 12 משפחות. במפקד האוכלוסין של 1860 נמנו 105 משפחות יהודיות המתגוררות בעיר, אך רק 44 מאותן משפחות נותרו ב-1870.

במהלך מלחמת האזרחים תמכו רוב יהודי נאשוויל בקונפדרציה. אף על פי כן, רק שבעה משקי בית יהודיים החזיקו עבדים, וכל אחד ממשקי בית אלו החזיק עבד אחד. הרב סמואל רפאל, מקהילת "מגן דוד" כתב מכתב, שפורסם בעיתון מקומי, המגן על העבדות בהתבסס על קטעי המקרא, וארגוני הסיוע הקהילתיים גייסו כסף עבור חיילי הקונפדרציה החולים שהוצבו בעיר.

נאשוויל נכבשה על ידי צבא האיחוד בפברואר 1862. למרות שחברי הקהילה היהודית נרתעו מההכבדות על הסחר שהטילו מנצחי האיחוד, הם התאבלו על אברהם לינקולן, כאשר נערכה אזכרה בבית הכנסת לאחר הירצחו.

יהודי נאשוויל התנגדו בחריפות לגנרל יוליסס ס' גרנט שהתמודד לנשיאות ארה"ב ב-1868, בגלל צו מס' 11 משנת 1862 לגרש את כל היהודים מהמחוז הצבאי שלו, והאשים אותם בסחר בשוק השחור ובהברחה. הקהילה היהודית, שכנראה לא פחדה להתבטא בנושאים פוליטיים, ארגנה פגישות מחאה שבהן השוו את גרנט להמן הרשע מסיפור פורים.

בשנים שלאחר מלחמת האזרחים, שגשגו יהודי נאשוויל מבחינה כלכלית. בבעלות יהודים היו חנויות המוכרות מוצרי מאפה, טבק, משקאות חריפים, ייצור, ביגוד ותכשיטים. הם עסקו גם בייצור סיגרים, כרכרות, אוטובוסים, חומרי כתיבה, כובעים, נעליים ושעונים. היו פנסיונים בבעלות יהודית ואולם אירועים, והיו גם סוחרי בקר יהודים, סוחרי מתכות וחרטים.

בסך הכול, היחסים עם כלל הקהילה היו טובים. בתקופת השיקום, לעומת זאת, יהודים אוימו מדי פעם על ידי אנשי הקו-קלוקס-קלן. בשנת 1868 בעיר הסמוכה פרנקלין, אנשי הקלן רצחו סוחר יהודי ועובד שחור שלו. בתקרית אחרת, גברים שפניהם היו מכוסים בברדס, חמושים בסכינים, איימו על רוכל יהודי.

האוכלוסייה היהודית של נאשוויל המשיכה לגדול. ב-1870 היא הגיעה ל-875 תושבים וב-1900 מספרם עלה ל-2000, מתוכם 62% נולדו בארה"ב. כ-70% מהמהגרים היהודים הגיעו לנאשוויל במהלך 20 השנים הקודמות, ורובם היו ממוצא רוסי או הונגרי.

בשנת 1870 החלה קבוצה של מהגרים יהודים הונגרים לנהל שירותי דת ולתחזק בית קברות משלהם. בשנת 1887 הם הוכרו כחברת התנדבות הונגרית (Ungarischer Unterstetzung Verein) של נאשוויל. עד 1893 הם גדלו ל-40 חברים, היו להם שני ספרי תורה וקיימו מניינים יום יומיים. בשנת 1905 הם הקימו רשמית קהילה אורתודוקסית, "שארית ישראל". הם התחילו לקיים פגישות בבתים ובחנויות של חברים. בסופו של דבר הם הצליחו לרכוש בית קטן אותו הסבו לבית כנסת עם מקדש, כיתה ומקווה. בשנת 1920 עם מספר חברים שגדל ל-100, ו-55 ילדים בבית הספר הדתי, נבנה בניין בית כנסת חדש בשדרה החמישית. היו בו מקומות ישיבה ל-500 מתפללים, ויציע לנשים. בית הכנסת היה ממוקם ליד אודיטוריום ריימן, ביתו של הגראנד אול אופרי (Grand Ole Opry), ויש סיפורים על מעריצי אופרי התועים בדלת ומתבלבלים כשהם שומעים תפילות בעברית. בשנת 1949 קהילת "שארית ישראל" עברה בעקבות חבריה מערבה לווסט אנד אבניו, שם נבנה משכן המחובר לאחוזה ישנה בת שלוש קומות. שיפוץ והרחבה נוספים של המבנה בוצעו ב-1962.

בסוף המאה ה-19 יהודים היו מעורבים הן בארגונים קהילתיים יהודיים והן בנושאי אזרחות קהילתית כללית ותפקדו בשלטון המקומי. לי לוונטל (Lee Loventhal), הבעלים של משרד ביטוח, כיהן בוועדת הפארק העירוני במשך 25 שנה וישב במועצות המנהלים של אוניברסיטאות ונדרבילט ופיסק (Vanderbilt, Fisk). הוא עזר לגייס 2 מיליון דולר למאמץ מלחמת העולם הראשונה והיה הנשיא הראשון של הקהילה המקומית. הוא גם היה פעיל בקהילה היהודית, ובשנת 1902 סייע בהקמת סניף נאשוויל של אגודת הגברים הצעירים, שהפך למרכז חשוב של החיים היהודיים. הוא התמזג ב-1948 עם אגודת הנשים הצעירות והקים את המרכז הקהילתי היהודי.

סניף נאשוויל של האגודה הלאומית של נשים יהודיות הוקם בשנת 1901 במטרה להטמיע במהגרים החדשים את "היסודות של אמריקניזם אמיתי". הסניף הציע שיעורי אנגלית, סיפק שירותי בריאות ותוכניות חברתיות מאורגנות. האשה היהודייה המפורסמת ביותר של נאשוויל הייתה פאני רוז שור (1994-1917) שהחלה לשיר ברדיו המקומי בעת היותה סטודנטית באוניברסיטת ונדרבילט. לאחר מכן היא עברה לניו יורק שם הפכה לאמנית הקלטות, שחקנית וכוכבת הטלוויזיה הידועה בשם דינה שור.

בשנת 1927 הגיעה האוכלוסייה היהודית של נאשוויל ל-4,000. במהלך השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה הוא ירד, ועד 1948 הוא שקע ל-2,900 אנשים. 64% מהיהודים עדיין דיברו או הבינו יידיש. רוב היהודים עסקו במסחר, 63% היו בעלי עסקים או מנהלים ו-23% היו אנשי מכירות או פקידים. רק 10% היו אנשי מקצוע, אך מספר הצעירים הלומדים בקולג' גדל. עד 1988 אחוז בעלי המקצוע היהודים עלה ל-48%. בזמן הזה הקהילה היהודית גדלה ליותר מ-5,400 אנשים.

"אוהבי השלום" הרפורמים נותרו לאורך כל השנים הקהילה היהודית הגדולה והעשירה ביותר בנאשוויל. ב-1907 היו בקהילה 125 חברים והכנסה שנתית של 7000 דולר. עד 1925 מספר החברים גדל ל-518, ולאחר מלחמת העולם השנייה ליותר מ-1000 חברים. בשנת 1955 עברה הקהילה לרחוב הרדינג (Harding) ושינתה את שמה באופן רשמי ל"המקדש".

במהלך הסכסוך על זכויות האזרח וביטול ההפרדה בבתי ספר בדרום בשנות ה-50 וה-60, של המאה ה-20, היהודים היו לעתים קורבנות של אלימות. דן מיי, יו"ר מועצת בית הספר של נאשוויל, שהיה פעיל באימוץ תכנית שילוב בין ספרית, קיבל איומי מוות ונזקק להגנה משטרתית. במרץ 1958 אירע פיצוץ בפתח המרכז הקהילתי היהודי. תוך 20 דקות התקשר המחבל לרב בית הכנסת וויליאם סילברמן, תומך מוצהר בשילוב, ואיים לפוצץ את בית הכנסת. העבריין מעולם לא נתפס. בשנת 1964 יורשו של הרב סילברמן, הרב רנדל פאלק (Randall Falk) הוביל מצעד זכויות אדם יחד עם הכומר של הכנסייה המתודיסטית. פאלק עזר לייסד את הוועדה ליחסי אנוש, שדגלה באינטגרציה בדרכי שלום, השתתף במפגשי צהריים עם סטודנטים אפרו-אמריקאים, והפציר בקהילה לראות במאבק למען זכויות האזרח הרחבה של המאבק של העם היהודי. בשנת 1981 נחשפה מזימה להפציץ את בית הכנסת ועסקים יהודיים. הואשמו שישה אנשים, כולם רסיסי חברים של הקו קלוקס קלאן או של המפלגה הנאצית האמריקאית.

בשנת 1992 מחלוקת בקהילה בסוגיית סירובו של רב בית הכנסת לערוך נישואי תערובת, גרמה לפילוג ולהקמת בית כנסת רפורמי שני, "קהילת מיכה". רב הקהילה החדשה הסכים לערוך נישואי תערובת אם בני הזוג יסכימו להצטרף לקהילה ולגדל את ילדיהם כיהודים. כיום יש בבית הכנסת 732 חברים וב"קהילת מיכה" 500 חברים.