קהילת יהודי לכסינגטון, קנטקי

לקסינגטון, קנטקי

העיר השנייה בגודלה במדינת קנטקי בארה"ב.

הוקמה בשנת 1780. ממוקמת באזור בלוגראס (Bluegrass) של המדינה.

המאה ה-21

בשנת 2010 מספר היהודים בלקסינגטון היה כ-3,500 מתוך אוכלוסייה כוללת של 295,803. באוניברסיטת קנטקי יש תכנית ללימודי יהדות וארגון "הלל" מארח אירועי סטודנטים. היהודים מהווים כ-1% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים.

הארגונים הדתיים של הקהילה כוללים את בית הכנסת הקונסרבטיבי "אוהבי ציון", בית הכנסת הרפורמי "עדת ישראל", "חבורת לקסינגטון" ו"חב"ד" של בלוגראס. קיימת גם הפדרציה יהודית של בלוגראס שנותנת חסות לאירועים ולפעילויות קהילתיות ומוציאה לאור כתב עת "שלום". ישנם סניפים מקומיים של "בני ברית" ו"הדסה".

היסטוריה

המתיישב היהודי הידוע הראשון בלקסינגטון היה מר סלומון שהגיע ב-1816 כדי להיות קופאי בסניף של בנק ארצות הברית שנפתח לא מכבר.

בנימין גרץ (1884-1792), נצר למשפחה יהודית דגולה מפילדלפיה הגיע ללקסינגטון ב-1819 והחל לעסוק בעריכת דין. הוא הקים עסק לייצור קנבוס, הפך למייסד מסילת רכבת לקסינגטון ולאוהיו, היה חבר בדירקטוריון של הבנק של קנטקי ושל הבנק הצפוני של קנטקי, ונשיא האגודה החקלאית ושל איגוד מכונאים של קנטקי. הוא שימש כנאמן של אוניברסיטת טרנסילבניה בעיר במשך 63 שנים. הוא התחתן עם אִשה לא יהודייה וגידל את ילדיו כנוצרים, מידת מעורבותו בקהילה היהודית הייתה נוכחותו, בעת זקנתו, בתפילות הימים הנוראים.

בתום מלחמת האזרחים התגוררו בלקסינגטון כ-20 משפחות יהודיות. יהודים אחדים פתחו חנויות בגדים קטנות והרחיבו אותן לעסקים קמעונאיים גדולים. אחד מאלה היה מוריס קאופמן שנעשה פעיל בפוליטיקה המקומית וכיהן במועצת העיר במשך 17 שנים. הוא נבחר לבית המחוקקים של המדינה ב-1897, כיהן ארבע שנים כגזבר העירייה, שמונה שנים כמבקר העירייה ותשע שנים כמנהל הדואר.

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 נמנו בקסינגטון 140 יהודים, מספרם גדל ל-350 ב-1900, ול-750 עד סוף המאה ה-20. עם זאת, הייתה תחלופה ניכרת באוכלוסייה כאשר חלק מהמשפחות היגרו מהקהילה ואחרות היגרו אליה.

לשכת "בני ברית" הוקמה בשנת 1882, ובשנת 1903 התארגן סניף מקומי של "מועצת הנשים היהודיות". בשנת 1917 נוסדה "הפדרציה של ארגוני הצדקה היהודיים" כדי לתאם את העשייה הפילנתרופית של הקהילה, ועד שנת 1919 היא מנתה 70 חברים וגייסה למעלה מ-1,200 דולר בשנה.

משורר היידיש והמתרגם ישראל יעקב שוורץ (1971-1885), שנולד בליטא, השתקע בלקסינגטון ב-1918. שירו האפי ביידיש "קנטקי" (1925) עוקב אחר חייו של רוכל יהודי שעולה מעוני ולאחר שנים רבות של עבודה קשה ויחס כנה הופך לחבר מכובד ומשגשג בחברה בקנטקי.

בשנת 1864 התחילו יהודי לקסינגטון להתארגן כקהילה והחלו להיפגש בבתים פרטיים לתפילות החגים הנוראים. בשנת 1872 הם הקימו את חברת קדישא "שפינוזה" ורכשו קרקע לבית קברות. ב-1885 הם מכרו את הנכס, מכיוון שמיקומו היה רחוק מדי מהעיר, והעבירו את הקברים לחלקת אדמה חדשה שרכשו בבית הקברות בעיר לקסינגטון.

בשנת 1877 החליטו להקים את אגודת "שפינוזה" ובית הכנסת ושכרו בניין. הם שכרו את הכומר מ' לסקי כחזן, כמורה וכשוחט, אבל הוא עזב לאחר חודש אחד כשהקהילה לא יכלה לעמוד בדרישות השכר שלו. בשנת 1882 הקבוצה התכנסה מדי שבוע בלילות שישי ובשבת בבוקר לתפילות בהנהגת אחד המתפללים, אך בשנות ה-90 של המאה ה-19 התקיימו רק טקסים של חגי תשרי, ושתי קבוצות נפרדות נפגשו, האחת רפורמית והשנייה אורתודוקסית.

בשנת 1903 הקימו היהודים הרפורמים מלקסינגטון, רובם ממוצא גרמני, את בית הכנסת "עדת ישראל". ב-1905 היו להם 35 משפחות חברים והם רכשו בניין בשדרות מרילנד. ב-1910 הם הצטרפו לארגון הרפורמי, "איגוד הקהילות העבריות האמריקאיות". ב-1926 הם עברו לשטחים גדולים יותר בשדרות אשלנד. מספר החברים המשיך לגדול וב-1962 הגיע ל-200 משפחות. תוספות לבניין הקיים בוצעו בשנים 1950, 1955 ושוב ב-1984. מכיוון שרבים מהחברים גדלו במשפחות אורתודוקסיות, הנהיגה הקהילה מנהגים מסורתיים יותר כדי להתאימם לחברי הקהילה האלה, כגון: כיסוי ראש לגברים, חגיגות בת מצווה ולימוד עברית בבית הספר הדתי. עד שנת 1995 גדל מספר החברים ל-340 משפחות.

רוב חברי הקבוצה האורתודוקסית היו עולים שהגיעו מליטא. בשנת 1899 הם החלו להיפגש באופן קבוע באולם מריק לודג' (Merrick Lodge) וערכו מניינים יומיים בחנויות במרכז העיר השייכות לחברים. הם קראו לעצמם אגודת "אוהבי ציון" ועסקו בפעילויות צדקה, גיוס כספים למען פליטים יהודים מארמניה ונפגעי פוגרומים מקישינב ברוסיה. בשנת 1912 הם פעלו כקהילת "אוהבי ציון" ובשנת 1914 רכשו בניין מהכנסייה הפרסביטריאנית ברחוב ווסט מקסוול, שיפצו אותו והוציאו את העוגב. מוריס שראגו, פרופסור באוניברסיטת קנטקי, ארגן בית ספר של יום ראשון. המתחם היה קטן, מורכב מאולם תפילה וממרתף, אך בשנת 1920 הקהילה קנתה בית סמוך ברחוב דרום עליון ושיפצה אותו כדי להכיל אולם חברתי, וחדרים לבית ספר עברי ובית ספר של ימי ראשון. באותה עת מספר החברים כלל 40 משפחות.

היו תקופות שבהן לא היה לקהילה רב, ואחרות שבהן רבנים הגיעו לזמן קצר. בתקופות ללא מנהיגות רבנית, חברי הקהילה לקחו על עצמם את האחריות לניהול התפילות. על אף שבית הכנסת היה אורתודוקסי במהותו, סידורי הישיבה שיקפו פשרה עם בני דעות דתיות מגוונות: צד אחד לגברים וצד שני לנשים, וחלק אמצעי שבו גברים ונשים יכלו לשבת ביחד.

בשנת 1940, בגלל גידול במספר החברים, היה צורך להרחיב את מבנה בית הכנסת על ידי התחברות למבנים קיימים. בעת הזו היו בקהילת "אוהבי ציון" 100 משפחות. למרות שרוב בני הקהילה הזדהו עם היהדות הקונסרבטיבית, בית הכנסת שכר בשנת 1962 את הרב האורתודוקסי ברנרד שוואב (Schwab), שכיהן בפועל עד 1985. בשנת 1964 נוסף מבנה נוסף שבו הוקם גן ילדים. עד 1971 גדל מספר החברים ל-140 משפחות. בשנת 1987 נחנך בניין גדול יותר באדג'ווטר קורט (Edgewater Court).

בשנת 1978 נוסדה "חבורת לקסינגטון" בתגובה לסירובו של הרב שוואב לקרוא לנשים לתורה או לספור אותן למניין. היא תוכננה כקבוצה שיתופית חדשנית שוויונית המוקדשת ללמידה והתחדשות יהודית והצטרפה לבית הכנסת המאוחד ליהדות קונסרבטיבית. בשנת 1983 הצטרפה קהילת "אוהבי תורה" באופן רשמי לתנועה הקונסרבטיבית, ותחת הנהגת הרב אורי סמית, בשנת 1985, הצביעו בעד מתן מעמד שווה לנשים ולגברים בתוך הקהילה, אך החבורה המשיכה למשוך את מי שחיפשו קהילה דתית אינטימית יותר. עד 1987 הצטרפו אליה 30 משפחות, הקהילה רכשה ספר תורה, והיא נפגשה כל שלושה שבועות לתפילות בהנהגת מתמחה.

האוכלוסייה היהודית בלקסינגטון גדלה במידה ניכרת לאחר מלחמת העולם השנייה. מספר היהודים גדל מ-660 ב-1937 ל-1200 ב-1960 והמשיך לעלות גם לאחר מכן. מפעל ייצור חדש של IBM משך מנהלים ומהנדסים יהודים ואוניברסיטת קנטקי משכה חברי סגל יהודים שעברו לעיר.