קהילת יהודי קייב
בירת אוקראינה.
סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.
קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.
תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.
הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.
בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.
הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.
ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.
במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.
ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.
מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.
המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.
הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.
פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.
ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.
בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.
בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.
הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.
באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.
בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).
בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.
בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.
במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.
אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.
נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.
אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.
כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.
ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.
בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.
ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.
ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.
המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.
בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.
ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).
אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.
בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.
הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000
לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .
כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua
מלך חמלניצקי
(אישיות)
מיכאיל קרושנר
(אישיות)בין יצירותיו הזמיר, מוסיקה לבלט (1939); הטבוע, קנטטה; מחולות סימפוניים; רביעיית כלי-קשת; וכן שירים ועיבודים של שירי עם יהודיים לקול ולפסנתר.
אפרים קציר
(אישיות)אפרים קציר (קצ'לסקי) (1916- 2009), נשיאה הרביעי של מדינת ישראל ומדען דגול בעל מוניטין בינלאומיים, נולד בעיר קייב באוקראינה (אז חלק מאימפריה הרוסית), שאליה נמלטו הוריו במרוצת מלחמת העולם הראשונה. שנות ילדותו הראשונות עברו עליו בעיר זו ובעיר לודז' בפולין. ב-1925, בהיותו בן תשע, עלתה המשפחה לארץ-ישראל וקבעה את מושבה בירושלים.
לוין, רוזינה
(אישיות)איליה גריגורביץ' אהרנבורג
(אישיות)Ilya Grigoryevich Ehrenburg (1891-1967), writer and journalist, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) to an assimilated middle-class Jewish family. Although he took very strong positions against anti-Semitism, Ehrenburg never associated with the Jewish community nor did he speak Yiddish. He considered himself to be a Russian. He was among the most prolific and notable authors of the Soviet Union who published around one hundred titles.
When Ehrenburg was four years old, the family moved to Moscow, Russia, where his father had been appointed to be director of a brewery. After the Russian Revolution of 1905 he was involved in illegal activities of the Bolshevik organisation. In 1908, the Tsarist secret police arrested and imprisoned him. After five months he was allowed to go into exile in Paris, France, where he started to work in the Bolshevik organisation, meeting Vladimir Lenin and other prominent exiles. He also began to write poems and translated some foreign writers' works into Russian. During the World War I Ehrenburg became a war correspondent for a St. Petersburg newspaper. He wrote a series of articles about the mechanized war that later on were also published as a book ("The Face of War"). His anti-communist poem, 'Prayer for Russia', appeared in 1917. His poetry of this time was also about of war and destruction.
Between 1921 and 1924 Ehrenburg lived in Berlin, Germany, and Belgium. His first novel, "The Extraordinary Adventures of Julia Jurenito and his Disciples" (1922) ridiculed both the capitalist West and the Communist system. He also viewed skeptically the era of the New Economic Policy in the Soviet Union. "Zhizn i gibel Nikolaya Kurbova" (1923) was about the downfall of a Soviet secret policeman and "The Love of Jeanne Ney" (1924) depicted a love affair between a Russian Communist and a French woman. "Out of Chaos" (1934) was an apologia for Socialist Realism, and in "Ne perevodya dykhania" (1935) the writer accepted the official Communist policy in economic and political matters.
During the Spanish Civil War, he wrote for the Soviet newspaper "Izvestiia". He met Ernest Hemingway in Madrid, Spain. In 1941, he returned to Moscow and listened to Stalin's radio speech after the Nazis had attacked the Soviet Union. His ambitious novel, "The Fall of Paris" (1941-1942), depicted the decline of capitalist France. Ehrenburg's reputation and position as the head of propaganda for the Red Army during the war, made him a target of Goebbel's propaganda. When he reported on Nazi atrocities after visiting concentration camps, he pleaded the U.S. public to believe him. Some of his articles during World War II were extremely anti-German and he was accused of orchestrating a hate-campaign. His article "Kill" published in 1942 — when German troops were deeply within Soviet territory — became a widely publicized example of this campaign. Ehrenburg was a prominent member of the Jewish Anti-Fascist Committee.
In 1954, Ehrenburg published a novel titled "The Thaw" which tested the limits of censorship in the post-Stalin Soviet Union. The novel gave its name to an entire era of Soviet cultural politics, namely, the liberalization after the death of Joseph Stalin.
During the remainder of his life Ehrenburg spent as a respected messenger of the Soviet state. Without being a member of the Communist Party, he moved freely in foreign countries and held important cultural positions. Ehrenburg published poetry, short stories, travel books, essays, and several novels, which combined patriotism with cosmopolitanism. Ehrenburg adapted his writings to Soviet political demands and avoided conflicts, that destroyed many other writers and artists.
Together with Vasily Grossman, Ehrenburg edited "The Black Book" that contains documentary accounts by Jewish survivors of the Holocaust in the Soviet Union and Poland. The book has special historical significance; detailing the genocide on Soviet citizens of Jewish ancestry, it is the first great documentary work on the Holocaust. Ehrenburg was also active as a poet till his last days, depicting the events of World War II in Europe, the Holocaust and the destinies of Russian intellectuals.
At his 70th birthday celebration he said “Even though my passport states that I am a Jew, I am a Russian writer” - implying even in 1961 Jews in the Soviet Union were not fully accepted as being members of the Russian people.
ריינהולד מוריצייביץ' גלייר
(אישיות)ריינהולד מוריצייביץ' גלייר (1875-1956) , מלחין ומנצח.
אליעזר מרדכי בן יצחק גרוביץ'
(אישיות)אליעזר מרדכי בן יצחק גרוביץ' (1844-1913) , חזן ומלחין.
נולד באוקראינה וכשהיה בן שמונה-עשרה למד מוסיקה בברדיצ'ב. שם שימש גם עוזר חזן ב"בית הכנסת המקהלתי". למד מוסיקה חזנית אצל ניסן בלומנטל באודסה ובקונסרבטוריון בסנט פטרסבורג. ב-1887 מונה לתפקיד חזן ראשי ברוסטוב-על-הדון, ומילא תפקיד זה עד מותו. גרוביץ' הלחין מוסיקה לבית הכנסת שהתבססה על נעימות יהודיות מסורתיות. יצירותיו ראו אור בשני כרכים – "שיר תפילה" ו"שיר זמרה". נפטר ברוסטוב-על-הדון, רוסיה.
נחום נרדי
(אישיות)מרדכי זעירא
(אישיות)מרדכי זעירא (1905-1968) מלחין. נולד בקייב, אוקראינה. היה פעיל בתנועת הנוער הציוני, ונאסר. ב-1924 עלה לארץ-ישראל. עבד כבנאי, היה דייג בעכו, ומ-1933 עבד במפעל החשמל של רוטנברג. מעולם לא למד קומפוזיציה ולמרות זאת חיבר כאלף שירי-עם ישראליים, שכמה מהם פופולריים מאוד. המוסיקה שלו שואבת את השראתה משירי המהפכה הרוסית, משירי עם רוסיים, משירים יהודיים-רוסיים, ומהקולות והנופים של הארץ. נפטר בתל-אביב.
גולדה מאיר
(אישיות)Golda Meir (1898-1978), Labour Zionist leader, diplomat and Israel's fourth Prime Minister, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) as Golda Mabovitch. In 1906 the family brought her to the United States and lived in Milwaukee. At school she joined a Zionist youth movement, Poalei Zion. She went on to marry Morris Myerson and the couple emigrated to Mandate Palestine in 1921. They initially joined Kibbutz Merhavia. Three years later they moved to Jerusalem, where Golda Myerson, now known as Golda Meir, became a staff member of the Histadrut labour federation and held a succession of positions in their trade union and welfare departments and also in the federation's construction corporation, Solel Boneh.
Later she was appointed head of the Histadrut political section where she was able to work to further the organization's aims of encouraging Jewish immigration to Palestine. Between 1932 and 1934 Meir worked as an emissary in the United States, serving as secretary of the Hechalutz women's organization. In 1946 she became director of the political department of the Jewish Agency in which capacity she met with King Abdullah of Jordan in an unsuccessful attempt to avoid war between Jews and Arabs when the British gave up their Mandate over Palestine. Elected to the Executive of the Jewish Agency, she was active in fundraising in the United States to help cover the costs of the Israeli War of Independence, and became one of the State's most effective spokesmen.
In June 1948, Meir was appointed Israel's first ambassador to the Soviet Union. In 1949 she was elected a Member of the Knesset and was chosen by Prime Minister Ben Gurion to be Minister of Labour during the years of mass immigration and resulting social unrest and high unemployment. She initiated policies of subsidized housing and social welfare in order to speed the integration of the newcomers into Israeli society.
Between 1956 and 1966 Meir was Minister of Foreign Affairs and inaugurated policies of assisting the development of the newly independent nations of Africa. At the same time, she endeavored to cement relations with the United States and other countries. When in 1969 Prime Minister Levi Eshkol died, she was chosen to succeed him. In the October 1969 elections, she led the Labour party to victory. Shortly after she took office, the "War of Attrition" broke out. Initially this war was a series of sporadic military actions along the Suez Canal, but they escalated into full-scale war which ended in a cease-fire agreement with Egypt in 1970. As Prime Minister, Meir concentrated much of her energies on the diplomatic front mixing personal diplomacy with skillful use of the mass media. Armed with an iron will, a warm personality and grandmotherly image she successfully solicited unprecedented amounts of financial and military aid for Israel.
Although she showed strong leadership during the surprise attack of the Yom Kippur War, securing an American airlift of arms while standing firm on the terms of disengagement-of-forces negotiations, the Prime Minister considered the very outbreak of war and Israel's unpreparedness to be a personal failure. Golda Meir therefore bowed to what she felt was the "will of the people" and resigned in mid-1974. She withdrew from public life and began to write her memoirs.