חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 4
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קייב

קייב Kiev

בירת אוקראינה.


סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.

קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.

תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.

הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.

בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.

הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.

ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.

במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.

ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.

מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.

המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.

הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.

פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.

ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.

בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.

הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.

באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.

בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).

בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.

בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.


במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.


אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.

נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.


אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.

כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.

ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.

בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.

ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.

ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.

המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.

בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.

ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).

אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.

בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.

הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000

לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .

כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
181701
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
משורר. נולד ליד קייב, אוקראינה. למד רפואה בווינה, אוסטריה, וב-1919 התחיל לכתוב מאמרים בנושאי רפואה בשביל העיתון היידי היומי Forward שראה אור בניו-יורק. ב-1939 היגר לארצות-הברית והתיישב בניו-יורק.
חמלינצקי חיבר שירה אימפרסיוניסטית ברוחה ופרסם שלושה כרכים של שירה יידית. הוא נמנה עם הראשונים שתרגמו שירים אידיים לפולנית. נפטר בניו-יורק, ארצות-הברית.
מלחין. נולד בקייב, אוקראינה. למד במינסק. התעניין במוסיקת פולקלור של רוסיה הלבנה ושילב אלמנטים ממנה ביצירות שלו. לא הצליח להימלט מהכיבוש הנאצי (1941) ומת במינסק ב-1942.
בין יצירותיו הזמיר, מוסיקה לבלט (1939); הטבוע, קנטטה; מחולות סימפוניים; רביעיית כלי-קשת; וכן שירים ועיבודים של שירי עם יהודיים לקול ולפסנתר.
קציר (קצ'לסקי), אפרים (נולד 1916), נשיאה הרביעי של מדינת ישראל.

פרופסור אפרים קציר (קצ'לסקי), הנשיא הרביעי של מדינת ישראל ומדען דגול בעל מוניטין בינלאומיים, נולד ב-1916 בעיר קייב באוקראינה, שאליה נמלטו הוריו במרוצת מלחמת העולם הראשונה. שנות ילדותו הראשונות עברו עליו בעיר זו ובעיר לודז' בפולין. ב-1925, בהיותו בן תשע, עלתה המשפחה לארץ-ישראל וקבעה את מושבה בירושלים.

בעקבות אחיו הבכור, אהרן (שנודע לימים כאחד מבכירי המדענים של ישראל ונהרג בפיגוע טרור בנמל התעופה לוד ב-1972), סיים אפרים קציר את לימודיו בגימנסיה העברית "רחביה" והחל ב-1932 בלימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית על הר הצופים. במרוצת הלימודים עברו שני האחים בזה אחר זה לחוג לכימיה שנפתח באוניברסיטה באמצע שנות השלושים. אפרים קציר קיבל בחוג זה את התואר "מוסמך למדעי הטבע" בשנת 1938 ואת התואר "דוקטור לפילוסופיה" בשנת 1941. לאחר מכן התמנה לאסיסטנט באוניברסיטה ופתח במחקריו המדעיים. במקביל ללימודיו באוניברסיטה היה מדריך בתנועת "הנוער העובד" וחבר פעיל בארגון "ההגנה". ב- 1939 סיים את קורס הקצינים הראשון של ארגון זה ובהמשך לכך היה מפקד פלוגת סטודנטים בחיל השדה (חי"ש). כן השתתף בפעילויות שונות של הארגון לפיתוח חומרי-נפץ ואמצעי לוחמה אחרים. במאי 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, מונה למפקד חיל המדע (חמ"ד) של צה"ל.

פרופסור קציר נמנה עם המדענים המייסדים של מכון ויצמן למדע ברחובות, שנחנך ב- 1949. הוא הקים במכון ויצמן את המעבדה לביופיסיקה ועמד בראשה עד בחירתו לנשיאות. במחלקה זו העמיד תלמידים רבים, ובכללם אחדים מעמודי התווך של המדע הישראלי וניצח על שורה של מחקרים חשובים. עבודתו בפיתוח פולימרים של חומצות אמינו כמודלים של חלבונים טבעיים סייעה רבות להבנת הביולוגיה, הכימיה והפיסיקה של חלבונים. חותמה ניכר, בין השאר, בפענוח הצופן הגנטי, בהבנת התגובות החיסוניות ובפיתוח תרופות וחומרים סינתטיים שונים. מתוך עבודה זו התפתחו מחקריו החלוציים של פרופסור קציר בחקר אנזימים בלתי-מסיסים (או מקובעים), שיצרו את התשתית לתעשיות ביוטכנולוגיות חשובות. השיטות שפיתח משמשות בהרחבה לייצור תרופות אנטיביוטיות וחומרים חשובים אחרים. על עבודה זו הוענק לו פרס יפאן היוקרתי ב-1985. פרס זה הצטרף לשורה של פרסים ואותות כבוד שפרופסור קציר זכה בהם בארץ ומחוצה לה לאורך הקריירה המקצועית הארוכה שלו.

במרוצת השנים פעל פרופסור קציר לא רק בתחום המדעי, אלא גם בתחום הציבורי: הוא נמנה עם היועצים הבכירים של שרי הביטחון ומערכת הביטחון ובשנים 1968-1966 כיהן בתפקיד המדען הראשי של מערכת הביטחון וניצח על פעולות המחקר והפיתוח שלה. בתקופה זו הונהגו חידושים רבים בפעולות הללו והוחל בפרויקטים חשובים, שתרמו רבות לביטחון המדינה והשפיעו בצורה מעמיקה גם על התעשייה האזרחית.

בשנים 1969-1966 עמד פרופסור קציר בראש ועדה לארגון המחקר הממשלתי שמינה ראש-הממשלה לוי אשכול. ועדה זו הגישה המלצות מפורטות, ובכללן מינוי של מדענים ראשיים במשרדי הממשלה השונים, כדי שיתאמו ויקדמו את המחקר היישומי במערכת הממשלתית ומחוצה לה. אימוץ ההמלצה הזאת הגביר את שיתוף-הפעולה בין הממשלה, האקדמיה, התעשייה והחקלאות, וכתוצאה מכך התחולל גידול ניכר בתקציבי המחקר הממשלתיים ובפעילות המדעית של המשק הישראלי. אחת התוצאות הבולטות ביותר של התפתחות זאת הייתה ההקמה של תעשיות עתירות ידע רבות בעידוד ובתמיכה של המדענים הראשיים במשרד התעשייה והמסחר.

פרופסור קציר היה מעורב בפעילויות שונות בתחום החינוך המדעי, הקים את כתב העת "מדע", עמד בראש האיגוד הישראלי לקידום המדע ונמנה עם ראשי-היוזמים והמטפחים של החוגים לנוער שוחר מדע.

נשיאותו החלה ב-24 במאי 1973. כארבעה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת יום-הכיפורים. במהלך המלחמה ולאחריה הרבה לסייר בקווי החזית, להיפגש עם הלוחמים, לפקוד את בתי המשפחות השכולות ולבקר את הפצועים בבתי-החולים. בנובמבר 1977, לקראת סוף כהונתו, הגיע הנשיא המצרי אנואר סאדאת לביקורו ההיסטורי בירושלים, וקציר היה מארחו הרשמי.

בין שני שיאים דרמטיים אלה של מלחמה קשה מצד אחד ושל פריצת דרך לשלום מצד אחר עסק הנשיא אפרים קציר בפעילויות רבות בתחומי החברה והחינוך. הוא מילא תפקיד מרכזי בפיתוחה ובמימושה של תוכנית להפצת לימודי היהדות במרכזים אקדמיים ברחבי העולם, סייע למוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל והטה אוזן קשבת לבעיותיה של מערכת החינוך. כן סייע רבות למשפחות במצוקה וטיפח את פעולות ההתנדבות, שאותן ראה כדרך חשובה לצמצום הפערים בחברה הישראלית ולהגברת הלכידות והחוסן שלה. ביוזמתו הונהג "אות הנשיא למתנדב", המוענק מדי שנה בשנה לתריסר בני-אדם וגופים הבולטים בעבודתם ההתנדבותית.

בכל הופעותיו הפומביות בתקופת הנשיאות דאג פרופסור קציר להזכיר לאזרחי המדינה את חלומם של אבות הציונות להקים חברת מופת כחלק בלתי נפרד מהחייאת הריבונות היהודית במולדת ההיסטורית. במקביל לא נלאה מלומר לעמיתיו המדענים, כי עליהם לצאת ממגדל השן האקדמי ולתרום לקידום החברה ולפתרון בעיותיה.

עם תום נשיאותו, במאי 1978, שב פרופסור קציר לעיסוקיו המדעיים. הוא לא הסתפק בעבודתו במכון ויצמן. ביוזמתו הוקמה באוניברסיטת תל-אביב מחלקה לביוטכנולוגיה, שהוא עמד בראשה שנים אחדות. ב-1988 היה מיוזמי הוועדה הלאומית לביוטכנולוגיה בראשותו, בעקבות המלצותיה של ועדה זו החלה הממשלה לטפח תעשייה ביוטכנולוגית, (שהיקף היצוא שלה מתקרב עתה למיליארד דולר בשנה) כן שימש כנשיא העולמי של רשת בתי-הספר המקצועיים והטכנולוגיים "אורט", סייע להקמת מכללות אחדות והוסיף לייעץ לגורמים ממשלתיים.

ביוגרפיה רשמית מאתר האינטרנט של לשכת נשיא המדינה:
http://www.president.gov.il/defaults/default_he.asp
פסנתרנית. נולדה בקייב, אוקראינה, ושמה רוזינה בסי, ונישאה לפסנתרן יוסף לוין עם סיום לימודיה בקונסרבטוריון במוסקבה. כמעט וויתרה על הקריירה שלה, כדי לסייע לבעלה בהוראה ובהופעות. בכל זאת, הופיעה עמו ברסיטלים רבים. הזוג הגיע לארה"ב ב-1906, אבל שנה אחר כך חזר לברלין. ב-1919 שבו השניים לארה"ב. מ-1938 לימדה בבית-הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק. עם תלמידיה נמנים ג'ון בראונינג, ואן קליבורן וג'יימס לוין. מדי פעם הופיעה כסולנית, בפעם האחרונה – ב-1962. נפטרה בגלנדייל, קליפורניה (ארה"ב).
Ehrenburg, Ilya Grigoryevich (1891-1967), writer and journalist, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) to an assimilated middle-class Jewish family. Although he took very strong positions against anti-Semitism, Ehrenburg never associated with the Jewish community nor did he speak Yiddish. He considered himself to be a Russian. He was among the most prolific and notable authors of the Soviet Union who published around one hundred titles.

When Ehrenburg was four years old, the family moved to Moscow, Russia, where his father had been appointed to be director of a brewery. After the Russian Revolution of 1905 he was involved in illegal activities of the Bolshevik organisation. In 1908, the Tsarist secret police arrested and imprisoned him. After five months he was allowed to go into exile in Paris, France, where he started to work in the Bolshevik organisation, meeting Vladimir Lenin and other prominent exiles. He also began to write poems and translated some foreign writers' works into Russian. During the World War I Ehrenburg became a war correspondent for a St. Petersburg newspaper. He wrote a series of articles about the mechanized war that later on were also published as a book ("The Face of War"). His anti-communist poem, 'Prayer for Russia', appeared in 1917. His poetry of this time was also about of war and destruction.

Between 1921 and 1924 Ehrenburg lived in Berlin, Germany, and Belgium. His first novel, "The Extraordinary Adventures of Julia Jurenito and his Disciples" (1922) ridiculed both the capitalist West and the Communist system. He also viewed skeptically the era of the New Economic Policy in the Soviet Union. "Zhizn i gibel Nikolaya Kurbova" (1923) was about the downfall of a Soviet secret policeman and "The Love of Jeanne Ney" (1924) depicted a love affair between a Russian Communist and a French woman. "Out of Chaos" (1934) was an apologia for Socialist Realism, and in "Ne perevodya dykhania" (1935) the writer accepted the official Communist policy in economic and political matters.

During the Spanish Civil War, he wrote for the Soviet newspaper "Izvestiia". He met Ernest Hemingway in Madrid, Spain. In 1941, he returned to Moscow and listened to Stalin's radio speech after the Nazis had attacked the Soviet Union. His ambitious novel, "The Fall of Paris" (1941-1942), depicted the decline of capitalist France. Ehrenburg's reputation and position as the head of propaganda for the Red Army during the war, made him a target of Goebbel's propaganda. When he reported on Nazi atrocities after visiting concentration camps, he pleaded the U.S. public to believe him. Some of his articles during World War II were extremely anti-German and he was accused of orchestrating a hate-campaign. His article "Kill" published in 1942 — when German troops were deeply within Soviet territory — became a widely publicized example of this campaign. Ehrenburg was a prominent member of the Jewish Anti-Fascist Committee.

In 1954, Ehrenburg published a novel titled "The Thaw" which tested the limits of censorship in the post-Stalin Soviet Union. The novel gave its name to an entire era of Soviet cultural politics, namely, the liberalization after the death of Joseph Stalin.

During the remainder of his life Ehrenburg spent as a respected messenger of the Soviet state. Without being a member of the Communist Party, he moved freely in foreign countries and held important cultural positions. Ehrenburg published poetry, short stories, travel books, essays, and several novels, which combined patriotism with cosmopolitanism. Ehrenburg adapted his writings to Soviet political demands and avoided conflicts, that destroyed many other writers and artists.

Together with Vasily Grossman, Ehrenburg edited "The Black Book" that contains documentary accounts by Jewish survivors of the Holocaust in the Soviet Union and Poland. The book has special historical significance; detailing the genocide on Soviet citizens of Jewish ancestry, it is the first great documentary work on the Holocaust. Ehrenburg was also active as a poet till his last days, depicting the events of World War II in Europe, the Holocaust and the destinies of Russian intellectuals.

At his 70th birthday celebration he said “Even though my passport states that I am a Jew, I am a Russian writer” - implying even in 1961 Jews in the Soviet Union were not fully accepted as being members of the Russian people.
גלייר, ריינהולד מוריצייביץ' (1875-1956) , מלחין ומנצח. נולד בקייב, אוקראינה, למשפחה ממוצא בלגי. לימד בקונסרבטוריונים של סנט פטרסבורג (1920-1913), קייב (1920-1913; מ-1914 שימש מנהל) ומוסקבה (1941-1920). עם תלמידיו נמנו פרוקופייב וחצ'טוריאן.
יצירותיו שייכות למסורת הרוסית הלאומית. ניכרות בהן השפעות של מוסיקת פולקלור ממרכז אסיה והן עוסקת, בין היתר, בנושאי המהפכה. כתב, בין השאר, שלוש סימפוניות (1900, 1907 ו-1911); קונצ'רטי (לנבל, 1938; לקול, 1942); פואמות סימפוניות; אופרות (1932-34 ו-1943); בלטים (קליאופטרה, 1925; פרג אדום, 1927; פרש הברונזה, 1949, טראס בולבה, 1952); מוסיקה קאמרית, שירים ויצירות לפסנתר. זכה בפרס לנין ובפרס סטאלין. נפטר במוסקבה, ברית-המועצות..
גרוביץ', אליעזר מרדכי בן יצחק (1844-1913) , חזן ומלחין. נולד באוקראינה וכשהיה בן שמונה-עשרה למד מוסיקה בברדיצ'ב. שם שימש גם עוזר חזן ב"בית הכנסת המקהלתי". למד מוסיקה חזנית אצל ניסן בלומנטל באודסה ובקונסרבטוריון בסנט פטרסבורג. ב-1887 מונה לתפקיד חזן ראשי ברוסטוב-על-הדון, ומילא תפקיד זה עד מותו. גרוביץ' הלחין מוסיקה לבית הכנסת שהתבססה על נעימות יהודיות מסורתיות. יצירותיו ראו אור בשני כרכים – "שיר תפילה" ו"שיר זמרה". נפטר ברוסטוב-על-הדון, רוסיה.
נרדי, נחום (1901-1977) , מלחין ופסנתרן. נולד בקייב, אוקראינה, למד פסנתר וקומפוזיציה בקייב, בווארשה ובווינה והגיע לארץ-ישראל ב-1923. הופיע ברסיטלים לפסנתר, וכעבור זמן קצר התחיל להלחין. בהשפעת קסמה של המוסיקה המזרחית הוא שילב בשירים שהלחין את קולות המזרח. במשך שנים רבות עבד עם הזמרת ברכה צפירה, ליווה אותה בפסנתר ועיבד עבורה קטעים שונים. הלחין מאות שירים ששיקפו את חיי הארץ. כיום, שירים אלה מהווים חלק בלתי נפרד מן הפולקלור הישראלי. נפטר בתל-אביב.
מלחין. נולד בקייב, אוקראינה. היה פעיל בתנועת הנוער הציוני, ונאסר. ב-1924 עלה לארץ-ישראל. עבד כבנאי, היה דייג בעכו, ומ-1933 עבד במפעל החשמל של רוטנברג. מעולם לא למד קומפוזיציה ולמרות זאת חיבר כאלף שירי-עם ישראליים, שכמה מהם פופולריים מאוד. המוסיקה שלו שואבת את השראתה משירי המהפכה הרוסית, משירי עם רוסיים, משירים יהודיים-רוסיים, ומהקולות והנופים של הארץ. נפטר בתל-אביב.
Meir, Golda (1898-1978), Labour Zionist leader, diplomat and Israel's fourth Prime Minister, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) as Golda Mabovitch. In 1906 the family brought her to the United States and lived in Milwaukee. At school she joined a Zionist youth movement, Poalei Zion. She went on to marry Morris Myerson and the couple emigrated to Mandate Palestine in 1921. They initially joined Kibbutz Merhavia. Three years later they moved to Jerusalem, where Golda Myerson, now known as Golda Meir, became a staff member of the Histadrut labour federation and held a succession of positions in their trade union and welfare departments and also in the federation's construction corporation, Solel Boneh.

Later she was appointed head of the Histadrut political section where she was able to work to further the organization's aims of encouraging Jewish immigration to Palestine. Between 1932 and 1934 Meir worked as an emissary in the United States, serving as secretary of the Hechalutz women's organization. In 1946 she became director of the political department of the Jewish Agency in which capacity she met with King Abdullah of Jordan in an unsuccessful attempt to avoid war between Jews and Arabs when the British gave up their Mandate over Palestine. Elected to the Executive of the Jewish Agency, she was active in fundraising in the United States to help cover the costs of the Israeli War of Independence, and became one of the State's most effective spokesmen.

In June 1948, Meir was appointed Israel's first ambassador to the Soviet Union. In 1949 she was elected a Member of the Knesset and was chosen by Prime Minister Ben Gurion to be Minister of Labour during the years of mass immigration and resulting social unrest and high unemployment. She initiated policies of subsidized housing and social welfare in order to speed the integration of the newcomers into Israeli society.

Between 1956 and 1966 Meir was Minister of Foreign Affairs and inaugurated policies of assisting the development of the newly independent nations of Africa. At the same time, she endeavored to cement relations with the United States and other countries. When in 1969 Prime Minister Levi Eshkol died, she was chosen to succeed him. In the October 1969 elections, she led the Labour party to victory. Shortly after she took office, the "War of Attrition" broke out. Initially this war was a series of sporadic military actions along the Suez Canal, but they escalated into full-scale war which ended in a cease-fire agreement with Egypt in 1970. As Prime Minister, Meir concentrated much of her energies on the diplomatic front mixing personal diplomacy with skillful use of the mass media. Armed with an iron will, a warm personality and grandmotherly image she successfully solicited unprecedented amounts of financial and military aid for Israel.

Although she showed strong leadership during the surprise attack of the Yom Kippur War, securing an American airlift of arms while standing firm on the terms of disengagement-of-forces negotiations, the Prime Minister considered the very outbreak of war and Israel's unpreparedness to be a personal failure. Golda Meir therefore bowed to what she felt was the "will of the people" and resigned in mid-1974. She withdrew from public life and began to write her memoirs.
Mandelstamm, Max Emanuel (1839-1912), ophthalmologist, and Zionist leader. Born in Zagare (Zhagory), Siauliai district, Lithuania, (then part of Russia). He studied at the universities of Dorpat, Estonia and Kharkov in the Ukraine, where he received his medical degree in 1860. He practiced medicine for four years but then studied ophthalmology in Berlin and in Heidelberg before settling in Kiev where he was considered one of the city's leading eye specialists. He was a lecturer at Kiev University and established the ophthalmic hospital there in 1880. He was three times nominated to be professor but each time he was rejected on religious grounds. In protest, he resigned from the university
.
Despite his family's assimilationist orientation and his own largely secular education, Mandelstamm was committed to Jewish nationalism and worked to promote it in both the Kiev region and Russia in general. After the pogroms in southern Russia at the beginning of the 1880s, he became head of the Committee to Support Victims of Pogroms. In 1883, he participated in a meeting in Odessa at which the foundations of the Hibbat Zion (also known as Hovevei Zion) movement in Russia were laid. At the first Zionist Congress in Basel (1897), he was elected a member of the executive committee. Later he became an advocate of Territorialism, the movement calling for the settlement of the Jewish people on a territory of its own, not necessarily in Eretz Israel and not necessarily fully independent. Some socialist Zionists groups were more territorialist than Zionist. Following the Seventh Zionist Congress (1903), which rejected the Uganda project, Mandelstamm left the Zionist movement. He proceeded to head a migration office established by the Territorialists in Kiev, which attempted to organize the emigration of Jews to Galveston, Texas in the hope of creating a Jewish Territorialist center in the southern United States.

In addition to his professional publications, Mandelstamm wrote articles on Zionism and pamphlets emphasizing the importance of productive life in a Jewish homeland. How Jews Live (1900) was the translation of the title of one of his studies. Another work of his is Zum Yiddishen Folk (1901).
Borochov, Dov Ber (1881-1917), Marxist Zionist leader and theoretician, student of Yiddish language, born in Zolotonosha, Ukraine (then part of the Russian Empire). Borochov was educated in a Russian high school, but like many Jews he was denied permission to attend university. He was one of the founders of the Labour Zionist movement and helped to form the Poalei Zion devoting most of his life to promoting that party. In 1917 he tried to organize Jewish brigades for the Red Army.

Initially Borochov explained nationalism in general, and Jewish Nationalism in particular in terms of Marxist class struggle and dialectical materialism. Borochov predicted, however, that nationalist forces would be more important in determining events than economic and class considerations. And in his view this applied to the Jews as much as it applied to other peoples. He foresaw that the Jews would in the end be forced to migrate to Palestine, where they would form a proletarian basis in order to carry out Marxist class struggle. The mass migration of Jews to Palestine was inevitable and expressed the inner drive of proletariat to seek a solution to the problem of its precarious existence in the Diaspora. In his view Arab and Jewish working classes had a common proletarian interest and would participate in the class struggle together once Jews had returned to Palestine. He argued that there was enough land to accommodate both the Jews and the Arabs. He believed that socialism and the Jewish renaissance were inseparable and Palestine was the home of the whole Jewish people. During the controversy in the Zionist movement about the Uganda scheme, Borochov was a firm “Palestinist”.

Borochov is considered to be one of the fathers of socialist Zionism. Borochov's ideas were influential in convincing Jewish youth from Europe to move to Palestine. However his theories remained most influential in Eastern Europe, where they formed the basis of the Left Poale Zion movement which was active in Poland during the interwar years. Towards the end of his life Borochov, for years an advocate for a doctrinaire Marxist Zionism, seemed to repudiate his former vision of class struggle in Palestine. In the course of time the Poale Zion movement split into left and right factions, which have evolved into the Israeli political parties of Mapam and the Israeli Labor Party, respectively. The European branch of the Left Poale Zion movement was effectively destroyed by the early 1950s; many of its members were killed by the Nazis during World War II, and the surviving activists were persecuted and then outlawed under the various post-war Communist regimes.

While most Zionists regarded Yiddish as a derivative language of the Jewish Diaspora which must be abandoned by the Jewish people in Palestine in favor of Hebrew, Borochov was a committed Yiddishist and wrote extensively on the importance of the language. He is considered the founder of modern Yiddish studies. Borochov’s contributions were recognized in various ways by the early Jewish settlement in Palestine. The first workers' neighborhood in the country, in what later became the city of Giv'atayim, was named after him.
משך:
00:01:16

הקלטה מקורית מדיסק מקהלת האיחוד בניצוח אבנר איתי: מוסיקה יהודית וישראלית. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1999.

פיוט לקבלת שבת מאת שלמה אלקבץ מהמאה ה-17. הלחן שנשמע כאן מאת מרדכי זעירא בעיבוד למקהלב מאת יחזקאל בראון.

פנים בית הכנסת בקייב, אוקראינה, ברית המועצות.
נמצאו בו 80 ספרי תורה שהועברו כנראה מבתי כנסת אחרים שנסגרו.
צילום: טוני ברנרד, אנגליה, 1981.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות טוני ברנרד, אנגליה)


בית הכנסת על שם ברודצקי נפתח מחדש בחודש מרץ 2000.
יהודים מגליציה (סטרי) שנחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים
במלחמת העולם הראשונה, במחנה המעצר בו הוחזקו עד תום המלחמה, קייב, אוקראינה, רוסיה הצארית, 1915
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שאול פיקהולץ, בני ברק)
קבוצת פעילי עליה בקייב,
בריה"מ, 1970 בקירוב.
במרכז, בזקן, לב אלברט.
על הקיר מפה של ישראל, דגל שמחת תורה,
תמונה של הרצל וגלויות מישראל.
(ירושלים, אוסף שלמה בלזם)
בית הכנסת הקראי בקייב, רוסיה,
עכשיו משמש כמיבנה ציבורי.
גלויה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מקס פרלס, תל אביב)
Klein, Philip (1849-1926), Orthodox rabbi born in Baracska, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at several yeshivot including that of Pozsony (now Bratislava, Slovakia.) Concurrently he studied at the gymnasium at Pozsony. In Germany he attended the Universities of Berlin, and Jena and the the University of Vienna in Austria, and obtained a degree of doctor. As a rabbi he was ordained by the Hildesheimer Rabbinical Seminary of Berlin in 1871.

Klein served as rabbi in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) (1874-1880), and in Libau, Latvia (then part of the Russian Empire), 1880-1891. Russian anti-Semitism, exacerbated by the policies of Alexander III, caused Klein to leave Russia for the USA. in 1891. He served as rabbi of the first Hungarian Congregation Ohad Zedek, New York City, from 1891 until 1926. He was a leader of the 1914 US war-relief drive in the US, and was serving as president of the Agudat Israel movement. He was extremely active in New York City's Orthodox religious life, however, was not entirely separated from the Mizrahi Zionist ideal. Klein was one of the very few rabbis with an orthodox middle-class acculturated congregation. He was also honorary president of the Union of Orthodox Rabbis of the United States and Canada.
Meir, Golda (1898-1978), Labour Zionist leader, diplomat and Israel's fourth Prime Minister, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) as Golda Mabovitch. In 1906 the family brought her to the United States and lived in Milwaukee. At school she joined a Zionist youth movement, Poalei Zion. She went on to marry Morris Myerson and the couple emigrated to Mandate Palestine in 1921. They initially joined Kibbutz Merhavia. Three years later they moved to Jerusalem, where Golda Myerson, now known as Golda Meir, became a staff member of the Histadrut labour federation and held a succession of positions in their trade union and welfare departments and also in the federation's construction corporation, Solel Boneh.

Later she was appointed head of the Histadrut political section where she was able to work to further the organization's aims of encouraging Jewish immigration to Palestine. Between 1932 and 1934 Meir worked as an emissary in the United States, serving as secretary of the Hechalutz women's organization. In 1946 she became director of the political department of the Jewish Agency in which capacity she met with King Abdullah of Jordan in an unsuccessful attempt to avoid war between Jews and Arabs when the British gave up their Mandate over Palestine. Elected to the Executive of the Jewish Agency, she was active in fundraising in the United States to help cover the costs of the Israeli War of Independence, and became one of the State's most effective spokesmen.

In June 1948, Meir was appointed Israel's first ambassador to the Soviet Union. In 1949 she was elected a Member of the Knesset and was chosen by Prime Minister Ben Gurion to be Minister of Labour during the years of mass immigration and resulting social unrest and high unemployment. She initiated policies of subsidized housing and social welfare in order to speed the integration of the newcomers into Israeli society.

Between 1956 and 1966 Meir was Minister of Foreign Affairs and inaugurated policies of assisting the development of the newly independent nations of Africa. At the same time, she endeavored to cement relations with the United States and other countries. When in 1969 Prime Minister Levi Eshkol died, she was chosen to succeed him. In the October 1969 elections, she led the Labour party to victory. Shortly after she took office, the "War of Attrition" broke out. Initially this war was a series of sporadic military actions along the Suez Canal, but they escalated into full-scale war which ended in a cease-fire agreement with Egypt in 1970. As Prime Minister, Meir concentrated much of her energies on the diplomatic front mixing personal diplomacy with skillful use of the mass media. Armed with an iron will, a warm personality and grandmotherly image she successfully solicited unprecedented amounts of financial and military aid for Israel.

Although she showed strong leadership during the surprise attack of the Yom Kippur War, securing an American airlift of arms while standing firm on the terms of disengagement-of-forces negotiations, the Prime Minister considered the very outbreak of war and Israel's unpreparedness to be a personal failure. Golda Meir therefore bowed to what she felt was the "will of the people" and resigned in mid-1974. She withdrew from public life and began to write her memoirs.
Ehrenburg, Ilya Grigoryevich (1891-1967), writer and journalist, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) to an assimilated middle-class Jewish family. Although he took very strong positions against anti-Semitism, Ehrenburg never associated with the Jewish community nor did he speak Yiddish. He considered himself to be a Russian. He was among the most prolific and notable authors of the Soviet Union who published around one hundred titles.

When Ehrenburg was four years old, the family moved to Moscow, Russia, where his father had been appointed to be director of a brewery. After the Russian Revolution of 1905 he was involved in illegal activities of the Bolshevik organisation. In 1908, the Tsarist secret police arrested and imprisoned him. After five months he was allowed to go into exile in Paris, France, where he started to work in the Bolshevik organisation, meeting Vladimir Lenin and other prominent exiles. He also began to write poems and translated some foreign writers' works into Russian. During the World War I Ehrenburg became a war correspondent for a St. Petersburg newspaper. He wrote a series of articles about the mechanized war that later on were also published as a book ("The Face of War"). His anti-communist poem, 'Prayer for Russia', appeared in 1917. His poetry of this time was also about of war and destruction.

Between 1921 and 1924 Ehrenburg lived in Berlin, Germany, and Belgium. His first novel, "The Extraordinary Adventures of Julia Jurenito and his Disciples" (1922) ridiculed both the capitalist West and the Communist system. He also viewed skeptically the era of the New Economic Policy in the Soviet Union. "Zhizn i gibel Nikolaya Kurbova" (1923) was about the downfall of a Soviet secret policeman and "The Love of Jeanne Ney" (1924) depicted a love affair between a Russian Communist and a French woman. "Out of Chaos" (1934) was an apologia for Socialist Realism, and in "Ne perevodya dykhania" (1935) the writer accepted the official Communist policy in economic and political matters.

During the Spanish Civil War, he wrote for the Soviet newspaper "Izvestiia". He met Ernest Hemingway in Madrid, Spain. In 1941, he returned to Moscow and listened to Stalin's radio speech after the Nazis had attacked the Soviet Union. His ambitious novel, "The Fall of Paris" (1941-1942), depicted the decline of capitalist France. Ehrenburg's reputation and position as the head of propaganda for the Red Army during the war, made him a target of Goebbel's propaganda. When he reported on Nazi atrocities after visiting concentration camps, he pleaded the U.S. public to believe him. Some of his articles during World War II were extremely anti-German and he was accused of orchestrating a hate-campaign. His article "Kill" published in 1942 — when German troops were deeply within Soviet territory — became a widely publicized example of this campaign. Ehrenburg was a prominent member of the Jewish Anti-Fascist Committee.

In 1954, Ehrenburg published a novel titled "The Thaw" which tested the limits of censorship in the post-Stalin Soviet Union. The novel gave its name to an entire era of Soviet cultural politics, namely, the liberalization after the death of Joseph Stalin.

During the remainder of his life Ehrenburg spent as a respected messenger of the Soviet state. Without being a member of the Communist Party, he moved freely in foreign countries and held important cultural positions. Ehrenburg published poetry, short stories, travel books, essays, and several novels, which combined patriotism with cosmopolitanism. Ehrenburg adapted his writings to Soviet political demands and avoided conflicts, that destroyed many other writers and artists.

Together with Vasily Grossman, Ehrenburg edited "The Black Book" that contains documentary accounts by Jewish survivors of the Holocaust in the Soviet Union and Poland. The book has special historical significance; detailing the genocide on Soviet citizens of Jewish ancestry, it is the first great documentary work on the Holocaust. Ehrenburg was also active as a poet till his last days, depicting the events of World War II in Europe, the Holocaust and the destinies of Russian intellectuals.

At his 70th birthday celebration he said “Even though my passport states that I am a Jew, I am a Russian writer” - implying even in 1961 Jews in the Soviet Union were not fully accepted as being members of the Russian people.
מלחין. נולד בקייב, אוקראינה. היה פעיל בתנועת הנוער הציוני, ונאסר. ב-1924 עלה לארץ-ישראל. עבד כבנאי, היה דייג בעכו, ומ-1933 עבד במפעל החשמל של רוטנברג. מעולם לא למד קומפוזיציה ולמרות זאת חיבר כאלף שירי-עם ישראליים, שכמה מהם פופולריים מאוד. המוסיקה שלו שואבת את השראתה משירי המהפכה הרוסית, משירי עם רוסיים, משירים יהודיים-רוסיים, ומהקולות והנופים של הארץ. נפטר בתל-אביב.
Grossman, Meir (1888–1964), Zionist leader and journalist, born in Temryuk in the Krasnodar Territory, Russia. For a while he lived in Warsaw, Poland, where he began contributing articles to Yiddish language newspapers. In 1913 he went to Berlin, Germany, to study, becoming a member of the central committee of HeHaver, the Zionist students' society, and edited its Russian and Hebrew journal. When World War I broke out, Grossman went to work in Copenhagen, DEnmark, as a correspondent for the Russian daily "Russkoye Slovo". A few months after his arrival he began to publish a Yiddish daily, "Kopenhagener Togblat" (later renamed "Yidishe Folkszeitung"). At the suggestion of Zeev Jabotinsky he also started to publish a fortnightly magazine, "Die Tribune", in Yiddish, which was devoted to demanding equal rights for the Jews and various Jewish causes.

After the 1917 Revolution in Russia he became a contributor to the "Petrogader Togblat" and then moved to Kiev where he edited two Zionist publications. He was also active in the National Jewish Council and a deputy in the Rada, the national council for an independent Ukraine. When the Bolsheviks invaded the Ukraine he was sent to England and the USA to inform the world of what had happened and to appeal for help. He helped to establish an aid organization for the Jews of the Ukraine. In 1919 he was one of the founders of the Jewish Correspondence Bureau, later renamed the Jewish Telegraphic Agency, for the dissemination of news of Jewish interest. In 1925 he emigrated to Palestine where he helped to found an English language daily newspaper, "the Palestine Bulletin", which in 1932 became "the Palestine Post" and then "The Jerusalem Post".

Grossman was critical of Chaim Weizmann's moderate policies and became one of the first supporters of Jabotinsky's Revisionist Party. He was appointed deputy chairman of the party's world centre. In 1937 he caused a sensation at the Zionist Congress when he disclosed details of Weizmann's promise to the British to try to influence the Zionist movement to support partition of Palestine. This lead to his suspension from membership of the Zionist General Council. He spent the years of World War II in the USA.

After the establishment of the State of Israel he joined the General Zionists and was one of its representatives on the executive of the Zionist Organization. He took a special interest in the situation of Soviet Jewry and promoted the publication of Russian language periodicals in Israel.
גלייר, ריינהולד מוריצייביץ' (1875-1956) , מלחין ומנצח. נולד בקייב, אוקראינה, למשפחה ממוצא בלגי. לימד בקונסרבטוריונים של סנט פטרסבורג (1920-1913), קייב (1920-1913; מ-1914 שימש מנהל) ומוסקבה (1941-1920). עם תלמידיו נמנו פרוקופייב וחצ'טוריאן.
יצירותיו שייכות למסורת הרוסית הלאומית. ניכרות בהן השפעות של מוסיקת פולקלור ממרכז אסיה והן עוסקת, בין היתר, בנושאי המהפכה. כתב, בין השאר, שלוש סימפוניות (1900, 1907 ו-1911); קונצ'רטי (לנבל, 1938; לקול, 1942); פואמות סימפוניות; אופרות (1932-34 ו-1943); בלטים (קליאופטרה, 1925; פרג אדום, 1927; פרש הברונזה, 1949, טראס בולבה, 1952); מוסיקה קאמרית, שירים ויצירות לפסנתר. זכה בפרס לנין ובפרס סטאלין. נפטר במוסקבה, ברית-המועצות..
Mandelstamm, Max Emanuel (1839-1912), ophthalmologist, and Zionist leader. Born in Zagare (Zhagory), Siauliai district, Lithuania, (then part of Russia). He studied at the universities of Dorpat, Estonia and Kharkov in the Ukraine, where he received his medical degree in 1860. He practiced medicine for four years but then studied ophthalmology in Berlin and in Heidelberg before settling in Kiev where he was considered one of the city's leading eye specialists. He was a lecturer at Kiev University and established the ophthalmic hospital there in 1880. He was three times nominated to be professor but each time he was rejected on religious grounds. In protest, he resigned from the university
.
Despite his family's assimilationist orientation and his own largely secular education, Mandelstamm was committed to Jewish nationalism and worked to promote it in both the Kiev region and Russia in general. After the pogroms in southern Russia at the beginning of the 1880s, he became head of the Committee to Support Victims of Pogroms. In 1883, he participated in a meeting in Odessa at which the foundations of the Hibbat Zion (also known as Hovevei Zion) movement in Russia were laid. At the first Zionist Congress in Basel (1897), he was elected a member of the executive committee. Later he became an advocate of Territorialism, the movement calling for the settlement of the Jewish people on a territory of its own, not necessarily in Eretz Israel and not necessarily fully independent. Some socialist Zionists groups were more territorialist than Zionist. Following the Seventh Zionist Congress (1903), which rejected the Uganda project, Mandelstamm left the Zionist movement. He proceeded to head a migration office established by the Territorialists in Kiev, which attempted to organize the emigration of Jews to Galveston, Texas in the hope of creating a Jewish Territorialist center in the southern United States.

In addition to his professional publications, Mandelstamm wrote articles on Zionism and pamphlets emphasizing the importance of productive life in a Jewish homeland. How Jews Live (1900) was the translation of the title of one of his studies. Another work of his is Zum Yiddishen Folk (1901).
גרוביץ', אליעזר מרדכי בן יצחק (1844-1913) , חזן ומלחין. נולד באוקראינה וכשהיה בן שמונה-עשרה למד מוסיקה בברדיצ'ב. שם שימש גם עוזר חזן ב"בית הכנסת המקהלתי". למד מוסיקה חזנית אצל ניסן בלומנטל באודסה ובקונסרבטוריון בסנט פטרסבורג. ב-1887 מונה לתפקיד חזן ראשי ברוסטוב-על-הדון, ומילא תפקיד זה עד מותו. גרוביץ' הלחין מוסיקה לבית הכנסת שהתבססה על נעימות יהודיות מסורתיות. יצירותיו ראו אור בשני כרכים – "שיר תפילה" ו"שיר זמרה". נפטר ברוסטוב-על-הדון, רוסיה.
פסנתרנית. נולדה בקייב, אוקראינה, ושמה רוזינה בסי, ונישאה לפסנתרן יוסף לוין עם סיום לימודיה בקונסרבטוריון במוסקבה. כמעט וויתרה על הקריירה שלה, כדי לסייע לבעלה בהוראה ובהופעות. בכל זאת, הופיעה עמו ברסיטלים רבים. הזוג הגיע לארה"ב ב-1906, אבל שנה אחר כך חזר לברלין. ב-1919 שבו השניים לארה"ב. מ-1938 לימדה בבית-הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק. עם תלמידיה נמנים ג'ון בראונינג, ואן קליבורן וג'יימס לוין. מדי פעם הופיעה כסולנית, בפעם האחרונה – ב-1962. נפטרה בגלנדייל, קליפורניה (ארה"ב).
נרדי, נחום (1901-1977) , מלחין ופסנתרן. נולד בקייב, אוקראינה, למד פסנתר וקומפוזיציה בקייב, בווארשה ובווינה והגיע לארץ-ישראל ב-1923. הופיע ברסיטלים לפסנתר, וכעבור זמן קצר התחיל להלחין. בהשפעת קסמה של המוסיקה המזרחית הוא שילב בשירים שהלחין את קולות המזרח. במשך שנים רבות עבד עם הזמרת ברכה צפירה, ליווה אותה בפסנתר ועיבד עבורה קטעים שונים. הלחין מאות שירים ששיקפו את חיי הארץ. כיום, שירים אלה מהווים חלק בלתי נפרד מן הפולקלור הישראלי. נפטר בתל-אביב.
Kazdan, Hayyim (1883–1979), Bundist, educator, and leader of the secular Yiddish educational movement, born in Kherson, Russia (now in Ukraine). Kazdan received a traditional Jewish education. In 1907, he wrote for the short-lived Yiddish language daily newspaper "Di Hofnung" published by the Bund. Between 1918 and 1920, Kazdan was secretary of the Kiev-based "Kultur-lige" ("Culture League") and helped to establish "Shul und Leben" ("School and Life"), the first pedagogical magazine in Yiddish in order to encourage schooling in Yiddish. In 1920 he moved to Warsaw, Poland, and there too he worked to encourage Yiddish education. In 1921 he was one of the leaders and founders of the Central Yiddish School Organization (TSYSHO), a network of Polish secular–socialist Yiddish schools. Kazdan wrote for the TSYSHO press and published curriculum guides for secular Yiddish schools. In 1925 he printed the "Program fun yidish-limed in der 7-klasiker folks-shul" ("Syllabus for the Study of Yiddish in the Seventh-Grade Folk School") and, in 1939, "Metodik fun yidisher shprakh" ("A Yiddish Language Curriculum"), as well as many articles on educational theory. In the 1930s, Kazdan served as director of TSYSHO in Warsaw.

After the German–Soviet partition of Poland in 1939 and the outbreak of World War II, Kazdan settled in Vilna, Lithuania. Together with some 150 other Yiddish teachers, Kazdan helped maintain TSYSHO schools until the Soviet annexation of Lithuania in 1940.

In 1941, Kazdan immigrated to the USA, where he wrote about Jewish education and the labor movement in Eastern Europe in the early twentieth-century. In 1955 he began to teach Yiddish language and literature at the Jewish Teachers Seminary in New York. Kazdan was editor and contributor to the "Geshikhte fun bund" ("History of the Bund") magazine which was published between 1960 and 1972. He wrote several other books on the history of Jewish Poland up till 1939.
Borochov, Dov Ber (1881-1917), Marxist Zionist leader and theoretician, student of Yiddish language, born in Zolotonosha, Ukraine (then part of the Russian Empire). Borochov was educated in a Russian high school, but like many Jews he was denied permission to attend university. He was one of the founders of the Labour Zionist movement and helped to form the Poalei Zion devoting most of his life to promoting that party. In 1917 he tried to organize Jewish brigades for the Red Army.

Initially Borochov explained nationalism in general, and Jewish Nationalism in particular in terms of Marxist class struggle and dialectical materialism. Borochov predicted, however, that nationalist forces would be more important in determining events than economic and class considerations. And in his view this applied to the Jews as much as it applied to other peoples. He foresaw that the Jews would in the end be forced to migrate to Palestine, where they would form a proletarian basis in order to carry out Marxist class struggle. The mass migration of Jews to Palestine was inevitable and expressed the inner drive of proletariat to seek a solution to the problem of its precarious existence in the Diaspora. In his view Arab and Jewish working classes had a common proletarian interest and would participate in the class struggle together once Jews had returned to Palestine. He argued that there was enough land to accommodate both the Jews and the Arabs. He believed that socialism and the Jewish renaissance were inseparable and Palestine was the home of the whole Jewish people. During the controversy in the Zionist movement about the Uganda scheme, Borochov was a firm “Palestinist”.

Borochov is considered to be one of the fathers of socialist Zionism. Borochov's ideas were influential in convincing Jewish youth from Europe to move to Palestine. However his theories remained most influential in Eastern Europe, where they formed the basis of the Left Poale Zion movement which was active in Poland during the interwar years. Towards the end of his life Borochov, for years an advocate for a doctrinaire Marxist Zionism, seemed to repudiate his former vision of class struggle in Palestine. In the course of time the Poale Zion movement split into left and right factions, which have evolved into the Israeli political parties of Mapam and the Israeli Labor Party, respectively. The European branch of the Left Poale Zion movement was effectively destroyed by the early 1950s; many of its members were killed by the Nazis during World War II, and the surviving activists were persecuted and then outlawed under the various post-war Communist regimes.

While most Zionists regarded Yiddish as a derivative language of the Jewish Diaspora which must be abandoned by the Jewish people in Palestine in favor of Hebrew, Borochov was a committed Yiddishist and wrote extensively on the importance of the language. He is considered the founder of modern Yiddish studies. Borochov’s contributions were recognized in various ways by the early Jewish settlement in Palestine. The first workers' neighborhood in the country, in what later became the city of Giv'atayim, was named after him.
קציר (קצ'לסקי), אפרים (נולד 1916), נשיאה הרביעי של מדינת ישראל.

פרופסור אפרים קציר (קצ'לסקי), הנשיא הרביעי של מדינת ישראל ומדען דגול בעל מוניטין בינלאומיים, נולד ב-1916 בעיר קייב באוקראינה, שאליה נמלטו הוריו במרוצת מלחמת העולם הראשונה. שנות ילדותו הראשונות עברו עליו בעיר זו ובעיר לודז' בפולין. ב-1925, בהיותו בן תשע, עלתה המשפחה לארץ-ישראל וקבעה את מושבה בירושלים.

בעקבות אחיו הבכור, אהרן (שנודע לימים כאחד מבכירי המדענים של ישראל ונהרג בפיגוע טרור בנמל התעופה לוד ב-1972), סיים אפרים קציר את לימודיו בגימנסיה העברית "רחביה" והחל ב-1932 בלימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית על הר הצופים. במרוצת הלימודים עברו שני האחים בזה אחר זה לחוג לכימיה שנפתח באוניברסיטה באמצע שנות השלושים. אפרים קציר קיבל בחוג זה את התואר "מוסמך למדעי הטבע" בשנת 1938 ואת התואר "דוקטור לפילוסופיה" בשנת 1941. לאחר מכן התמנה לאסיסטנט באוניברסיטה ופתח במחקריו המדעיים. במקביל ללימודיו באוניברסיטה היה מדריך בתנועת "הנוער העובד" וחבר פעיל בארגון "ההגנה". ב- 1939 סיים את קורס הקצינים הראשון של ארגון זה ובהמשך לכך היה מפקד פלוגת סטודנטים בחיל השדה (חי"ש). כן השתתף בפעילויות שונות של הארגון לפיתוח חומרי-נפץ ואמצעי לוחמה אחרים. במאי 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, מונה למפקד חיל המדע (חמ"ד) של צה"ל.

פרופסור קציר נמנה עם המדענים המייסדים של מכון ויצמן למדע ברחובות, שנחנך ב- 1949. הוא הקים במכון ויצמן את המעבדה לביופיסיקה ועמד בראשה עד בחירתו לנשיאות. במחלקה זו העמיד תלמידים רבים, ובכללם אחדים מעמודי התווך של המדע הישראלי וניצח על שורה של מחקרים חשובים. עבודתו בפיתוח פולימרים של חומצות אמינו כמודלים של חלבונים טבעיים סייעה רבות להבנת הביולוגיה, הכימיה והפיסיקה של חלבונים. חותמה ניכר, בין השאר, בפענוח הצופן הגנטי, בהבנת התגובות החיסוניות ובפיתוח תרופות וחומרים סינתטיים שונים. מתוך עבודה זו התפתחו מחקריו החלוציים של פרופסור קציר בחקר אנזימים בלתי-מסיסים (או מקובעים), שיצרו את התשתית לתעשיות ביוטכנולוגיות חשובות. השיטות שפיתח משמשות בהרחבה לייצור תרופות אנטיביוטיות וחומרים חשובים אחרים. על עבודה זו הוענק לו פרס יפאן היוקרתי ב-1985. פרס זה הצטרף לשורה של פרסים ואותות כבוד שפרופסור קציר זכה בהם בארץ ומחוצה לה לאורך הקריירה המקצועית הארוכה שלו.

במרוצת השנים פעל פרופסור קציר לא רק בתחום המדעי, אלא גם בתחום הציבורי: הוא נמנה עם היועצים הבכירים של שרי הביטחון ומערכת הביטחון ובשנים 1968-1966 כיהן בתפקיד המדען הראשי של מערכת הביטחון וניצח על פעולות המחקר והפיתוח שלה. בתקופה זו הונהגו חידושים רבים בפעולות הללו והוחל בפרויקטים חשובים, שתרמו רבות לביטחון המדינה והשפיעו בצורה מעמיקה גם על התעשייה האזרחית.

בשנים 1969-1966 עמד פרופסור קציר בראש ועדה לארגון המחקר הממשלתי שמינה ראש-הממשלה לוי אשכול. ועדה זו הגישה המלצות מפורטות, ובכללן מינוי של מדענים ראשיים במשרדי הממשלה השונים, כדי שיתאמו ויקדמו את המחקר היישומי במערכת הממשלתית ומחוצה לה. אימוץ ההמלצה הזאת הגביר את שיתוף-הפעולה בין הממשלה, האקדמיה, התעשייה והחקלאות, וכתוצאה מכך התחולל גידול ניכר בתקציבי המחקר הממשלתיים ובפעילות המדעית של המשק הישראלי. אחת התוצאות הבולטות ביותר של התפתחות זאת הייתה ההקמה של תעשיות עתירות ידע רבות בעידוד ובתמיכה של המדענים הראשיים במשרד התעשייה והמסחר.

פרופסור קציר היה מעורב בפעילויות שונות בתחום החינוך המדעי, הקים את כתב העת "מדע", עמד בראש האיגוד הישראלי לקידום המדע ונמנה עם ראשי-היוזמים והמטפחים של החוגים לנוער שוחר מדע.

נשיאותו החלה ב-24 במאי 1973. כארבעה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת יום-הכיפורים. במהלך המלחמה ולאחריה הרבה לסייר בקווי החזית, להיפגש עם הלוחמים, לפקוד את בתי המשפחות השכולות ולבקר את הפצועים בבתי-החולים. בנובמבר 1977, לקראת סוף כהונתו, הגיע הנשיא המצרי אנואר סאדאת לביקורו ההיסטורי בירושלים, וקציר היה מארחו הרשמי.

בין שני שיאים דרמטיים אלה של מלחמה קשה מצד אחד ושל פריצת דרך לשלום מצד אחר עסק הנשיא אפרים קציר בפעילויות רבות בתחומי החברה והחינוך. הוא מילא תפקיד מרכזי בפיתוחה ובמימושה של תוכנית להפצת לימודי היהדות במרכזים אקדמיים ברחבי העולם, סייע למוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל והטה אוזן קשבת לבעיותיה של מערכת החינוך. כן סייע רבות למשפחות במצוקה וטיפח את פעולות ההתנדבות, שאותן ראה כדרך חשובה לצמצום הפערים בחברה הישראלית ולהגברת הלכידות והחוסן שלה. ביוזמתו הונהג "אות הנשיא למתנדב", המוענק מדי שנה בשנה לתריסר בני-אדם וגופים הבולטים בעבודתם ההתנדבותית.

בכל הופעותיו הפומביות בתקופת הנשיאות דאג פרופסור קציר להזכיר לאזרחי המדינה את חלומם של אבות הציונות להקים חברת מופת כחלק בלתי נפרד מהחייאת הריבונות היהודית במולדת ההיסטורית. במקביל לא נלאה מלומר לעמיתיו המדענים, כי עליהם לצאת ממגדל השן האקדמי ולתרום לקידום החברה ולפתרון בעיותיה.

עם תום נשיאותו, במאי 1978, שב פרופסור קציר לעיסוקיו המדעיים. הוא לא הסתפק בעבודתו במכון ויצמן. ביוזמתו הוקמה באוניברסיטת תל-אביב מחלקה לביוטכנולוגיה, שהוא עמד בראשה שנים אחדות. ב-1988 היה מיוזמי הוועדה הלאומית לביוטכנולוגיה בראשותו, בעקבות המלצותיה של ועדה זו החלה הממשלה לטפח תעשייה ביוטכנולוגית, (שהיקף היצוא שלה מתקרב עתה למיליארד דולר בשנה) כן שימש כנשיא העולמי של רשת בתי-הספר המקצועיים והטכנולוגיים "אורט", סייע להקמת מכללות אחדות והוסיף לייעץ לגורמים ממשלתיים.

ביוגרפיה רשמית מאתר האינטרנט של לשכת נשיא המדינה:
http://www.president.gov.il/defaults/default_he.asp
משורר. נולד ליד קייב, אוקראינה. למד רפואה בווינה, אוסטריה, וב-1919 התחיל לכתוב מאמרים בנושאי רפואה בשביל העיתון היידי היומי Forward שראה אור בניו-יורק. ב-1939 היגר לארצות-הברית והתיישב בניו-יורק.
חמלינצקי חיבר שירה אימפרסיוניסטית ברוחה ופרסם שלושה כרכים של שירה יידית. הוא נמנה עם הראשונים שתרגמו שירים אידיים לפולנית. נפטר בניו-יורק, ארצות-הברית.
מלחין. נולד בקייב, אוקראינה. למד במינסק. התעניין במוסיקת פולקלור של רוסיה הלבנה ושילב אלמנטים ממנה ביצירות שלו. לא הצליח להימלט מהכיבוש הנאצי (1941) ומת במינסק ב-1942.
בין יצירותיו הזמיר, מוסיקה לבלט (1939); הטבוע, קנטטה; מחולות סימפוניים; רביעיית כלי-קשת; וכן שירים ועיבודים של שירי עם יהודיים לקול ולפסנתר.

דוד ברגלסון (1884 - 1952) סופר. נולד באוחרימובו, ליד אומן, אוקראינה. התייתם מהוריו בילדותו וגדל עם אחיו בקייב, באודסה ובווארשה. ברגלסון היה פעיל בחוגי תרבות יהודית שנוסדו אחרי המהפכה הרוסית. מ-1920 הרבה במסעות ברחבי אירופה ועד 1925 כתב רשימות עבור היומון היהודי בניו-יורק, Forward. ב-1934 התיישב במוסקבה. במלחמת העולם השנייה היה פעיל בוועד האנטי-פשיסטי. ב-1949 נאסר וב-1952 הוצא להורג בכלאו, יחד עם סופרים אידיים אחרים.
ברגלסון התחיל לכתוב בעברית וברוסית וב-1909 פרסם את יצירתו הרחבה הראשונה ("על-יד המחסן"). אחרי המהפכה הרוסית, כתב ביידיש בלבד. הן יצירתו הנזכרת והן הרומן "נאך אלעמען" (1913) התקבלו בחום והוציאו את שמו ברבים. מעייניו של ברגלסון ניתנו, בעיקר, לדעיכתה של הבורגנות היהודית בכפרים ובערים. בשנות העשרים של המאה העשרים הזדהה ביצירתו עם האידיאולוגיה הסובייטית. שני מחזות שחיבר בתקופת מלחמת העולם השנייה ("פרינץ ראובני" ו"מיר לעבן") הוצגו, האחד במוסקבה והאחר בתל-אביב. אחרי טיהור שמו ב-1961 ראו יצירותיו אור בברית-המועצות. ברגלסון נרצח בברית-המועצות.

אחד העם - (1927-1856), שם עט של אשר mch הירש גינזברג, סופר ומנהיג תנועת חיבת ציון. נולד בקייב,אוקראינה (אז חלק מאימפריה הרוסית), והתישב בתל אביב ב-1922, נפטר שם בשנת 1927.

Tsevi (Cwi) (Zeev) Prylucki (Hirsh-Sholem Prilutski) (1862-1942), journalist, newspaper editor and Zionist, born in Kremenets (Krzemieniec, in Polish), Ukraine (then part of the Russian Empire) into a wealthy family of merchants. He studied at studied at the universities of Kiev and Berlin, Germany. As one of the leaders of Hibbat Zion movement, during the 1880s and 1890s he was engaged in Zionist activities advocating for Jewish immigration to the Land of Israel. In 1898 he moved to St. Petersburg, Russia, and in 1905 settled in Warsaw, Poland. The same year he founded Der Veg (“The Way”), the first daily newspaper in Yiddish. All those years he continued to publish in various periodicals in Hebrew, Yiddish and Russian. In 1910, along with his son Noach Prylucki ,he founded and then served as editor-in-chief of the popular Yiddish daily Der Moment. Part of his memoirs about the Jewish journalistic scene in Poland during the early decades of 20th century survived in Ringelblum Archive from Warsaw Ghetto. Prylucki himself died in Warsaw Ghetto.

ז'יטומיר Zhitomir

עיר מחוז באוקראינה.

עד שנת 1792 (שנת החלוקה השנייה של פולין) היה האזור תחת שלטון פולין. בשנת 1789 חיו בז'יטומיר 882 יהודים, שהיו כשליש מכלל האוכלוסיה. היו ביניהם פונדקאים, סוחרים ובעלי- מלאכה. אחרי חלוקת פולין וסיפוח האזור לרוסיה היה מספרם 1,300, ומאז עלה מספר היהודים בעיר בהתמדה.

באמצע המאה ה- 19 כבר ישבו בז'יטומיר 9,500 יהודים. באותו הזמן גברה השפעת החסידות בעיר; זאב וולף מז'יטומיר היה מתלמידיו של המגיד ממזריץ'. ב-1847 נפתח בז'יטומיר בחסות הממשלה בית-מדרש לרבנים והתגבש בעיר חוג של משכילים דוגמת ח"ז סלונימסקי, א"ב גוטלובר וא' צווייפל. מ-1873 הוכשרו שם מורים לבתי-הספר היהודיים הממשלתיים, עד שנסגר המוסד ב-1885.

ב-1862 נוסד בית-ספר מקצועי יהודי מן הטובים ברוסיה אך השלטונות סגרו אותו ב-1884 בטענה שהוא מקנה ליהודים יתרונות כלכליים. ז'יטומיר נודעה גם כמרכז הדפוס העברי. מנדלי מוכר ספרים, א' פפירנא וא' גולדפאדן למדו בז'יטומיר. ח"נ ביאליק, שנולד בעיירה ראדי הסמוכה, בילה בז'יטומיר את ימי ילדותו.

בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בעיר 30,750 נפש לערך,
כ-47% מכלל התושבים. במסחר היו היהודים 90%, במלאכה 60%.

בעת מהפכת 1905 הקים הנוער הציוני והסוציאליסטי קבוצה להגנה עצמית; 15 צעירים מהם ועמם הסטודנט הרוסי נ' בלינוב שהתייצב לימינם נהרגו במאבק. עשרה צעירים מצ'ודנוב שחשו לעזרתם נרצחו בדרך. בינואר 1919 נהרגו 317 מיהודי המקום בידי אנשי פטלורה וב-1920 נפגעו היהודים מידי חיילים פולנים.

ב-1926 התפקדו בז'יטומיר 30,000 יהודים 38%).


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קלטה קהילת ז'יוטומיר פליטים יהודים שנמלטו מפולין הכבושה. אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בקיץ 1941, ריכזו הגרמנים את יהודי הסביבה בז'יטומיר, ובספטמבר 1941 הוציאו אותם להורג.


אחרי המלחמה שבו יהודים לז'יטומיר. ב-1959 נרשמו בז'יטומיר 14,800 יהודים (כ-%14 באוכלוסיית העיר) קרוב לוודאי שהמספר הנכון התקרב ל-25,000. ב"ימים-נוראים" רבים היו המתפללים בבית-הכנסת, והיידיש הייתה שכיחה ברחובות העיר.

מאז שנת 1989 200,000 מיהודי אוקראינה עלו לישראל.

קוטי KUTY

במקורות היהודיים: קיטעוו

עיירה במחוז איוואנו-פראנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר סטניסלאבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


קוטי נוסדה ב-1715 בידי אחד הרוזנים לבית פוטוצקי. עם חוק יסוד העיר קיבלו היהודים זכויות עירוניות מלאות והיתר לבנות בית כנסת ולקדש בית עלמין. ב-1765 חיו בקוטי 972 יהודים.

עם המעבר לשליטת אוסטריה ב-1772 (בעקבות חלוקת פולין) בוטל ועד הקהילה ובמקומו מונה פקיד יהודי שגבה את המסים שגדלו משנה לשנה. רק עם מתן שוויון זכויות ליהודי גליציה ב- 1868, חודש ועד הקהילה ובוטלו המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים בלבד.

לקהילת קוטי יצאו מוניטין בזכות אנשי שם שישבו בה, ביניהם ר' אברהם-גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט. לפי המסורת החסידית, ישב גם הבעש"ט בשנות ה"הסתר" שלו סמוך לקוטי, והתפרנס מחפירת טיט, שאשתו מכרה לתושבי קוסוב וקוטי.

בית כנסת גדול ומפואר היה בקוטי ובנוסף לו היו בית כנסת של הקצבים, בית כנסת של החייטים ושלושה בתי מדרש. החסידים התפללו בקלויזים של ויזניץ, קוסוב וצ'ורטקוב. בית העלמין הישן קודש עם ייסוד הקהילה, ובסוף המאה ה-19 קודש בית עלמין חדש.

עד ראשית המאה ה-20 למדו גם הבנים וגם הבנות בחדרים המסורתיים. מתחילת המאה למדו מקצת הבנים ורוב הבנות בבית ספר כללי. בשנים הראשונות של המאה ה-20 הוקם בעיר בית ספר עברי משלים מיסודה של "שפה חיה" וב-1930 הוקם בית ספר לבנות "בית-יעקב".

ב-1910 חיו בקוטי 3,197 יהודים שהיו %47 מכלל האוכלוסייה. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1941) ועם הגירת יהודי קוטי לארצות שמעבר לים ובעיקר לארצות הברית פחת מספרם. ב-1919 שב האזור לשליטת פולין העצמאית וב-1921 נימנו בקוטי 2,605 יהודים.

בין שתי מלחמות העולם היה ועד הקהילה היהודית מורכב בעיקרו מנציגי החרדים, אך בראשו עמד המתבולל סברין הורנשטיין. במועצת העירייה הייתה ליהודים השפעה מועטת. ב- 1934 היו חמישה יהודים בין 16 חברי המועצה.

הקהילה הפעילה מוסדות סעד וגמילות חסדים והקימה בית יתומים שבו למדו בנוסף ללימודים כלליים גם טווייה וייצור שטיחים.

עד למלחמת העולם הראשונה התפרנסו יהודי קוטי ממסחר, בורסקאות, עגלונות ומלאכה. ובסוף המאה ה-19 היו גם פקידים יהודים במוסדות הממשל ובעירייה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמה בקוטי קופת מלווה לתעשיינים ולבעלי מלאכה, שעזרה לבורסקאים ולבעלי טחנות הקמח במימון עסקיהם. עם חידוש שלטון פולין וחיבור העיר לעורקי תחבורה עברו רוב העגלונים היהודים לנהיגה ברכב. נוספו מקורות פרנסה חדשים: קייט ותעשיית שטיחים.

בראשית המאה העשרים החלה פעילות ציונית בקוטי. ב-1905 הוקם "איגוד נשים ציוניות" וב- 1908 סניף "פועלי ציון", ולידם קם ארגון הנוער "יוגענד" והפעיל את הספרייה היחידה בעיר. ב-1936 הוקם בניין ששימש אכסנייה לקיבוצי הכשרה לעלייה לארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם הוקמו ופעלו סניפי "הציונים הכלליים", "פועלי ציון", "התאחדות", "המזרחי" והמפלגה הציונית הרביזיוניסטית. ובין תנועות הנוער נוסדו "השומר הצעיר" (1921), "גורדוניה" (1926) ו"בית"ר" (1930). ב-1925 הוקם איגוד הספורט "מכבי". כמה צעירים יהודים השתייכו למפלגה הקומוניסטית הבלתי לגלית, או נמנו עם אוהדיה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקוטי כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ועם תבוסת הצבא הפולני ופינוי השלטונות הפולניים את העיר באמצע ספטמבר, ארגנו צעירים יהודים הגנה עצמית מפני האוקראינים המקומיים שהתכוננו לפרוע ביהודים. ב-17 בספטמבר 1939, בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס לקוטי הצבא האדום. אורגן ועד עירוני זמני שבו השתתף מספר ניכר של קומוניסטים יהודים מבני קוטי. כן בלטה השתתפותם של צעירים יהודים בשורות המיליציה. ב-1940, עם הגברת תהליך האוקראיניזציה, הורחקו יהודים רבים ממוסדות המימשל העירוני.

השלטונות הסובייטיים הלאימו טחנות קמח, מפעלים לבורסקאות ובתי מלאכה שונים. המסחר הסיטוני הופסק והמסחר הקמעוני הצטמצם. בעלי חנויות פרטיות לא יכלו לחדש את מלאי הסחורות וכרעו תחת נטל המסים. בעלי מלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. הפעילות היהודית, הקהילתית והמפלגתית נאסרה. הספרייה הציונית הועברה לספרייה העירונית הכללית וה"בלתי כשרים" נשרפו. השלטונות פתחו בית ספר ושפת ההוראה בו הייתה יידיש.

נמשכו מאסרים של יהודים בגלל "עבירות כלכליות".

אחרי מתקפת גרמניה על ברית ביוני 1941, רק מעטים מיהודי קוטי נמלטו לברית המועצות עם נסיגת הצבא האדום.

ב-1 ביולי 1941 נכבשה העיר בידי כוחות צבא רומניים והונגריים - בעלי בריתם של הגרמנים. החיילים הרומנים התעללו באוכלוסייה היהודית, אסרו פעילי צבור והסכימו לשחררם רק תמורת כופר גדול. יחסם של החיילים ההונגרים היה נוח יותר, אף כי גם הם חטפו יהודים לעבודת כפייה בלא הבחנה. הרומנים עזבו את קוטי תוך זמן קצר, והעיר נשארה בשליטת ההונגרים עד סוף אוגוסט 1941. לעיר הגיעו פליטים יהודים מקארפאטורוס. הקהילה היהודית המקומית דאגה לצרכיהם. בספטמבר 1941 עברה העיר לניהולם הישיר של הגרמנים, הם הטילו על היהודים תשלומי "קונטריבוציה" (כביכול תרומה), הגבירו את הדרישות לעובדי כפייה, הגבילו את חופש התנועה, ציוו לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול ושדדו רכוש.

היודנראט, ובראשו מנשה מנדל, ניסה לחלק באופן צודק את העול שהוטל על הקהילה, והיה נתון למרותו של היודנראט בעיר קולומיאה (KOLOMYJA). מ' הורוביץ, יושב ראש היודנראט בקולומיאה, ציווה על הוועד של קוטי לשלם סכום כסף גדול, מנדל סירב והודח מתפקידו. במקומו נתמנה זיגמונט טילינגר, והוא מלא בצייתנות את דרישות מ' הורוביץ והגרמנים.

רעב כבד, קור ומגיפת-טיפוס הביאו למותם של רבים בחורף 1942-1941. אכרי הסביבה רצחו כל יהודי שניסה לחפש מזון בשדותיהם, או הסגירו אותו לידי הגרמנים. היודנראט פתח מטבח צבורי, וחילק מדי יום מאות מנות מרק.

באביב 1942 הגיעו ידיעות על השמדה המונית המתקרבת ובאה. האוקראינים המקומיים לא הסתירו את עויינותם ליהודים. יצויין לטובה הכומר הארמני ס' מאניוגיביץ שהטיף להושטת עזרה ליהודים, למכירת מזון להם, ואף הסתיר בעצמו כמה יהודים.

ב-10 באפריל 1942 (יום אחרון של פסח תש"ב) הגיעו לקוטי מכוניות משא עמוסות אנשי ס"ס וגיסטאפו. בעת כניסתם לעיר ירו בכל יהודי שנקרה להם ברחוב. הגרמנים והמשטרה האוקראינית פשטו על בתי היהודים. כדי לגלות את המתחבאים הציתו בתים. הנמלטים לרחוב נרצחו. 950 איש נרצחו. מקצתם נקברו בבית העלמין היהודי ומקצתם שנארו קבורים תחת חורבות הבתים השרופים.

ב-24 באפריל 1942 נצטוו היהודים, שלא היו בידיהם אישורים ממקומות העבודה, לעקור לגיטו קולומיאה. כ-500 מהמגורשים נרצחו או מתו בדרך לקולומיאה.

ב-7 בספטמבר 1942 גורשו 800 יהודים לגיטו בקולומיאה. משם שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ, וקבוצת צעירים נשלחה למחנה יאנובסקה בלבוב. בקוטי נותרו רק 18 בעלי מלאכה, הם נרצחו כעבור חודשיים. קוטי הוכרזה "יודנריין" (פנוייה מיהודים). המצוד אחר היהודים המסתתרים נמשך עד לשחרור העיר בידי הסובייטים ב-2 לאפריל 1944. קומץ הניצולים עזבו את המקום.

האשץ' HOSZCSA

(בפי היהודים האשט)


עיירה בנפת רובנה (ROVNO) אוקראינה. מ-1920 ועד למלחמת העולם השנייה (1939-1945) הייתה בשטח פולין, ואחרי המלחמה עד 1991 חלק מברית המועצות.


האשט שוכנת על גדת הנהר הורין (HORIN), סמוך לכביש רובנה - ז'יטומיר - קייב. יהודים באו למקום כנראה במחצית השנייה של המאה ה-16 והיו מסופחים בענייני דת והלכה לקהילת אוסטראה (OSTROG). הם עזבו את המקום בפרעות ת"ח ות"ט (1668, מרד הקוזקים בהנהגת בוגדן חמיילניצקי), ואחריהן שבו ושיקמו את יישובם. מס גולגולת בסך 140 זהובים, שהוטל עליהם בשנת 1700, מעיד שכמה יהודים ישבו אז במקום.

בשנות ה-60 למאה ה-19 הייתה העיירה כולה בנוייה בעץ, ב-32 בתים ישבו אז כ-300 יהודים, בית הכנסת היחיד היה גם הוא של עץ, והעיירה סבלה משרפות תכופות. באותה עת היה מספר התושבים הנוצרים במקום 428.

ב-1915, בימי מלחמת העולם הראשונה, הייתה האשט בתוך אזורי הלחימה, ויהודים רבים פונו ממנה. הם חזרו לפני מהפכת אוקטובר (1917) ובכדי שלא להפגע במלחמת האזרחים, הקימו ועד ציבורי לתשלום כופר-נפש ואירגון של צעירים יהודים להגנה עצמית.

יהודים נפגעו בפרעות בימי שלטונו של פטלורה (SEMION PETLURA, מדינאי אוקראיני, 1879 - 1926) ובכפרים הסמוכים להאשט נרצחו אז כמה יהודים, אך דווקא החיילים הפולנים, שכבשו את האזור ב-1920, התעללו ביהודי העיירה.

שלושה בתי כנסת היו בהאשט, העתיק ביותר היה בית הכנסת הגדול, שנבנה במאה ה-17; בבית המדרש הגדול קיימו אסיפות, הרצאות ואירועים ציבוריים אחרים, בית הכנסת השלישי היה למעשה בית תפילה קטן.

עשרות משפחות יהודיות שגרו בכפרים סביב האשט היו קשורות לעיירה בשרותי דת וקהילה.

בשנים 1900 - 1904 כיהן כרב העיירה ר' יוסף למדן, ציוני ומשכיל, ואחריו כיהן ר' צבי יהודה לייב רבינוביץ, הוא נספה עם קהילתו בשואה.


עוד משנת 1495 הייתה לעיירה זכות לירידים שנתיים; היהודים הראשונים שם התפרנסו כסוחרים זעירים וכבעלי מלאכה והשתתפו גם בירידים שבועיים בהאשט ובישובי הסביבה.

בין שתי מלחמות העולם השתכן צבא פולני רב באזור והיה מקור פרנסה עיקרי לסוחרים ולבעלי המלאכה היהודים. ואכן מצבה הכלכלי של הקהילה השתפר באותה תקופה.

בן הקהילה, הנדבן אברהם מאזר מארצות הברית, הקים בשנת 1925 קופת גמילות חסדים. בשנת 1928 הקים ארגון בעלי מלאכה יהודים את "בנק בעלי מלאכה" שהיה למעשה, גם הוא, קופת גמילות חסדים. ארגון בעלי המלאכה היהודים שהוקם ב-1927 פעל, בנוסף לעזרה הדדית, גם להשגת תעודות אומן ממלכתיות לחבריו והכניס מנציגיו למוסדות הציבור.

בהאשט היו גם כמה סוחרים יהודים גדולים וכן בעלי טחנות קמח יהודים.


כבר בראשית המאה ה-20 החלה התעוררות ציונית בהאשט. בשנת 1904 נוסדה בעיירה ספרייה עברית ציבורית, בהשפעת הרב למדן, הציוני, ובתמיכת "חברת מפיצי השכלה". הספרייה הייתה מרכז לפעילות ציונית - לאומית. מלחמת העולם הראשונה קטעה פעילות זאת והיא התחדשה רק לאחריה.

בשנת 1917 נוסד גן ילדים עברי וב-1929 צורף בית הספר העברי לרשת "תרבות", ב-1935 למדו בו כ-120 תלמידים, ובשעות הערב נתקיימו שעורי עברית למבוגרים.

בתקופת השלטון הפולני נוסדו בהאשט, לאחר "צעירי ציון", "הציונים הכלליים", "פועלי ציון", "ציונים סוציאליסטים" (צ"ס), "המזרחי" ו"התנועה הציונית הרויזיוניסטית".

מבין תנועות הנוער הציוניות הוקם ב-1920 סניף של "החלוץ", ב-1923 - של "השומר הצעיר" ובשנת 1930 "גורדוניה", ו"ביתר".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהאשט קרוב ל-1,300 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) התרכזו בהאשט, הסמוכה לגבול הסובייטי, פליטים יהודים רבים, בדרכם לתוך ברית המועצות. בהתאם להסכם עם הגרמנים (הסכם ריבנטרופ מולוטוב) השתלטה ברית המועצות על כל האזורים המזרחיים של פולין והאשט היתה ברפובליקה הסובייטית של אוקראינה.

ב-1940 הקימו השלטונות הסובייטים בית חולים בהאשט, ובו ניתן טיפול לאוכלוסיה כולה.

ב-29 ביוני 1941, שבוע אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, הפציץ חיל האויר הגרמני את העיירה, הרס בתים רבים ו-165 יהודים נהרגו.

ב-4 ביולי 1941 נכנסו הגרמנים לעיירה. מיד החלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה. עשרה יהודים מתוך 40 שנלקחו לתיקון הגשר שעל הנהר נורו בידי חיילים גרמנים.

היהודים רוכזו בגיטו באזור אחד של העיירה, אזור בתי הכנסת, חוייבו לענוד סימן זהוי ומונה עליהם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בן שבעה חברים. צעירי הגיטו ניסו להתארגן למרי ולבריחה המונית, אך לא הצליחו. כעבור כשנה החלו הגרמנים בהשמדה שיטתית של יהודי האשט. בשלוש אקציות (פעולות חיסול) ריכזו שוטרים אוקראינים בפיקודם של חיילים גרמנים קבוצות של יהודים ורצחו אותם בסביבות העיירה. ב-ד' בסיון תש"ב, 20 במאי 1942, נרצחו 400 יהודים; ב-י"ד בתשרי תש"ג, 25 בספטמבר 1942, נרצחו 350 יהודים וב-ה' בכסלו תש"ג, 14 בנובמבר 1942, נרצחו 123 יהודים. 20 יהודים בעלי מקצועות נדרשים לגרמנים הושארו בעיירה והוחזקו במעין מחנה עבודה, משלא מצאו בהם עוד חפץ רצחו הגרמנים גם אותם, על ידי שוטרי העזר האוקראינים, ב-י"ד בתמוז תש"ג, 17 ביולי 1943.

במהלך האקציות הצליחו כמה יהודים לברוח ולמצוא מסתור אצל משפחות אוקראיניות ופולניות. באקציה השלישית ברחו 17 יהודים.


האשט שוחררה ב-18 בינואר 1944. עשרים ושניים יהודים שהצליחו להסתתר עד תום המלחמה חזרו לעיירה או לעיר רובנו, אך בגלל איבת האוקראינים ובגלל הרצון לחיות בין יהודים, שבו לפולין במסגרת הרפטריאציה (חזרת הפולנים למולדתם, שגבולה המזרחי, עם ברית המועצות, הועתק מערבה.) והיגרו למדינות המערב. כארבעים יהודים, מאלה שנמלטו עם נסיגת הצבא האדום ב-1941, שרדו גם הם אך לא שבו להאשט אלא לפולין, ומשם המשיכו לדרכם.

ב-1942 היה קשר מכתבים בין פליטי האשט בברית המועצות ליוצאי הקהילה בארץ ישראל. באותה השנה הוקם ארגון יוצאי האשט בישראל והוא פועל בשיתוף עם הארגון בארצות הברית SOCIETY OF HOSHT, שהוקם בתום מלחמת העולם הראשונה (1918). בעזרת הארגון בארצות הברית הונצחו יהודי האשט בשני ספרי יזכור, האחד בעברית והאחר ביידיש.

עצמות של קרבנות השואה מקהילת האשט, שהוצאו מקבר האחים בכפר סימונוב והובאו לישראל ב-1957 בידי יצחק גולוד, ניצול שואה, נטמנו בבית העלמין בקרית שאול. על הקבר הקים ארגון יוצאי האשט בישראל, בעזרת הארגון האמריקאי, מצבת זכרון. במקום נערכים מדי שנה טכסי הזכרון לקדושי קהילת האשט.

סקאלאט SKALAT

עיר במחוז טרנופול (TERNOPOL, בעבר TARNOPOL), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סקאלאט נוסדה במאה ה-16 כעיר פרטית של האצולה הפולנית. עם חלוקת פולין ב-1772 סופחה כגליציה כולה לאוסטריה ובין שתי מלחמות העולם היתה בשטח פולין העצמאית.

יהודים ישבו בסקאלאט מתחילת המאה ה-17. בסוף המאה היתה בעיר קהילה מאורגנת ולה רב ובית כנסת אחד.

ב-1765 חיו במקום כ-700 יהודים וב-1890 הגיע מספרם ל-3,250 והם היו %55 מכלל תושבי המקום. מרבית יהודי סקאלאט היו חסידים.

בסוף המאה ה-19, מפחד הפרעות ובעקבות שריפה גדולה, היגרו רבים מבני סקאלאט אל מעבר לים. בארה"ב הוקם ארגון יוצאי סקאלאט, שעזר לקהילה היהודית בעיר. בית הכנסת, שנחרב בשריפה, נבנה מחדש בידי האדריכל טארנובסקי (TARNOWSKI) ועוטר בציורי קיר בידי הצייר היהודי סאק (SAK).

נוסף לבית הכנסת היו בסקאלאט 10 בתי תפילה ולימוד, בהם קלויזים של חסידי ריז'ין (RYZYN) , בלז (BELZ), ויז'ניץ (WIZNIC), וכן של ארגון בעלי המלאכה "יד חרוצים". כמו-כן קיימה הקהילה "חברה קדישא" וחברת "בקור חולים".

הרבנים האחרונים שכיהנו בסקאלאט, בין שתי מלחמות העולם, היו: ר' יצחק ראזענבלאט (ROZENBLAT) ור' בניימין וואלאוויץ (WOLOWICZ). שניהם ניספו בשואה.

בסוף המאה ה-19 נבחרו למועצת העיריה 18 יהודים מכלל 30 הנבחרים. בתחילת המאה ה-20 כיהן כראש העיר עורך הדין היהודי ארנולד אהרליך. ב-1927 שוב נבחרו למועצת העיריה 23 יהודים מתוך 48 חברים וב-1933 היו ששה יהודים בין 16 חברי המועצה.

בימים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה סקאלאט בידי הרוסים והועברו אליה כ-4,000 פליטים מהערים הושיאטין (HUSIATYN) ופודבולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA). בגלל מחסור בדיור ומזון נוצר מתח בין יהודי סקאלאט לבין הפליטים, על רקע חלוקת כספי התמיכה של ועד העזרה לפליטים יהודיים שבקייב.

במאות ה-17 וה-18 התפרנסו יהודי סקאלאט מחכירת אדמות וממסחר, ואחדים היו פונדקים ומוזגים. במאה ה-19 היתה פרנסתם דחוקה, והיו יהודים שהועסקו באחוזת הפריץ בתיווך, חכירה וסחר בתבואה.

ב-1869, כאשר זיסקינד רוזנשטוק (ROZENSZTOK), יהודי עשיר, קנה את אחוזת האציל המקומי, מצאו יהודים רבים פרנסה בה.

בסוף המאה ה-19 היו בסקאלאט כ-120 סוחרים, שסחרו בתבואה, קמח, בדים, חוטי צמר, בקר, מוצרי ברזל ונחושת, עורות ותבלינים. כן היו בעיר בעלי מלאכה רבים, כגון: זגגים, נגרים, חייטים, פחחים, פרוונים, שענים, גלבים, אופים ומבשלי בירה. בתחילת המאה ה-20 היו בעיר רופא יהודי ושני עורכי דין יהודים.

בין שתי מלחמות העולם עסקו יהודי סקאלאט במסחר קמעוני ורבים היו בעלי מלאכה.

האדמו"ר מהושיאטין, ר' מרדכי שרגא פרידמן,(שנפטר בסוף המאה ה-19) ואחריו בנו - ר' ישראל, שהו בסקאלאט מדי שנה, מל"ג בעומר ועד אחרי חג השבועות. בעת ביקוריהם של האדמו"רים נהרו לסקאלאט מאות חסידים מרחבי גליציה ומפולין כולה; הם סיפקו פרנסה לבעלי אכסניות, מסעדות מאולתרות ובעלי מלאכה בעיר.

בפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה נפגעה פרנסת יהודי סקאלאט. קופת גמילות חסדים ובנק קואופרטיבי בתמיכת הג'וינט, סייעו לנזקקים. באותה תקופה עזבו רבים את העיר. ב-1921 נימנו בקהילה כ-2,900 יהודים, שהיו %49 מכלל האוכלוסיה.

בתחילת המאה ה-20 התארגנו בסקאלאט חוגים ציוניים. הוקמו איגוד "אהבת ציון" (1902) וארגון "יהודה" (1904). בני הנוער הציוני הקימו חוג דרמטי, שערך הצגות גם בערי השדה.

בין שתי מלחמות העולם גברה הפעילות הציונית בעיר ונוסדו סניפי התנועות הציוניות וארגון הנוער גורדוניה, שהקים ב-1925 קבוצת הכשרה בסביבת העיר. באותה שנה הוקמה אגודת "עזרה" ואחר כך "הנוער הציוני", "הנוער המזרחי", "אחווה", "בני עקיבא" ו"בית"ר".

ב-1909 הקימו הציונים בית ספר עברי משלים, שבו למדו כ-70 תלמידים. אחרי מלחמת העולם הראשונה חידש בית הספר את פעילותו ולמדו בו כ-100 תלמידים. ב-1927 נוסד בסקאלאט גן ילדים יהודי.

משנת 1933 ואילך היו הנציגים הציוניים רוב בועד הקהילה, שהיה עד אז בראשות החסידים.

בשנת 1939 חיו בסקאלאט למעלה מ-4,000 יהודים בתוך אוכלוסייה של כ-7,000 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וסקאלאט בתוכם, לשליטת ברית המועצות. הפעילות הפוליטית הופסקה והתחסל המסחר הקמעוני-הפרטי. בסתו 1940, בלחץ השלטונות, התארגנו בעלי המלאכה בקואופרטיבים. יהודים אוהדי המשטר החדש השתלבו במינהל העירוני וברשתות השיווק הממלכתיות.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, החלו התנכלויות ביהודים מצד האוקראינים המקומיים. 200 יהודים נמלטו עם הצבא האדום שנסוג.

העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-5 ביולי 1941. בו ביום נרצחו 20 יהודים בידי חיילים גרמנים. המינהל העירוני עבר לידי האוקראינים ונציגיהם הלאומניים החליטו לפרוע פרעות ביהודים. ב-6 ביולי 1941 נערך טבח ביהודי המקום, בו נרצחו 560 יהודים.

באמצע יולי, 1941, הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט מילא את דרישות הגרמנים וטיפל בצרכי הקהילה: הוקם מושב זקנים ונפתחו מטבחים ציבוריים.

ב-19 ביולי 1941 הוטל על יהודי סקאלאט לשלם קונטריבוציה (כופר נפש) של 600,000 רובל, תוך חמישה ימים. בקיץ ובסתו 1942 התחייב היודנראט לספק מדי יום כ-300 אנשים לעבודות כפייה. בסתו 1942 נשלחו למחנה העבודה בבורקי ויילקיה (BURKI WIELKIE( 200 צעירים יהודיים מסקאלאט והובאו לעיר יהודים מקהילות הסביבה גז'ימאלוב (GRZYMALOW) ופודבולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA) ובחורף נשלחו יהודים מסקאלאט למחנות עבודה שהוקמו באזור.

בפברואר - מארס 1942, רוכזו יהודי העיר ברובע אחד. ביולי נשלחה קבוצת צעירות יהודיות למחנה העבודה ביאגלניצה (JAGIELNICE) ובאוגוסט, אותה שנה, דרשו הגרמנים מהיודנראט, תוך איום בחיסול הקהילה, להסגיר לידיהם 600 חולים וקשישים. הם רוכזו בבית הכנסת, משם הועברו לטארנופול וצורפו למגורשים למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). הסכמתם של היודנראט והמשטרה היהודית לאיסוף האנשים וגירושם, עוררה ויכוחים מרים בקהילה. אחרי "אקציה" (פעולת חיסול) זו החלו יהודי סקאלאט להתחבא בבונקרים.

ב-21 באוקטובר 1942 החלה אקציה שנייה. יחידות ס"ס, אנשי המשטרה הגרמנית ושוטרים אוקראינים הקיפו את הרובע היהודי. תוך יריות רוכזו 2,000 יהודים בבית הכנסת, למחרת הובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ. 153 נורו ברחובות בנסותם להסתתר. 50 איש הצליחו להימלט ולחזור לסקאלאט.

ב-9 בנובמבר 1942 היתה אקציה נוספת ("האקציה הקטנה"), שבעקבותיה שולחו לבלז'ץ 1,100 יהודים. 100 גברים נשלחו למחנה העבודה בהלובוצ'ק-ויילקי (HLOBOCZEK WIELKI). אחרי האקציה הזאת צומצם שטח הרובע היהודי והיה לגיטו סגור, שררו בו רעב ומחלות.

ב-11 בנובמבר 1942 הוקם בסקאלאט מחנה עבודה, רוכזו בו תוך חודש ימים 300 יהודים, בתוכם 50 נשים.

ב-7 באפריל 1943 פרצו הגרמנים ועוזריהם לגיטו וריכזו כ-700 יהודים בבית הכנסת. הם הובלו אל בורות, שהוכנו מראש, מחוץ לעיר, ושם נרצחו ביריות. אליהם צורפו גם 50 חולים מבית החולים היהודי ואנשי הסגל הרפואי. חלק מהקורבנות נקברו חיים.

אחרי טבח זה התארגנה בסקאלאט קבוצה להתנגדות מזויינת, בראשותו של מיכאל גלאנץ (GLANC). חבריה החלו ברכישת נשק וחיפוש אחר יהודים שנמלטו ליערות. סבורים שלגרמנים נודע על ההכנות להתנגדות והם הקדימו את חיסול הגטו.

ב-9 ביוני 1943 נערכה האקציה האחרונה. 600 יהודים נורו במכונות ירייה בבורות שליד העיר, והעיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים") רק במחנה העבודה נותרו עוד כ-400 יהודים. 200 מהם נרצחו ב-30 ביוני 1943 והשאר נמלטו ליערות שבסביבה.

כעבור ימים מספר הכריזו הגרמנים שאנשי מחנה העבודה רשאים לחזור. מחמת התנאים הקשים ביערות והיחס העויין של האוכלוסיה המקומית, חזרו למחנה כ-100 יהודים והועסקו במחצבות בסביבה.

ב-28 ביולי 1943 חוסל המחנה והיהודים נרצחו. 20 יהודים שניסו להימלט נתפסו בידי איכרים אוקראינים והוסגרו לגרמנים.

כ-300 יהודים, שרידי קהילת סקאלאט, הסתתרו ביערות הסביבה והגרמנים הבטיחו פרס על כל יהודי שיוסגר. בקיץ 1943, הצטרפו כ-30 מהם ליחידות פרטיזנים סובייטים מחטיבת קובפאק (KOWPAK). רובם נפלו בקרבות עם הגרמנים, שבעה נותרו בחיים והצטרפו לצבא הפולני (צבא אנדרס, שהתארגן על אדמת ברית המועצות) ובשורותיו לחמו בגרמנים. אלה היו: מיכל גלנץ, נאדנייה וינזפט, בוזיה אייזנשטרק, מוטק ברוך, הינדה קורנווייץ, ובודיה אלפנביין.

בין הלוחמים שנפלו בקרבות היו: שלום שכטר, יעקב הכט, משה אכסלרוד, יהושע כץ ובנו בן 12, ד"ר הדסה מנדלוביץ (ילידת וארשה), ישראל ברוך, אברהם רוזנצוייג, קופרשמידט ורבים אחרים.


ב-22 למרס 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. כ-190 ניצולים חזרו לסקאלאט. רובם עזבו. מקצתם עלו לארץ ישראל ומקצתם היגרו למדינות אחרות.

בן סקאלאט שביקר במקום בשנת 1967 מצא שהעיר לא שוקמה אחרי המלחמה. בתי היהודים היו חרבים, בבית הכנסת הגדול, ה"שיל", שכן בית מלאכה ועל שטחו של בית העלמין היהודי הוקם איצטדיון. חלק ממצבות בית העלמין שימשו להקמת חומה ולריצוף מדרכות. על קברי האחים שמחוץ לעיר צמח היער.

אוכלוסיית סקאלאט ב-1967 הייתה כ-1,500 נפש בלבד.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000:

הקהילה לא חודשה אחרי השואה ונכון לשנת 2014 אין כלל יהודים במקום.
בית העלמין היהודי משמש כמגרש כדורגל ואין בו זכר למצבות. במקום יש אנדרטה לנרצחי השואה ובחלק אחר של העיר ישנו קבר אחים מסומן לנרצחי השואה. הבניינים של המוסדות היהודיים בעבר, כגון בניין בית הכנסת, משמשים לצרכים אחרים.

בוירקה BOJARKA

(במקורות יהודיים: בויערקע)


עיירה ליד קייב (KIEV), אוקראינה. עד 1991 בברית המועצות.


יהודים חיו בבוירקה למן המאה ה-17. תעודות מוקדמות מספרות על 140 משפחות.

רוב המפרנסים היו סוחרים ובעלי מלאכה עניים.


בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, גויסו כל הגברים עד גיל 35. רבים מיהודי בוירקה נפלו בשדה-הקרב. בהעדרם של רוב הגברים היה קיומן של המשפחות היהודיות נתון בסכנה, והן חיו בפחד מתמיד מפני פוגרומים.

מהפכת 1917 הפיחה תקווה, אולם מלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה היתה תקופה של מבחן וסבל. יהודים נרצחו על-ידי פורעים רוסים "לבנים". חברי כנופייה של מתנגדי המהפיכה ריכזו את כל יהודי בוירקה שנמצאו במקום, הובילום לאגם סמנובקה (SAMENOVKA) הסמוך ואילצו אותם להכנס למים; רבים מהיהודים טבעו. בשבועות שלאחר מכן נרצחו יהודים רבים על-ידי כנופיות אנטישמיות.


הפוגרום שחיסל את הקהילה היהודית בבוירקה התרחש באוקטובר 1920. זמן קצר לפני-כן נערכו תכניות לנטישת הכפר. הצעירים היו אמורים לעזוב ראשונים, והמבוגרים יותר בעקבותיהם. יעדם היה אמריקה. בינתיים, לשם הגנה עצמית הצטיידו צעירי בוירקה בנשק והקימו משמרות. כאשר נודע לכנופיות על התארגנות זו, ביקשו מהיהודים למסור את נשקם והבטיחו שלא יאונה להם כל רע. למרות מחלוקת בתוך הקהילה נמסר הנשק, ובד בבד החלו להוציא לפועל את תכניות נטישת העיירה. אחרי שרוב הצעירים עזבו את המקום, התנפלו הכנופיות על האוכלוסיה חסרת המגן. בתים הועלו באש, אנשים הוכו ונרצחו. אחד מחברי הקבוצה האחרונה שעזבה, חזר לקבור את המתים.

היו ניצולים אחדים שלא הצטרפו אל המהגרים. הם התיישבו בקייב וסביבותיה. ידוע מעט על גורלם.

אלה שהיגרו לארצות-הברית הקימו שם ארגון של יוצאי בוירקה העוסק בפעולות סעד ועזרה, ותומך באופן פעיל במדינת ישראל.

מאקארוב

עיר במחוז קייב, אוקראינה.


באמצע המאה ה-19 מנתה הקהילה כ-850 נפש. בשנות ה-40 הקים בה ר' נחום טברסקי, נכדו של ר' מנחם נחום, המגיד מצ'רנוביל, "חצר" חסידית, והאוכלוסייה היהודית גדלה לידי 3,950 בשנת 1897 (%75 מכלל האוכלוסיה).

במהלך מלחמת העולם הראשונה, במלחמת האזרחים בעקבות המהפכה של 1917, התפרעה במאקארוב כנופיית כפריים ופגעה ביהודים במשך שמונה ימים רצופים. בסתיו אותה השנה התפרעו במקום חיילי דניקין ורצחו למעלה מ-100 יהודים. הניצולים התפזרו לקייב ולערים אחרות וב-1923 לא נותרו בעיר אלא 123 יהודים.

בית-הכנסת נסגר בפקודת השלטונות.


ב-1970 התגוררו במאקארוב, לפי האומדן, 150 יהודים (30 משפחות).

ראפאלובקה Rafalowka

עיירה בחבל ווהלין, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בנפת סארני בפולין.


ראפאלובקה, הכוללת שני יישובים ראפאלובקה החדשה וראפאלובקה הישנה, שוכנת על הנהר סטיר ועל מסילת הרכבת סארני-קובל.

במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת, העיירה נקראה אז בשם אנדרייבו. אמנם אין ידיעות ישירות אבל ככל הנראה נפגעו יהודי המקום גם הם, ככל הקהילות היהודיות באזור, בפרעות שחוללו כנופיות חמלניצקי בשנת 1648 (גזירות ת"ח ות"ט).

קהילת ראפאלובקה נזכרת ברשימות המסים של קהילות גליל ווהלין בשנת 1700, והסכום שהוטל עליה מעיד שהייתה אז קהילה קטנה, ואמנם הייתה כפופה באותה התקופה לקהילת האם לוצק.

משעבר האזור לשליטת רוסיה הצארית בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 היו בראפאלובקה כ- 70 יהודים. במאה ה- 19 מספרם הלך ועלה ובמפקד שנת 1847 נמנו שם 644 יהודים. במפקד שנת 1870 היו 707 יהודים בין 759 תושבי העיירה.

עם סלילת מסילת הרכבת לקייב ולקובל וקביעת תחנה במרחק כ- 12 ק"מ מהעיירה הישנה, התפתחה ראפאלובקה החדשה ליד תחנת הרכבת, ויהודים רבים התיישבו בה. בשנת 1897 שכנו בראפאלובקה כולה 2,038 תושבים ובהם 1,054 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה היה האזור בשטח פולין. ראפאלובקה סופחה לקהילת וולדימירץ הסמוכה, והרב שלמה שליטא כיהן כרב של שתי הקהילות. בשנות השלושים למאה העשרים כיהן בראפאלובקה הרב פנחס נדל.

שני בתי כנסת היו בקהילה הישנה, בראפאלובקה החדשה נוסף בית הכנסת הגדול.

בראשית שנות העשרים נפתח בעיירה בית ספר עברי של רשת "תרבות" ופעל עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. ב"בית עם" סמוך לבית הספר התקיימו הרצאות ומסיבות ופעל חוג לדרמה.

בראפאלובקה הישנה התפרנסו היהודים כבעלי מלאכה וכמה היו בעלי חנויות. בשנות העשרים למאה העשרים התפתח בעיירה ענף היערות וראפאלובקה החדשה הייתה מרכז לשיווק עץ ומוצריו לרחבי פולין ואף לארצות חוץ. כמה יהודים היו סיטונאים בענף זה וכמה סחרו בו, כמו-כן הייתה במקום מנסרה בבעלות יהודים. בבנק העממי היהודי שהוקם באותה התקופה היו 130 בעלי מניות ובאיגוד בעלי מלאכה יהודים היו 126 חברים.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה במקום פעילות ציונית ערה, נפתחו סניפים של המפלגות הציוניות וחבריהן השתתפו בבחירות לקונגרס הציוני. בין תנועות הנוער היו פעילות "בית"ר ו"השומר הצעיר", שהקים קיבוץ הכשרה לעלייה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בראפאלובקה כ- 500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) עברו שטחי מזרח פולין, ורפאלובקה בתוכם, לשליטת ברית המועצות. לעיירה הגיעו פליטים יהודים רבים מפולין הכבושה בידי הגרמנים והתיישבו במקום.

ב- 22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות. ביום 4 ביולי נסוגו הסובייטים מראפאלובקה, ואילו הגרמנים נכנסו לעיירה במחצית השנייה של חודש יולי 1941. בינתיים השתלטו האוקראינים על העיירה והוקמה משטרה אוקראינית. על היהודים הוטלו עבודות כפייה, ובידיעת הממשל האוקראני התעללו ביהודים ושדדו אותם.

עם כניסת הגרמנים הוקם יודנראט וכלל גם את יהודי העיירות הסמוכות אוליזרקה וז'לוצק. על הקהילה הוטל כופר נקוב בזהב.

ב- 1 במאי 1942 נתחם גיטו בראפאלובקה, ושוכנו בו גם היהודים מאוליזרקה ומז'לוצק והיהודים מכפרי הסביבה - כ- 2,500 נפש. ביולי נרצחו 60 יהודים שהוצאו מהגיטו לעבודה.

ביום ט"ז באלול תש"ב, 29 באוגוסט 1942, הובלו יהודי הגיטו לבורות שהוכנו מראש בדרך לכפר סוחובוליה, ונורו שם למוות. 2,250 יהודים נטמנו באותם הבורות.

עשרות יהודים שנמלטו מהטבח נעזרו בידי איכרים פולנים ובידי אוקראינים באפטיסטים. מקצתם התארגנו ליחידות יהודיות לוחמות והצטרפו אחר-כך לפרטיזנים הסובייטים.

ראפאלובקה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 5 בפברואר 1944. מקהילה היהודית שרדו כשלושים איש.

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/