חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

מאיר, גולדה

Meir, Golda (1898-1978), Labour Zionist leader, diplomat and Israel's fourth Prime Minister, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) as Golda Mabovitch. In 1906 the family brought her to the United States and lived in Milwaukee. At school she joined a Zionist youth movement, Poalei Zion. She went on to marry Morris Myerson and the couple emigrated to Mandate Palestine in 1921. They initially joined Kibbutz Merhavia. Three years later they moved to Jerusalem, where Golda Myerson, now known as Golda Meir, became a staff member of the Histadrut labour federation and held a succession of positions in their trade union and welfare departments and also in the federation's construction corporation, Solel Boneh.

Later she was appointed head of the Histadrut political section where she was able to work to further the organization's aims of encouraging Jewish immigration to Palestine. Between 1932 and 1934 Meir worked as an emissary in the United States, serving as secretary of the Hechalutz women's organization. In 1946 she became director of the political department of the Jewish Agency in which capacity she met with King Abdullah of Jordan in an unsuccessful attempt to avoid war between Jews and Arabs when the British gave up their Mandate over Palestine. Elected to the Executive of the Jewish Agency, she was active in fundraising in the United States to help cover the costs of the Israeli War of Independence, and became one of the State's most effective spokesmen.

In June 1948, Meir was appointed Israel's first ambassador to the Soviet Union. In 1949 she was elected a Member of the Knesset and was chosen by Prime Minister Ben Gurion to be Minister of Labour during the years of mass immigration and resulting social unrest and high unemployment. She initiated policies of subsidized housing and social welfare in order to speed the integration of the newcomers into Israeli society.

Between 1956 and 1966 Meir was Minister of Foreign Affairs and inaugurated policies of assisting the development of the newly independent nations of Africa. At the same time, she endeavored to cement relations with the United States and other countries. When in 1969 Prime Minister Levi Eshkol died, she was chosen to succeed him. In the October 1969 elections, she led the Labour party to victory. Shortly after she took office, the "War of Attrition" broke out. Initially this war was a series of sporadic military actions along the Suez Canal, but they escalated into full-scale war which ended in a cease-fire agreement with Egypt in 1970. As Prime Minister, Meir concentrated much of her energies on the diplomatic front mixing personal diplomacy with skillful use of the mass media. Armed with an iron will, a warm personality and grandmotherly image she successfully solicited unprecedented amounts of financial and military aid for Israel.

Although she showed strong leadership during the surprise attack of the Yom Kippur War, securing an American airlift of arms while standing firm on the terms of disengagement-of-forces negotiations, the Prime Minister considered the very outbreak of war and Israel's unpreparedness to be a personal failure. Golda Meir therefore bowed to what she felt was the "will of the people" and resigned in mid-1974. She withdrew from public life and began to write her memoirs.
תאריך לידה:
ה 3 ל מאי 1898
תאריך פטירה:
ה 8 ל דצמבר 1978
מקום לידה:
קייב
מקום פטירה:
תל אביב
סוג אישיות:
פוליטיקאים
מספר פריט:
141640
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
MEIR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

פירושו המילולי של השם מאיר (מאיאר) בגרמנית הוא "חוואי", "איכר". יחד עם זאת, בתור שם משפחה יהודי הוא גרסה של השם העברי מאיר. בתקופת התלמוד חכמים שהצטיינו בבהירות ההסברים שלהם נקראו לפעמים בשם מאיר. אחד התלמידים של רבי עקיבא, ששמו היה ככל הנראה נהוראי, ידוע בשם רבי מאיר בזכות יכולתו "להאיר" על ההלכה היהודית. שמות יהודיים בעלי משמעות דומה כוללים את יאיר ואת נהוראי ("אור", בארמית) והגרסאות שלהם. שמות דומים במשמעותם כוללים את אורי ושרגא (שפירושו בארמית, "אש"). כשם משפחה מאיר מתועד בעיר ארל, צרפת, במאה ה-13. הוא מופיע בצורה מייגר במאה ה-14 בסטרסבורג; מאיר מבמאה מה-15 בצרפת; ומאיר במאה ה-18 בגרמניה. גרסאות נוספים כוללים את מאי בגרמניה ופולין ומאיור בטורקיה, שניהם במאה ה-16; מאיר בצרפת וגרמניה; ומרירו ומריטו במרוקו. שמות המשפחה מאירסון, מאירוביץ', מאירוביץ, מרוביץ' ובן מאיר הם כולם פטרונימים והפירוש שלהם הוא "בנו של מאיר".

מאיר מתועד כשם משפחה יהודי באמצע המאה ה-18 בעיר ננסי ובפריס, צרפת.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה מאיר כוללים את לאו אריה מאיר (1959-1895), מזרחן וארכיאולוג יליד רוסיה; את המדינאית הישראלית גולדה מאיר (מאירסון) (1979-1898) אשר כיהנה כראש ממשלת ישראל (1974-1969); ואת הרב יעקב מאיר (1939-1856) אשר כיהן כרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל.
גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל,
נואמת בפני המגבית היהודית המאוחדת
באחד מביקוריה בניו יורק.
ארה"ב, 1970 בקירוב.
צילום: ד"ר תיאודור כהן, ניו יורק.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר תיאודור כהן, ניו יורק)

מילווקי

עיר לחוף אגם מישיגן, מדינת ויסקונסין, ארצות-הברית.

היישוב היהודי במילווקי נוסד באמצע המאה ה- 19 בידי מהגרים מגרמניה, מאוסטריה, מהונגריה, מבוהמיה וגם מצרפת ומאנגליה. ב-1850 מנה 70 משפחות, כעבור שש שנים 200 משפחות וב-1875 יותר מאלפיים נפש.

הרדיפות ברוסיה הצארית הביאו מהגרים יהודים רבים לעיר ב-1882, ולקראת סוף המאה היו יוצאי רוסיה %39 מכלל 7,000 היהודים במילווקי.

ב- 1925 נאמד מספר היהודים במקום ב-22,000. בשנים 1950-1938 הגיעו עוד כ-500 פליטים יהודים מאירופה.

היהודים הראשונים במילווקי היו רוכלים, סוחרי בגדים וחנוונים; בשנות ה-60 כבר היה ליהודים חלק ניכר בתעשיית ההלבשה, בענפי התבואה והבשר ובתובלה על מי האגמים הגדולים. עד שנות ה-20 של המאה העשרים היו בידי יהודים כמעט כל בתי-החרושת ובתי- המסחר להלבשה בעיר. הם הובילו בתעשיית הקמח, הסבון והטבק, יזמו מפעלי סריגה וטווייה והקימו רשתות כל-בו. בשנות ה-20 התחילה כניסת יהודים לפקידות ולמקצועות החופשיים. משכונות המהגרים עברו היהודים לפרברים חדשים לחופי האגם.

יהודי מילווקי פעילים בעניניי העיר והמדינה מראשית היישוב, ורבים מהם מכהנים בתפקידים מרכזיים במימשל ובמערכת המשפט. היהודים מעורבים היטב בחיים היהודיים והציונים ובפעולה למען ישראל. גולדה מאיר ישבה במילווקי בשנים 1912-1906.

מתנהלת פעולה ענפה בתחום החינוך היהודי ובמגביות השונות. מרכז קהילתי חדש נפתח ב- 1954, העתון האנגלי-היהודי "דה וויסקונסין ג'ואיש כרוניקל" יוצא לאור מאז 1921. בעיר סניפים של רוב האירגונים הארציים, בתי-חולים יהודיים ומושב-זקנים, כמו-כן פעיל ועד להגנה מפני הסתה אנטישמית (מ-1938).

ב-1975 התגוררו במילווקי, לפי האומדן, כ-24,000 יהודים.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

קייב Kiev

בירת אוקראינה.


סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.

קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.

תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.

הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.

בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.

הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.

ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.

במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.

ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.

מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.

המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.

הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.

פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.

ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.

בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.

הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.

באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.

בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).

בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.

בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.


במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.


אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.

נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.


אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.

כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.

ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.

בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.

ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.

ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.

המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.

בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.

ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).

אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.

בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.

הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000

לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .

כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
מאיר, גולדה
Meir, Golda (1898-1978), Labour Zionist leader, diplomat and Israel's fourth Prime Minister, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) as Golda Mabovitch. In 1906 the family brought her to the United States and lived in Milwaukee. At school she joined a Zionist youth movement, Poalei Zion. She went on to marry Morris Myerson and the couple emigrated to Mandate Palestine in 1921. They initially joined Kibbutz Merhavia. Three years later they moved to Jerusalem, where Golda Myerson, now known as Golda Meir, became a staff member of the Histadrut labour federation and held a succession of positions in their trade union and welfare departments and also in the federation's construction corporation, Solel Boneh.

Later she was appointed head of the Histadrut political section where she was able to work to further the organization's aims of encouraging Jewish immigration to Palestine. Between 1932 and 1934 Meir worked as an emissary in the United States, serving as secretary of the Hechalutz women's organization. In 1946 she became director of the political department of the Jewish Agency in which capacity she met with King Abdullah of Jordan in an unsuccessful attempt to avoid war between Jews and Arabs when the British gave up their Mandate over Palestine. Elected to the Executive of the Jewish Agency, she was active in fundraising in the United States to help cover the costs of the Israeli War of Independence, and became one of the State's most effective spokesmen.

In June 1948, Meir was appointed Israel's first ambassador to the Soviet Union. In 1949 she was elected a Member of the Knesset and was chosen by Prime Minister Ben Gurion to be Minister of Labour during the years of mass immigration and resulting social unrest and high unemployment. She initiated policies of subsidized housing and social welfare in order to speed the integration of the newcomers into Israeli society.

Between 1956 and 1966 Meir was Minister of Foreign Affairs and inaugurated policies of assisting the development of the newly independent nations of Africa. At the same time, she endeavored to cement relations with the United States and other countries. When in 1969 Prime Minister Levi Eshkol died, she was chosen to succeed him. In the October 1969 elections, she led the Labour party to victory. Shortly after she took office, the "War of Attrition" broke out. Initially this war was a series of sporadic military actions along the Suez Canal, but they escalated into full-scale war which ended in a cease-fire agreement with Egypt in 1970. As Prime Minister, Meir concentrated much of her energies on the diplomatic front mixing personal diplomacy with skillful use of the mass media. Armed with an iron will, a warm personality and grandmotherly image she successfully solicited unprecedented amounts of financial and military aid for Israel.

Although she showed strong leadership during the surprise attack of the Yom Kippur War, securing an American airlift of arms while standing firm on the terms of disengagement-of-forces negotiations, the Prime Minister considered the very outbreak of war and Israel's unpreparedness to be a personal failure. Golda Meir therefore bowed to what she felt was the "will of the people" and resigned in mid-1974. She withdrew from public life and began to write her memoirs.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קייב
תל אביב
רוסיה
מילווקי
קייב Kiev

בירת אוקראינה.


סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.

קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.

תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.

הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.

בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.

הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.

ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.

במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.

ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.

מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.

המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.

הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.

פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.

ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.

בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.

הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.

באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.

בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).

בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.

בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.


במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.


אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.

נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.


אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.

כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.

ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.

בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.

ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.

ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.

המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.

בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.

ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).

אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.

בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.

הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000

לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .

כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua

Tel Aviv Yaffo

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
מילווקי

עיר לחוף אגם מישיגן, מדינת ויסקונסין, ארצות-הברית.

היישוב היהודי במילווקי נוסד באמצע המאה ה- 19 בידי מהגרים מגרמניה, מאוסטריה, מהונגריה, מבוהמיה וגם מצרפת ומאנגליה. ב-1850 מנה 70 משפחות, כעבור שש שנים 200 משפחות וב-1875 יותר מאלפיים נפש.

הרדיפות ברוסיה הצארית הביאו מהגרים יהודים רבים לעיר ב-1882, ולקראת סוף המאה היו יוצאי רוסיה %39 מכלל 7,000 היהודים במילווקי.

ב- 1925 נאמד מספר היהודים במקום ב-22,000. בשנים 1950-1938 הגיעו עוד כ-500 פליטים יהודים מאירופה.

היהודים הראשונים במילווקי היו רוכלים, סוחרי בגדים וחנוונים; בשנות ה-60 כבר היה ליהודים חלק ניכר בתעשיית ההלבשה, בענפי התבואה והבשר ובתובלה על מי האגמים הגדולים. עד שנות ה-20 של המאה העשרים היו בידי יהודים כמעט כל בתי-החרושת ובתי- המסחר להלבשה בעיר. הם הובילו בתעשיית הקמח, הסבון והטבק, יזמו מפעלי סריגה וטווייה והקימו רשתות כל-בו. בשנות ה-20 התחילה כניסת יהודים לפקידות ולמקצועות החופשיים. משכונות המהגרים עברו היהודים לפרברים חדשים לחופי האגם.

יהודי מילווקי פעילים בעניניי העיר והמדינה מראשית היישוב, ורבים מהם מכהנים בתפקידים מרכזיים במימשל ובמערכת המשפט. היהודים מעורבים היטב בחיים היהודיים והציונים ובפעולה למען ישראל. גולדה מאיר ישבה במילווקי בשנים 1912-1906.

מתנהלת פעולה ענפה בתחום החינוך היהודי ובמגביות השונות. מרכז קהילתי חדש נפתח ב- 1954, העתון האנגלי-היהודי "דה וויסקונסין ג'ואיש כרוניקל" יוצא לאור מאז 1921. בעיר סניפים של רוב האירגונים הארציים, בתי-חולים יהודיים ומושב-זקנים, כמו-כן פעיל ועד להגנה מפני הסתה אנטישמית (מ-1938).

ב-1975 התגוררו במילווקי, לפי האומדן, כ-24,000 יהודים.
גולדה מאיר נואמת בפני המגבית היהודית בניו יורק, ארה"ב 1970 בקירוב
גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל,
נואמת בפני המגבית היהודית המאוחדת
באחד מביקוריה בניו יורק.
ארה"ב, 1970 בקירוב.
צילום: ד"ר תיאודור כהן, ניו יורק.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר תיאודור כהן, ניו יורק)
מאיר
MEIR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

פירושו המילולי של השם מאיר (מאיאר) בגרמנית הוא "חוואי", "איכר". יחד עם זאת, בתור שם משפחה יהודי הוא גרסה של השם העברי מאיר. בתקופת התלמוד חכמים שהצטיינו בבהירות ההסברים שלהם נקראו לפעמים בשם מאיר. אחד התלמידים של רבי עקיבא, ששמו היה ככל הנראה נהוראי, ידוע בשם רבי מאיר בזכות יכולתו "להאיר" על ההלכה היהודית. שמות יהודיים בעלי משמעות דומה כוללים את יאיר ואת נהוראי ("אור", בארמית) והגרסאות שלהם. שמות דומים במשמעותם כוללים את אורי ושרגא (שפירושו בארמית, "אש"). כשם משפחה מאיר מתועד בעיר ארל, צרפת, במאה ה-13. הוא מופיע בצורה מייגר במאה ה-14 בסטרסבורג; מאיר מבמאה מה-15 בצרפת; ומאיר במאה ה-18 בגרמניה. גרסאות נוספים כוללים את מאי בגרמניה ופולין ומאיור בטורקיה, שניהם במאה ה-16; מאיר בצרפת וגרמניה; ומרירו ומריטו במרוקו. שמות המשפחה מאירסון, מאירוביץ', מאירוביץ, מרוביץ' ובן מאיר הם כולם פטרונימים והפירוש שלהם הוא "בנו של מאיר".

מאיר מתועד כשם משפחה יהודי באמצע המאה ה-18 בעיר ננסי ובפריס, צרפת.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה מאיר כוללים את לאו אריה מאיר (1959-1895), מזרחן וארכיאולוג יליד רוסיה; את המדינאית הישראלית גולדה מאיר (מאירסון) (1979-1898) אשר כיהנה כראש ממשלת ישראל (1974-1969); ואת הרב יעקב מאיר (1939-1856) אשר כיהן כרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל.