דלג לתוכן האתר >

אליעזר מרדכי בן יצחק גרוביץ'

אליעזר מרדכי בן יצחק גרוביץ' (1844-1913) , חזן ומלחין.

נולד באוקראינה וכשהיה בן שמונה-עשרה למד מוסיקה בברדיצ'ב. שם שימש גם עוזר חזן ב"בית הכנסת המקהלתי". למד מוסיקה חזנית אצל ניסן בלומנטל באודסה ובקונסרבטוריון בסנט פטרסבורג. ב-1887 מונה לתפקיד חזן ראשי ברוסטוב-על-הדון, ומילא תפקיד זה עד מותו. גרוביץ' הלחין מוסיקה לבית הכנסת שהתבססה על נעימות יהודיות מסורתיות. יצירותיו ראו אור בשני כרכים – "שיר תפילה" ו"שיר זמרה". נפטר ברוסטוב-על-הדון, רוסיה.

קייב Kiev

בירת אוקראינה.


סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.

קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.

תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.

הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.

בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.

הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.

ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.

במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.

ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.

מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.

המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.

הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.

פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.

ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.

בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.

הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.

באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.

בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).

בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.

בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.


במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.


אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.

נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.


אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.

כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.

ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.

בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.

ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.

ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.

המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.

בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.

ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).

אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.

בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.

הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000

לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .

כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua

ברדיצ'ב Berdichev

עיר במחוז ז'יטומיר, חבל ווהלין, אוקראינה.

יהודים ישבו בברדיצ'ב מן המאה ה- 16, קהילה מאורגנת הייתה שם בתחילת המאה ה-18 ועם התפתחות ברדיצ'ב כמרכז מסחרי גדל גם מספר היהודים והגיע בסוף המאה לכדי 1,951 (מתוך 2,460 תושבים). בסוף המאה ה- 18 עבר האזור (שהיה אז בממלכת פולין-ליטא) לשליטת רוסיה הצארית, ובאותו הזמן נשללה (בידי בעלי העיר, הנסיכים לבית ראדזיוויל) זכות השיפוט האזרחי מן הרבנים ונמסרה לידי בית-דין של נבחרי הקהילה. ברדיצ'ב כבר אז הייתה מרכז חסידי חשוב בחבל ווהלין, והציבור החסידי במקום הצליח להשתחרר ממרות הקהילה וממרות רבניה ה"מתנגדים".

בין גדולי העיר, שכונתה "ירושלים של ווהלין", היו ר' יוסף חריף והאדמו"ר ר' לוי יצחק.

באמצע המאה ה-19 הייתה הקהילה היהודית בברדיצ'ב קהילה גדולה וידועה ומנתה 46,683 נפש (1861), יותר מ-%80 מכלל אוכלוסי העיר.

בפולקלור ובספרות (בפרט אצל מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם) הצטיירה ברדיצ'ב, על שמונים בתי-הכנסת ובתי-המדרש שבה, על חזניה המפורסמים וגדולי-תורה, כעיר יהודית טיפוסית. שמה הונצח גם בדמותו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1809-1740), בעל ה"קדיש" המפורסם שהתריס כנגד הקב"ה על הצרות שבאו על עם ישראל.

בזכות מונופול בענף הטכסטיל, שהעניק הנסיך ראדזיוויל ליהודים, התרכז המסחר בעיר במחצית הראשונה של המאה ה- 19 בידי יהודים. יהודים הקימו עשרות חברות מסחריות ובנקאיות שהיו להן סניפים בערים אחרות במדינה ובארצות חוץ. שיווק התוצרת החקלאית של אחוזות פולניות בסביבה היה גם הוא בידי יהודים.

כשלון המרד הפולני ברוסים ב-1863 וירידת קרנה של האצולה הפולנית פגעו קשה ביהודים, ומצבם הורע עוד עם "תקנות מאי" ב-1882 והגבלות אחרות על האוכלוסייה היהודית.

לצד בעלי מלאכה יהודים - חייטים, סנדלרים, נגרים, מסגרים ועוד, היו בעיר כ-2,000 יהודים שהיו עובדים שכירים, וברדיצ'ב נעשתה אחד המרכזים החשובים של תנועת ה"בונד".

קבוצות של משכילים התרכזו בברדיצ'ב עוד בתחילת המאה ה-19 בהשפעת טוביה (פדר) גוטמן ויצחק בר לוינזון (הריב"ל). בית-ספר יהודי ראשון ששפת ההוראה בו הייתה רוסית נפתח בברדיצ'ב בשנת 1850. עם הירידה הכלכלית בסוף המאה ה- 19 עקרו המשכילים והעשירים למקומות אחרים, ובתנאי הדלות הגוברת ירדה גם רמת החינוך.

אחרי מהפיכת 1917 גדל שיעור העוזבים ביישוב היהודי; רבים נקלטו במימשל הסובייטי ורבים עזבו את העיר. באותו הזמן שימש בתפקיד ראש-הקהילה וראש העירייה העסקן איש הבונד, ד' לפיץ. בתי-הכנסת של הקהילה נסגרו ברובם, ונפתחו בתי-ספר ביידיש. בשנת 1924 הוקם בית-דין ממשלתי שהתנהל ביידיש, והיה הראשון מסוגו באוקראינה.

במיפקד 1926 היו היהודים %55.6 מכלל התושבים וכמעט כולם הצהירו על יידיש כשפת-אם. עד אמצע שנות השלושים יצא לאור בברדיצ'ב פעמיים בשבוע העיתון "דער ארבעטער". אמנם תחת השלטון הסובייטי נסגרו רוב בתי הכנסת בעיר, אך היידיש התקבלה באופן רשמי.

וגם בתי ספר ביידיש המשיכו להתקיים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בברדיצ'ב כ- 30,000 יהודים, קרוב למחצית תושבי העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, השתלטו הסובייטים על האזורים המזרחיים של פולין ופליטים יהודים מפולין הכבושה הגיעו גם לברדיצ'ב. אולם יהודים רבים עזבו את העיר ורבים הוגלו בידי השלטונות הסובייטים לברית המועצות.

עם כניסת הגרמנים לברדיצ'ב בקיץ 1941, בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שהחלה ב- 22 ביוני 1941, היו בברדיצ'ב כ- 20,000 יהודים. המושל הצבאי הגרמני הטיל קנסות כבדים על הקהילה והיו מעשי התעללות ורצח ביהודים. בתי כנסת הוצתו על המתפללים בהם.

באוגוסט רוכזו יהודי ברדיצ'ב בגיטו ועד אוקטובר 1941 הושמדה הקהילה כולה. 150 בעלי מלאכה יהודים שהשאירו הגרמנים לתועלתם והיהודים האחרונים שנותרו בסביבה נרצחו בידי הגרמנים באוקטובר 1943 עם התקרב הצבא הסובייטי לאזור. כאשר שוחררה העיר בינואר 1944 נמצאו בה יהודים ספורים.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בברדיצ'ב. ב-1970 נאמד מספר תושביה היהודים של העיר ב- 15,000, והיו להם בית-כנסת, חזן ושוחט.


קהילת ברדיצ'ב בתחילת המאה ה-21

לפי המפקד הרשמי של אוקראינה, בשנת 2001 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-1000 נפש. בעיר יש בית כנסת בהנהלת נציג חב"ד, הרב משה טלר. בית הכנסת מעניק מספר שירותי קהילה כגון: קבוצת לימוד למבוגרים, מקווה, גן ילדים, בית ספר של יום ראשון, מסעדה כשרה וחברה קדישא.
בית כנסת נוסף בעיר הינו בהנהלת נציג חסידות סטמאר, הרב שלמה ברויער. במקום יש בית מדרש, מקווה וכן אוכל כשר. כמו כן, פועלת בעיר קהילה קונסרבטיבית קטנה.

בשנת 2002 נפתח בעיר בית ספר יסודי ובשנת 2013 נפתח מלון מודרני קטן בהנהלת ישראל רובין. במלון ניתן למצוא מסעדה כשרה, מקווה, אולמות לכנסים, בית תמחוי, קונדיטוריה ומאפיה, המספקים לחם ועוגות כשרות לקהילות יהודיות נוספות באוקראינה.


כתובת בית הכנסת: רחוב טשרנוביל 3
כתובת דואר אלקטרוני: rabbiberdichev@gmail.com

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

רוסטוב Rostov

עיר מחוז על הנהר דון, רוסיה.


ב-1887 הוצאה רוסטוב מ"תחום המושב" ונאסרה הגירת יהודים נוספים אליה. בעיר כבר ישבו יהודים רבים, ועל אף האיסור הקהילה מנתה קרוב ל- 12,000 נפש בסוף המאה ה- 19 (כ-%10 מכלל האוכלוסייה).

בשנים 1910-1899 ישב בעיר הרב מטעם, משה אלעזר אייזנשטאט, ופעל לריסון ההתבוללות ולהגברת התודעה הציונית בקהילה. באוקטובר 1905 התחוללו פרעות ביהודי רוסטוב במשך שלושה ימים רצופים.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לרוסטוב פליטים רבים מאזורי הקרבות, וביניהם הצדיק מלובאביץ' ר' שלום דב שניאורסון (הוא נפטר ברוסטוב ב-1920).

ב-1926 נרשמו ברוסטוב 26,323 תושבים יהודים (%85).


בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נפלה רוסטוב פעמיים בידי הכוחות הגרמנים שתקפו את ברית המועצות בקיץ 1941. לבסוף נכבשה העיר, ומעט היהודים שעוד נותרו בה הושמדו בידי הגרמנים באוגוסט 1942.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. לפי מיפקד 1959 התגוררו בפלך רוסטוב 21,500 יהודים ו-1,395 מהם הצהירו על יידיש כשפת אימם. האומדן הבלתי-רשמי לאותה תקופה היה קרוב ל- 30,000. באותה השנה נאסרה אפיית מצות בבית-הכנסת "מטעמי בריאות הציבור".

ב-1970 התפקדו בפלך כולו 18,190 יהודים. ברוסטוב לא היה בית-כנסת, לא רב ולא חזן.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
אליעזר מרדכי בן יצחק גרוביץ'

אליעזר מרדכי בן יצחק גרוביץ' (1844-1913) , חזן ומלחין.

נולד באוקראינה וכשהיה בן שמונה-עשרה למד מוסיקה בברדיצ'ב. שם שימש גם עוזר חזן ב"בית הכנסת המקהלתי". למד מוסיקה חזנית אצל ניסן בלומנטל באודסה ובקונסרבטוריון בסנט פטרסבורג. ב-1887 מונה לתפקיד חזן ראשי ברוסטוב-על-הדון, ומילא תפקיד זה עד מותו. גרוביץ' הלחין מוסיקה לבית הכנסת שהתבססה על נעימות יהודיות מסורתיות. יצירותיו ראו אור בשני כרכים – "שיר תפילה" ו"שיר זמרה". נפטר ברוסטוב-על-הדון, רוסיה.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קייב
קייב Kiev

בירת אוקראינה.


סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.

קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.

תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.

הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.

בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.

הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.

ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.

במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.

ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.

מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.

המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.

הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.

פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.

ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.

בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.

הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.

באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.

בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).

בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.

בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.


במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.


אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.

נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.


אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.

כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.

ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.

בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.

ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.

ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.

המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.

בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.

ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).

אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.

בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.

הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000

לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .

כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua

ברדיצ'ב
ברדיצ'ב Berdichev

עיר במחוז ז'יטומיר, חבל ווהלין, אוקראינה.

יהודים ישבו בברדיצ'ב מן המאה ה- 16, קהילה מאורגנת הייתה שם בתחילת המאה ה-18 ועם התפתחות ברדיצ'ב כמרכז מסחרי גדל גם מספר היהודים והגיע בסוף המאה לכדי 1,951 (מתוך 2,460 תושבים). בסוף המאה ה- 18 עבר האזור (שהיה אז בממלכת פולין-ליטא) לשליטת רוסיה הצארית, ובאותו הזמן נשללה (בידי בעלי העיר, הנסיכים לבית ראדזיוויל) זכות השיפוט האזרחי מן הרבנים ונמסרה לידי בית-דין של נבחרי הקהילה. ברדיצ'ב כבר אז הייתה מרכז חסידי חשוב בחבל ווהלין, והציבור החסידי במקום הצליח להשתחרר ממרות הקהילה וממרות רבניה ה"מתנגדים".

בין גדולי העיר, שכונתה "ירושלים של ווהלין", היו ר' יוסף חריף והאדמו"ר ר' לוי יצחק.

באמצע המאה ה-19 הייתה הקהילה היהודית בברדיצ'ב קהילה גדולה וידועה ומנתה 46,683 נפש (1861), יותר מ-%80 מכלל אוכלוסי העיר.

בפולקלור ובספרות (בפרט אצל מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם) הצטיירה ברדיצ'ב, על שמונים בתי-הכנסת ובתי-המדרש שבה, על חזניה המפורסמים וגדולי-תורה, כעיר יהודית טיפוסית. שמה הונצח גם בדמותו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1809-1740), בעל ה"קדיש" המפורסם שהתריס כנגד הקב"ה על הצרות שבאו על עם ישראל.

בזכות מונופול בענף הטכסטיל, שהעניק הנסיך ראדזיוויל ליהודים, התרכז המסחר בעיר במחצית הראשונה של המאה ה- 19 בידי יהודים. יהודים הקימו עשרות חברות מסחריות ובנקאיות שהיו להן סניפים בערים אחרות במדינה ובארצות חוץ. שיווק התוצרת החקלאית של אחוזות פולניות בסביבה היה גם הוא בידי יהודים.

כשלון המרד הפולני ברוסים ב-1863 וירידת קרנה של האצולה הפולנית פגעו קשה ביהודים, ומצבם הורע עוד עם "תקנות מאי" ב-1882 והגבלות אחרות על האוכלוסייה היהודית.

לצד בעלי מלאכה יהודים - חייטים, סנדלרים, נגרים, מסגרים ועוד, היו בעיר כ-2,000 יהודים שהיו עובדים שכירים, וברדיצ'ב נעשתה אחד המרכזים החשובים של תנועת ה"בונד".

קבוצות של משכילים התרכזו בברדיצ'ב עוד בתחילת המאה ה-19 בהשפעת טוביה (פדר) גוטמן ויצחק בר לוינזון (הריב"ל). בית-ספר יהודי ראשון ששפת ההוראה בו הייתה רוסית נפתח בברדיצ'ב בשנת 1850. עם הירידה הכלכלית בסוף המאה ה- 19 עקרו המשכילים והעשירים למקומות אחרים, ובתנאי הדלות הגוברת ירדה גם רמת החינוך.

אחרי מהפיכת 1917 גדל שיעור העוזבים ביישוב היהודי; רבים נקלטו במימשל הסובייטי ורבים עזבו את העיר. באותו הזמן שימש בתפקיד ראש-הקהילה וראש העירייה העסקן איש הבונד, ד' לפיץ. בתי-הכנסת של הקהילה נסגרו ברובם, ונפתחו בתי-ספר ביידיש. בשנת 1924 הוקם בית-דין ממשלתי שהתנהל ביידיש, והיה הראשון מסוגו באוקראינה.

במיפקד 1926 היו היהודים %55.6 מכלל התושבים וכמעט כולם הצהירו על יידיש כשפת-אם. עד אמצע שנות השלושים יצא לאור בברדיצ'ב פעמיים בשבוע העיתון "דער ארבעטער". אמנם תחת השלטון הסובייטי נסגרו רוב בתי הכנסת בעיר, אך היידיש התקבלה באופן רשמי.

וגם בתי ספר ביידיש המשיכו להתקיים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בברדיצ'ב כ- 30,000 יהודים, קרוב למחצית תושבי העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, השתלטו הסובייטים על האזורים המזרחיים של פולין ופליטים יהודים מפולין הכבושה הגיעו גם לברדיצ'ב. אולם יהודים רבים עזבו את העיר ורבים הוגלו בידי השלטונות הסובייטים לברית המועצות.

עם כניסת הגרמנים לברדיצ'ב בקיץ 1941, בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שהחלה ב- 22 ביוני 1941, היו בברדיצ'ב כ- 20,000 יהודים. המושל הצבאי הגרמני הטיל קנסות כבדים על הקהילה והיו מעשי התעללות ורצח ביהודים. בתי כנסת הוצתו על המתפללים בהם.

באוגוסט רוכזו יהודי ברדיצ'ב בגיטו ועד אוקטובר 1941 הושמדה הקהילה כולה. 150 בעלי מלאכה יהודים שהשאירו הגרמנים לתועלתם והיהודים האחרונים שנותרו בסביבה נרצחו בידי הגרמנים באוקטובר 1943 עם התקרב הצבא הסובייטי לאזור. כאשר שוחררה העיר בינואר 1944 נמצאו בה יהודים ספורים.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בברדיצ'ב. ב-1970 נאמד מספר תושביה היהודים של העיר ב- 15,000, והיו להם בית-כנסת, חזן ושוחט.


קהילת ברדיצ'ב בתחילת המאה ה-21

לפי המפקד הרשמי של אוקראינה, בשנת 2001 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-1000 נפש. בעיר יש בית כנסת בהנהלת נציג חב"ד, הרב משה טלר. בית הכנסת מעניק מספר שירותי קהילה כגון: קבוצת לימוד למבוגרים, מקווה, גן ילדים, בית ספר של יום ראשון, מסעדה כשרה וחברה קדישא.
בית כנסת נוסף בעיר הינו בהנהלת נציג חסידות סטמאר, הרב שלמה ברויער. במקום יש בית מדרש, מקווה וכן אוכל כשר. כמו כן, פועלת בעיר קהילה קונסרבטיבית קטנה.

בשנת 2002 נפתח בעיר בית ספר יסודי ובשנת 2013 נפתח מלון מודרני קטן בהנהלת ישראל רובין. במלון ניתן למצוא מסעדה כשרה, מקווה, אולמות לכנסים, בית תמחוי, קונדיטוריה ומאפיה, המספקים לחם ועוגות כשרות לקהילות יהודיות נוספות באוקראינה.


כתובת בית הכנסת: רחוב טשרנוביל 3
כתובת דואר אלקטרוני: rabbiberdichev@gmail.com

סט. פטרבורג
סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

רוסטוב נאד דון
רוסטוב Rostov

עיר מחוז על הנהר דון, רוסיה.


ב-1887 הוצאה רוסטוב מ"תחום המושב" ונאסרה הגירת יהודים נוספים אליה. בעיר כבר ישבו יהודים רבים, ועל אף האיסור הקהילה מנתה קרוב ל- 12,000 נפש בסוף המאה ה- 19 (כ-%10 מכלל האוכלוסייה).

בשנים 1910-1899 ישב בעיר הרב מטעם, משה אלעזר אייזנשטאט, ופעל לריסון ההתבוללות ולהגברת התודעה הציונית בקהילה. באוקטובר 1905 התחוללו פרעות ביהודי רוסטוב במשך שלושה ימים רצופים.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לרוסטוב פליטים רבים מאזורי הקרבות, וביניהם הצדיק מלובאביץ' ר' שלום דב שניאורסון (הוא נפטר ברוסטוב ב-1920).

ב-1926 נרשמו ברוסטוב 26,323 תושבים יהודים (%85).


בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נפלה רוסטוב פעמיים בידי הכוחות הגרמנים שתקפו את ברית המועצות בקיץ 1941. לבסוף נכבשה העיר, ומעט היהודים שעוד נותרו בה הושמדו בידי הגרמנים באוגוסט 1942.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. לפי מיפקד 1959 התגוררו בפלך רוסטוב 21,500 יהודים ו-1,395 מהם הצהירו על יידיש כשפת אימם. האומדן הבלתי-רשמי לאותה תקופה היה קרוב ל- 30,000. באותה השנה נאסרה אפיית מצות בבית-הכנסת "מטעמי בריאות הציבור".

ב-1970 התפקדו בפלך כולו 18,190 יהודים. ברוסטוב לא היה בית-כנסת, לא רב ולא חזן.