הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי רוסטוב נאד דון
רוסטוב Rostov
עיר מחוז על הנהר דון, רוסיה.
ב-1887 הוצאה רוסטוב מ"תחום המושב" ונאסרה הגירת יהודים נוספים אליה. בעיר כבר ישבו יהודים רבים, ועל אף האיסור הקהילה מנתה קרוב ל- 12,000 נפש בסוף המאה ה- 19 (כ-%10 מכלל האוכלוסייה).
בשנים 1910-1899 ישב בעיר הרב מטעם, משה אלעזר אייזנשטאט, ופעל לריסון ההתבוללות ולהגברת התודעה הציונית בקהילה. באוקטובר 1905 התחוללו פרעות ביהודי רוסטוב במשך שלושה ימים רצופים.
בזמן מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לרוסטוב פליטים רבים מאזורי הקרבות, וביניהם הצדיק מלובאביץ' ר' שלום דב שניאורסון (הוא נפטר ברוסטוב ב-1920).
ב-1926 נרשמו ברוסטוב 26,323 תושבים יהודים (%85).
בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נפלה רוסטוב פעמיים בידי הכוחות הגרמנים שתקפו את ברית המועצות בקיץ 1941. לבסוף נכבשה העיר, ומעט היהודים שעוד נותרו בה הושמדו בידי הגרמנים באוגוסט 1942.
אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. לפי מיפקד 1959 התגוררו בפלך רוסטוב 21,500 יהודים ו-1,395 מהם הצהירו על יידיש כשפת אימם. האומדן הבלתי-רשמי לאותה תקופה היה קרוב ל- 30,000. באותה השנה נאסרה אפיית מצות בבית-הכנסת "מטעמי בריאות הציבור".
ב-1970 התפקדו בפלך כולו 18,190 יהודים. ברוסטוב לא היה בית-כנסת, לא רב ולא חזן.
עיר מחוז על הנהר דון, רוסיה.
ב-1887 הוצאה רוסטוב מ"תחום המושב" ונאסרה הגירת יהודים נוספים אליה. בעיר כבר ישבו יהודים רבים, ועל אף האיסור הקהילה מנתה קרוב ל- 12,000 נפש בסוף המאה ה- 19 (כ-%10 מכלל האוכלוסייה).
בשנים 1910-1899 ישב בעיר הרב מטעם, משה אלעזר אייזנשטאט, ופעל לריסון ההתבוללות ולהגברת התודעה הציונית בקהילה. באוקטובר 1905 התחוללו פרעות ביהודי רוסטוב במשך שלושה ימים רצופים.
בזמן מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לרוסטוב פליטים רבים מאזורי הקרבות, וביניהם הצדיק מלובאביץ' ר' שלום דב שניאורסון (הוא נפטר ברוסטוב ב-1920).
ב-1926 נרשמו ברוסטוב 26,323 תושבים יהודים (%85).
בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נפלה רוסטוב פעמיים בידי הכוחות הגרמנים שתקפו את ברית המועצות בקיץ 1941. לבסוף נכבשה העיר, ומעט היהודים שעוד נותרו בה הושמדו בידי הגרמנים באוגוסט 1942.
אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. לפי מיפקד 1959 התגוררו בפלך רוסטוב 21,500 יהודים ו-1,395 מהם הצהירו על יידיש כשפת אימם. האומדן הבלתי-רשמי לאותה תקופה היה קרוב ל- 30,000. באותה השנה נאסרה אפיית מצות בבית-הכנסת "מטעמי בריאות הציבור".
ב-1970 התפקדו בפלך כולו 18,190 יהודים. ברוסטוב לא היה בית-כנסת, לא רב ולא חזן.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
220764
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
רוטשטיין, אירמה
(אישיות)Rothstein, Irma (1896-1971), sculptor, born in Rostov, Russia. She moved to Vienna, Austria, to study and work in art and sculpture. She studied at the Kunstgewerbeschule (Academy of the Arts) and at the Vocational School for Woodcutting.
In 1938, she immigrated to the USA to escape the Nazi regime. She settled in New York, where she continued her studies while teaching at the City College. Her style was classic and her main media were wood, cast stone, terra cotta and bronze. She exhibited at various individual and group exhibitions, at the New York Metropolitan Museum, the New York World’s Fair, at the Syracuse Museum of Art, the Pennsylvania Academy and other exhibitions. After World War II, her sculptures were exhibited in Vienna. She won first prize of the Mint Museums, second prize of the American Artists Professional League and of the Ellen Rose Memorial Prize for painting and sculpture. Twice she won the first prize of the Springfield Kunstliga. She held membership in various artists’ organizations. Amongst her masterpieces are the busts of G. Bernard Shaw, of Ernest Hemingway and of the music conductor, Dimitri Mitropoulos.
In 1938, she immigrated to the USA to escape the Nazi regime. She settled in New York, where she continued her studies while teaching at the City College. Her style was classic and her main media were wood, cast stone, terra cotta and bronze. She exhibited at various individual and group exhibitions, at the New York Metropolitan Museum, the New York World’s Fair, at the Syracuse Museum of Art, the Pennsylvania Academy and other exhibitions. After World War II, her sculptures were exhibited in Vienna. She won first prize of the Mint Museums, second prize of the American Artists Professional League and of the Ellen Rose Memorial Prize for painting and sculpture. Twice she won the first prize of the Springfield Kunstliga. She held membership in various artists’ organizations. Amongst her masterpieces are the busts of G. Bernard Shaw, of Ernest Hemingway and of the music conductor, Dimitri Mitropoulos.
מיכאל גנסין
(אישיות)מיכאל גנסין (1883-1957), מלחין, נולד ברוסטוב על הדון, רוסיה, ולמד אצל ליאדוב, רימסקי-קורסקוב וגלאזונוב. לימד, בין היתר, בקונסרבטוריונים של מוסקבה (1935-1925) ולנינגרד (1944-1935) וערך מסעות לימודים ביוון, באיטליה, בצרפת, בגרמניה (שם נמנה עם מייסדיהם של בית הוצאה לאור יהודי ושל החברה למוסיקה יהודית עממית) ובארץ-ישראל. בקונסרבטוריון מוסקבה כיהן כראש האולפנים לפיתוח מוסיקה לאומית של העמים הסובייטיים. כמו כן, פיתח תכנית להוראת קומפוזיציה, הנהוגה גם כיום. גנסין פרסם ספרים רבים בענייני קומפוזיציה, אסתטיקה ומוסיקה יהודית, וכן מחקר בנושא רימסקי-קורסקוב ויצירתו.
גנסין היה מחלוצי הסגנון הסימפוני הרוסי החדש. ביצירותיו, עשה שימוש בחומר מוסיקלי יהודי. עם יצירותיו שחוברו בהשראת חומרים יהודיים נמנות וריאציות על נושא יהודי לרביעיית כלי-קשת (1916), האופרה נעורי אברהם, אופ' 36 (1921-23) והסוויטה תזמורת יהודית בנשף של ראש העיר מן המחזה "רביזור" (1926) פרי עטו של גוגול. ב-1929 שם השלטון הקומוניסטי קץ לפרסומיו היהודיים. מאז חיבר מוסיקה קבילה מבחינת המשטר, ותכופות עשה שימוש בחומרים שמקורם בעמים השונים בברית-המועצות. יצירותיו המאוחרות כוללות את שיר המולדת הישנה לתזמורת, אופ' 30; וולוכס (WOLOCHS) לרביעיית כלי-קשת ולקלרנית, אופ' 56 (1938/51); ואלגיה פסטורלית לשלישיית פסנתר, אופ' 57 (1940). גנסין נפטר במוסקבה, רוסיה (בשעתו: ברית-המועצות).
ייבגני גרגורייביץ' ברוסילובסקי
(אישיות)ייבגני גרגורייביץ' ברוסילובסקי (1905 - 1981) , מלחין. נולד ברוסטוב על הדון, רוסיה. למד במוסקבה ואחר כך עבר ללנינגרד. מ-1926 למד קומפוזיציה בקונסרבטוריון לנינגרד אצל מקסימיליאן שטיינברג. שתי הסימפוניות הראשונות שלו (1932-1931) זכו לפרסום מיידי. ב-1933 התיישב באלמה-אטא, קזחסטאן, אסף מוסיקת פולקלור מקומית וחיבר אופרות ומוסיקה סימפונית בהתבסס על חומר זה. האופרה הראשונה שלו קיז'יבק (1934), ייסדה את הסגנון הלאומי באופרה של קזחסטאן. בעקבותיה באו האופרות ז'לביר (1935), זולוטוי זארנו (1940) איימן-אמאנגלדי (1945) ודודאריי (1953). ברוסילובסקי חיבר גם את הבלט גולנד (1939), קונצ'רטו לפסנתר (1947), שתי קנטטות (קזחסטאן הסובייטית, 1947, והלל לסטאלין, 1949), רביעיית כלי-קשת (1946) ויצירות לכלי-נגינה עממיים. שימש מנהל אמנותי של התיאטרון המוסיקלי של קזחסטאן (1938-1934) ולימד בקונסרבטוריון של אלמה-אטא.
גרוביץ', אליעזר מרדכי בן יצחק
(אישיות)גרוביץ', אליעזר מרדכי בן יצחק (1844-1913) , חזן ומלחין. נולד באוקראינה וכשהיה בן שמונה-עשרה למד מוסיקה בברדיצ'ב. שם שימש גם עוזר חזן ב"בית הכנסת המקהלתי". למד מוסיקה חזנית אצל ניסן בלומנטל באודסה ובקונסרבטוריון בסנט פטרסבורג. ב-1887 מונה לתפקיד חזן ראשי ברוסטוב-על-הדון, ומילא תפקיד זה עד מותו. גרוביץ' הלחין מוסיקה לבית הכנסת שהתבססה על נעימות יהודיות מסורתיות. יצירותיו ראו אור בשני כרכים – "שיר תפילה" ו"שיר זמרה". נפטר ברוסטוב-על-הדון, רוסיה.
רוטשטיין, אירמה
(אישיות)Rothstein, Irma (1896-1971), sculptor, born in Rostov, Russia. She moved to Vienna, Austria, to study and work in art and sculpture. She studied at the Kunstgewerbeschule (Academy of the Arts) and at the Vocational School for Woodcutting.
In 1938, she immigrated to the USA to escape the Nazi regime. She settled in New York, where she continued her studies while teaching at the City College. Her style was classic and her main media were wood, cast stone, terra cotta and bronze. She exhibited at various individual and group exhibitions, at the New York Metropolitan Museum, the New York World’s Fair, at the Syracuse Museum of Art, the Pennsylvania Academy and other exhibitions. After World War II, her sculptures were exhibited in Vienna. She won first prize of the Mint Museums, second prize of the American Artists Professional League and of the Ellen Rose Memorial Prize for painting and sculpture. Twice she won the first prize of the Springfield Kunstliga. She held membership in various artists’ organizations. Amongst her masterpieces are the busts of G. Bernard Shaw, of Ernest Hemingway and of the music conductor, Dimitri Mitropoulos.
In 1938, she immigrated to the USA to escape the Nazi regime. She settled in New York, where she continued her studies while teaching at the City College. Her style was classic and her main media were wood, cast stone, terra cotta and bronze. She exhibited at various individual and group exhibitions, at the New York Metropolitan Museum, the New York World’s Fair, at the Syracuse Museum of Art, the Pennsylvania Academy and other exhibitions. After World War II, her sculptures were exhibited in Vienna. She won first prize of the Mint Museums, second prize of the American Artists Professional League and of the Ellen Rose Memorial Prize for painting and sculpture. Twice she won the first prize of the Springfield Kunstliga. She held membership in various artists’ organizations. Amongst her masterpieces are the busts of G. Bernard Shaw, of Ernest Hemingway and of the music conductor, Dimitri Mitropoulos.
מיכאל גנסין
(אישיות)מיכאל גנסין (1883-1957), מלחין, נולד ברוסטוב על הדון, רוסיה, ולמד אצל ליאדוב, רימסקי-קורסקוב וגלאזונוב. לימד, בין היתר, בקונסרבטוריונים של מוסקבה (1935-1925) ולנינגרד (1944-1935) וערך מסעות לימודים ביוון, באיטליה, בצרפת, בגרמניה (שם נמנה עם מייסדיהם של בית הוצאה לאור יהודי ושל החברה למוסיקה יהודית עממית) ובארץ-ישראל. בקונסרבטוריון מוסקבה כיהן כראש האולפנים לפיתוח מוסיקה לאומית של העמים הסובייטיים. כמו כן, פיתח תכנית להוראת קומפוזיציה, הנהוגה גם כיום. גנסין פרסם ספרים רבים בענייני קומפוזיציה, אסתטיקה ומוסיקה יהודית, וכן מחקר בנושא רימסקי-קורסקוב ויצירתו.
גנסין היה מחלוצי הסגנון הסימפוני הרוסי החדש. ביצירותיו, עשה שימוש בחומר מוסיקלי יהודי. עם יצירותיו שחוברו בהשראת חומרים יהודיים נמנות וריאציות על נושא יהודי לרביעיית כלי-קשת (1916), האופרה נעורי אברהם, אופ' 36 (1921-23) והסוויטה תזמורת יהודית בנשף של ראש העיר מן המחזה "רביזור" (1926) פרי עטו של גוגול. ב-1929 שם השלטון הקומוניסטי קץ לפרסומיו היהודיים. מאז חיבר מוסיקה קבילה מבחינת המשטר, ותכופות עשה שימוש בחומרים שמקורם בעמים השונים בברית-המועצות. יצירותיו המאוחרות כוללות את שיר המולדת הישנה לתזמורת, אופ' 30; וולוכס (WOLOCHS) לרביעיית כלי-קשת ולקלרנית, אופ' 56 (1938/51); ואלגיה פסטורלית לשלישיית פסנתר, אופ' 57 (1940). גנסין נפטר במוסקבה, רוסיה (בשעתו: ברית-המועצות).
יעקב בכמן
(אישיות)יעקב בכמן (1846-1905) , חזן ומלחין של מוסיקה לבית הכנסת. נולד בברדיצ'ב, אוקראינה (אז חלק מאימפריה הרוסית) שימש כילד-חזן וב-1864 התקבל לקונסרבטוריון של סנט פטרבורג. למד, בין היתר, אצל אנטון רובינשטיין, והופיע איתו אחר כך כזמר במסעות קונצרטים. בכמן בחר להיות חזן והתפרסם בבתי הכנסת של ברדיצ'ב, רוסטוב וקונסטנטינופול (איסטנבול), תורקיה. בעת שהותו בלבוב, שנמשכה עד 1884, הקים מקהלה מעורבת והתחיל להלחין עבורה. הוא ירש את מקומו של אוסיה אברס באודסה (1884-1885) ואחר כך השתקע בבודפשט. יצירותיו הושפעו מרובינשטיין ומן המלחינים בני זמנו אבל תרומתו החשובה ביותר הייתה באימפרוביזציות שעשה למוסיקה החזנית המסורתית, ושנכללו בחלקן בעבודותיו המודפסות. בין אלה מצויות קנטטה (1879; טקסט: תהלים מ"ה), שירת יעקב (1884), וכן ובשופר גדול (1889). נפטר בבודפשט, הונגריה.
ייבגני גרגורייביץ' ברוסילובסקי
(אישיות)ייבגני גרגורייביץ' ברוסילובסקי (1905 - 1981) , מלחין. נולד ברוסטוב על הדון, רוסיה. למד במוסקבה ואחר כך עבר ללנינגרד. מ-1926 למד קומפוזיציה בקונסרבטוריון לנינגרד אצל מקסימיליאן שטיינברג. שתי הסימפוניות הראשונות שלו (1932-1931) זכו לפרסום מיידי. ב-1933 התיישב באלמה-אטא, קזחסטאן, אסף מוסיקת פולקלור מקומית וחיבר אופרות ומוסיקה סימפונית בהתבסס על חומר זה. האופרה הראשונה שלו קיז'יבק (1934), ייסדה את הסגנון הלאומי באופרה של קזחסטאן. בעקבותיה באו האופרות ז'לביר (1935), זולוטוי זארנו (1940) איימן-אמאנגלדי (1945) ודודאריי (1953). ברוסילובסקי חיבר גם את הבלט גולנד (1939), קונצ'רטו לפסנתר (1947), שתי קנטטות (קזחסטאן הסובייטית, 1947, והלל לסטאלין, 1949), רביעיית כלי-קשת (1946) ויצירות לכלי-נגינה עממיים. שימש מנהל אמנותי של התיאטרון המוסיקלי של קזחסטאן (1938-1934) ולימד בקונסרבטוריון של אלמה-אטא.
גרוביץ', אליעזר מרדכי בן יצחק
(אישיות)גרוביץ', אליעזר מרדכי בן יצחק (1844-1913) , חזן ומלחין. נולד באוקראינה וכשהיה בן שמונה-עשרה למד מוסיקה בברדיצ'ב. שם שימש גם עוזר חזן ב"בית הכנסת המקהלתי". למד מוסיקה חזנית אצל ניסן בלומנטל באודסה ובקונסרבטוריון בסנט פטרסבורג. ב-1887 מונה לתפקיד חזן ראשי ברוסטוב-על-הדון, ומילא תפקיד זה עד מותו. גרוביץ' הלחין מוסיקה לבית הכנסת שהתבססה על נעימות יהודיות מסורתיות. יצירותיו ראו אור בשני כרכים – "שיר תפילה" ו"שיר זמרה". נפטר ברוסטוב-על-הדון, רוסיה.
סמורגון
(מקום)סמורגון SMORGON
(בפולנית: SMORGONIE)
עיר על דרך וילנה-מינסק, מחוז מולודכנו (-OBLAST MOLODECHNO), בלרוס. עד למלחמת העולם השנייה במחוז וילנה, פולין.
סמורגון היתה חלק מ"הנסיכות הליטאית הגדולה", עד לאיחוד עם ממלכת פולין בסוף המאה ה-16. אחרי חלוקות פולין בשלהי המאה ה-18, עבר האיזור לשליטת רוסיה הצארית והיה חלק מפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם.
יהודים ישבו בסמורגון מתחילת המאה ה-17. ב-1628 נזכרת העיר בפנקס מדינות ליטא וב- 1647 הצטרפה לקהילת וילנה והיתה כפופה לה עד לסוף המאה ה-18, אז הוכרה סמורגון כקהילה עצמאית. בסוף המאה ה-19 הגיע מספר היהודים בעיר לכ-6750, הם היוו כ-%75 מכלל האוכלוסיה.
בראשית המאה ה-19 כיהן כראש ישיבה ודיין בסמורגון הגאון ר' מנשה בן רבי יוסף (1831 - 1767), משכיל שהטיף ללימוד המלאכה והמכניקה. בסוף המאה נוסד בעיר "קבוץ ישיבה" (או קבוץ תלמודי) בו למדו גם בוגרי ישיבות ובעלי סמיכות לרבנות. יהודי העיר דאגו לכלכלת תלמידי הישיבות ומשפחותיהם. ראש הישיבה היה ר' חיים יהודה ליטווין, שתמך בחיבת ציון ומאוחר יותר בפעילות ציונית.
בראשית המאה ה-20 נפתח "חדר מתוקן" (שכלל גם לימודי חול) ובית הספר "עבריה" נפתח ב- 1908. ב-1914 היו בסמורגון קרוב ל- 25,000 יהודים ורק כ-6,000 לא יהודים. בעיר היו 2 בתי מדרש, 7 קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), 3 ישיבות ובית ספר תלמוד תורה. הקהילה החזיקה מושב זקנים, בית הכנסת אורחים ובית חולים והיו ברשותה מוסדות צדקה וגמילות חסדים כמו: קופת גמילות חסדים, לינת צדק ועזרה לחולים מחוסרי בית.
ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה סמורגון על ידי הצבא הגרמני. הצבא הרוסי חזר והשתלט על האיזור תוך חדשים מספר ובחורף 1915 ערכו קוזאקים פרעות ביהודי העיר באמתלת חיפוש אחר חיילים גרמנים. היהודים התארגנו להגנה עצמית ושניים מהם נפלו תוך הדיפת הפורעים. באותה שנה הגיעו לסמורגון פליטים יהודים מקובנו (KOVNO- KAUNAS) והקהילה דאגה לכל צרכיהם.
בספטמבר 1915 גזרו הרוסים גרוש על יהודי סמורגון. העיר נפגעה במלחמה ונחרבה כליל.
בשנת 1921 חזרו מקצת היהודים לסמורגון והתיישבו בה. בעזרת יוצאי הקהילה בארצות-הברית ובעזרת הג'וינט (JOINT), נבנו מחדש בתי מגורים ומוסדות הקהילה.
בעיר היו שני בתי כנסת; שני חדרים, שני גני ילדים ובית ספר תלמוד תורה. המורים היו פעילים בחיי הקהילה. ב-1921 נוסד בית ספר עברי מרשת "תרבות וב-1924 - בית ספר "אורט". צעירים מסמורגון יצאו ללמוד בישיבות וילנה.
רוב יהודי סמורגון היו מתנגדים ומיעוטם חסידים. האוירה ברחוב היהודי בעיר לא היתה דתית. בביתו של רב הקהילה הרב שמואל פלוטקין התקיימו אסיפות ציוניות.
היהודים בסמורגון התפרנסו ממסחר, תעשיה ומלאכה. בשלהי המאה ה-19 הם תרמו לפיתוח תעשיית העורות בעיר. לפני מלחמת העולם הראשונה היו במקום יותר מ-50 בתי חרושת וכ- 30 סדנאות לעיבוד עורות והתוצרת שווקה ברחבי רוסיה וגרמניה. כמו כן היו בעיר בתי חרושת לסבון, לטבק, לגרביים ולמשקאות ומחסני נפט, תה וסוכר. בקרב היהודים היו בעלי בתי חרושת ופועלים.
העיר התפרסמה בכעכים שנמכרו בכל הירידים ובבית הספר לאילוף דובים שנפתח בה באמצע המאה ה-19, בו עבדו בעיקר האיכרים הרוסים.
במחצית השניה של המאה ה-19 נוסדה בקרבת העיר מושבה חקלאית של יהודים בשם "קרקע" ובה כ-70 משפחות שהתפרנסו מעיבוד האדמה ומגידול בקר צאן וסוסים. במושבה היו רב ושוחט.
בקהילה המשוקמת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נפתח בעיר בסיוע הג'וינט בנק יהודי; הוקמו אירגון סוחרים ואירגון בעלי מלאכה. המסחר והמלאכה היו ברובם בידי יהודים.
משכילים יהודים בסמורגון היו פעילים במאבקים על זכויות הפועלים ושיפור תנאי עבודה והצטרפו בסוף המאה ה-19, יחד עם הפועלים היהודים ל"בונד" (ברית הפועלים היהודית הכללית). סניף הבונד בסמורגון קיים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בית ספר באידיש.אין לנו ידיעות על הבונד במקום בתקופות מאוחרות יותר.
יהודים מסמורגון עלו לארץ ישראל עוד במאה ה-19. ר' יוסף איש סמורגון נפטר בירושלים ב- 1861, שלמה זלמן צוקרמן עלה לארץ ישראל עם הבילויים והיה בין מייסדי חדרה.
ב-1900 השתתפו נציגי סמורגון בועידה ציונית בוילנה. סניף של צ.ס. (ציונים סוציאליסטים), שחבריו עובדים שכירים במסחר ומלאכה, נוסד במקום ב-1905. קונטרסים של תעמולה ציונית וסוציאליסטית הופצו בתנאי מחתרת גם בין אברכי הישיבה. באותה תקופה נאספו בסתר גם תרומות לקרן הקיימת לישראל.
בשנות העשרים של המאה העשרים כבר פעל במקום סניף של ההסתדרות הציונית ונוסדו סניפי מפלגות ציוניות. החלוץ הצעיר נוסד ב-1923 ובין מייסדיו היה בני מהרשק ,שנודע לימים כאיש הפלמ"ח. בסוף 1923 וב-1924 עלו צעירים מסמורגון בעליה ליגלית ובלתי ליגלית לארץ ישראל והצטרפו לגדוד העבודה. בין העולים מרדכי (מוטקה) כהן שהיה לימים בין כ"ג יורדי הסירה.
באותה תקופה הוקם החלוץ ששלח צעירים למחנה הכשרה לעליה בקלוסוב ופועלי ציון ימין ותנועות הנוער: השומר הצעיר, גורדוניה ו"דרור" (פרייהייט).
פעולות התרבות בעיר התרכזו סביב התנועה הציונית. בחוג דרמטי במקום השתתף השחקן שמואל רודנסקי, לימים שחקן התיאטרון הלאומי הישראלי "הבימה". ההכנסות מהופעות החוג הוקדשו לתמיכה בעולים לארץ ישראל. גם בבית הכנסת נאספו תרומות, טרם התפילה, לאותה מטרה. רבים דיברו עברית.
המשורר אברהם סוצקובר והסופרים א"א קבק ומשה קולבאק הם בני סמורגון. כמוהם החזן משה קוסביצקי. מוצא משפחת הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי (שמשי), מסמורגון. דוד רזיאל איש בית"ר ולימים מפקד האצ"ל גם הוא יליד המקום.
בשנת 1939 היו בסמורגון קרוב ל-6,000 יהודים, כ-%80 מאוכלוסיית העיר.
תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, ובעקבות הסכם מולוטוב ריבנטרופ (מאוגוסט 1939), נכנס הצבא האדום לסמורגון. הסובייטים מינו יהודי כאחראי לעיר. פעילות ציונית נאסרה, אך חיי הכלכלה והתרבות לא נפגעו ובית הספר העברי המשיך לפעול. עם הכבוש הסובייטי הגיעו לעיר כ-1000 מיהודי הסביבה, הם התיישבו במקום והשתלבו בשוק העבודה.
ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, ברחו יהודים רבים מסמורגון למינסק ולסמולנסק. סמורגון נכבשה על ידי הגרמנים ובאוקטבר 1941 הוקמו בעיר שני גטאות, האחד באזור בית הכנסת המרכזי והשני בשכונת "קרקע". כעבור זמן קצר בוטל האחרון ושוכניו צורפו לגטו שבעיר. באותה תקופה הוקם היודנראט.
הגרמנים החלו בשדידת רכוש היהודים ודרשו למסור לרשותם את כל חפצי הערך. צעירים וילדים נלקחו לעבודת כפיה. יהודים שנחשדו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית נאסרו על- ידי המשטרה ועונו.
היודנראט טיפל בחלוקת מזון לנזקקים ונאלץ לארגן את המשלוחים לעבודות כפיה. מדי פעם רוכזו קבוצות של צעירים שנשלחו למחנות, למקום בלתי ידוע, מעטים מהם נותרו בחיים.
ביולי, 1942 נשלחו מאות צעירים מהגטו למחנה עבודה ולסמורגון הובאו יהודים מעיירות הסביבה. מספר שוכני הגטו הגיע לכ-8,000; בעיר פרצה מגיפת טיפוס.
באוגוסט 1942, נשלחו כ-300 נשים יהודיות למחנה העבודה בז'זין (BRZERZYN). מאות מיהודי סמורגון הובלו לגטו אושמינה (USZMIANA) ונרצחו עם יהודי המקום. יהודים אחרים, שנמלטו לעיירות הסביבה נתפסו ונרצחו.
באביב 1943, הובלו כ-1,000 יהודים למחנה שטוטהוף (STUTHOF), אחרים הועברו לגטאות בקובנו ובוילנה שם נרצחו עם האקציה (פעולת חיסול) האחרונה ביהודי המקום. יהודים רבים מסמורגון מצאו את מותם בבורות ההריגה של פונאר (PONARY).
(בפולנית: SMORGONIE)
עיר על דרך וילנה-מינסק, מחוז מולודכנו (-OBLAST MOLODECHNO), בלרוס. עד למלחמת העולם השנייה במחוז וילנה, פולין.
סמורגון היתה חלק מ"הנסיכות הליטאית הגדולה", עד לאיחוד עם ממלכת פולין בסוף המאה ה-16. אחרי חלוקות פולין בשלהי המאה ה-18, עבר האיזור לשליטת רוסיה הצארית והיה חלק מפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם.
יהודים ישבו בסמורגון מתחילת המאה ה-17. ב-1628 נזכרת העיר בפנקס מדינות ליטא וב- 1647 הצטרפה לקהילת וילנה והיתה כפופה לה עד לסוף המאה ה-18, אז הוכרה סמורגון כקהילה עצמאית. בסוף המאה ה-19 הגיע מספר היהודים בעיר לכ-6750, הם היוו כ-%75 מכלל האוכלוסיה.
בראשית המאה ה-19 כיהן כראש ישיבה ודיין בסמורגון הגאון ר' מנשה בן רבי יוסף (1831 - 1767), משכיל שהטיף ללימוד המלאכה והמכניקה. בסוף המאה נוסד בעיר "קבוץ ישיבה" (או קבוץ תלמודי) בו למדו גם בוגרי ישיבות ובעלי סמיכות לרבנות. יהודי העיר דאגו לכלכלת תלמידי הישיבות ומשפחותיהם. ראש הישיבה היה ר' חיים יהודה ליטווין, שתמך בחיבת ציון ומאוחר יותר בפעילות ציונית.
בראשית המאה ה-20 נפתח "חדר מתוקן" (שכלל גם לימודי חול) ובית הספר "עבריה" נפתח ב- 1908. ב-1914 היו בסמורגון קרוב ל- 25,000 יהודים ורק כ-6,000 לא יהודים. בעיר היו 2 בתי מדרש, 7 קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), 3 ישיבות ובית ספר תלמוד תורה. הקהילה החזיקה מושב זקנים, בית הכנסת אורחים ובית חולים והיו ברשותה מוסדות צדקה וגמילות חסדים כמו: קופת גמילות חסדים, לינת צדק ועזרה לחולים מחוסרי בית.
ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה סמורגון על ידי הצבא הגרמני. הצבא הרוסי חזר והשתלט על האיזור תוך חדשים מספר ובחורף 1915 ערכו קוזאקים פרעות ביהודי העיר באמתלת חיפוש אחר חיילים גרמנים. היהודים התארגנו להגנה עצמית ושניים מהם נפלו תוך הדיפת הפורעים. באותה שנה הגיעו לסמורגון פליטים יהודים מקובנו (KOVNO- KAUNAS) והקהילה דאגה לכל צרכיהם.
בספטמבר 1915 גזרו הרוסים גרוש על יהודי סמורגון. העיר נפגעה במלחמה ונחרבה כליל.
בשנת 1921 חזרו מקצת היהודים לסמורגון והתיישבו בה. בעזרת יוצאי הקהילה בארצות-הברית ובעזרת הג'וינט (JOINT), נבנו מחדש בתי מגורים ומוסדות הקהילה.
בעיר היו שני בתי כנסת; שני חדרים, שני גני ילדים ובית ספר תלמוד תורה. המורים היו פעילים בחיי הקהילה. ב-1921 נוסד בית ספר עברי מרשת "תרבות וב-1924 - בית ספר "אורט". צעירים מסמורגון יצאו ללמוד בישיבות וילנה.
רוב יהודי סמורגון היו מתנגדים ומיעוטם חסידים. האוירה ברחוב היהודי בעיר לא היתה דתית. בביתו של רב הקהילה הרב שמואל פלוטקין התקיימו אסיפות ציוניות.
היהודים בסמורגון התפרנסו ממסחר, תעשיה ומלאכה. בשלהי המאה ה-19 הם תרמו לפיתוח תעשיית העורות בעיר. לפני מלחמת העולם הראשונה היו במקום יותר מ-50 בתי חרושת וכ- 30 סדנאות לעיבוד עורות והתוצרת שווקה ברחבי רוסיה וגרמניה. כמו כן היו בעיר בתי חרושת לסבון, לטבק, לגרביים ולמשקאות ומחסני נפט, תה וסוכר. בקרב היהודים היו בעלי בתי חרושת ופועלים.
העיר התפרסמה בכעכים שנמכרו בכל הירידים ובבית הספר לאילוף דובים שנפתח בה באמצע המאה ה-19, בו עבדו בעיקר האיכרים הרוסים.
במחצית השניה של המאה ה-19 נוסדה בקרבת העיר מושבה חקלאית של יהודים בשם "קרקע" ובה כ-70 משפחות שהתפרנסו מעיבוד האדמה ומגידול בקר צאן וסוסים. במושבה היו רב ושוחט.
בקהילה המשוקמת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נפתח בעיר בסיוע הג'וינט בנק יהודי; הוקמו אירגון סוחרים ואירגון בעלי מלאכה. המסחר והמלאכה היו ברובם בידי יהודים.
משכילים יהודים בסמורגון היו פעילים במאבקים על זכויות הפועלים ושיפור תנאי עבודה והצטרפו בסוף המאה ה-19, יחד עם הפועלים היהודים ל"בונד" (ברית הפועלים היהודית הכללית). סניף הבונד בסמורגון קיים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בית ספר באידיש.אין לנו ידיעות על הבונד במקום בתקופות מאוחרות יותר.
יהודים מסמורגון עלו לארץ ישראל עוד במאה ה-19. ר' יוסף איש סמורגון נפטר בירושלים ב- 1861, שלמה זלמן צוקרמן עלה לארץ ישראל עם הבילויים והיה בין מייסדי חדרה.
ב-1900 השתתפו נציגי סמורגון בועידה ציונית בוילנה. סניף של צ.ס. (ציונים סוציאליסטים), שחבריו עובדים שכירים במסחר ומלאכה, נוסד במקום ב-1905. קונטרסים של תעמולה ציונית וסוציאליסטית הופצו בתנאי מחתרת גם בין אברכי הישיבה. באותה תקופה נאספו בסתר גם תרומות לקרן הקיימת לישראל.
בשנות העשרים של המאה העשרים כבר פעל במקום סניף של ההסתדרות הציונית ונוסדו סניפי מפלגות ציוניות. החלוץ הצעיר נוסד ב-1923 ובין מייסדיו היה בני מהרשק ,שנודע לימים כאיש הפלמ"ח. בסוף 1923 וב-1924 עלו צעירים מסמורגון בעליה ליגלית ובלתי ליגלית לארץ ישראל והצטרפו לגדוד העבודה. בין העולים מרדכי (מוטקה) כהן שהיה לימים בין כ"ג יורדי הסירה.
באותה תקופה הוקם החלוץ ששלח צעירים למחנה הכשרה לעליה בקלוסוב ופועלי ציון ימין ותנועות הנוער: השומר הצעיר, גורדוניה ו"דרור" (פרייהייט).
פעולות התרבות בעיר התרכזו סביב התנועה הציונית. בחוג דרמטי במקום השתתף השחקן שמואל רודנסקי, לימים שחקן התיאטרון הלאומי הישראלי "הבימה". ההכנסות מהופעות החוג הוקדשו לתמיכה בעולים לארץ ישראל. גם בבית הכנסת נאספו תרומות, טרם התפילה, לאותה מטרה. רבים דיברו עברית.
המשורר אברהם סוצקובר והסופרים א"א קבק ומשה קולבאק הם בני סמורגון. כמוהם החזן משה קוסביצקי. מוצא משפחת הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי (שמשי), מסמורגון. דוד רזיאל איש בית"ר ולימים מפקד האצ"ל גם הוא יליד המקום.
בשנת 1939 היו בסמורגון קרוב ל-6,000 יהודים, כ-%80 מאוכלוסיית העיר.
תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, ובעקבות הסכם מולוטוב ריבנטרופ (מאוגוסט 1939), נכנס הצבא האדום לסמורגון. הסובייטים מינו יהודי כאחראי לעיר. פעילות ציונית נאסרה, אך חיי הכלכלה והתרבות לא נפגעו ובית הספר העברי המשיך לפעול. עם הכבוש הסובייטי הגיעו לעיר כ-1000 מיהודי הסביבה, הם התיישבו במקום והשתלבו בשוק העבודה.
ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, ברחו יהודים רבים מסמורגון למינסק ולסמולנסק. סמורגון נכבשה על ידי הגרמנים ובאוקטבר 1941 הוקמו בעיר שני גטאות, האחד באזור בית הכנסת המרכזי והשני בשכונת "קרקע". כעבור זמן קצר בוטל האחרון ושוכניו צורפו לגטו שבעיר. באותה תקופה הוקם היודנראט.
הגרמנים החלו בשדידת רכוש היהודים ודרשו למסור לרשותם את כל חפצי הערך. צעירים וילדים נלקחו לעבודת כפיה. יהודים שנחשדו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית נאסרו על- ידי המשטרה ועונו.
היודנראט טיפל בחלוקת מזון לנזקקים ונאלץ לארגן את המשלוחים לעבודות כפיה. מדי פעם רוכזו קבוצות של צעירים שנשלחו למחנות, למקום בלתי ידוע, מעטים מהם נותרו בחיים.
ביולי, 1942 נשלחו מאות צעירים מהגטו למחנה עבודה ולסמורגון הובאו יהודים מעיירות הסביבה. מספר שוכני הגטו הגיע לכ-8,000; בעיר פרצה מגיפת טיפוס.
באוגוסט 1942, נשלחו כ-300 נשים יהודיות למחנה העבודה בז'זין (BRZERZYN). מאות מיהודי סמורגון הובלו לגטו אושמינה (USZMIANA) ונרצחו עם יהודי המקום. יהודים אחרים, שנמלטו לעיירות הסביבה נתפסו ונרצחו.
באביב 1943, הובלו כ-1,000 יהודים למחנה שטוטהוף (STUTHOF), אחרים הועברו לגטאות בקובנו ובוילנה שם נרצחו עם האקציה (פעולת חיסול) האחרונה ביהודי המקום. יהודים רבים מסמורגון מצאו את מותם בבורות ההריגה של פונאר (PONARY).
רוסיה
(מקום)ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה
1772 | היום פולני. מחר רוסי
לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.
1797 | גאון, בווילנה כבר היית?
אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.
1801 | אין ייאוש בעולם כלל
מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".
1804 | לתקן את היהודי
שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.
1844 | השטעטל- העיירה היהודית
במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.
1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה
מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.
1881 | שמן בגלגלי המהפכה
תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.
1884 | לך לך מארצך וממולדתך
קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.
1897 | יהודי כל העולם התאחדו
לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.
1903 | אין עוד מלבדנו
בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".
1917 | האינטרנציונל העולמי
עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
1772 | היום פולני. מחר רוסי
לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.
1797 | גאון, בווילנה כבר היית?
אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.
1801 | אין ייאוש בעולם כלל
מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".
1804 | לתקן את היהודי
שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.
1844 | השטעטל- העיירה היהודית
במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.
1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה
מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.
1881 | שמן בגלגלי המהפכה
תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.
1884 | לך לך מארצך וממולדתך
קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.
1897 | יהודי כל העולם התאחדו
לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.
1903 | אין עוד מלבדנו
בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".
1917 | האינטרנציונל העולמי
עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.