קהילת יהודי בורגאו

בוטנוויזן

Buttenwiesen

במקורות היהודיים: פאטאוויאזא, פאטוויז, פוטיויץ, פוטענוויזן

כפר במחוז דילינגן, בוואריה, גרמניה.

יהודים התיישבו בבוטנוויזן בסוף המאה ה-16. קהילה יהודית מאורגנת הייתה קיימת מאמצע המאה ה-17. ב-1633 נחנך בית העלמין היהודי במקום. בשנות ה-1640 הצטרפו לקהילה יהודים שגורשו מנסיכות נויבורג-פפאלץ (Neuburg-Pfalz). הרבנות בבוטנוויזן הוכרה רק ב-1789, עד אז הרבנות הייתה כפופה לרבנות בורגאו, שישבה בפפרזה (Pfersee).

ב-1833 כומר קתולי הסית את האוכלוסייה המקומית נגד היהודים, אך השלטונות מנעו את הפרעות, וב-1848 הקימו יהודי המקום משמר אזרחי נגד התפרעויות  אפשריות.

באמצע המאה ה-19 נחנך בית כנסת חדש, במקום הישן, שנשרף שנים אחדות לפני כן. ב-1900 חיו במקום 192 יהודים, כ-25.5% מכלל האוכלוסייה. לקהילה היה בית ספר יהודי יסודי. אחר כך נוסד בית ספר למלאכת יד לנערות, שפעל עד 1932.

הקהילה סיפקה שירותי סעד, כמו כן היו לקהילה "חברה קדישא", חברת צדקה "דובר טוב", וסניף של האגודה המרכזית של יהודי גרמניה (C.V – Central Verein Deutscher Staatsbuerger Judischen Glaubens).

ב-1933 חיו בבוטנוויזן 73 יהודים.

תקופת השואה

ב"ליל הפוגרום" (9 בנובמבר 1938) חולל בית הכנסת ונזק רב נגרם לתשמישי הקדושה ולרהיטים. חנויות היהודים נבזזו ובית העלמין היהודי חולל. בין השנים 1943-1941 עזבו 27 יהודים את העיר והיגרו לארצות שונות או למקומות אחרים בגרמניה. 37 יהודים שנותרו במקום, גורשו ב-3 באפריל 1942, דרך מינכן לפיאסקי ליד לובלין.

אחרי המלחמה אף יהודי לא חזר לבוטנוויזן. בית העלמין היהודי נמצא בפקוח מועצת הכפר.

בינסוואנגן

Binswangen

כפר במועצה ורטינגן (Wertingen) מחוז דלינגן, בוואריה, גרמניה.

קהילה יהודית הייתה בבינסוואנגן כבר במחצית השנייה של המאה ה-16. בתחילת המאה ה-17 גדל מספר יהודי הקהילה, עם בואם של יהודים עקורים ממקומות אחרים. ב-1663 קודש בכפר בית עלמין. קודם לכן קברו יהודי המקום את המתים בבית העלמין של בורגאו (Burgau) או בבית העלמין של טאנהאוזן (Tannhausen). בית כנסת נחנך באמצע המאה ה-17.

במאות ה-17 וה-18 השתייכה הקהילה של בינסוואנגן לרבנות הארצית בפפרזה (Pfersee). ב-1806 נפתחה רבנות מחוזית בבינסוואנגן. ברבע הראשון של המאה ה-19 סופחה לרבנות המקומית גם הקהילה היהודית של בוטנוויזן (Buttenwiesen). ילדים יהודים מבינסוואנגן למדו שיעורי תנ"ך. בקהילה פעלה גם ישיבה, שבראשה עמד הרב המחוזי. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 בוטלה הרבנות המחוזית, והקהילה המקומית הצטרפה לרבנות של אוגסבורג (Augsburg). גם יהודי דילינגן על נהר דנובה (Dillingen am der Donau) השתייכו לקהילת בינסוואנגן.

באותה התקופה התפרנסו יהודי בינסוואנגן ממסחר זעיר, סחר בבהמות והלוואת כספים.

בתחילת המאה העשרים פעלו במקום "חברה קדישא" ואגודת צדקה בשם "דובר טוב". בכפר הייתה מאפיית מצות. באותה העת ישבו בבינסוואנגן 109 יהודים, כ-11.6% מהאוכלוסייה הכללית.

ב-1903 הקימו היהודים סניף של הארגון להגנה עצמית נגד אנטישמיות.

גילויי אנטישמיות היו לראשונה בכפר כבר בשנות העשרים של המאה ה-20. צעירי המפלגה הנאצית, שהפעילו מחנה אימונים בסביבה, חיללו את בית העלמין, תקפו יהודים ברחובות וניסו להיכנס לבתים של יהודים. הם הובאו למשפט ונידונו לתקופות מאסר קצרות.

ב-1933, כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, היו בקהילה רק 36 נפשות, 4.1% מתושבי הכפר.

תקופת השואה

ביולי 1938 שוב חולל בית העלמין בבינסוואנגן, וממצבות רבות נהרסו. במהלך פרעות "ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) בית הכנסת הושחת, הרהיטים ותשמישי הקדושה נהרסו כליל, שמשות של בתי מגורים ובתי עסק של יהודים נופצו, ונגנבו חפצי ערך ורכוש אחר. מספר גברים יהודים שולחו למחנה ריכוז בדכאו (Dachau).

בין נובמבר 1938 לסוף שנת 1940 עזבו 11 יהודים את הכפר, כמה מהם עלו לארץ ישראל ואחרים עברו למקומות אחרים בגרמניה. יהודי אחד מת בכפר.

בתחילת שנת 1942 עדיין ישבו שבעה יהודים במקום. חמישה מהם גורשו ב-3 באפריל 1942, דרך מינכן לפיאסקי (Piaski) על אדמת פולין, בקרבת לובלין. זוג זקנים יהודים גורשו ביולי 1942 לגטו טרזין (Theresienstadt).

אחרי המלחמה לא חזרו יהודים לבינסוואנגן. בית העלמין היהודי המקומי מטופל על ידי הקהילה היהודית של אוגסבורג ועל ידי המועצה המקומית.

Bavaria

In German: Bayern

לאונגן

Lauingen

עיירה במחוז דילינגן, באוואריה, גרמניה.

העדות הראשונה לגבי יהודים במקום מקורה בשנת 1293. בשנת 1298 נפגעו היהודים מפרעות רינדפלייש, וההתיישבות מוזכרת שוב רק בשנת 1324. בזמן "המגיפה השחורה" (1348/49) כנראה הוכחדה הקהילה. היהודים חזרו לעיר בשנת 1367, ולקהילה החדשה היו קשריים מסחריים הדוקים עם העיר אוגסבורג.

במאות ה-16 וה-17 נחקקו חוקים נגד סוחרים יהודים. ב-1553 הוחלט על גירוש היהודים, אך הגירוש יצא לפועל רק בשנת 1577. לאחר מכן הורשו יהודים להכנס לעיר רק למטרות מסחר, וגם זה באישורים מיוחדים. ובכל זאת נוסדה קהילה חדשה בשנת 1630.

הדוכס וולפגאנג וילהלם, מפאלאטינאט-נאובורג, מנע גירוש נוסף בשנת 1635, אך לאחר מותו גורשו היהודים והקהילה לא שוקמה שוב.

מינסטרהאוזן

Muensterhausen

כפר בין אולם (Ulm) לאוגסבורג (Augsburg) מחוז שוואבן, בוואריה, גרמניה.
קהילה יהודית הייתה במינסטרהאוזן מימי הביניים עד 1570, כאשר התחלפה הבעלות על הקרקע ועברה מהארכידוקס פרדינאנד של אוסטריה לידי ראש המנזר, גיאורג לכלר (Lecheler) מאורסברג (Ursberg).
סבורים שלקהילת מינסטרהאוזן היה בית כנסת או בית תפילה משלה, ופרט לכך יש רק מידע מועט על הקהילה היהודית העתיקה של מינסטרהאוזן, שככל הנראה חדלה להתקיים לפני המאה העשרים.

אולם (Ulm)

עיר במחוז וירטמברג, בגרמניה.

היסטוריה:

העדות התיעודית הראשונה של קהילה יהודים באולם הינה משנת 1241, כאשר סכום של שישה מרקים שולמו כמסים על ידי יהודים. המתיישבים הראשונים הגיעו ללא ספק קודם לכן.

מצבות שנשתמרו ומתוארכות בין השנים 1243 עד 1491, המוזכרות לראשונה ב-1281, מלמדות על רציפות היישוב היהודי במקום. הקהילה היהודית שהלכה וגדלה מהמאה ה-13 עד החל למאה ה-14 עסקה בעיקר בהלוואת כספים. יהודים הורשו להחזיק בבתים, ולמרות שרחוב היהודים מוזכר בשנת 1331, מגורי היהודים לא הוגבלו לרובע אחד.

ב-1348 התיר הקיסר צ'רלס הרביעי שהמסים ששילמה הקהילה היהודית ישמשו את העיר לצורך ביצורה. למרות האמצעים שנקטה מועצת העיר כדי להגן על היהודים, ב-30 בינואר 1349, בימי "המגיפה השחורה", הותקף הרחוב היהודי על ידי המון מתפרעים והקהילה חוסלה כמעט כליל.

על כל פנים, הקהילה התחדשה במהירות. בית הכנסת, בית הקברות ואולם ריקודים הוחזרו לידי הקהילה היהודית ב-1354 וב-1357. בשנת 1366 הוענקו ליהודים אחדים בעיר זכויות אזרח חלקיות. ג'וד ז'קלין, יהודי מקומי, מלווה כספים, שלט בשוק הכספים בדרום גרמניה וסייע בידי העיר אולם במאבקה כנגד המלך. בהדרגה העירייה החליפה את הקיסר בהגנת היהודים ובקבלת תשלומי המס מהם.

במאה ה-15 הורע מצב יהודי העיר בגלל נטל המסים ובגלל ההגבלות על עסקיהם. ב-1457 גורשו יהודים שלא היו נתיני העיר, וב-1499 הוצא צו המחייב את כל היהודים לצאת מהעיר. פעולות אלה בוצעו תחת המדיניות המכונה "יודנפריי" (ללא יהודים), שנשמרה בקפדנות במשך שתי מאות. רק ב-1712 הותר ליהודים לסחור בשוק הבהמות. ב-1786 ידוע שרק ליהודי אחד ניתנה רשות להיות תושב העיר אולם. במהלך מלחמות המאה ה-18 הותר ל"יהודי-חצר" לגור בעיר.

לשיאה הגיעה הקהילה בשנות ה-80 של המאה ה-19. בעיר חיו אז 667 יהודים לערך. לאחר מכן מספרם הלך ופחת. בית כנסת נבנה ב-1873 ובית קברות ב-1885. רוב אנשי הקהילה היו סוחרים ותעשיינים מצליחים.

אלברט מאיר, עורך דין, היה היהודי הראשון שנבחר לפרלמנט של וירטמברג, וכיהן בו מ-1906 עד 1909. יוליוס באום, מנהל המוזיאון והאומן מוס היו מאנשי הקהילה הידועים. היהודי הידוע ביותר היה

אלברט איינשטיין (1955-1879), שנולד באולם.

השואה:

ב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, גרו באולם 530 יהודים, שמספרם פחת ל-162 באוגוסט 1939, בעיקר בגלל החרם על עסקים יהודים ופרעות אנטישמיות. בית הקברות הישן חולל ב-1936; ובשנה זו לא הותר לילדים יהודים ללמוד בבתי הספר הציבוריים ובתי ספר יהודיים הוקמו במקומם. ב"ליל הבדולח" (אור ליום 10 בנובמבר 1938) נשרף בית הכנסת ויהודים רבים הוכו באכזריות.

מתוך 116 היהודים שגורשו מאולם בתקופת מלחמת העולם השנייה (45 מהם נשלחו לטרזינשטט) חזרו לאולם ארבעה יהודים בלבד.

אחרי המלחמה:

בסוף שנות השישים התגוררו באולם 25 יהודים.

פישאך (Fischach)

עיירה בנפת אוגסבורג (Augsburg),מחוז שוואבן (Schwaben), בוואריה, גרמניה. בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.

תחילת היישוב היהודי בפישאך בסוף המאה ה-16. בתחילת המאה ה-17 גדלה האוכלוסייה היהודית במקום כשהצטרפו אליה יהודים שגורשו ממקומות אחרים ברוזנות בורגאו (Burgau). לקהילה היה בית עלמין משלה רק בסוף המאה ה-18. עד אז נקברו המתים בבתי העלמין של קהילות בורגאו ואחר כך בקריגסהאבר (Kriegshaber).

בית הכנסת נבנה ב-1739. נשמרו בו טסים לספרי תורה, ספר הזכרת נשמות וחותם הקהל עשוי כסף. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הוקם בית כנסת חדש במקום הישן. בקהילה פעלו שתי "חברות קדישא", חברת "צדקה" לנתמכים ומקווה טהרה. בבית הקהילה הייתה כיתה לבית ספר.
בין השנים 1882-1856 שימש כרב הקהילה ר' שמעון שמחה באמברגר שחיבר ספרים תורניים וביניהם "שערי שמחה", "עבודת הלויים" והשתתף בכתבי עת תורניים כגון "שומר ציון", "תורה מציון" ו"תל תלפיות". רוב חברי הקהילה היו שומרי מצוות.

ב-1882 בוטלה הרבנות המקומית בפישאך, והקהילה הצטרפה לרבנות המחוז איכנהאוזן (Ichenhausen).

יהודי פישאך התפרנסו ממסחר וחקלאות. במקום היה גם בית חרושת יהודי למוצרי קרן.
ב-1784 התכנסו בפישאך באי כוח הקהילות שברוזנות שוואבן-בורגאו (Schwaben-Burgau) ליום הוועד של ארגון "בני המדינה" ("Landjudenschaft") שבו תפסה קהילת פישאך עמדה חשובה. במקום היו סניפים של "ההסתדרות הציונית", "הקרן הקיימת לישראל, "אגודת ישראל", "עזרא", "אגודת הנוער היהודי הכללי" ("Judischer Jugendverein").

החל מיוני 1936 התקיים במקום "בית החלוץ" להכשרת צעירים לעלייה לארץ ישראל, למרות שלפני כן לא הייתה התלהבות גדולה לעלייה לארץ, והייתה העדפה להגירה לארצות אחרות באמריקה הצפונית והדרומית.

בשנת 1933 מנתה קהילת פישאך 127 יהודים, שהיוו 14.8% מכלל התושבים.

תקופת השואה

גילויי אנטישמיות החלו בשנת 1935 בקריאה להחרמת החנויות היהודיות במקום, ובחילול בית העלמין היהודי. ב-1936 הגבירו השלטונות את הפיקוח על הנעשה בקהילה ונציגי המשטרה היו נוכחים בכל הפעולות הציבוריות. באותה שנה נסגרו סניפי התנועות של "אגודת ישראל", ו"עזרא", ובקשות לפתיחת הסניפים מחדש נידחו.

בספטמבר 1938 נאסר יהודי באשמת "הטרדת השלטונות", ובאותה עת הועבר בית החרושת היהודי למוצרי קרן לידיים "אריות".

בין השנים 1939-1933 עזבו את פישאך כ-13 יהודים, מתוכם היגרו 7 לארצות אחרות, 4 מהם עלו לארץ ישראל.

בפרעות "ליל הבדולח" (10.11.1938) פרצו פורעים לבתי היהודים ושדדו כלי כסף וזהב. כ-30 יושבי "בית החלוץ" נאסרו והובאו לבית הסוהר באוגסבורג, ומשם נשלחו למחנה הריכוז בדכאו           (Dachau). מחציתם שוחררו כעבור חודש. בית הכנסת לא נפגע הודות להתערבותו של ראש העירייה.
ב-15 בנובמבר באו לעיירה אנשי ס"א לחקור את ראש העירייה מדוע לא מילא אחר הצו להרוס ולשרוף את בית הכנסת. באותו יום פונו כל ספרי התורה, פרוכות יקרות, תשמישי קדושה אחרים, כלים ורהיטים והועברו למשרדי הגסטאפו באוגסבורג. בפקודת השלטונות הפך בית הכנסת לאולם ספורט. חפצי בית הכנסת הוחזרו לקהילה כעברו שישה שבועות, אולם אבדו בעת המלחמה.

בנובמבר 1939 נשללה מוועד הקהילה מעמדו הציבורי. עד תחילת 1942 ישבו בפישאך 68 יהודים, כמחצית מהאוכלוסייה ב-1933, הודות ליחסים התקינים עם האוכלוסייה המקומית. שלושה יהודים נפטרו במאי אותה שנה, ו-65 הנותרים גורשו. 56 צורפו למשלוח היהודים הגדול שגורש ב-3 לאפריל 1942 ממינכן (Munchen) לפיאסקי (Piaski), שליד לובלין (Lublin), ו-10 היהודים האחרונים בפישאך גורשו ב-10 באוגוסט אותה שנה לתרזינשטאט (Theresienstadt). כעבור ימים אחדים הוכרזה פישאך רשמית "פנויה מיהודים".

אחרי המלחמה לא חזר אף יהודי לפישאך. בית העלמין קיים ונמצא בפיקוח איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה.