קהילת יהודי בינסוונאגן
בינסוואנגן
Binswangen
כפר במועצה ורטינגן (Wertingen) מחוז דלינגן, בוואריה, גרמניה.
קהילה יהודית הייתה בבינסוואנגן כבר במחצית השנייה של המאה ה-16. בתחילת המאה ה-17 גדל מספר יהודי הקהילה, עם בואם של יהודים עקורים ממקומות אחרים. ב-1663 קודש בכפר בית עלמין. קודם לכן קברו יהודי המקום את המתים בבית העלמין של בורגאו (Burgau) או בבית העלמין של טאנהאוזן (Tannhausen). בית כנסת נחנך באמצע המאה ה-17.
במאות ה-17 וה-18 השתייכה הקהילה של בינסוואנגן לרבנות הארצית בפפרזה (Pfersee). ב-1806 נפתחה רבנות מחוזית בבינסוואנגן. ברבע הראשון של המאה ה-19 סופחה לרבנות המקומית גם הקהילה היהודית של בוטנוויזן (Buttenwiesen). ילדים יהודים מבינסוואנגן למדו שיעורי תנ"ך. בקהילה פעלה גם ישיבה, שבראשה עמד הרב המחוזי. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 בוטלה הרבנות המחוזית, והקהילה המקומית הצטרפה לרבנות של אוגסבורג (Augsburg). גם יהודי דילינגן על נהר דנובה (Dillingen am der Donau) השתייכו לקהילת בינסוואנגן.
באותה התקופה התפרנסו יהודי בינסוואנגן ממסחר זעיר, סחר בבהמות והלוואת כספים.
בתחילת המאה העשרים פעלו במקום "חברה קדישא" ואגודת צדקה בשם "דובר טוב". בכפר הייתה מאפיית מצות. באותה העת ישבו בבינסוואנגן 109 יהודים, כ-11.6% מהאוכלוסייה הכללית.
ב-1903 הקימו היהודים סניף של הארגון להגנה עצמית נגד אנטישמיות.
גילויי אנטישמיות היו לראשונה בכפר כבר בשנות העשרים של המאה ה-20. צעירי המפלגה הנאצית, שהפעילו מחנה אימונים בסביבה, חיללו את בית העלמין, תקפו יהודים ברחובות וניסו להיכנס לבתים של יהודים. הם הובאו למשפט ונידונו לתקופות מאסר קצרות.
ב-1933, כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, היו בקהילה רק 36 נפשות, 4.1% מתושבי הכפר.
תקופת השואה
ביולי 1938 שוב חולל בית העלמין בבינסוואנגן, וממצבות רבות נהרסו. במהלך פרעות "ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) בית הכנסת הושחת, הרהיטים ותשמישי הקדושה נהרסו כליל, שמשות של בתי מגורים ובתי עסק של יהודים נופצו, ונגנבו חפצי ערך ורכוש אחר. מספר גברים יהודים שולחו למחנה ריכוז בדכאו (Dachau).
בין נובמבר 1938 לסוף שנת 1940 עזבו 11 יהודים את הכפר, כמה מהם עלו לארץ ישראל ואחרים עברו למקומות אחרים בגרמניה. יהודי אחד מת בכפר.
בתחילת שנת 1942 עדיין ישבו שבעה יהודים במקום. חמישה מהם גורשו ב-3 באפריל 1942, דרך מינכן לפיאסקי (Piaski) על אדמת פולין, בקרבת לובלין. זוג זקנים יהודים גורשו ביולי 1942 לגטו טרזין (Theresienstadt).
אחרי המלחמה לא חזרו יהודים לבינסוואנגן. בית העלמין היהודי המקומי מטופל על ידי הקהילה היהודית של אוגסבורג ועל ידי המועצה המקומית.
בוטנוויזן
(מקום)בוטנוויזן
Buttenwiesen
במקורות היהודיים: פאטאוויאזא, פאטוויז, פוטיויץ, פוטענוויזן
כפר במחוז דילינגן, בוואריה, גרמניה.
יהודים התיישבו בבוטנוויזן בסוף המאה ה-16. קהילה יהודית מאורגנת הייתה קיימת מאמצע המאה ה-17. ב-1633 נחנך בית העלמין היהודי במקום. בשנות ה-1640 הצטרפו לקהילה יהודים שגורשו מנסיכות נויבורג-פפאלץ (Neuburg-Pfalz). הרבנות בבוטנוויזן הוכרה רק ב-1789, עד אז הרבנות הייתה כפופה לרבנות בורגאו, שישבה בפפרזה (Pfersee).
ב-1833 כומר קתולי הסית את האוכלוסייה המקומית נגד היהודים, אך השלטונות מנעו את הפרעות, וב-1848 הקימו יהודי המקום משמר אזרחי נגד התפרעויות אפשריות.
באמצע המאה ה-19 נחנך בית כנסת חדש, במקום הישן, שנשרף שנים אחדות לפני כן. ב-1900 חיו במקום 192 יהודים, כ-25.5% מכלל האוכלוסייה. לקהילה היה בית ספר יהודי יסודי. אחר כך נוסד בית ספר למלאכת יד לנערות, שפעל עד 1932.
הקהילה סיפקה שירותי סעד, כמו כן היו לקהילה "חברה קדישא", חברת צדקה "דובר טוב", וסניף של האגודה המרכזית של יהודי גרמניה (C.V – Central Verein Deutscher Staatsbuerger Judischen Glaubens).
ב-1933 חיו בבוטנוויזן 73 יהודים.
תקופת השואה
ב"ליל הפוגרום" (9 בנובמבר 1938) חולל בית הכנסת ונזק רב נגרם לתשמישי הקדושה ולרהיטים. חנויות היהודים נבזזו ובית העלמין היהודי חולל. בין השנים 1943-1941 עזבו 27 יהודים את העיר והיגרו לארצות שונות או למקומות אחרים בגרמניה. 37 יהודים שנותרו במקום, גורשו ב-3 באפריל 1942, דרך מינכן לפיאסקי ליד לובלין.
אחרי המלחמה אף יהודי לא חזר לבוטנוויזן. בית העלמין היהודי נמצא בפקוח מועצת הכפר.
בורגאו
(מקום)עיר כ- 30 ק"מ ממזרח לאולם (ULM) , באוואריה, גרמניה.
קהילה יהודית גדולה למדי הייתה בבורגאו עוד בימי הביניים, ולשיאה הגיעה במאה ה- 16. במקום היה בית כנסת, ובית עלמין היהודי של בורגאו שימש את יהודי האזור כולו.
ב- 1617 גורשו היהודים מהעיר בתואנה של "ניצול יתר בהלוואת בריבית".
במהלך "מלחמת שלושים שנה" (1618 - 1648) ובעת המגיפה של 1634/5 חדלה הקהילה להתקיים.
איכנהאוזן
(מקום)איכנהאוזן
Ichenhausen
במקורות היהודיים: איכהויזן, איכיהויזן, איכענהויזען
עיר בנפת גינצבורג (Gunzburg), במחוז שוואביה, בוואריה, גרמניה.
במחצית הראשונה של המאה ה-16 שימשה איכנהאוזן מקום ישיבה ארעי ליהודים, שגורשו מיישובים אחרים בבוואריה. במקום ישבו אז 13 משפחות יהודיות.
היהודים סבלו מהגבלות רבות ומנטל מיסים כבד. הם גרו ב"רחוב היהודים" (Judengasse), תנועתם ברחובות העיר הוגבלה והיה עליהם לשאת אות קלון.
ב-1618 קיבלו יהודי איכנהאוזן כתב חסות חדש מהמלך, שביטל חובת נשיאת אות קלון והעניק להם חופש תנועה ומסחר וזכות לקיום מלא של מנהגי הדת. הקהילה הייתה אוטונומית ובעלת זכות שיפוט בדיני ממונות. ב-1634 נחנך בית העלמין וב-1666 הוקם מקווה טהרה. כמו כן התקיים "תלמוד תורה" לילדי הקהילה. בית הכנסת הוקם ב-1782.
בשנות ה-80 של המאה ה-17 יושב סכסוך בין שליטי האזור בקשר לגביית דמי חסות מן היהודים. הסכם שאושר בוועידה מלכותית בבורגאו (der "Burgauer Rezess"), שאסר העלאת דמי החסות, קבע את מספר הבתים ל-35 והכיר באוטונומיה הפנימית של הקהילה. כמו כן אושרו זכויות היהודים לחופש תנועה ומסחר שווים לשאר אזרחי העיר. ב-1730 ישבו בעיר 700 יהודים.
בתחילת המאה ה-19, עם סיפוחה של איכנהאוזן לבוואריה, ובהשראת המאבק לאמנציפציה, הוסרו כל ההגבלות מעל היהודים והותר להם לבנות בתים מחוץ לרובע היהודי. ביולי 1809 ניתן ליהודים שוויון זכויות מלא ובמועצת העיר אוחדה קופת הקהילה היהודית עם הקופה הכללית. באותה עת הצטרפו נשים יהודיות לארגון הנשים למען "הצלב האדום".
ב-1811 הגיעה הקהילה לשיא התפתחותה והיא כללה 893 נפש. אחד מחברי הנהלת הקהילה (דניאל אינשטיין, 1873-1843) היה גם חבר במועצת העיר, והשתתף בהנהגת המפלגה הליברלית של המדינה.
הקהילה הפעילה שתי חברות קדישא, לשכת סעד, חברת "ביקור חולים", "עץ חיים" (לאספקת חומרי הסקה), אגודת "תלמוד תורה" ומושב זקנים. כן קיימה בית ספר יסודי בן שבע כיתות, ובית ספר מקצועי למלאכת יד ומשק בית.
החל משנת 1792 הייתה איכנהאוזן מקום מושב רבנות המחוז, ורב המחוז היה גם "רב המדינה". למחוז זה היו כפופות קהילות בוטנוויזן (Buttenwiesen) הירבן (Hurban) ובינסוונגן (Binswangen). ב-1897 נוסדה קופת פנסיה לרבני בוואריה על ידי רב המחוז באיכנהאוזן.
בבית הדפוס העברי שעבר לאיכנהאוזן מאוגסבורג (Augsburg) במאה ה-16, הודפסו חמישה חומשי תורה עם המגילות (נשארו רק שני עותקים, האחד ב"ספרייה המלכותית" במינכן והשני באוקספורד, אנגליה. כמו כן הודפס שם סידור תפילה בתרגום יהודי-אשכנזי.
יהודי איכנהאוזן התפרנסו בעיקר ממסחר. במאה ה-18 הם היו ספקי תבואה לצבא. כמו כן היו סוחרי סוסים, סוחרי בגדים ישנים וקצבים. במאה ה-19 היהודים זכו לתמיכה במאבקם לאמנציפציה בזכות תרומתם החשובה לכלכלת העיר והעסקת אזרחי העיר במפעליהם. היהודים היו מחלוצי תעשיית ההלבשה במחוז שוואביה. ליהודים, בעלי חנויות בגדי גברים, הוענקה אזרחות כבוד כהוקרה על פעילותם המסחרית. ב-1928 הועסקו במפעלים אלו יותר מ-100 חייטים.
באיכנהאוזן פעלו סניפים של "ברית חיילי החזית היהודיים" (R.J.F.), "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה" (C.V.) ו"הקרן הקיימת לישראל". רוב הנוער היהודי במקום היה מאורגן ב"אגודת הנוער היהודי הכללי" וב"מכבי".
בשנת 1933 היו באיכנהאוזן 309 יהודים, שהיוו 12.4% מהאוכלוסייה.
תקופת השואה
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-30 לינואר 1933 הייתה האנטישמיות למדיניות רשמית. עם הכרזת המפלגה הנאצית השלטת על החרם הכללי נגד יהודי גרמניה, ב-1 באפריל 1933, הוצבו משמרות אנשי ס"א לפני בתי המסחר היהודיים באיכנהאוזן וחסמו את הכניסה בפני קונים. כעבור חודש הורחקו כל היהודים מאגודת הספורט העירונית, שנוסדה בזמנו על ידי מורה יהודי. כתגובה התפטרו נשים יהודיות מן הסניף המקומי של ארגון הנשים למען הצלב האדום. כיתה מיוחדת עבור ילדים יהודיים מקהילות סמוכות, שנפתחה בבית הספר של הקהילה, נסגרה מיד בגלל התנגדות נציגי המפלה הנאצית.
החרם הכלכלי נגד היהודים גרם נזקים כבדים גם לכלכלת העיר, מפני שתושביה החלו לערוך קניותיהם מחוץ לעיר. בדו"ח רשמי, מנובמבר 1935, צוין כי איכנהאוזן היא עיר גוססת. ביוני 1937 נאסרה על היהודים הכניסה למסעדות.
למרות רדיפות הנאצים, היחסים עם האוכלוסייה המקומית נותרו תקינים. ראש הסניף המקומי של המפלגה הנאצית אף סיכל ניסיון מאסר של יהודים על ידי הארגון הכללי של הנהגים הנאציים.
אחרי "ליל הבדולח", בבוקר ה-10 בנובמבר 1938, הגיעה יחידת ס"ס מגינצבורג הסמוכה (Gunzburg) ובסיועם של בני "הנוער ההיטלראי" ובריוני ס"ס מקומיים ערכו פרעות ביהודים. כ-80 עד 100 יהודים הוצאו מבתיהם והובלו במכות ובגידופים למאסר בבית העירייה. הזקנים והחלשים שוחררו בשעות אחר הצהרים, ו-30 אחרים הובלו לגינצבורג.
באותו זמן חדר המון רב של אנשי המקום, ובהם ילדים ונוער, לבית הכנסת. ספרי תורה, תשמישי קדושה ורהיטים הועלו באש. האש כובתה במהרה, מחשש להתלקחות בתים סמוכים של תושבים נוצריים, שהיו בשכנות בית הכנסת.
ספרי הקהילה הוחרמו, ספרייתו של המורה היהודי הושלכה לנהר. בית העלמין היהודי חולל. ביום שישי ובשבת, לאחר הפרעות, אולצו הנשים היהודיות לפנות את ההריסות כשהן חבושות בכובעים מבית הכנסת, להנאתו של האספסוף הלועג.
בשנת 1939 הוחרמו תמורת פיצוי סמלי בית הרבנות וביתו של ראש הקהילה, ונמסרו לשימוש הסניף המקומי של המפלגה הנאצית. בנובמבר אותה שנה גורשו מהעיר 25 יהודים בני יישובים אחרים. במרס 1940 שוב חולל בית העלמין היהודי.
הפרעות והרדיפות גרמו לעזיבת היהודים את העיר. בין השנים 1941-1933 עזבו 168 יהודים את איכנהאוזן. 24 מהם עלו לארץ ישראל, 90 היגרו לארצות הברית והנותרים לארצות אחרות באירופה ובעולם. באותה תקופה עברו 64 יהודים לערים אחרות בגרמניה. 37 יהודים נפטרו באיכנהאוזן.
בין אפריל 1942 למרס 1943 גורשו 123 יהודים למחנות השמדה במזרח: 81 גורשו לפיאסקי, שבסביבות לובלין, 32 אנשים גורשו לגטו טרזיינשטאט, 10 למחנה ההשמדה באושוויץ. באיכנהאוזן נפטרו באותה תקופה עוד 6 יהודים.
לאחר המלחמה לא חזרו יהודים לאיכנהאוזן. בית העלמין היהודי העתיק נמצא בטיפולם של שלטונות העיר.
במאי 1948 הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בממינגן 11 ממשתתפי הפרעות בנובמבר 1938. שבעה מהם נידונו לעונשי מאסר מארבעה חודשים עד שנה וחצי.