ברנרד בריש אסקלס
Bernhard Berish Eskeles (1753-1839), financier and court Jew, born in Vienna, Austria, after the death of his father Bernhard Issachar Eskeles. When aged 16 he went to Amsterdam, Holland, where he bought himself into a business house, but within a year he lost the entire fortune of over 400,000 florins which had been left to him by his father. In 1774 he returned to Vienna and married Cecilia Itzig (1760-1836), a daughter of Daniel Itzig of Berlin.
He entered the business of his brother-in-law Nathan Arnstein. Together they established the banking-house of Arnstein and Eskeles, which became prominant during the Congress of Vienna in 1815. They were patrons of Mozart and also of Ignaz Moscheles who gave piano lessons to Cecilia. Eskeles's drawing-room was the rendezvous of men like Talleyrand, Wellington, Castlereagh, Hardenberg, and Theodor Körner. Eskeles's name is often mentioned in the memoirs of this time. After uncovering a banking forgery in 1795, he was entrusted with many financial tasks for The Imperial Court and his advice was frequently sought by Emperors Joseph II, and later by Francis II and I, who entrusted him with several important diplomatic missions to foreign countries. He was sent to Paris and Holland in 1810. In 1816 Eskeles founded the Austrian National Bank and remained its director for 23 years. He became a member of the Austrian nobility in 1797, became a knight in 1811, and was created a baron in 1822.
Eskeles took no great interest in Jewish affairs, although in 1815 he was one of the signatories on a petition for Jewish rights and was the only Austrian Jew to be invited to Napoleon's Sanhedrin of 1806. He was, however, the founder of several charitable institutions. He also established, with an initial contribution of 50,000 gulden, a fund for the maintenance of poor students. His two children both converted to Christianity.
אסקלס
(שם משפחה)ESKELES
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. אסקלס הוא גרסה של השם המקראי יחזקאל; יחזקאל המקראי היה נביא בתקופת הבית הראשון ולאחר חורבן הבית בגלות בבל, מחברו של "ספר יחזקאל" מספרי הנביאים בתנ"ך (יחזקאל, א,ג).
אזקליוס הוא מחבר של טרגדיות יווניות בן במאה ה-2. האמורא יחזקאל מן המאה ה-3 היה אביהם של שני אמוראים בשם יהודה ורמא בן יחזקאל.
גרסאות של השם יחזקאל כוללים את חסקל, יחסקל, איחזקאל וקסקל.
במאה ה-20, אסקלס מתועד כשם משפחה יהודיעם יוחנה אסקלס מפרנקפורט אם מיין, גרמניה, אשר נספתה במחנה הריכוז הגרמני בטרזינשטאט בזמן מלחמת העולם השנייה.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אסגקלס כוללים את הרב גבריאל בן יהודה לוב אסקלס שחי בפולין בתחילת המאה ה-18; ואת הבנקאי האוסטרי ברנהרד אסקלס (1839-1753). במאה ה-20, אסקלס מתועד כשם משפחה יהודיעם לורה אסקלס מהיילברון, גרמניה, אשר נספתה בעיר ריגה בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. אסקלס הוא גרסה של השם המקראי יחזקאל; יחזקאל המקראי היה נביא בתקופת הבית הראשון ולאחר חורבן הבית בגלות בבל, מחברו של "ספר יחזקאל" מספרי הנביאים בתנ"ך (יחזקאל, א,ג).
אזקליוס הוא מחבר של טרגדיות יווניות בן במאה ה-2. האמורא יחזקאל מן המאה ה-3 היה אביהם של שני אמוראים בשם יהודה ורמא בן יחזקאל.
גרסאות של השם יחזקאל כוללים את חסקל, יחסקל, איחזקאל וקסקל.
במאה ה-20, אסקלס מתועד כשם משפחה יהודיעם יוחנה אסקלס מפרנקפורט אם מיין, גרמניה, אשר נספתה במחנה הריכוז הגרמני בטרזינשטאט בזמן מלחמת העולם השנייה.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אסגקלס כוללים את הרב גבריאל בן יהודה לוב אסקלס שחי בפולין בתחילת המאה ה-18; ואת הבנקאי האוסטרי ברנהרד אסקלס (1839-1753). במאה ה-20, אסקלס מתועד כשם משפחה יהודיעם לורה אסקלס מהיילברון, גרמניה, אשר נספתה בעיר ריגה בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.
אמסטרדם
(מקום)אמסטרדאם
עיר נמל והגדולה בערי הולנד.
יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.
בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.
המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.
ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.
באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.
מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.
במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.
הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.
בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.
חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.
הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).
ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.
קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.
בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.
אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.
תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.
עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.
בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.
עיר נמל והגדולה בערי הולנד.
יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.
בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.
המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.
ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.
באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.
מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.
במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.
הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.
בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.
חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.
הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).
ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.
קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.
בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.
אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.
תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.
עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.
בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.
וינה
(מקום)וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
אוסטריה
(מקום)ציוני דרך בתולדות יהודי אוסטריה
1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.
בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.
כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.
1420 | מלך היהודים
ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.
בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.
1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא
אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.
בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).
יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.
1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ
לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.
מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.
בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.
1867 | מיהו אליטיסט?
"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.
במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.
חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.
שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.
1900 | החוג הווינאי
"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.
הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.
נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.
וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.
1938 | רנסנס, הסוף
הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.
רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.
האוכלוסייה היהודית בווינה
שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%
2014 | פסיפס זהויות
בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.
הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.
בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.
נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.
1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.
בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.
כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.
1420 | מלך היהודים
ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.
בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.
1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא
אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.
בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).
יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.
1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ
לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.
מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.
בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.
1867 | מיהו אליטיסט?
"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.
במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.
חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.
שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.
1900 | החוג הווינאי
"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.
הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.
נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.
וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.
1938 | רנסנס, הסוף
הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.
רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.
האוכלוסייה היהודית בווינה
שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%
2014 | פסיפס זהויות
בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.
הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.
בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.
נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.
פריס
(מקום)פריס
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.