דלג לתוכן האתר >
בית כנסת בזקספהבראר, הונגריה, שנות ה-1920. גלויה
בית כנסת בזקספהבראר, הונגריה, שנות ה-1920. גלויה

קהילת יהודי הונגריה

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

העת העתיקה

נוכחות יהודית בשטחי הונגריה מתועדת במהלך המאות ה-2 וה-3 לספירה, כאשר ארץ זאת, שנודעה אז בשם פאנוניה, הייתה חלק מאימפריה הרומית. ממצאים ארכיאולוגיים שונים מעידים על התיישבות יהודית במספר מקומות, רובם על גדות נהר הדנובה או בסמוך לו. כתובות המזכירות את המילה Judaeus ("יהודי") וסמלים יהודיים, כולל המנורה, נמצאו על מצבות שנחשפו בבריגטיו (כיום Szőny Komárom), סולבה (Esztergom), Intercissa (Dunaújváros),  אקוינקום (בודפשט), Triccinnae (Sárvár), סופיאנה (Pécs), ו-סאווריה (Szombathely). כשני שליש מהכתובות המתייחסות ליהודים שייכות לחיילים. הם שירתו כנראה בלגיונות הרומאים שגויסו במזרח התיכון, כגון היחידה הראשונה של הקשתים הסורים שמקורה בעיר הסורית המסה (חומס) וכללה יהודים מאותה עיר. נראה כי ההחמרה במצב הביטחוני במזרח התיכון עקב פלישות הפרסים במאה ה-3 הביאה לכך שיהודים נוספים מאנטיוכיה, המסה ומקומות נוספים בלבנט הצטרפו לקרוביהם בפאנוניה. הקשרים בין יהודי פאנוניה והלבנט פסקו לאחר מחצית המאה ה-4 בעקבות פיצול האימפריה הרומית ולאחר מכן עקב פינוי פאנוניה על ידי הרומאים.


1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.

Zsigmond Krausz (1815-1874), journalist and communal leader, born in Gyorsziget, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at several yeshivot, was a school teacher for some time and subsequently became a businesssman. He took part in the emancipation movement of Hungarian Jewry, but opposed any reform of religious and communal life. He was one of the leaders and founders of the Shomre Hadath Association ("Guardians of the Faith"), the nucleus of the national Orthodox organization of Hungary which effectively resisted Reform Jewish tendencies in the country. Krausz, a delegate at the general congress of the Jews of Hungary held in Budapest (1868-1869), introduced the plan of the Shomre Hadath for community organization. After the Congress he fought against the enforcement of the resolutions which had been passed by the Reform majority. When, in 1871, in consequence of the protests of the Shomre Hadath, the Hungarian government permitted the Orthodox Jews to form a separate autonomous community, Krausz became a member of the Central Committee of the Orthodox Jewish group.

Krausz wrote articles against anti-Semitism, and he published in 1857 a series of articles on the Jewish religion and the Talmud in the largest Hungarian daily, "Pesti Naplo". He maintained a lively correspondence on Jewish subjects and halakhic questions with leading contemporary personalities and did much to foster the friendly attitude of some Hungarian statesmen toward Orthodox aspirations for organizational independence from the Reform movement.

Among his published works and articles are: "Ueber die biblischen Benennungen der Schal und Muscheltiere" (in "Ben Chananja"; 1858); "Die grosse Synode, ihr Uhrsprung und ihre Wirkungen" (1859), "Einige Worte an die schreibenden Judenfeinde" (1861); "Eine Israelitische Stimme zur Begruessung der edlen magyarischen Nation" (1861); "Die Aufgabe des gesetzestreuen Judentums im vereinigten vaterlande" (1870). He was editor of the Hungarian-language weekly, "Magyar Zsido" (1968-1969).

Krausz died in Mezobereny, Hungary.

Adolph Aryeh Schwarz (1846-1931), rabbi, scholar and educator, born in Adasz-Tevel, near Papa, Hungary (then part of the Austrian Empire). He was educated at the gymnasium of Papa, and his father, who was a rabbi, taught him Talmud. Later he studied theology at the Breslau Rabbinical Seminary in Germany (now Wroclaw, Poland) and then attended the University of Vienna, Austria, where he graduated as doctor of philosophy.

After serving as chief rabbi at Karlsruhe, Germany, from 1875 to 1893, he was called to the Vienna Israelitische-Theologische Lehranstalt as its first dean, and remained in this office to the end of his life. In Karlsruhe Schwartz devoted himself to research on the Tosefta. His vast scholarly output was devoted primarily to the study of the Talmud and its methodology.

He published: Die Tosifta der Ordnung Moed. I. Der Tractat Sabbath (1879); II. Der Tractat Erubin (1882); Tosifta juxta Mischnarum Ordinum Recomposita et Commentario instructa I. Seraim. II. Chulin. (1890-1902). During his time in Vienna he concerned himself mostly with hermeneutics, publishing Die hermeneutische Analogie in der talmudischen Literatur (1897); Der hermeneutische Syllogismus in der talmudischen Literatur (1901); and Die hermeneutische Induktion in der talmudischen Literatur (1909). Other works of his include: Ueber Jacobis oppositionelle Stellung zu Kant, Fichte und Schelling (1870); Ueber das juedische Kalenderwesen (1872); Sabbatpredigten zu den Wochenabschnitten der Fuenf Buecher Moses (I-V, 1879-1883); Festpredigten fuer alle Hauptfeiertage des Jahres (1884); Predigten, Neue Folge (1892); Die Kontroverse der Schammaiten und Hilleliten, Ein Beitrag zur Entwicklungsgeschichte der Hillelschule (1893); Die Frauen der Bibel. Drei Vortraage (1903); Die Erzaahlungskunst der Bibel. Zwei Vortraage (1904) and Die Mischneh-Tora (1905).

Jubilee volumes were published in honor of his seventieth (1817) and eightieth (1927) birthdays, the latter entirely in Hebrew. The Austrian state conferred upon him the title of Hofrat (Court Councillor). Schwarz died in Vienna.

David Egger (second half of 19th century), head of the Hungarian branch of Egger Brothers, well known goldsmiths and antiquarians. A master craftsman frequently employed by royalty and the church, he was at the peak of his popularity during the 1870s. The Budapest municipality commissioned him to produce its official wedding gift to the Archduchess Stephanie in 1880, which was a set of jewels, made of gold inlaid with precious stones, designed in traditional Hungarian motifs. The National Museum of Technology purchased one of his chalices, and Bishop Arnold Ipolyi was also amongst his patrons.

Mor Gelleri (1854-1915), economist and author, born in Apatfalva, a small village in the south of Hungary (then part of the Austrian Empire). Upon completion of his school education at Szeged, Hungary, he moved to Budapest. There he found employment at the headquarters of the National Journeymen's Guild, an umbrella organization which looked after the interests of craftsmen. In 1872 he became editor of several journals published by the Guild for the benefit of its members. In 1879 he launched the Magyar Ipar es Kereskedelmi Lap ("The Journal of Hungarian Industry and Trade"). Two years later he organized a national exhibition of women’s handicrafts and then went on to establish the Hungarian Museum of Commerce.

Subsequently Gelleri became president of the Technical Writers' Federation. He was author of many works concerning industry and commerce in Hungary, including A magyar ipar uttoroi ("The Pioneers of Hungarian Industry", 1887), Otven ev a magyar ipar tortenetebol ("A History of Fifty Years of Hungarian Industry", 1892), Az ezereves Magyarorszag multjarol es jelenerol ("The Past and Present of the One Thousand Years Old Hungary", 1896), Ipartorteneti vazlatok ("Sketches of Industrial History", 1906), Az ujabb ipari mozgalmak ("Newer Industrial Movements", 1910). Hetven ev a magyar ipar tortenetebol ("Seventy Years of Hungarian Industry", 1912) was devoted mainly to an analysis of industrial progress and problems of industrial development in Hungary. Gelleri visited the United States officially during the World's Fair (1904).

He became secretary general of the Hungarian Free Masons, and for twenty-six years editor of their official organ. Mor Gelleri died in Budapest. He had been the recipient of numerous Hungarian decorations.

Erno Munkacsi (1896-1950), jurist and art writer born in Panticeu (Páncélcseh, in Hungarian), Romania (then part of Austria-Hungary). He was a son of Bernat Munkacsi, a renowned philologist and ethnographer. Munkacsi studied law at the University of Budapest and upon admission to the bar in 1923, served first as secretary, then as counselor, and finally as chief counselor of the Neolog Jewish community of Pest.

He was author of articles and books dealing with the legal status and customs of the Jewish community of Hungary. He strove for complete autonomy of the Jews in Hungary, within the framework of the laws of emancipation (1867) and repatriation (1895). He wished to educate the Jews with a historical Jewish consciousness, and to eradicate the widespread ignorance of Jewish matters. In 1941 he became a member of the national board of the congressional Jewish communities of Hungary.

Munkacsi undertook several research trips to Italy and published "Romai naplo" ("Diary from Rome," 1931), describing relics of the Jewish past in Rome; "Avicenna kanonjanak miniaturjei" ("The Miniatures of Avicenna's Canon"; 1935); Livornoi regisegek (Antiquities of Livorno; 1935); "Miniaturmuveszet Italia Konyvtaraiban, Heber Kodexek" ("The Art of Miniature in the Libraries of Italy; Hebrew Codices", 1937); "Der Jude von Neapel" (1940, in Hungarian, 1941), dealing with the remnants of Jewish art in southern Italy; on Jean Baptist Frey's Corpus Inscriptionum Judaicarum. An English article "Ancient and Medieval Synagogues in Representation of the Fine Arts" (Jubilee Volume Bernhard Heller, 1941, 241-51 ed. by Munkacsi) was devoted to the representation of art in Synagogues.

In 1942 Munkacsi went underground. During the period of the Holocaust, he proposed the idea of contacting the Hungarian anti-Nazi underground movement, and he was one of the editors of the underground manifesto which revealed to the non-Jewish community the horrors of the deportation. After World War II he published documents and lists from the period of the Holocaust "Hogyan tortent?" ("How Did It Happen?", 1947). He published many articles in Jewish journals, in particular the periodical "Mult es Jovo" ("Past and Future"), and Libanon, for which he served as one of the editors.

Jozsef Rozsay (1815-1885), physician, born in Lakompak (Lackenbach), Hungary (then part of the Austrian Empire, now in Austria). His father (named Rosenfeld) was a physician in the employ of Count Festetich. Rozsay studied medicine at Vienna, and after receiving his M.D. degree he joined the staff of the medical schools of several German universities. He served in the Hungarian Revolution (1848 to 1849) as a physician in a field hospital; subsequently he held several posts in the public health service, becoming health officer-in-chief of Budapest and Pest County. In 1864 he was made a member of the Hungarian Academy and knighted with permission to use the prefix "murakozi" in his name.

In the 1840's Rozsay founded the movement of the Hungarian Jews for Magyarization (Izraelita Magyaritó Egyesület). He also participated in Jewish communal endeavors. Rozsay published two books on medicine as practiced by the ancient Jews, "A gyógyászat a hébereknél és a zsídó orvosok a középkorban" ("Medicine among the Hebrews and the Jewish Physicians in the Middle Ages"; 1863) and "Tanulmány a régi zsidók orvostanáról" ("Essay on the Medicine of the Ancient Jews"; 1875). He also wrote several works on senescence, the prevention of epidemics, cremation and penitentiaries.

Kosman Yehoshua Wodianer (1759-1831), talmudic scholar, born in Veprovac, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Kruščić in Serbia), the son of Philip Wodianer.

He maintained at his own cost a yeshiva and dormitories at Gyor, Hungary. His Hebrew writings were published by his son Arnold (Aaron) under the title “Sofer Nahlath Yehoshua”. The introduction to his “Liber Hereditatis Josuae, Commentationes in plerosque Talmudi Babylonici Tractatus additis commentationibus in Pentateuchum” (published in 2 vol., Vindobonae, 1890), was written in Hebrew by Prof. Vilmos (Wilhelm) Bacher. A copy of this book was sent to the Vatican, where it was received with much appreciation as a valuable theological tractate.

Lajos Purjesz (1881-1925), editor and publicist, born in Nagyirtáspuszta, Hungary (then part of Austria-Hungary). He graduated from Law School at the University of Budapest, and became a columnist and subsequently responsible editor of the daily newspaper Egyetertes ("Concord"). As editor-in-chief of Vilag ("The World"), Purjesz undertook the task of trying to instill into the reading public the principles of ethical democracy. Following the Counter Revolution of 1919 he courageously denounced unlawful actions and the curtailing of human rights, thereby aiding a return to more democratic conditions. For some time he was also the editor of the Masonic publications Kelet ("Orient"), and held several distinguished positions in organizations which represented journalists. Purjesz was among the founders of funds for the sick, the orphans and widows of the association of Budapest journalists.

Samuel Krauss (1866-1948), historian, philologist and Talmudic scholar born in Ukk, western Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at Papa Yeshivah and at the Budapest rabbinical seminary and university. From 1894 to 1906 Krauss taught Bible and Hebrew at the Jewish teachers' seminary in Budapest. In 1906 he began to teach Bible, history, and liturgy at the Israelitische-Theologische Lehranstalt in Vienna, Austria. It was due to his efforts that the college did not succumb to financial difficulties after World War I. Krauss was appointed head of the seminary in 1932 and rector in 1937. Krauss founded the "Vienna Verein juedische Geschichte und Literatur", and was active in many communal institutions. During the Kristallnacht in November 1938, the Nazis destroyed his valuable library and papers, and he fled to England, joining his daughter in Cambridge, where he remained until his death.

Kraus wrote over 1,300 articles and monographs, many of them major works, ranging widely in Judaica, philology, history, Bible, Talmud, Christianity and medieval Hebrew literature. One of his early works in philology: "Griechische und Lateinische Lehnwoerter im Talmud" (2 vol., 1898-99; repr. 1964), deals with the problems of phonetics, grammar, and transcription, and also with words borrowed from other languages. He also prepared a volume of additions and corrections to A. Kohut's "Arukh" entitled "Tosefot ha-Arukh ha-Shalem" (1936, repr. 1955). Among Krauss' historical studies was "Antonius und Rabbi" (1910), in which he offered his solution to the problem of the identity of the Talmudic Antonius, the friend of Judah ha-Nasi. On the then little-known Byzantine period in Jewish history, Krauss contributed "Studien zur byzantinisch-juedischen Geschichte" (in "Jahresbericht der Israelitisch-Theologischen Lehranstalt", vol. 21, 1914). Krauss wrote on the aliyah of the Polish Hasidim in the 18th century (in "Abhandlungen … Chajes" (1933, 51-95), and on Viennese and Austrian Jewish history in "Wiener Geserah vom Jahre 1421" (1922), in "Geschichte der israelitischen Armenanstalt" (1922), and in "Joachim Edler von Popper" (1926). His "Vier Jahrtausende juedischen Palaestinas" (1922) demonstrates the unbroken record of a Jewish presence in the Holy Land. Kraus contributed to A. Kahana's edition of the Hebrew Bible, a modern commentary of Isaiah (1905). He also cooperated in the Hungarian Bible translation edited by Bacher and Banoczi, Szentiras (1898-1907). Krauss' greatest work is his "Talmudische Archeologie" (3 vol., 1910-12; repr. 1966), a classic description of every aspect of life reflected in Talmudic and Midrashic literature. A similar work in Hebrew is his unfinished "Kadmoniyyot ha-Talmud" (2 vol., 1914-23). The history of the synagogue is described in his "Synagogale Altertuemer" (1922., repr. 1966). His last work, "Korot Battei ha- Tefillah be-Israel", ed. by A. R. Malachi (1955), was an extension and continuation of this work. His "Griechen und Roemer" (in Monumenta hebraica: Monumenta Talmudica, 5 pt. 1, 1914) and "Paras ve-Romi ba-Talmud u-va-Midrashim" (1948) also deal with the talmudic period. Kraus contributed to German and English publications on Sanhedrin, Makkot and Mishna, and a Hungarian translation of the Talmudic tractate Derekh Erez. Krauss also tackled the subject of Christianity in his "Leben Jesu nach juedischen Quellen" (1902) and in several articles. His interest in Hebrew poetry of the Spanish period is reflected in his "Givat Sha'ul" (1923), and in his "Mishbezet ha-Tarshish" (1926), on Moses ibn Ezra. His "Geschichte der juedischen Aerzte" (1930) is a description of the work and status of Jewish physicians of the Middle Ages. In his "Zur Orgelfrage" (1919), Krauss expressed his conservative stance concerning the use of organs in synagogues. He contributed ahundreds of articles to the "Jewish Encyclopedia", the "Encyclopedia Judaica" (German), and the "Juedische Lexikon". He wrote biographies of his teachers Wilhelm Bacher, David Kaufmann, and Alexander Kohut.

Philip Klein (1849-1926), Orthodox rabbi born in Baracska, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at several yeshivot including that of Pozsony (now Bratislava, Slovakia.) Concurrently he studied at the gymnasium at Pozsony. In Germany he attended the Universities of Berlin, and Jena and the the University of Vienna in Austria, and obtained a degree of doctor. As a rabbi he was ordained by the Hildesheimer Rabbinical Seminary of Berlin in 1871.

Klein served as rabbi in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) (1874-1880), and in Libau, Latvia (then part of the Russian Empire), 1880-1891. Russian anti-Semitism, exacerbated by the policies of Alexander III, caused Klein to leave Russia for the USA. in 1891. He served as rabbi of the first Hungarian Congregation Ohad Zedek, New York City, from 1891 until 1926. He was a leader of the 1914 US war-relief drive in the US, and was serving as president of the Agudat Israel movement. He was extremely active in New York City's Orthodox religious life, however, was not entirely separated from the Mizrahi Zionist ideal. Klein was one of the very few rabbis with an orthodox middle-class acculturated congregation. He was also honorary president of the Union of Orthodox Rabbis of the United States and Canada.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי הונגריה

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

העת העתיקה

נוכחות יהודית בשטחי הונגריה מתועדת במהלך המאות ה-2 וה-3 לספירה, כאשר ארץ זאת, שנודעה אז בשם פאנוניה, הייתה חלק מאימפריה הרומית. ממצאים ארכיאולוגיים שונים מעידים על התיישבות יהודית במספר מקומות, רובם על גדות נהר הדנובה או בסמוך לו. כתובות המזכירות את המילה Judaeus ("יהודי") וסמלים יהודיים, כולל המנורה, נמצאו על מצבות שנחשפו בבריגטיו (כיום Szőny Komárom), סולבה (Esztergom), Intercissa (Dunaújváros),  אקוינקום (בודפשט), Triccinnae (Sárvár), סופיאנה (Pécs), ו-סאווריה (Szombathely). כשני שליש מהכתובות המתייחסות ליהודים שייכות לחיילים. הם שירתו כנראה בלגיונות הרומאים שגויסו במזרח התיכון, כגון היחידה הראשונה של הקשתים הסורים שמקורה בעיר הסורית המסה (חומס) וכללה יהודים מאותה עיר. נראה כי ההחמרה במצב הביטחוני במזרח התיכון עקב פלישות הפרסים במאה ה-3 הביאה לכך שיהודים נוספים מאנטיוכיה, המסה ומקומות נוספים בלבנט הצטרפו לקרוביהם בפאנוניה. הקשרים בין יהודי פאנוניה והלבנט פסקו לאחר מחצית המאה ה-4 בעקבות פיצול האימפריה הרומית ולאחר מכן עקב פינוי פאנוניה על ידי הרומאים.


1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
ז'יגמונד קראוס

Zsigmond Krausz (1815-1874), journalist and communal leader, born in Gyorsziget, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at several yeshivot, was a school teacher for some time and subsequently became a businesssman. He took part in the emancipation movement of Hungarian Jewry, but opposed any reform of religious and communal life. He was one of the leaders and founders of the Shomre Hadath Association ("Guardians of the Faith"), the nucleus of the national Orthodox organization of Hungary which effectively resisted Reform Jewish tendencies in the country. Krausz, a delegate at the general congress of the Jews of Hungary held in Budapest (1868-1869), introduced the plan of the Shomre Hadath for community organization. After the Congress he fought against the enforcement of the resolutions which had been passed by the Reform majority. When, in 1871, in consequence of the protests of the Shomre Hadath, the Hungarian government permitted the Orthodox Jews to form a separate autonomous community, Krausz became a member of the Central Committee of the Orthodox Jewish group.

Krausz wrote articles against anti-Semitism, and he published in 1857 a series of articles on the Jewish religion and the Talmud in the largest Hungarian daily, "Pesti Naplo". He maintained a lively correspondence on Jewish subjects and halakhic questions with leading contemporary personalities and did much to foster the friendly attitude of some Hungarian statesmen toward Orthodox aspirations for organizational independence from the Reform movement.

Among his published works and articles are: "Ueber die biblischen Benennungen der Schal und Muscheltiere" (in "Ben Chananja"; 1858); "Die grosse Synode, ihr Uhrsprung und ihre Wirkungen" (1859), "Einige Worte an die schreibenden Judenfeinde" (1861); "Eine Israelitische Stimme zur Begruessung der edlen magyarischen Nation" (1861); "Die Aufgabe des gesetzestreuen Judentums im vereinigten vaterlande" (1870). He was editor of the Hungarian-language weekly, "Magyar Zsido" (1968-1969).

Krausz died in Mezobereny, Hungary.

שוורץ, אדולף אריה

Adolph Aryeh Schwarz (1846-1931), rabbi, scholar and educator, born in Adasz-Tevel, near Papa, Hungary (then part of the Austrian Empire). He was educated at the gymnasium of Papa, and his father, who was a rabbi, taught him Talmud. Later he studied theology at the Breslau Rabbinical Seminary in Germany (now Wroclaw, Poland) and then attended the University of Vienna, Austria, where he graduated as doctor of philosophy.

After serving as chief rabbi at Karlsruhe, Germany, from 1875 to 1893, he was called to the Vienna Israelitische-Theologische Lehranstalt as its first dean, and remained in this office to the end of his life. In Karlsruhe Schwartz devoted himself to research on the Tosefta. His vast scholarly output was devoted primarily to the study of the Talmud and its methodology.

He published: Die Tosifta der Ordnung Moed. I. Der Tractat Sabbath (1879); II. Der Tractat Erubin (1882); Tosifta juxta Mischnarum Ordinum Recomposita et Commentario instructa I. Seraim. II. Chulin. (1890-1902). During his time in Vienna he concerned himself mostly with hermeneutics, publishing Die hermeneutische Analogie in der talmudischen Literatur (1897); Der hermeneutische Syllogismus in der talmudischen Literatur (1901); and Die hermeneutische Induktion in der talmudischen Literatur (1909). Other works of his include: Ueber Jacobis oppositionelle Stellung zu Kant, Fichte und Schelling (1870); Ueber das juedische Kalenderwesen (1872); Sabbatpredigten zu den Wochenabschnitten der Fuenf Buecher Moses (I-V, 1879-1883); Festpredigten fuer alle Hauptfeiertage des Jahres (1884); Predigten, Neue Folge (1892); Die Kontroverse der Schammaiten und Hilleliten, Ein Beitrag zur Entwicklungsgeschichte der Hillelschule (1893); Die Frauen der Bibel. Drei Vortraage (1903); Die Erzaahlungskunst der Bibel. Zwei Vortraage (1904) and Die Mischneh-Tora (1905).

Jubilee volumes were published in honor of his seventieth (1817) and eightieth (1927) birthdays, the latter entirely in Hebrew. The Austrian state conferred upon him the title of Hofrat (Court Councillor). Schwarz died in Vienna.

דוד אגר

David Egger (second half of 19th century), head of the Hungarian branch of Egger Brothers, well known goldsmiths and antiquarians. A master craftsman frequently employed by royalty and the church, he was at the peak of his popularity during the 1870s. The Budapest municipality commissioned him to produce its official wedding gift to the Archduchess Stephanie in 1880, which was a set of jewels, made of gold inlaid with precious stones, designed in traditional Hungarian motifs. The National Museum of Technology purchased one of his chalices, and Bishop Arnold Ipolyi was also amongst his patrons.

מור גלרי

Mor Gelleri (1854-1915), economist and author, born in Apatfalva, a small village in the south of Hungary (then part of the Austrian Empire). Upon completion of his school education at Szeged, Hungary, he moved to Budapest. There he found employment at the headquarters of the National Journeymen's Guild, an umbrella organization which looked after the interests of craftsmen. In 1872 he became editor of several journals published by the Guild for the benefit of its members. In 1879 he launched the Magyar Ipar es Kereskedelmi Lap ("The Journal of Hungarian Industry and Trade"). Two years later he organized a national exhibition of women’s handicrafts and then went on to establish the Hungarian Museum of Commerce.

Subsequently Gelleri became president of the Technical Writers' Federation. He was author of many works concerning industry and commerce in Hungary, including A magyar ipar uttoroi ("The Pioneers of Hungarian Industry", 1887), Otven ev a magyar ipar tortenetebol ("A History of Fifty Years of Hungarian Industry", 1892), Az ezereves Magyarorszag multjarol es jelenerol ("The Past and Present of the One Thousand Years Old Hungary", 1896), Ipartorteneti vazlatok ("Sketches of Industrial History", 1906), Az ujabb ipari mozgalmak ("Newer Industrial Movements", 1910). Hetven ev a magyar ipar tortenetebol ("Seventy Years of Hungarian Industry", 1912) was devoted mainly to an analysis of industrial progress and problems of industrial development in Hungary. Gelleri visited the United States officially during the World's Fair (1904).

He became secretary general of the Hungarian Free Masons, and for twenty-six years editor of their official organ. Mor Gelleri died in Budapest. He had been the recipient of numerous Hungarian decorations.

ארנו מונקאצ'י

Erno Munkacsi (1896-1950), jurist and art writer born in Panticeu (Páncélcseh, in Hungarian), Romania (then part of Austria-Hungary). He was a son of Bernat Munkacsi, a renowned philologist and ethnographer. Munkacsi studied law at the University of Budapest and upon admission to the bar in 1923, served first as secretary, then as counselor, and finally as chief counselor of the Neolog Jewish community of Pest.

He was author of articles and books dealing with the legal status and customs of the Jewish community of Hungary. He strove for complete autonomy of the Jews in Hungary, within the framework of the laws of emancipation (1867) and repatriation (1895). He wished to educate the Jews with a historical Jewish consciousness, and to eradicate the widespread ignorance of Jewish matters. In 1941 he became a member of the national board of the congressional Jewish communities of Hungary.

Munkacsi undertook several research trips to Italy and published "Romai naplo" ("Diary from Rome," 1931), describing relics of the Jewish past in Rome; "Avicenna kanonjanak miniaturjei" ("The Miniatures of Avicenna's Canon"; 1935); Livornoi regisegek (Antiquities of Livorno; 1935); "Miniaturmuveszet Italia Konyvtaraiban, Heber Kodexek" ("The Art of Miniature in the Libraries of Italy; Hebrew Codices", 1937); "Der Jude von Neapel" (1940, in Hungarian, 1941), dealing with the remnants of Jewish art in southern Italy; on Jean Baptist Frey's Corpus Inscriptionum Judaicarum. An English article "Ancient and Medieval Synagogues in Representation of the Fine Arts" (Jubilee Volume Bernhard Heller, 1941, 241-51 ed. by Munkacsi) was devoted to the representation of art in Synagogues.

In 1942 Munkacsi went underground. During the period of the Holocaust, he proposed the idea of contacting the Hungarian anti-Nazi underground movement, and he was one of the editors of the underground manifesto which revealed to the non-Jewish community the horrors of the deportation. After World War II he published documents and lists from the period of the Holocaust "Hogyan tortent?" ("How Did It Happen?", 1947). He published many articles in Jewish journals, in particular the periodical "Mult es Jovo" ("Past and Future"), and Libanon, for which he served as one of the editors.

יוסף רוז'אי

Jozsef Rozsay (1815-1885), physician, born in Lakompak (Lackenbach), Hungary (then part of the Austrian Empire, now in Austria). His father (named Rosenfeld) was a physician in the employ of Count Festetich. Rozsay studied medicine at Vienna, and after receiving his M.D. degree he joined the staff of the medical schools of several German universities. He served in the Hungarian Revolution (1848 to 1849) as a physician in a field hospital; subsequently he held several posts in the public health service, becoming health officer-in-chief of Budapest and Pest County. In 1864 he was made a member of the Hungarian Academy and knighted with permission to use the prefix "murakozi" in his name.

In the 1840's Rozsay founded the movement of the Hungarian Jews for Magyarization (Izraelita Magyaritó Egyesület). He also participated in Jewish communal endeavors. Rozsay published two books on medicine as practiced by the ancient Jews, "A gyógyászat a hébereknél és a zsídó orvosok a középkorban" ("Medicine among the Hebrews and the Jewish Physicians in the Middle Ages"; 1863) and "Tanulmány a régi zsidók orvostanáról" ("Essay on the Medicine of the Ancient Jews"; 1875). He also wrote several works on senescence, the prevention of epidemics, cremation and penitentiaries.

קוסמן יהושע וודיאנר

Kosman Yehoshua Wodianer (1759-1831), talmudic scholar, born in Veprovac, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Kruščić in Serbia), the son of Philip Wodianer.

He maintained at his own cost a yeshiva and dormitories at Gyor, Hungary. His Hebrew writings were published by his son Arnold (Aaron) under the title “Sofer Nahlath Yehoshua”. The introduction to his “Liber Hereditatis Josuae, Commentationes in plerosque Talmudi Babylonici Tractatus additis commentationibus in Pentateuchum” (published in 2 vol., Vindobonae, 1890), was written in Hebrew by Prof. Vilmos (Wilhelm) Bacher. A copy of this book was sent to the Vatican, where it was received with much appreciation as a valuable theological tractate.

לאיוש פוריאס

Lajos Purjesz (1881-1925), editor and publicist, born in Nagyirtáspuszta, Hungary (then part of Austria-Hungary). He graduated from Law School at the University of Budapest, and became a columnist and subsequently responsible editor of the daily newspaper Egyetertes ("Concord"). As editor-in-chief of Vilag ("The World"), Purjesz undertook the task of trying to instill into the reading public the principles of ethical democracy. Following the Counter Revolution of 1919 he courageously denounced unlawful actions and the curtailing of human rights, thereby aiding a return to more democratic conditions. For some time he was also the editor of the Masonic publications Kelet ("Orient"), and held several distinguished positions in organizations which represented journalists. Purjesz was among the founders of funds for the sick, the orphans and widows of the association of Budapest journalists.

סמואל (שמואל) קראוס

Samuel Krauss (1866-1948), historian, philologist and Talmudic scholar born in Ukk, western Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at Papa Yeshivah and at the Budapest rabbinical seminary and university. From 1894 to 1906 Krauss taught Bible and Hebrew at the Jewish teachers' seminary in Budapest. In 1906 he began to teach Bible, history, and liturgy at the Israelitische-Theologische Lehranstalt in Vienna, Austria. It was due to his efforts that the college did not succumb to financial difficulties after World War I. Krauss was appointed head of the seminary in 1932 and rector in 1937. Krauss founded the "Vienna Verein juedische Geschichte und Literatur", and was active in many communal institutions. During the Kristallnacht in November 1938, the Nazis destroyed his valuable library and papers, and he fled to England, joining his daughter in Cambridge, where he remained until his death.

Kraus wrote over 1,300 articles and monographs, many of them major works, ranging widely in Judaica, philology, history, Bible, Talmud, Christianity and medieval Hebrew literature. One of his early works in philology: "Griechische und Lateinische Lehnwoerter im Talmud" (2 vol., 1898-99; repr. 1964), deals with the problems of phonetics, grammar, and transcription, and also with words borrowed from other languages. He also prepared a volume of additions and corrections to A. Kohut's "Arukh" entitled "Tosefot ha-Arukh ha-Shalem" (1936, repr. 1955). Among Krauss' historical studies was "Antonius und Rabbi" (1910), in which he offered his solution to the problem of the identity of the Talmudic Antonius, the friend of Judah ha-Nasi. On the then little-known Byzantine period in Jewish history, Krauss contributed "Studien zur byzantinisch-juedischen Geschichte" (in "Jahresbericht der Israelitisch-Theologischen Lehranstalt", vol. 21, 1914). Krauss wrote on the aliyah of the Polish Hasidim in the 18th century (in "Abhandlungen … Chajes" (1933, 51-95), and on Viennese and Austrian Jewish history in "Wiener Geserah vom Jahre 1421" (1922), in "Geschichte der israelitischen Armenanstalt" (1922), and in "Joachim Edler von Popper" (1926). His "Vier Jahrtausende juedischen Palaestinas" (1922) demonstrates the unbroken record of a Jewish presence in the Holy Land. Kraus contributed to A. Kahana's edition of the Hebrew Bible, a modern commentary of Isaiah (1905). He also cooperated in the Hungarian Bible translation edited by Bacher and Banoczi, Szentiras (1898-1907). Krauss' greatest work is his "Talmudische Archeologie" (3 vol., 1910-12; repr. 1966), a classic description of every aspect of life reflected in Talmudic and Midrashic literature. A similar work in Hebrew is his unfinished "Kadmoniyyot ha-Talmud" (2 vol., 1914-23). The history of the synagogue is described in his "Synagogale Altertuemer" (1922., repr. 1966). His last work, "Korot Battei ha- Tefillah be-Israel", ed. by A. R. Malachi (1955), was an extension and continuation of this work. His "Griechen und Roemer" (in Monumenta hebraica: Monumenta Talmudica, 5 pt. 1, 1914) and "Paras ve-Romi ba-Talmud u-va-Midrashim" (1948) also deal with the talmudic period. Kraus contributed to German and English publications on Sanhedrin, Makkot and Mishna, and a Hungarian translation of the Talmudic tractate Derekh Erez. Krauss also tackled the subject of Christianity in his "Leben Jesu nach juedischen Quellen" (1902) and in several articles. His interest in Hebrew poetry of the Spanish period is reflected in his "Givat Sha'ul" (1923), and in his "Mishbezet ha-Tarshish" (1926), on Moses ibn Ezra. His "Geschichte der juedischen Aerzte" (1930) is a description of the work and status of Jewish physicians of the Middle Ages. In his "Zur Orgelfrage" (1919), Krauss expressed his conservative stance concerning the use of organs in synagogues. He contributed ahundreds of articles to the "Jewish Encyclopedia", the "Encyclopedia Judaica" (German), and the "Juedische Lexikon". He wrote biographies of his teachers Wilhelm Bacher, David Kaufmann, and Alexander Kohut.

פיליפ קליין

Philip Klein (1849-1926), Orthodox rabbi born in Baracska, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at several yeshivot including that of Pozsony (now Bratislava, Slovakia.) Concurrently he studied at the gymnasium at Pozsony. In Germany he attended the Universities of Berlin, and Jena and the the University of Vienna in Austria, and obtained a degree of doctor. As a rabbi he was ordained by the Hildesheimer Rabbinical Seminary of Berlin in 1871.

Klein served as rabbi in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) (1874-1880), and in Libau, Latvia (then part of the Russian Empire), 1880-1891. Russian anti-Semitism, exacerbated by the policies of Alexander III, caused Klein to leave Russia for the USA. in 1891. He served as rabbi of the first Hungarian Congregation Ohad Zedek, New York City, from 1891 until 1926. He was a leader of the 1914 US war-relief drive in the US, and was serving as president of the Agudat Israel movement. He was extremely active in New York City's Orthodox religious life, however, was not entirely separated from the Mizrahi Zionist ideal. Klein was one of the very few rabbis with an orthodox middle-class acculturated congregation. He was also honorary president of the Union of Orthodox Rabbis of the United States and Canada.