חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

פיליפ קליין

Philip Klein (1849-1926), Orthodox rabbi born in Baracska, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at several yeshivot including that of Pozsony (now Bratislava, Slovakia.) Concurrently he studied at the gymnasium at Pozsony. In Germany he attended the Universities of Berlin, and Jena and the the University of Vienna in Austria, and obtained a degree of doctor. As a rabbi he was ordained by the Hildesheimer Rabbinical Seminary of Berlin in 1871.

Klein served as rabbi in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) (1874-1880), and in Libau, Latvia (then part of the Russian Empire), 1880-1891. Russian anti-Semitism, exacerbated by the policies of Alexander III, caused Klein to leave Russia for the USA. in 1891. He served as rabbi of the first Hungarian Congregation Ohad Zedek, New York City, from 1891 until 1926. He was a leader of the 1914 US war-relief drive in the US, and was serving as president of the Agudat Israel movement. He was extremely active in New York City's Orthodox religious life, however, was not entirely separated from the Mizrahi Zionist ideal. Klein was one of the very few rabbis with an orthodox middle-class acculturated congregation. He was also honorary president of the Union of Orthodox Rabbis of the United States and Canada.

תאריך לידה:
1849
תאריך פטירה:
1926
מקום לידה:
הונגריה
מקום פטירה:
ניו יורק
סוג אישיות:
רבי
מספר פריט:
224012
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
KLEIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע תכונה פיזית או מכינוי אישי.

קלייו היא מילה גרמנית / יידיש שפירושה "קטן" / "מעט". בשפות הלועזיות השם קליין מופיע במספר צורות איות.

השם קליין היה נפוץ, בין היתר, בערים פלוצק, קאליש ולודז', כולן בפולין. בסוף המאה ה-19 . קליין מתועד כשם משפחה יהודי עם אן קליין בשנת 1530 ועם באר משה קליין מפראג, צ'כיה, אשר ביקר ביריד של לייפציג בגרמניה בשנת 1719.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קליין כוללים את הגיאוגרף ההונגרי שמואל קליין (1940-1886); את המשורר הקנדי אברהם מוזס קליין (1972-1909); את הרב גוטליב קליין (1914-1852) אשר נולד בסלובקיה; ואת החייל האמריקאי ג'וליוס קליין בן המאה ה-20.

במאה ה-20 Klein מתועד כשם משפחה יהודי עם חמש משפחות בשם קליין אשר התגוררו בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראיה) בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. כל אנשי קהילת ז'אדובה גורשו אל מחנות המוות ביולי 1941.

קייב Kiev

בירת אוקראינה.


סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.

קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.

תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.

הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.

בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.

הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.

ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.

במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.

ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.

מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.

המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.

הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.

פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.

ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.

בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.

הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.

באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.

בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).

בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.

בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.


במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.


אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.

נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.


אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.

כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.

ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.

בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.

ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.

ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.

המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.

בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.

ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).

אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.

בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.

הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000

לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .

כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

לייפאיה LIEPAJA

(במקורות היהודיים ליבאווע או ליבוי; ברוסית LIBAVA; בגרמנית LIBAU).

עיר נמל על חוף הים הבאלטי, לאטוויה.


העיר נזכרת לראשונה בשם ליבאו במאה ה-13. במאה ה-14 באו לשם בדרך הים סוחרים גרמנים. לאחר תקופות שלטון קצרות של ליטא, פרוסיה ושוודיה, צורף המקום בשנת 1608 לדוכסות קורלאנד (KURLAND), תחת חסות פולין וב-1625 הוענק לו מעמד של עיר. ב-1795 סופחה העיר, לרוסיה, והוקם בה נמל. ממאי 1915 עד סוף מלחמת העולם הראשונה, שלטו שם הגרמנים. ב- 1919 שימשה העיר מקום מושב הממשלה הזמנית של לאטוויה, ומאז נקראת בשם לייפאיה.

עד לספוח קורלאנד לרוסיה בסוף המאה ה-18, חיו בעיר רק יהודים מעטים, ושילמו מס מיוחד לשלטונות. ב-1797 היה מספרם 19. בשנת 1799 הוענקו זכויות אזרח ליהודי האזור והם החלו להתיישב בעיר.

היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר באו מכפרי הסביבה וכונו ה"קורלאנדים". שפתם היתה גרמנית והיו בעלי השכלה. היהודים שבאו אחר-כך מ"תחום המושב" שברוסיה דיברו יידיש והיו שומרי מסורת. הם נקראו ה"זאמוטערים" על שם חבל זאמוט (ZAMUT), שבליטא.

רב הקהילה הראשון התמנה בראשית המאה ה-19, ומינויו אושר בידי השלטונות. ב-1803 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. בית תפילה נפתח ב-1814 וב-1823 נוסדה "חברת משניות". בשנת 1828 נפתחה קופת הצדקה "משען לעניים", באותה השנה נחנך בית הכנסת.

ב-1835 מנתה הקהילה 1,348 נפש. בעקבות הגירת 78 יהודים למושבות חקלאיות בדרום רוסיה, ואחרי מגיפת חולירע באמצע המאה ה-19, ירד מספר יהודי העיר ב-1850 ל-1,218 איש.

בשליש האחרון של המאה ה-19 הוקמו שני בתי כנסת מפוארים. המרכזי, ה"כאר שול" שכלל מקהלה, נבנה בעיר העתיקה, והאחר - בעיר החדשה. היו בעיר גם מניינים ובתי תפילה.

בתקופה הזאת הגיעו לליבאו יהודים רבים מרוסיה, מפולין ומליטא. רובם התגוררו בעיר באופן בלתי חוקי. ב-1890 גורשו כ-400 משפחות שלא היו בידיהן תעודות מתאימות. למרות הגירושים גדלה הקהילה בהתמדה ובשנת 1897 מנתה 9,454 נפש.

רב הקהילה בשנים 1904-1890 היה ד"ר יהודה לייב קנטור (KANTOR), מעורכי האנציקלופיה היהודית ברוסית. הוא קידם את לימוד השפה העברית, ובמשך כהונתו נוסדו בית זקנים, ארגוני צדקה לכל סוגי הנזקקים בקהילה וקופות לעזרת תלמידי בתי הספר. החוגים הדתיים הקימו "חברת גמרא", "חברת שומרי שבת" ו"תפארת בחורים".

בשנים 1910-1906 עברו דרך נמל העיר יותר ממאה אלף מהגרים יהודים מרוסיה לארצות שמעבר לים. הקהילה המקומית הושיטה להם עזרה באכסון, בטפול רפואי ובהליכי הגירה.

ב-1907 התמנה לכהונת רב הקהילה הרב ד"ר בר אהרן נורוק (NUROCK), וכיהן במשך 30 שנה.

בית הספר "תלמוד תורה" נפתח בשנות השלושים למאה ה-19. ב-1851 נפתח בית ספר ממשלתי לנערים יהודים. רוב ילדי היהודים למדו עד אז ב"חדרים" ואצל מלמדים פרטיים. משנות ה-80 למאה ה- 19 פעלו בקהילה "חדר מתוקן", שכלל לימודי חול, בית ספר לנערות עניות ובית ספר עברי מודרני. ומתחילת העשור השני למאה העשרים גם גימנסיה יהודית פרטית לנערות וכמה בתי ספר נוספים לנערים. במוסדות החינוך הכלליים התקבלו תלמידים יהודים במספר מוגבל. בישיבה ובבית הספר למבוגרים למדו בשעות הערב.

בשנת 1911 הייתה הקהילה היהודית בליבאו השלישית בגודלה בלאטוויה ומנתה 10,308 נפש (%12 מכלל התושבים).

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נטשו יהודים רבים את העיר. רובם חזרו בסוף המלחמה, ואל הקהילה הצטרפו גם יהודים מעיירות סמוכות; כך שבשנת ב-1920 התקרב מספר היהודים בלייפאיה לשיאו מלפני המלחמה - 9,758 נפש.

נבחרה מועצת קהילה בבחירות דמוקרטיות ובראשה הרב ד"ר א' נורוק, וטיפלה בצרכי הקהילה באמצעות ועדותיה. כספי הג'וינט סייעו לתקן את נזקי המלחמה. התמיכה הכספית של העירייה בבני קהילה פחתה במרוצת הזמן, ומוסדות צדקה כגון "עזרה לחם עניים", "מלביש ערומים" ו"הכנסת כלה" הופעלו מחדש. המוסדות לינת-צדק, בית-יתומות ומושב- זקנים עברו לטיפול העירייה.

בתקופת עצמאות לאטוויה, בעקבות חוזה ורסאי (1919), הוכרו יהודי לאטוויה כמיעוט לאומי ולמשך כמה שנים זכו לאוטונומיה תרבותית. במסגרת זאת הוקמו מוסדות חינוך יהודיים חדשים. "בית הספר העממי היהודי הראשון" בן שמונה כיתות הוקם ב-1919 בידי מורים יהודים סוציאליסטים. בית הספר זכה בתמיכת העירייה, שפת ההוראה בו היתה יידיש. לידו נפתחה ספרייה. בית ספר נוסף שהוקם הוכר בלחץ הציונים שבקהילה כמוסד עירוני, ושפת ההוראה בו שונתה מגרמנית לעברית. רשת "תרבות" פתחה בית ספר עברי בלייפאיה. ו"אגודת-ישראל" פתחה את "תורה ודרך ארץ". כמו-כן נפתחו בית ספר תיכון יהודי ממלכתי בגרמנית, בית ספר תיכון ביידיש וכמה בתי ספר תיכוניים פרטיים, שבהם היה מספר התלמידים קטן. בית ספר מקצועי דו-שנתי נפתח ב-1923. משנת 1934, בימי שלטונו של קארל אולמנים (ULMANIS), אוחדו שני בתי הספר העממיים העירוניים למוסד אחד ובו שני מסלולי לימודים, עברי ויידי. הפקוח על בתי הספר היהודיים הופקד בידי אגודת ישראל. ב-1935 נוסדה במקום ישיבת "בית יוסף".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם יצאו לאור בלייפאיה העיתונים "ליבוישע שטימע" (קול ליבוי) ו"ליבויער פאלקס-בלאט" (יומן העם של ליבוי) ועתון הפועלים "די צייט" (הזמן).

היהודים הראשונים שישבו בלייפאיה התפרנסו כרוכלים בעיר ובסביבתה, היו בעלי מלאכה חכרו פונדקים ועסקו בתיווך. משנת 1730 התירו השלטונות לבעלי מלאכה יהודים ולמפעילי מבשלות יין שרף להשאר בעיר, בהנחה שאינם גורמים נזק כלכלי לתושבים האחרים. לסוחרים היהודים התירו רק לשהות בעיר לצורך עסקיהם. עם התיישבות יהודים נוספים במקום, בעקבות קבלת זכויות אזרח בסוף המאה ה-18, הטילה העירייה על היהודים מיסים כפולים מאלו של שאר התושבים.

בסוף המאה ה-19, עם חבור העיר למסילת הרכבת גדל היצוא דרך נמל ליבאו, היהודים היו למעלה ממחצית היצואניםבעיר. היהודים ייצאו בעיקר מוצרי עץ ופשתן.

היהודים שבאו מתחום המושב התפרנסו בדוחק, ולמענם הקימה הקהילה קופות צדקה, קופת אשראי, ו"חברת עוזרי מסחר". אגודת בעלי המלאכה יסדה את "פועלי צדק" והקצבים את "זובחי צדק".

חלקם של היהודים בפיתוח התעשייה עלה על מספרם היחסי באוכלוסיה. כ-%40 מבתי העסק וכרבע מבתי החרושת, שבהם הועסקו פועלים רבים, היו בבעלות יהודים. בין היהודים בעלי מקצועות חופשיים היו רופאים, רופאי שניים, רוקחים, מחנכים, מנהלי חשבונות ולבלרים.

עם שנוי הגבולות אחרי מלחמת העולם הראשונה ירדה חשיבותו הכלכלית של נמל לייפאיה; אולם היהודים המשיכו למלא תפקיד מרכזי במסחר ובתעשייה. "בנק לייפאיה" שוקם בעזרת יהודים ורוב הקרן ב"בנק הסוחרים בליבאו" היתה בבעלות יהודים. הג'וינט הקים "באנק קואופרטיבי להלוואה וחסכון". לארגון הסוחרים הקימעונאים הייתה אגודת אשראי. הסוחרים הגדולים והתעשיינים היו מאוגדים ב"ליבאוער עידישע סוחרים עונד עינדוסטריע פעריין".

בדיקטטורה של 1934, עם הקמת קואופרטיבים לייצור ולשיווק של איכרים לאטווים והעדפתם על ידי השלטונות, נפגעו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים.

פעילות ציונית החלה בליבאו בשנת 1885, עם התארגנותה של אגודת "חובבי ציון". בראש האגודה בעיר עמד הרב ד"ר הלל קליין, הוקמה ספרייה עברית ואת החוג "שפה ברורה". הפעילות גדלה בימי לאטוויה העצמאית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אחד ממנהיגי הציונים בעיר בתחילת המאה ה-20, הד"ר ניסן קצנלסון (KATZNELSON), התמנה להנהלת "אוצר ההתיישבות היהודית" ונבחר לדומה (בית מחוקקים) הראשונה. הוא היה גם בין מקימי סניף "קדימה", שחבריו הקימו ספרייה.

יהודים סוציאליסטים פעלו במפלגות ה"פאלקס פארטיי" (מפלגת העם), הבונד (BUND) ותנועת הנוער "פרץ פארבאנד". הבונד הקים ספריה ביידיש ולהקת דרמה.

משנת 1921 כיהנו במשך כמה שנים נציגים יהודים במועצת העיר.

היחסים בין יהודי העיר לבין שאר תושביה היו תקינים בדרך כלל. בשנות העשרים למאה העשרים היו בעיר כמה תופעות אנטישמיות.

בתקופה זו התרכזה רוב הפעילות הציונית בלייפאיה בתנועות "צעירי ציון" ובמפלגה הציונית הסוציאליסטית. גם "אגודת נשים למען פלשטינה", הציונים הכלליים, הציונים הרביזיוניסטים ו"הברית העולמית של הנשים הרביזיוניסטיות" פתחו סניפים בעיר. בין תנועות הנוער היו "נוער בורוכוב", "השומר הצעיר - נצ"ח", "הרצליה", "החלוץ", "בית"ר" ו"אביביה". החוגים הדתיים התארגנו ב"המזרחי", ב"אגודת ישראל", וב"אגודת ישראל הצעירה". מנהיג "המזרחי" הרב א' נורוק היה נציג קורלאנד באספה המכוננת של לאטוויה העצמאית וב-1928 נבחר כמועמד לסיים (בית הנבחרים) השלישי. בין ארגוני הנוער הדתי היו:"בתיה", "מחנה ישראל", "בית יעקב", "בנות יעקב" ו"אוהבי תורה".

סניף איגוד הספורט "מכבי" נפתח בלייפאיה ב-1922 וזמן קצר לאחר מכן התארגן "הכח".

בדיקטטורה של 1934 נאסרה הפעילות הציונית והסוציאליסטית. פעילים ציונים שנאסרו שוחררו בתנאי שיעזבו את לאטוויה, ועלו לארץ ישראל.

בשנת 1935 חיו בלייפאיה 7,379 יהודים, %13 מכלל התושבים.


תקופת השואה

זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1939, הקים הצבא האדום בסיס ימי בנמל לייפאיה. ובקיץ 1940 סופחה לאטוויה סופחה לברית המועצות. יהודים השתלבו במשטר החדש ואף מונו לתפקידי מפתח. אחר כך הולאמו מפעלים ובתי עסק ומוסדות ציבור יהודיים נסגרו. ב-14 ביוני 1941 גורשו לסיביר 162 יהודים, שנחשבו על ידי השלטונות כגורמים בלתי מהימנים, רובם מתו שם.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, הקימו השלטונות את "משמר הפועלים" להגנת העיר. לשורותיו גוייסו גם יהודים, עשרות מהם נפלו בקרבות. תוך ימים ספורים החלו הסובייטים בנסיגה, ואליהם הצטרפו כמה מאות יהודים.

ב-29 ביוני, עת כיבוש לייפאיה בידי הצבא הגרמני, נותרו בעיר כ-7,000 יהודים. ללייפאיה הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה. בימים הראשונים לכיבוש נורו בידי "משמר ההגנה הלאטווית" 33 יהודים, שהוצאו ממקום עבודתם, לתוך תעלות מגן ב"רייניס פארק" (RAINIS PARK), שבמרכז העיר.

ב-5 ביולי 1941 גזרו על היהודים את ענידת הטלאי הצהוב, מסירת חפצי ערך וכלי רכב, והגבלות תנועה בעיר. גברים יהודים בני 16 עד 60 חוייבו להתפקד מדי בוקר בככר מכבי האש. משם נלקחו לעבודות כפייה, וכמה נכלאו בבית הסוהר.

ב-8 וב-9 ביולי 1941 הוצאו מאות גברים יהודים מבית הסוהר ונרצחו על חוף הים, מדרום למגדלור. בסוף יולי נורו כ-1,000 יהודים נוספים בעיירת הדייגים שקדן (SKEDEN). באותם הימים נהרסו כל בתי הכנסת, והיהודים אולצו לחלל את ספרי התורה.

בחדשים ספטמבר עד דצמבר הומתו 658 יהודים נוספים. בתקופה הזאת היו ליהודים מקומות עבודה קבועים והמיפקדים היומיים הופסקו.

בימים 17-15 בדצמבר 1941, במהלך אקציה, נאספו בלייפאיה ונטבחו בשקדן 2,731 זקנים, נשים וילדים. בעיר נותרו רק העובדים שהיו חיוניים לצבא הגרמני ובני משפחותיהם (1,000 יהודים בקירוב), הם צויידו בתעודות. גם מהם הוצאו להורג כ-200 בחדשים פברואר-מרס 1942.

גיטו הוקם ברובע הישן של העיר בקיץ 1942, כשנותרו רק כ-800 יהודים. מועצת זקנים ומשטרה יהודית ניהלו את החיים בגיטו, ופעלו בו בחשאי גם מניין, ספרייה וחוג לדרמה.

רוב היהודים עבדו מחוץ לגיטו ומיעוטם הועסקו בסדנאות בתחומו. כמה מעובדי החוץ, שהבריחו מצרכים לגיטו שילמו על כך בחייהם.

בסתיו 1943 קיבלה מועצת הזקנים הודעה על העברת היהודים מהגיטו למחנות רכוז. כמה יהודים התאבדו, וקבוצה קטנה הצליחה להמלט. ב-18 באוקטובר 1943, ערב יום כפור, חוסל הגיטו ושוכניו הועברו למחנה קייזרואלד (KAISERWALD) בקרבת ריגה. מקצת יהודי לייפאיה הושארו במחנה הזה, 360 בלתי כשרים לעבודה שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וייתרם הובאו לגיטו ריגה.

בקיץ 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את היהודים שנותרו בחיים למחנות רכוז בגרמניה.

כעשרים או שלושים יהודים הצליחו להסתתר בעיר עד סוף המלחמה.


אחרי המלחמה התיישבו בלייפאיה כמה מאות יהודים ממקומות שונים. בשנות השבעים חיו בעיר כ-60 משפחות יהודיות ובשנות השמונים כבר לא היתה קהילה יהודית במקום.

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

העת העתיקה

נוכחות יהודית בשטחי הונגריה מתועדת במהלך המאות ה-2 וה-3 לספירה, כאשר ארץ זאת, שנודעה אז בשם פאנוניה, הייתה חלק מאימפריה הרומית. ממצאים ארכיאולוגיים שונים מעידים על התיישבות יהודית במספר מקומות, רובם על גדות נהר הדנובה או בסמוך לו. כתובות המזכירות את המילה Judaeus ("יהודי") וסמלים יהודיים, כולל המנורה, נמצאו על מצבות שנחשפו בבריגטיו (כיום Szőny Komárom), סולבה (Esztergom), Intercissa (Dunaújváros),  אקוינקום (בודפשט), Triccinnae (Sárvár), סופיאנה (Pécs), ו-סאווריה (Szombathely). כשני שליש מהכתובות המתייחסות ליהודים שייכות לחיילים. הם שירתו כנראה בלגיונות הרומאים שגויסו במזרח התיכון, כגון היחידה הראשונה של הקשתים הסורים שמקורה בעיר הסורית המסה (חומס) וכללה יהודים מאותה עיר. נראה כי ההחמרה במצב הביטחוני במזרח התיכון עקב פלישות הפרסים במאה ה-3 הביאה לכך שיהודים נוספים מאנטיוכיה, המסה ומקומות נוספים בלבנט הצטרפו לקרוביהם בפאנוניה. הקשרים בין יהודי פאנוניה והלבנט פסקו לאחר מחצית המאה ה-4 בעקבות פיצול האימפריה הרומית ולאחר מכן עקב פינוי פאנוניה על ידי הרומאים.


1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
פיליפ קליין

Philip Klein (1849-1926), Orthodox rabbi born in Baracska, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at several yeshivot including that of Pozsony (now Bratislava, Slovakia.) Concurrently he studied at the gymnasium at Pozsony. In Germany he attended the Universities of Berlin, and Jena and the the University of Vienna in Austria, and obtained a degree of doctor. As a rabbi he was ordained by the Hildesheimer Rabbinical Seminary of Berlin in 1871.

Klein served as rabbi in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) (1874-1880), and in Libau, Latvia (then part of the Russian Empire), 1880-1891. Russian anti-Semitism, exacerbated by the policies of Alexander III, caused Klein to leave Russia for the USA. in 1891. He served as rabbi of the first Hungarian Congregation Ohad Zedek, New York City, from 1891 until 1926. He was a leader of the 1914 US war-relief drive in the US, and was serving as president of the Agudat Israel movement. He was extremely active in New York City's Orthodox religious life, however, was not entirely separated from the Mizrahi Zionist ideal. Klein was one of the very few rabbis with an orthodox middle-class acculturated congregation. He was also honorary president of the Union of Orthodox Rabbis of the United States and Canada.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
קליין
KLEIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע תכונה פיזית או מכינוי אישי.

קלייו היא מילה גרמנית / יידיש שפירושה "קטן" / "מעט". בשפות הלועזיות השם קליין מופיע במספר צורות איות.

השם קליין היה נפוץ, בין היתר, בערים פלוצק, קאליש ולודז', כולן בפולין. בסוף המאה ה-19 . קליין מתועד כשם משפחה יהודי עם אן קליין בשנת 1530 ועם באר משה קליין מפראג, צ'כיה, אשר ביקר ביריד של לייפציג בגרמניה בשנת 1719.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קליין כוללים את הגיאוגרף ההונגרי שמואל קליין (1940-1886); את המשורר הקנדי אברהם מוזס קליין (1972-1909); את הרב גוטליב קליין (1914-1852) אשר נולד בסלובקיה; ואת החייל האמריקאי ג'וליוס קליין בן המאה ה-20.

במאה ה-20 Klein מתועד כשם משפחה יהודי עם חמש משפחות בשם קליין אשר התגוררו בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראיה) בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. כל אנשי קהילת ז'אדובה גורשו אל מחנות המוות ביולי 1941.

קייב
קייב Kiev

בירת אוקראינה.


סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת-דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב-אירופה. לקראת סוף המאה העשירית ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולאדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר, ונמצא מכתב (בגניזה הקאהירית) כתוב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים ותורכיים.

קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה- 12; ר' משה מקייב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן-עלי במזרח.

תחת שלטון הטאטארים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מסים.

הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.

בפשיטת הטאטארים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים אבל כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו בגזירות ת"ח ות"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.

הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים. ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.

ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסיה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.

במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.

ב-1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.

מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל- 50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.

המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.

הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.

פוגרום קשה פקד את קייב ב- 18 באוקטובר 1905, אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.

ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.

בשנים 1921-1906 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.

הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.

באביב 1919 ישבו בקייב כ- 114,520 יהודים.

בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"ייבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסיה).

בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.

בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ- 140,000 יהודים.


במהלך המלחמה כבשו הגרמנים את קייב ב-21 בספטמבר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941). בימים 30-29 בספטמבר רצחו בסיוע המיליציה האוקראינית עשרות אלפים מיהודי קייב והסביבה בגיא הרים בשם באבי-יאר, שנמצא בקירבת בית-העלמין היהודי.


אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.

נסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי-יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית-המועצות, בפי אנשי-רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.


אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מיפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.

כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת- אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.

ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; אותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסוביייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.

בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.

ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטאלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.

ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בנסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.

המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.

בשנים 1913-1911 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.

ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסיה).

אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.

בשנת 1997, אחרי עלייה לישראל, התגוררו בקייב כ- 110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.

הקהילה היהודית בקייב בשנות ה- 2000

לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ- 110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. בשנת 1999 הוקמה הקונפדרציה היהודית של אוקראינה שהיא ארגון גג המאגד ארגונים יהודיים מקומיים רבים. בראש הקונפדרציה עומד הרב בלייך המשמש כרב הראשי של אוקראינה. בית הכנסת המרכזי, "פודול", המנוהל על ידי הרב בלייך כולל גם "חדר" וישיבה, גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, בית אבות, מרכז סיוע, מסעדה כשרה, אחריות על קבורה יהודית ובית דין יהודי. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: ביה"כ "ברודסקי" בהנהלת הרב אסמן, נציג חב"ד;."ביה"כ, "גליטסקה", בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. לישד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי. הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה. בקייב פועלות גם קהילות קוסרבטיבית ורפורמית, האחרונה בהנהלתו של הרב אלכסנדר דוקובני .

כתובות:
בית הכנסת "פודול": רחוב שחקוביצקאיה 29, קייב
בית כנסת "ברודסקי": רח' שוטה רוסטובלי 13, קייב
www.greaysynagogue.kiev.ua

ניו יורק

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

לייפאיה
לייפאיה LIEPAJA

(במקורות היהודיים ליבאווע או ליבוי; ברוסית LIBAVA; בגרמנית LIBAU).

עיר נמל על חוף הים הבאלטי, לאטוויה.


העיר נזכרת לראשונה בשם ליבאו במאה ה-13. במאה ה-14 באו לשם בדרך הים סוחרים גרמנים. לאחר תקופות שלטון קצרות של ליטא, פרוסיה ושוודיה, צורף המקום בשנת 1608 לדוכסות קורלאנד (KURLAND), תחת חסות פולין וב-1625 הוענק לו מעמד של עיר. ב-1795 סופחה העיר, לרוסיה, והוקם בה נמל. ממאי 1915 עד סוף מלחמת העולם הראשונה, שלטו שם הגרמנים. ב- 1919 שימשה העיר מקום מושב הממשלה הזמנית של לאטוויה, ומאז נקראת בשם לייפאיה.

עד לספוח קורלאנד לרוסיה בסוף המאה ה-18, חיו בעיר רק יהודים מעטים, ושילמו מס מיוחד לשלטונות. ב-1797 היה מספרם 19. בשנת 1799 הוענקו זכויות אזרח ליהודי האזור והם החלו להתיישב בעיר.

היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר באו מכפרי הסביבה וכונו ה"קורלאנדים". שפתם היתה גרמנית והיו בעלי השכלה. היהודים שבאו אחר-כך מ"תחום המושב" שברוסיה דיברו יידיש והיו שומרי מסורת. הם נקראו ה"זאמוטערים" על שם חבל זאמוט (ZAMUT), שבליטא.

רב הקהילה הראשון התמנה בראשית המאה ה-19, ומינויו אושר בידי השלטונות. ב-1803 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. בית תפילה נפתח ב-1814 וב-1823 נוסדה "חברת משניות". בשנת 1828 נפתחה קופת הצדקה "משען לעניים", באותה השנה נחנך בית הכנסת.

ב-1835 מנתה הקהילה 1,348 נפש. בעקבות הגירת 78 יהודים למושבות חקלאיות בדרום רוסיה, ואחרי מגיפת חולירע באמצע המאה ה-19, ירד מספר יהודי העיר ב-1850 ל-1,218 איש.

בשליש האחרון של המאה ה-19 הוקמו שני בתי כנסת מפוארים. המרכזי, ה"כאר שול" שכלל מקהלה, נבנה בעיר העתיקה, והאחר - בעיר החדשה. היו בעיר גם מניינים ובתי תפילה.

בתקופה הזאת הגיעו לליבאו יהודים רבים מרוסיה, מפולין ומליטא. רובם התגוררו בעיר באופן בלתי חוקי. ב-1890 גורשו כ-400 משפחות שלא היו בידיהן תעודות מתאימות. למרות הגירושים גדלה הקהילה בהתמדה ובשנת 1897 מנתה 9,454 נפש.

רב הקהילה בשנים 1904-1890 היה ד"ר יהודה לייב קנטור (KANTOR), מעורכי האנציקלופיה היהודית ברוסית. הוא קידם את לימוד השפה העברית, ובמשך כהונתו נוסדו בית זקנים, ארגוני צדקה לכל סוגי הנזקקים בקהילה וקופות לעזרת תלמידי בתי הספר. החוגים הדתיים הקימו "חברת גמרא", "חברת שומרי שבת" ו"תפארת בחורים".

בשנים 1910-1906 עברו דרך נמל העיר יותר ממאה אלף מהגרים יהודים מרוסיה לארצות שמעבר לים. הקהילה המקומית הושיטה להם עזרה באכסון, בטפול רפואי ובהליכי הגירה.

ב-1907 התמנה לכהונת רב הקהילה הרב ד"ר בר אהרן נורוק (NUROCK), וכיהן במשך 30 שנה.

בית הספר "תלמוד תורה" נפתח בשנות השלושים למאה ה-19. ב-1851 נפתח בית ספר ממשלתי לנערים יהודים. רוב ילדי היהודים למדו עד אז ב"חדרים" ואצל מלמדים פרטיים. משנות ה-80 למאה ה- 19 פעלו בקהילה "חדר מתוקן", שכלל לימודי חול, בית ספר לנערות עניות ובית ספר עברי מודרני. ומתחילת העשור השני למאה העשרים גם גימנסיה יהודית פרטית לנערות וכמה בתי ספר נוספים לנערים. במוסדות החינוך הכלליים התקבלו תלמידים יהודים במספר מוגבל. בישיבה ובבית הספר למבוגרים למדו בשעות הערב.

בשנת 1911 הייתה הקהילה היהודית בליבאו השלישית בגודלה בלאטוויה ומנתה 10,308 נפש (%12 מכלל התושבים).

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נטשו יהודים רבים את העיר. רובם חזרו בסוף המלחמה, ואל הקהילה הצטרפו גם יהודים מעיירות סמוכות; כך שבשנת ב-1920 התקרב מספר היהודים בלייפאיה לשיאו מלפני המלחמה - 9,758 נפש.

נבחרה מועצת קהילה בבחירות דמוקרטיות ובראשה הרב ד"ר א' נורוק, וטיפלה בצרכי הקהילה באמצעות ועדותיה. כספי הג'וינט סייעו לתקן את נזקי המלחמה. התמיכה הכספית של העירייה בבני קהילה פחתה במרוצת הזמן, ומוסדות צדקה כגון "עזרה לחם עניים", "מלביש ערומים" ו"הכנסת כלה" הופעלו מחדש. המוסדות לינת-צדק, בית-יתומות ומושב- זקנים עברו לטיפול העירייה.

בתקופת עצמאות לאטוויה, בעקבות חוזה ורסאי (1919), הוכרו יהודי לאטוויה כמיעוט לאומי ולמשך כמה שנים זכו לאוטונומיה תרבותית. במסגרת זאת הוקמו מוסדות חינוך יהודיים חדשים. "בית הספר העממי היהודי הראשון" בן שמונה כיתות הוקם ב-1919 בידי מורים יהודים סוציאליסטים. בית הספר זכה בתמיכת העירייה, שפת ההוראה בו היתה יידיש. לידו נפתחה ספרייה. בית ספר נוסף שהוקם הוכר בלחץ הציונים שבקהילה כמוסד עירוני, ושפת ההוראה בו שונתה מגרמנית לעברית. רשת "תרבות" פתחה בית ספר עברי בלייפאיה. ו"אגודת-ישראל" פתחה את "תורה ודרך ארץ". כמו-כן נפתחו בית ספר תיכון יהודי ממלכתי בגרמנית, בית ספר תיכון ביידיש וכמה בתי ספר תיכוניים פרטיים, שבהם היה מספר התלמידים קטן. בית ספר מקצועי דו-שנתי נפתח ב-1923. משנת 1934, בימי שלטונו של קארל אולמנים (ULMANIS), אוחדו שני בתי הספר העממיים העירוניים למוסד אחד ובו שני מסלולי לימודים, עברי ויידי. הפקוח על בתי הספר היהודיים הופקד בידי אגודת ישראל. ב-1935 נוסדה במקום ישיבת "בית יוסף".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם יצאו לאור בלייפאיה העיתונים "ליבוישע שטימע" (קול ליבוי) ו"ליבויער פאלקס-בלאט" (יומן העם של ליבוי) ועתון הפועלים "די צייט" (הזמן).

היהודים הראשונים שישבו בלייפאיה התפרנסו כרוכלים בעיר ובסביבתה, היו בעלי מלאכה חכרו פונדקים ועסקו בתיווך. משנת 1730 התירו השלטונות לבעלי מלאכה יהודים ולמפעילי מבשלות יין שרף להשאר בעיר, בהנחה שאינם גורמים נזק כלכלי לתושבים האחרים. לסוחרים היהודים התירו רק לשהות בעיר לצורך עסקיהם. עם התיישבות יהודים נוספים במקום, בעקבות קבלת זכויות אזרח בסוף המאה ה-18, הטילה העירייה על היהודים מיסים כפולים מאלו של שאר התושבים.

בסוף המאה ה-19, עם חבור העיר למסילת הרכבת גדל היצוא דרך נמל ליבאו, היהודים היו למעלה ממחצית היצואניםבעיר. היהודים ייצאו בעיקר מוצרי עץ ופשתן.

היהודים שבאו מתחום המושב התפרנסו בדוחק, ולמענם הקימה הקהילה קופות צדקה, קופת אשראי, ו"חברת עוזרי מסחר". אגודת בעלי המלאכה יסדה את "פועלי צדק" והקצבים את "זובחי צדק".

חלקם של היהודים בפיתוח התעשייה עלה על מספרם היחסי באוכלוסיה. כ-%40 מבתי העסק וכרבע מבתי החרושת, שבהם הועסקו פועלים רבים, היו בבעלות יהודים. בין היהודים בעלי מקצועות חופשיים היו רופאים, רופאי שניים, רוקחים, מחנכים, מנהלי חשבונות ולבלרים.

עם שנוי הגבולות אחרי מלחמת העולם הראשונה ירדה חשיבותו הכלכלית של נמל לייפאיה; אולם היהודים המשיכו למלא תפקיד מרכזי במסחר ובתעשייה. "בנק לייפאיה" שוקם בעזרת יהודים ורוב הקרן ב"בנק הסוחרים בליבאו" היתה בבעלות יהודים. הג'וינט הקים "באנק קואופרטיבי להלוואה וחסכון". לארגון הסוחרים הקימעונאים הייתה אגודת אשראי. הסוחרים הגדולים והתעשיינים היו מאוגדים ב"ליבאוער עידישע סוחרים עונד עינדוסטריע פעריין".

בדיקטטורה של 1934, עם הקמת קואופרטיבים לייצור ולשיווק של איכרים לאטווים והעדפתם על ידי השלטונות, נפגעו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים.

פעילות ציונית החלה בליבאו בשנת 1885, עם התארגנותה של אגודת "חובבי ציון". בראש האגודה בעיר עמד הרב ד"ר הלל קליין, הוקמה ספרייה עברית ואת החוג "שפה ברורה". הפעילות גדלה בימי לאטוויה העצמאית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אחד ממנהיגי הציונים בעיר בתחילת המאה ה-20, הד"ר ניסן קצנלסון (KATZNELSON), התמנה להנהלת "אוצר ההתיישבות היהודית" ונבחר לדומה (בית מחוקקים) הראשונה. הוא היה גם בין מקימי סניף "קדימה", שחבריו הקימו ספרייה.

יהודים סוציאליסטים פעלו במפלגות ה"פאלקס פארטיי" (מפלגת העם), הבונד (BUND) ותנועת הנוער "פרץ פארבאנד". הבונד הקים ספריה ביידיש ולהקת דרמה.

משנת 1921 כיהנו במשך כמה שנים נציגים יהודים במועצת העיר.

היחסים בין יהודי העיר לבין שאר תושביה היו תקינים בדרך כלל. בשנות העשרים למאה העשרים היו בעיר כמה תופעות אנטישמיות.

בתקופה זו התרכזה רוב הפעילות הציונית בלייפאיה בתנועות "צעירי ציון" ובמפלגה הציונית הסוציאליסטית. גם "אגודת נשים למען פלשטינה", הציונים הכלליים, הציונים הרביזיוניסטים ו"הברית העולמית של הנשים הרביזיוניסטיות" פתחו סניפים בעיר. בין תנועות הנוער היו "נוער בורוכוב", "השומר הצעיר - נצ"ח", "הרצליה", "החלוץ", "בית"ר" ו"אביביה". החוגים הדתיים התארגנו ב"המזרחי", ב"אגודת ישראל", וב"אגודת ישראל הצעירה". מנהיג "המזרחי" הרב א' נורוק היה נציג קורלאנד באספה המכוננת של לאטוויה העצמאית וב-1928 נבחר כמועמד לסיים (בית הנבחרים) השלישי. בין ארגוני הנוער הדתי היו:"בתיה", "מחנה ישראל", "בית יעקב", "בנות יעקב" ו"אוהבי תורה".

סניף איגוד הספורט "מכבי" נפתח בלייפאיה ב-1922 וזמן קצר לאחר מכן התארגן "הכח".

בדיקטטורה של 1934 נאסרה הפעילות הציונית והסוציאליסטית. פעילים ציונים שנאסרו שוחררו בתנאי שיעזבו את לאטוויה, ועלו לארץ ישראל.

בשנת 1935 חיו בלייפאיה 7,379 יהודים, %13 מכלל התושבים.


תקופת השואה

זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1939, הקים הצבא האדום בסיס ימי בנמל לייפאיה. ובקיץ 1940 סופחה לאטוויה סופחה לברית המועצות. יהודים השתלבו במשטר החדש ואף מונו לתפקידי מפתח. אחר כך הולאמו מפעלים ובתי עסק ומוסדות ציבור יהודיים נסגרו. ב-14 ביוני 1941 גורשו לסיביר 162 יהודים, שנחשבו על ידי השלטונות כגורמים בלתי מהימנים, רובם מתו שם.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, הקימו השלטונות את "משמר הפועלים" להגנת העיר. לשורותיו גוייסו גם יהודים, עשרות מהם נפלו בקרבות. תוך ימים ספורים החלו הסובייטים בנסיגה, ואליהם הצטרפו כמה מאות יהודים.

ב-29 ביוני, עת כיבוש לייפאיה בידי הצבא הגרמני, נותרו בעיר כ-7,000 יהודים. ללייפאיה הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה. בימים הראשונים לכיבוש נורו בידי "משמר ההגנה הלאטווית" 33 יהודים, שהוצאו ממקום עבודתם, לתוך תעלות מגן ב"רייניס פארק" (RAINIS PARK), שבמרכז העיר.

ב-5 ביולי 1941 גזרו על היהודים את ענידת הטלאי הצהוב, מסירת חפצי ערך וכלי רכב, והגבלות תנועה בעיר. גברים יהודים בני 16 עד 60 חוייבו להתפקד מדי בוקר בככר מכבי האש. משם נלקחו לעבודות כפייה, וכמה נכלאו בבית הסוהר.

ב-8 וב-9 ביולי 1941 הוצאו מאות גברים יהודים מבית הסוהר ונרצחו על חוף הים, מדרום למגדלור. בסוף יולי נורו כ-1,000 יהודים נוספים בעיירת הדייגים שקדן (SKEDEN). באותם הימים נהרסו כל בתי הכנסת, והיהודים אולצו לחלל את ספרי התורה.

בחדשים ספטמבר עד דצמבר הומתו 658 יהודים נוספים. בתקופה הזאת היו ליהודים מקומות עבודה קבועים והמיפקדים היומיים הופסקו.

בימים 17-15 בדצמבר 1941, במהלך אקציה, נאספו בלייפאיה ונטבחו בשקדן 2,731 זקנים, נשים וילדים. בעיר נותרו רק העובדים שהיו חיוניים לצבא הגרמני ובני משפחותיהם (1,000 יהודים בקירוב), הם צויידו בתעודות. גם מהם הוצאו להורג כ-200 בחדשים פברואר-מרס 1942.

גיטו הוקם ברובע הישן של העיר בקיץ 1942, כשנותרו רק כ-800 יהודים. מועצת זקנים ומשטרה יהודית ניהלו את החיים בגיטו, ופעלו בו בחשאי גם מניין, ספרייה וחוג לדרמה.

רוב היהודים עבדו מחוץ לגיטו ומיעוטם הועסקו בסדנאות בתחומו. כמה מעובדי החוץ, שהבריחו מצרכים לגיטו שילמו על כך בחייהם.

בסתיו 1943 קיבלה מועצת הזקנים הודעה על העברת היהודים מהגיטו למחנות רכוז. כמה יהודים התאבדו, וקבוצה קטנה הצליחה להמלט. ב-18 באוקטובר 1943, ערב יום כפור, חוסל הגיטו ושוכניו הועברו למחנה קייזרואלד (KAISERWALD) בקרבת ריגה. מקצת יהודי לייפאיה הושארו במחנה הזה, 360 בלתי כשרים לעבודה שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וייתרם הובאו לגיטו ריגה.

בקיץ 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את היהודים שנותרו בחיים למחנות רכוז בגרמניה.

כעשרים או שלושים יהודים הצליחו להסתתר בעיר עד סוף המלחמה.


אחרי המלחמה התיישבו בלייפאיה כמה מאות יהודים ממקומות שונים. בשנות השבעים חיו בעיר כ-60 משפחות יהודיות ובשנות השמונים כבר לא היתה קהילה יהודית במקום.

הונגריה

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

העת העתיקה

נוכחות יהודית בשטחי הונגריה מתועדת במהלך המאות ה-2 וה-3 לספירה, כאשר ארץ זאת, שנודעה אז בשם פאנוניה, הייתה חלק מאימפריה הרומית. ממצאים ארכיאולוגיים שונים מעידים על התיישבות יהודית במספר מקומות, רובם על גדות נהר הדנובה או בסמוך לו. כתובות המזכירות את המילה Judaeus ("יהודי") וסמלים יהודיים, כולל המנורה, נמצאו על מצבות שנחשפו בבריגטיו (כיום Szőny Komárom), סולבה (Esztergom), Intercissa (Dunaújváros),  אקוינקום (בודפשט), Triccinnae (Sárvár), סופיאנה (Pécs), ו-סאווריה (Szombathely). כשני שליש מהכתובות המתייחסות ליהודים שייכות לחיילים. הם שירתו כנראה בלגיונות הרומאים שגויסו במזרח התיכון, כגון היחידה הראשונה של הקשתים הסורים שמקורה בעיר הסורית המסה (חומס) וכללה יהודים מאותה עיר. נראה כי ההחמרה במצב הביטחוני במזרח התיכון עקב פלישות הפרסים במאה ה-3 הביאה לכך שיהודים נוספים מאנטיוכיה, המסה ומקומות נוספים בלבנט הצטרפו לקרוביהם בפאנוניה. הקשרים בין יהודי פאנוניה והלבנט פסקו לאחר מחצית המאה ה-4 בעקבות פיצול האימפריה הרומית ולאחר מכן עקב פינוי פאנוניה על ידי הרומאים.


1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.