קהילת יהודי סוריה
ציוני דרך בתולדות יהודי סוריה
66 | תאומים זהים
שנת 538 לפנה"ס היתה שנה מכוננת בהיסטוריה של העם היהודי: כורש, מלך פרס, העניק ליהודים את הזכות לשוב ליהודה ולקיים שם אוטונומיה לאומית. בעקבות "הצהרת כורש" עלו לארץ ישראל כ-50 אלף יהודים שגורשו ממנה כ-70 שנה קודם לכן, לגלות בבבל. את המנהיגות המדינית והרוחנית בארץ תפס כעבור זמן עזרא הסופר, שמונה על-ידי השליט הפרסי "להחזיק בית-משפט בכל סוריה ופיניקיה".
ואכן, מקורותיה של ההתיישבות היהודית בסוריה נמשכים עד תקופת המקרא. בהמשך, תחת שלטון האימפריה הסלאוקית (300–200 לפנה"ס), היו ארץ ישראל וסוריה ישות מדינית אחת, שהיתה נתונה למרותו של המושל הסורי. זה ישב בעיר אנטיוכיה, ששימשה המרכז המינהלי של האימפריה (כיום אנטקיה שבדרום טורקיה).
עדות להתפשטות הדמוגרפית היהודית בסוריה אפשר למצוא בדברים שכתב הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני במאה הראשונה לפנה"ס, שציין כי המושלים הסורים הושפעו מההמונים היהודים שחיו בסוריה. עדות אחרת הותיר יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) בספרו "מלחמות היהודים", בפרק על יהודי אנטיוכיה, שם כתב כי "הגזע היהודי [...] הוא רב בשל הקרבה של שתי המדינות. זה היה באנטיוכיה שהם התקהלו במיוחד [...] משום שיורשיו של המלך אנטיוכוס [164–175 לפנה"ס] איפשרו להם לחיות שם בביטחון".
הרומאים, שכבשו את המזרח התיכון בשנת 67 לפנה"ס, העניקו ליהודים בסוריה שוויון זכויות מלא, בדומה לתושבים היוונים, וכן איפשרו להם לשלוח מנחות לבית-המקדש בירושלים. יוספוס פלביוס המשיך וסיפר כי נשים יווניות רבות שחיו בעיר הסורית דמשק נמשכו לאורח החיים היהודי, וכמה מהן אף שמרו שבת והקפידו על דיני טהרה.
ואולם, כל זה לא מנע מתושביה היוונים של העיר לטבוח ביהודים עם פרוץ "המרד הגדול" בירושלים בשנת 66 לספירה. לפי הערכות שונות, בטבח נרצחו אלפי בני-אדם – כמעט כל הקהילה היהודית של דמשק באותה עת.
630 | חוקי העומר
כ-20 שנה חלפו בין הרגע שבו התגלה, על-פי המסורת, המלאך גבריאל למוחמד, נביא האסלאם, על הר חירה – ועד התפשטות האסלאם בכל הארצות של החוף המזרחי של ים התיכון בסוף שנות 630 לספירה.
שושלת הח'ליפים לבית אומיה, שעמדה בראש העולם המוסלמי בראשית הכיבוש האסלאמי, קבעה את העיר דמשק כבירת האימפריה הערבית, ועל-פי מקורות שונים, נהגה ביהודים שחיו בה בסובלנות יחסית.
בסביבות שנת 750 לספירה, עם כיבושה של סוריה על-ידי הח'ליפות העבאסית, השתנה היחס ליהודים: נטל המסים הוכבד, ורבים מהם התאסלמו בכפייה. במהלך תקופה זו עוגן הסטטוס המשפטי של היהודים בכל העולם המוסלמי תחת "אמנת עומר", שהגדירה את היהודים והנוצרים כ"בני-חסות" (ד'ימי). לצד חופש פולחן דתי הצטוו היהודים לשלם מס גולגולות (ג'יזיה) ולציית לשורה של חוקים משפילים, ובהם נעילת נעליים ולבישת גלימות מיוחדות לשם בידולם, וכן היתר רכיבה על חמורים בלבד.
עם התפוררותה של הח'ליפות העבאסית החליפה סוריה ידיים בין שושלות מוסלמיות שונות, ומצבם של היהודים השתנה בהתאם למדיניות השליט התורן. בשנת 969 כבשה השושלת הפטימית את המרחב הסורי והנהיגה יחס חיובי כלפי היהודים. הסיבה לכך, לפי הערכות שונות, היא העובדה שהווזיר הראשון של הפטימים, יעקב אבן-כליס, היה יהודי שהתאסלם אך שמר אמונים לדתו ולבני עמו. אבן-כליס מינה את היהודי מנשה בן-אברהם לעמוד בראש הממשל הסורי. תחת שלטון בן-ישראל נהנו היהודים משגשוג ופריחה, ורבים מהם נטשו את המלאכות המסורתיות לטובת עסקי הבנקאות והמסחר.
הקהילות היהודיות בסוריה התגבשו בכמה ערים מרכזיות, ובהן חאלב, דמשק וצור (היום בלבנון). בתקופה זו ניהלו יהודי סוריה קשר רציף עם חכמי ארץ ישראל, ששמרו על סמכותם הבלעדית בכל הנוגע לענייני דת ואורח חיים. במקביל החלו לצמוח בסוריה תלמידי חכמים יהודים. הבולט שבהם היה רבי ברוך בן יצחק, ששימש רבה הראשי של העיר חאלב וחיבר פירושים מאירי עיניים לתלמוד.
1170 | רושם בתוך יומן מסע
הנוסע בנימין מטודלה נחשב לאחד המתעדים המרכזיים של הקהילות היהודיות. במסגרת מסעותיו לא פסח גם על הקהילה היהודית בסוריה.
על-פי דיווחיו, מקור הפרנסה העיקרי של יהודי סוריה במאה ה-12 היה צביעת בדים וייצור זכוכית. בנימין מטודלה אף מציין כי בתקופה זו התגבשה קבוצה קטנה של יהודים שעסקו במסחר בינלאומי בהצלחה לא מבוטלת. כמו כן, מוסיף ומספר בנימין מטודלה, בעקבות הכיבושים הגדולים של הטורקים הסלג'וקים שהיגרו ממזרח אסיה, ולאחר מכן של הצלבנים שהגיעו מאירופה, נדד המרכז התורני מארץ ישראל לדמשק. אולם למרות נוכחותם המכובדת של בני האליטה החדשים, חכמי דמשק הוסיפו לדבוק במסורת ה"גאונים" מבבל כמעצבי אורח החיים.
בשנת 1170 כבש את סוריה המצביא המוסלמי הגדול צלאח א-דין, שהנהיג יחס סובלני כלפי היהודים, ובשנת 1187 אף התיר להם לשוב לירושלים. על השיפור במעמדם של היהודים באותה עת מלמדת גם רשימתו של המשורר העברי-ספרדי יהודה אלחריזי, שביקר בסוריה בשנת 1210. אלחריזי תיעד בפירוט את שמותיהם של רופאים ופקידי ממשל יהודים רבים, בעיקר מקהילות דמשק וחאלב.
1400 | יא מוסתערב!
טימור לנג (ששמו המקורי טימור קיליצ'י ובתרגום חופשי "ברזל צולע"), מנהיג האימנפריה המונגולית, נחשב לאבי האומה האוזבקית והיה אחד הכובשים האכזריים בהיסטוריה. את נחת זרועו חשו יהודי סוריה בשנת 1400 בקירוב, כשטימור וצבאו פלשו לסוריה, שרפו את דמשק ולקחו בשבי רבים מבני הקהילה.
התאוששותם של בני הקהילה היהודית היתה אטית וקשה. נוסעים יהודים שביקרו בסוריה באותם ימים, ובהם עובדיה מברטנורה, העידו כי הקהילה היהודית בסוריה מנתה באותה עת כ-1,200 משפחות בלבד.
עם גירוש ספרד, בשנת 1492, החלה נדידת יהודים מזרחה, בעיקר לאיטליה וטורקיה, אך גם לסוריה. המפגש בין המגורשים הספרדים ליהודים המקומיים הוביל להתנגשות תרבותית-דתית. היהודים הספרדים כינו את היהודים הסורים המקומיים "מוסתערבים", מאחר שלטעמם הם דמו בתרבותם לשכניהם הערבים.
המחלוקות בין שתי הקבוצות נסבו סביב השפה המדוברת (כידוע, מגורשי ספרד דיברו בשפת הלדינו), המנהגים, אורחות הלבוש, מסורות התפילה ועוד. כתוצאה מהפילוג הקימו היהודים מספרד בערים הגדולות בתי-כנסת ובתי-קברות נפרדים.
1516 | יחסי דת-מדינה
בשנת 1516 החל עידן חדש בהיסטוריה של סוריה. זאת, עם כיבוש מרבית העולם הערבי על-ידי האימפריה העותמאנית. זו שלטה בסוריה כ-400 שנה ועיצבה את דמותה התרבותית, הכלכלית והחברתית.
מאחר שהחברה העות'מאנית, על כל גווניה, היתה דתית, היא התנהלה על-פי ציוויי הדתות השונות. בהתאם לכך נקבע גם הדגם הכללי של הארגון העירוני העותמאני, ובתוכו גם מודל הקהילה היהודית.
הרב הראשי של הקהילה (החכם באשי) מונה על-ידי ועדה (הקומיסיון), שמינתה גם את ראשיו של בית-הדין הדתי. זה היה מופקד על רוב תחומי החיים היהודיים – גירושים, נישואים, דיני ממונות, דיני בנייה ועוד. חברי הוועדה מונו לפי מפתח של עושר ומעמד בקהילה, והתפקידים עברו מדור לדור. ראיה לכך ניתן למצוא בשמות המשפחה של חברי הוועדה, שלא התחלפו במשך דורות. אמצעי הכפייה של פסקי הדין הרבניים היו מגוונים: מחרמות וקנסות ועד עונשים גופניים. כך למשל מסופר על אב אחד, שבנו הולקה על כפות רגליו בידי מורו וכאשר מחה האב לפני הרב על המלקות, פסק האחרון מלקות גם לאב.
בסוריה פעלו אז קהילות יהודיות רבות, החל בשתי הקהילות הגדולות של דמשק וחאלב וכלה בקהילות חאמה, טריפולי, ביירות, צידון, בעל-בק ובניאס. בתקופת זו התחזקו הקשרים בין קהילות יהודיות רבות במזרח התיכון, ובהן קהילות סוריה וארץ ישראל, מאחר שכולן היו נתונות למרותו של אותו מנגנון שלטוני.
1666 | חבלי משיח
במאות ה-16 וה-17 היתה דמשק למרכז חשוב של תורת הסוד והקבלה מייסודו של האר"י, בעיקר בזכותן של שתי דמויות רבות השפעה שהתגוררו בעיר בשכנות: רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש מצפת, והמשורר והמוזיקאי הדגול רבי ישראל נג'ארה.
רבי ויטאל, שעזב את צפת לאחר מותו של האר"י, קבע את מושבו בדמשק, שם גם נפטר. ויטאל משך אליו תלמידים רבים מארץ ישראל ומארצות אחרות, וקברו בדמשק שימש עד סוף המאה ה-20 אתר עלייה לרגל. ויטאל החל מסורת חסידית-קבלית שלפיה התלמיד מעלה על הכתב את דברי רבו. החרו החזיקו אחריו רבי יעקב-יוסף, שהעלה על הכתב את דברי מורו הבעל שם-טוב; רבי נתן, שהפיץ את תורת רבי נחמן מברסלב; ומאוחר יותר הרב צבי יהודה קוק, שכתב את דברי אביו, הראי"ה קוק. שיריו של רבי ישראל נג'ארה, שנפוצו ברחבי העולם היהודי, השפיעו במידה עצומה על התפתחות השירה הדתית ונחשבים אבן פינה בשירת הבקשות וזמירות השבת עד היום.
בתקופה זו חוו קהילות יהודיות בעולם כולו משבר דתי עמוק עקב פוגרומים שונים, ובעיקר פרעות חמלניצקי באוקראינה ב-1648. על יסודות השבר הזה צמחו כיתות משיחיות שונות. אחת מהן נוסדה על-ידי צעיר תמהוני מאיזמיר שבטורקיה, שבתאי צבי שמו, שהציג את עצמו כנושא הבשורה המשיחית מדורי דורות. משנתו המשיחית של צבי התפשטה ב-1666 בארצות שונות, ובדרכה מערבה חלפה גם בחאלב שבסוריה, שם עשתה נפשות לרוב.
1740 | מושבות הזרים של הפראנקוס
בשנת 1740 הגיע מליוורנו, וונציה, לעיר חאלב יהודי בשם הלל בן שמואל פיג'וטו. היסטוריונים שונים מציינים אירוע זה כרגע שבו נחשפה יהדות סוריה לעולם המודרני ולתמורות שהביא עמו. בית-המסחר שייסדה משפחת פיג'וטו בחאלב שיגשג והיה בתוך כמה שנים לאחד החשובים באזור. בעקבות הצלחתו נהרו לסוריה יהודים אירופים אחרים, ואלה זכו מיהודי המקום בכינוי של כבוד: "סיניוריס פראנקוס".
הפראנקוס, שרובם הגיעו מליוורנו שבוונציה, הקימו בחאלב מושבת סוחרים. כנתינים זרים של מעצמה אירופית, הפראנקוס לא היו כפופים לחוקי האפליה העותמאניים, ובתחילה לא ראו עצמם שייכים לקהילה היהודית והתגוררו במושבה האירופית, יחד עם כל הנתינים הזרים הלא-יהודים. אט-אט השתלבו הפראנקוס במרקם החיים היהודי, לקחו חלק בחיים הדתיים של הקהילה, נשאו נשים מקומיות, הקימו משפחות והתבססו במקום.
הפראנקוס שימשו מעין "נשאי תרבות אירופה" ליהודים במזרח התיכון. מלבושיהם היו שונים, הגברים נהגו לגלח את זקנם וגישתם למעמד האשה היתה ליברלית יותר מן המקובל בסוריה. התבססותם הניחה את התשתית לחדירתה של המודרניזציה לקהילות היהודיות בסוריה, שביטוייה היו רבים: החל בשינויים בהרכב הקהילתי של הישיבות, עבור בהשתלבותם של יהודים מקומיים בעסקי המסחר הבינלאומי וכלה בחדירתו של חינוך אירופי-מודרני למוסדות החינוך היהודיים בסוריה.
1840 | עלילת דמשק
רבים סבורים כי "עלילת דמשק" היתה ביטוי נוסף לחדירת ערכי המערב למרחב המזרחי; ואכן, לא רק פיתוחים מדעיים והשכלה הביאו איתם האירופים, אלא גם דעות קדומות שמקורן בסטריאוטיפים נוצריים עתיקים. הרקע ופרטי הפרשה מזכירים עלילות דם שהתרחשו באירופה: נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי נעלמו, והיהודים הואשמו ברציחתם ובשימוש בדמם לאפיית מצות. בעקבות העלילה נעצרו בכירים בקהילה היהודית ועונו, וכ-63 ילדים יהודים בני שלוש עד עשר נחטפו ועונו בניסיון לסחוט הודאה מהוריהם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם היו המשורר היהודי היינריך היינה והשר משה מונטיפיורי, שדרש מהסולטן העותמאני לפעול למיגור עלילות הדם.
בסופו של דבר היתה זו משפחת רוטשילד שהביאה לסופה של הפרשה העגומה: בני רוטשילד חשפו מסמכים שתיעדו את הפרשה והפיצו אותם בעיתונות הבינלאומית. החשיפה חוללה סערה בדעת הקהל העולמית, ובתוך זמן קצר שוחררו שבעת האסירים שנותרו בחיים – אחרי חודשים ארוכים של עינויים קשים.
"עלילת דמשק" הוסיפה להשפיע על היחסים בין יהודים לערבים עד סוף המאה ה-20. בשנת 1983, בשלהי ימי מלחמת לבנון, פירסם שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס ספר בשם "מצות ציון", ובו חזר על עלילת דמשק. בשער הספר הודפס ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד, ובהקדמה לספר נכתב שהאירועים ההיסטוריים נכונים גם לימינו. טלאס אף המליץ שלא לכונן שלום עם היהודים, ועל נשיא מצרים אנואר סאדאת אמר ש"מכר את נשמתו לשטן".
1869 | העם דורש צדק חברתי
אילו היתה נערכת במחצית המאה-19 רשימת "100 האנשים העשירים בדמשק", סביר להניח שכמה משפחות יהודיות היו מככבות במקומות גבוהים בה. ואכן, עושרן של כמה מן המשפחות היהודיות בעיר, כעשר במספר, היה עצום לפי כל קנה מידה. נוסע שביקר בארמונות שבהם התגוררו המשפחות הללו כותב כי "יופי הבתים אין לשער אשר לא ראיתי אפילו בענגלאנד [באנגליה], שהבתים מצופים בזהב ובכל חצר וחצר יש בריכות מים ואילנות". מבקרים אחרים תיארו את לבושן יוצא הדופן של נשות המעמד העליון, על שפעת היהלומים והאבנים היקרות שענדו. מבקר אחר מתייחס לטיולים היומיים שערכו היהודים עתירי הממון, בעודם רכובים על אתונות צחורות, המקבילות לרכבי היוקרה של ימינו.
ברם, רוב יהודי דמשק חיו בעוני רב. עדות לכך מספק קארל נטר, שליח רשת כי"ח (כל ישראל חברים) לסוריה, שכתב בשנת 1869 כי "לעומת עשירים אחדים גדולים, נמצאים עניים לאלפים אשר מחסרון עבודה ופרנסה מתים ממש ברעב. העשירים מהם יושבים בהיכלי שיש וכל טוב בידם, והעניים דרים בחורים ובמחילות, מראה מחריד כליות ולב".
הפערים בין עשירים לעניים בקהילה היהודית הגדולה בחאלב לא היו כה מנקרי עיניים, וזאת הודות למעמד בינוני רחב. ועדיין, גם בחאלב היו מופעים של אורח חיים ראוותני. הרב אברהם ענתיבי מעניק תיאור מריר-משעשע לתופעה זו: "וכמו שאנו רואים בעינינו, היום אפילו מי שאינו עשיר מוציא על אשתו במלבושים נאים מכדי יכולתו ועל כורחו דוחק את עצמו ומביא לה את כל חפצה אשר שאלה, יען שכל אשה עינה צרה בחברתה והיא מתקנאה ממנה, וכשרואה שחברתה לובשת בגדים חמודים, אז עובר עליה רוח קנאה ורוצה ללבוש כמותה ומריבה עם בעלה וצועקה עליו לילה ויום" (הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב").
ממוצע האוכלוסייה בשנים 1840–1880 (מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב")
עיר מוסלמים נוצרים יהודים שיעור היהודים באוכלוסייה
דמשק 110,000 16,000 6,500 5%
חאלב 66,750 18,000 6,850 8%
1900 | עם לבדד ישכון
בראשית המאה ה-20 הלכה האימפריה העותמאנית ונחלשה, בין השאר בגלל סולטנים מושחתים, ניוון ביורוקרטי ופיגור טכנולוגי, כמו גם תבוסות בשדות הקרב. "האיש החולה על הבוספורוס", כינו אותה בזלזול המעצמות האירופיות. הללו הלכו וביססו ברחבי האימפריה העותמאנית את מוסד ה"קפיטולציות", שהעניק זכויות מיוחדות לנתיניהם, ובכך נגסו בסמכויות האימפריה. מהלך זה, לצד הרפורמות הרבות שתיקנו העותמאנים לטובת המיעוטים הנוצריים והיהודיים, עורר עוינות מצד החברה המוסלמית, שהגיעה לשיאה בשנת 1860, בטבח שביצע ההמון המוסלמי באוכלוסייה הנוצרית.
הפעילות הכלכלית האירופית האינטנסיבית בסוריה, שדחקה את רגליהם של הסוחרים המוסלמים, כמו גם ההתנגדות לרפורמות, הובילו להתגבשות תנועות לאומיות סוריות, שחתרו בשלהי המאה ה-19 לכונן מדינה ערבית תחת שלטונו של השָריף של מכה.
שלא כמו עמיתיהם הנוצרים, שביקשו להשתלב בתנועת ההתעוררות הלאומית הסורית, היהודים בחרו להתבדל ולשמר את זהותם הקהילתית, ובכך לקיים נבואתו של בלעם, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
במחצית המאה ה-19 החלה תנועת הגירה יהודית מהעיר חאלב. המהגרים ייסדו קהילות במנצ'סטר, בואנוס-איירס, מקסיקו-סיטי, סאו-פאולו ובארצות-הברית, במיוחד בברוקלין, ניו-יורק. אחרים עשו את דרכם לביירות ולקהיר. הסיבה המרכזית לכך היתה פתיחתה של תעלת סואץ (1869), אשר חיזקה את המסחר בדרך הים על פני המסחר בדרך היבשה, שעליו היתה פרנסתם של רבים מיהודי חאלב.
במקביל הלך והתרופף המבנה המסורתי של הקהילה בחאלב עקב חדירת רוחות החילון וההשכלה מאירופה. דוגמאות מובהקות לכך היו הקמת רשת בתי-הספר של תנועת כי"ח, הניסיון לייסד קהילה רפורמית בחאלב וביטויים של זלזול בהנהגה הרבנית המקומית. הבולטים שבקוראי התיגר על ההגמוניה הרבנית היו גבירי משפחת פרחי בדמשק, שעליהם אמר הרב חיים מימון טובי: "אכן לא צייתי לדינא וקשים הם מאוד-מאוד" (אכן לא מצייתים לדין וקשים הם מאוד-מאוד).
1925 | ציונים? לא בבית-ספרנו
בשנת 1908 התחוללה בטורקיה מהפכת "הטורקים הצעירים". במסגרת השאיפה להטמיע את עמי האימפריה בלאום הטורקי, נחקק בשנת 1909 חוק גיוס חובה גם ללא-מוסלמים. החוק והשלכותיו, כמו גם האכזבה מהבטחות השווא לשוויון וההזדמנויות הקורצות שמעבר לים, הביאו לגל הגירה שני של יהודי סוריה. בעשור הראשון של המאה ה-20 היגרו מדמשק כ-2,000 צעירים יהודים, שנחשבו עד אז חוד החנית שנועד להצעיד את הקהילה לעידן המודרני.
עם תום מלחמת העולם הראשונה, במסגרת משחק המונופול בין המעצמות, קיבלה צרפת את המנדט על סוריה. הלאומנים הסורים לא אהבו, בלשון המעטה, את הריבונות הצרפתית, ואירגנו מסעות הסתה שכללו הפגנות ומעשי אלימות. אלה הגיעו לשיאם בשנת 1925, במרד שפרץ בהר הדרוזים בדמשק. המרד, שהתפשט בכל רחבי סוריה, פגע גם בחוליה החלשה, המיעוט היהודי: המון ערבי מוסת חדר לרובע היהודי בדמשק, השחית רכוש רב ורצח עוברי אורח. אחד המניעים לפרץ השנאה האלים היה ההתנגדות לתנועה הציונית, שצברה כוח בארץ ישראל השכנה. הסורים הלאומנים הזדהו עם הפלסטינים תושבי ארץ ישראל, וכל הכרזות התמיכה של היהודים הסורים בסוריה היו לשווא; הם הואשמו שוב ושוב בכך שהם ציונים.
1942 | מהגרים או חלוצים
בשנת 1932 היגרו לארץ ישראל כ-10,000 יהודים מארצות מרכז אירופה. בישיבת מועצת מפא"י שנערכה ב-19 בינואר 1933 אמר דוד בן-גוריון שהציונות "הפכה בן-לילה מתנועה של חלוצים, יחידי סגולה, שעלו לארץ מתוך חזון ואמונה, לתנועה רחבה של מבקשי הצלה, תנועת מהגרים המונית". העקיצה ששלח מנהיג מפא"י כלפי יהודי גרמניה שעלו לארץ ממניעים תועלתניים ולא אידיאולוגיים כוונה גם כלפי העלייה היהודית הסורית של אותן שנים.
ברם, אף שהמעבר מסוריה לארץ ישראל לא היה כרוך בקשיים מיוחדים, רק מעטים קפצו על המציאה: ההערכה היא כי מספר העולים מסוריה עד שנת 1931 היה כ-1,250 איש. הסיבה לכך היתה, בין השאר, יחסו ההוגן והמיטיב של השלטון הצרפתי כלפי יהודי סוריה באותה העת. המגמה השתנתה במהלך השנים 1932– 1936, אז עלו לארץ מדי שנה יותר עולים מאשר בכל השנים עד אז. הסיבה לכך היתה השפל הכלכלי העולמי, שפגע קשות בסוריה, ומצבה הטוב יחסית של פלשתינה אז. "אין אוטובוס עוזב את דמשק בלי נוסעים יהודים", כתב אליהו כהן שליח מא"י, בשלהי 1934. למרבה האירוניה, האחראים לפריחה הכלכלית בארץ ישראל היו, מבחינות רבות, דווקא בני העלייה היהודית מגרמניה שבן-גוריון עקץ, וזאת בזכות הפיתוח התעשייתי שיזמו והובילו.
בשנים 1936–1939 התחולל בארץ ישראל המרד הערבי הגדול, שהדיו הגיעו גם לידיעת הלאומנים הסורים. בשנת 1942 הותקף הרובע היהודי בדמשק לאחר שמועת שווא כי שטחי סוריה יצורפו לשטחי מדינת ישראל העתידית. בשנים 1938–1942 עלו מסוריה לארץ ישראל כ-7,000 יהודים בעזרת המוסד לעלייה ב'. במִפקד אוכלוסין שנערך באותה העת בסוריה נרשמו כ-30 אלף יהודים.
2000 | הפליטים היהודים מסוריה
בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל. יומיים לאחר מכן התנפל המון ערבי על השכונות היהודיות בערי סוריה, הצית בתי-כנסת וקרא לנקמה ביהודים. רבים מיהודי חאלב ודמשק נמלטו באותו לילה לביירות, ובהם מנהיגי קהילות רבים. משנה זו ואילך הלך מצבם של יהודי סוריה והידרדר. הם הפכו למיעוט נרדף חסר הגנה, משולל זכויות אזרח בסיסיות, הנתון לחסדי הממשלה הסורית ואזרחיה.
ב-17 בפברואר 1949 שלחה ממשלת סוריה תזכיר למזכיר הליגה הערבית ובו הציעה להחרים את הרכוש היהודי בכל ארצות ערב. בעקבות בריחת היהודים ננטשו מאות בתים ברובע היהודי בדמשק כמו גם מבני ציבור, בתי-ספר, מבנים קהילתיים ועוד. בית-הספר אליאנס, פאר החינוך היהודי, הוחרם, וארמונותיהם של עשירי דמשק הולאמו.
ב-28 בספטמבר 1961 התחוללה בסוריה הפיכה צבאית. בתחילה הביאה זו לשיפור במצבם של היהודים, אולם לאחר כשנה חזרו ההגבלות, המעצרים והתנכלות השלטונות. בשנת 1965, אחרי לכידתו של המרגל הישראלי אלי כהן והוצאתו להורג, גברה העוינות ליהודי סוריה. ארגונים בינלאומיים, ובהם הג'וינט, סייעו ליהודי סוריה בתמיכה כלכלית ובהשגת אשרות כניסה לארצות-הברית. משרד החוץ הישראלי והסוכנות היהודית פנו לגופים בינלאומיים ולמדינות ידידותיות בבקשה שיסייעו ליהודי סוריה לשקם את חייהם. בשנים 1955–1962 עלו לישראל כ-2,500 מיהודי סוריה.
בשנת 1970 עלה חאפז אל-אסד לכס הנשיאות והחל את שלטונה של השושלת העלאווית בסוריה. לקראת סוף שלטונו הורשו יהודי סוריה לעזוב את המדינה, ורובם היגרו לארצות-הברית. בראשית המאה ה-21 נותרו בסוריה כמה עשרות יהודים בלבד.
66 | תאומים זהים
שנת 538 לפנה"ס היתה שנה מכוננת בהיסטוריה של העם היהודי: כורש, מלך פרס, העניק ליהודים את הזכות לשוב ליהודה ולקיים שם אוטונומיה לאומית. בעקבות "הצהרת כורש" עלו לארץ ישראל כ-50 אלף יהודים שגורשו ממנה כ-70 שנה קודם לכן, לגלות בבבל. את המנהיגות המדינית והרוחנית בארץ תפס כעבור זמן עזרא הסופר, שמונה על-ידי השליט הפרסי "להחזיק בית-משפט בכל סוריה ופיניקיה".
ואכן, מקורותיה של ההתיישבות היהודית בסוריה נמשכים עד תקופת המקרא. בהמשך, תחת שלטון האימפריה הסלאוקית (300–200 לפנה"ס), היו ארץ ישראל וסוריה ישות מדינית אחת, שהיתה נתונה למרותו של המושל הסורי. זה ישב בעיר אנטיוכיה, ששימשה המרכז המינהלי של האימפריה (כיום אנטקיה שבדרום טורקיה).
עדות להתפשטות הדמוגרפית היהודית בסוריה אפשר למצוא בדברים שכתב הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני במאה הראשונה לפנה"ס, שציין כי המושלים הסורים הושפעו מההמונים היהודים שחיו בסוריה. עדות אחרת הותיר יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) בספרו "מלחמות היהודים", בפרק על יהודי אנטיוכיה, שם כתב כי "הגזע היהודי [...] הוא רב בשל הקרבה של שתי המדינות. זה היה באנטיוכיה שהם התקהלו במיוחד [...] משום שיורשיו של המלך אנטיוכוס [164–175 לפנה"ס] איפשרו להם לחיות שם בביטחון".
הרומאים, שכבשו את המזרח התיכון בשנת 67 לפנה"ס, העניקו ליהודים בסוריה שוויון זכויות מלא, בדומה לתושבים היוונים, וכן איפשרו להם לשלוח מנחות לבית-המקדש בירושלים. יוספוס פלביוס המשיך וסיפר כי נשים יווניות רבות שחיו בעיר הסורית דמשק נמשכו לאורח החיים היהודי, וכמה מהן אף שמרו שבת והקפידו על דיני טהרה.
ואולם, כל זה לא מנע מתושביה היוונים של העיר לטבוח ביהודים עם פרוץ "המרד הגדול" בירושלים בשנת 66 לספירה. לפי הערכות שונות, בטבח נרצחו אלפי בני-אדם – כמעט כל הקהילה היהודית של דמשק באותה עת.
630 | חוקי העומר
כ-20 שנה חלפו בין הרגע שבו התגלה, על-פי המסורת, המלאך גבריאל למוחמד, נביא האסלאם, על הר חירה – ועד התפשטות האסלאם בכל הארצות של החוף המזרחי של ים התיכון בסוף שנות 630 לספירה.
שושלת הח'ליפים לבית אומיה, שעמדה בראש העולם המוסלמי בראשית הכיבוש האסלאמי, קבעה את העיר דמשק כבירת האימפריה הערבית, ועל-פי מקורות שונים, נהגה ביהודים שחיו בה בסובלנות יחסית.
בסביבות שנת 750 לספירה, עם כיבושה של סוריה על-ידי הח'ליפות העבאסית, השתנה היחס ליהודים: נטל המסים הוכבד, ורבים מהם התאסלמו בכפייה. במהלך תקופה זו עוגן הסטטוס המשפטי של היהודים בכל העולם המוסלמי תחת "אמנת עומר", שהגדירה את היהודים והנוצרים כ"בני-חסות" (ד'ימי). לצד חופש פולחן דתי הצטוו היהודים לשלם מס גולגולות (ג'יזיה) ולציית לשורה של חוקים משפילים, ובהם נעילת נעליים ולבישת גלימות מיוחדות לשם בידולם, וכן היתר רכיבה על חמורים בלבד.
עם התפוררותה של הח'ליפות העבאסית החליפה סוריה ידיים בין שושלות מוסלמיות שונות, ומצבם של היהודים השתנה בהתאם למדיניות השליט התורן. בשנת 969 כבשה השושלת הפטימית את המרחב הסורי והנהיגה יחס חיובי כלפי היהודים. הסיבה לכך, לפי הערכות שונות, היא העובדה שהווזיר הראשון של הפטימים, יעקב אבן-כליס, היה יהודי שהתאסלם אך שמר אמונים לדתו ולבני עמו. אבן-כליס מינה את היהודי מנשה בן-אברהם לעמוד בראש הממשל הסורי. תחת שלטון בן-ישראל נהנו היהודים משגשוג ופריחה, ורבים מהם נטשו את המלאכות המסורתיות לטובת עסקי הבנקאות והמסחר.
הקהילות היהודיות בסוריה התגבשו בכמה ערים מרכזיות, ובהן חאלב, דמשק וצור (היום בלבנון). בתקופה זו ניהלו יהודי סוריה קשר רציף עם חכמי ארץ ישראל, ששמרו על סמכותם הבלעדית בכל הנוגע לענייני דת ואורח חיים. במקביל החלו לצמוח בסוריה תלמידי חכמים יהודים. הבולט שבהם היה רבי ברוך בן יצחק, ששימש רבה הראשי של העיר חאלב וחיבר פירושים מאירי עיניים לתלמוד.
1170 | רושם בתוך יומן מסע
הנוסע בנימין מטודלה נחשב לאחד המתעדים המרכזיים של הקהילות היהודיות. במסגרת מסעותיו לא פסח גם על הקהילה היהודית בסוריה.
על-פי דיווחיו, מקור הפרנסה העיקרי של יהודי סוריה במאה ה-12 היה צביעת בדים וייצור זכוכית. בנימין מטודלה אף מציין כי בתקופה זו התגבשה קבוצה קטנה של יהודים שעסקו במסחר בינלאומי בהצלחה לא מבוטלת. כמו כן, מוסיף ומספר בנימין מטודלה, בעקבות הכיבושים הגדולים של הטורקים הסלג'וקים שהיגרו ממזרח אסיה, ולאחר מכן של הצלבנים שהגיעו מאירופה, נדד המרכז התורני מארץ ישראל לדמשק. אולם למרות נוכחותם המכובדת של בני האליטה החדשים, חכמי דמשק הוסיפו לדבוק במסורת ה"גאונים" מבבל כמעצבי אורח החיים.
בשנת 1170 כבש את סוריה המצביא המוסלמי הגדול צלאח א-דין, שהנהיג יחס סובלני כלפי היהודים, ובשנת 1187 אף התיר להם לשוב לירושלים. על השיפור במעמדם של היהודים באותה עת מלמדת גם רשימתו של המשורר העברי-ספרדי יהודה אלחריזי, שביקר בסוריה בשנת 1210. אלחריזי תיעד בפירוט את שמותיהם של רופאים ופקידי ממשל יהודים רבים, בעיקר מקהילות דמשק וחאלב.
1400 | יא מוסתערב!
טימור לנג (ששמו המקורי טימור קיליצ'י ובתרגום חופשי "ברזל צולע"), מנהיג האימנפריה המונגולית, נחשב לאבי האומה האוזבקית והיה אחד הכובשים האכזריים בהיסטוריה. את נחת זרועו חשו יהודי סוריה בשנת 1400 בקירוב, כשטימור וצבאו פלשו לסוריה, שרפו את דמשק ולקחו בשבי רבים מבני הקהילה.
התאוששותם של בני הקהילה היהודית היתה אטית וקשה. נוסעים יהודים שביקרו בסוריה באותם ימים, ובהם עובדיה מברטנורה, העידו כי הקהילה היהודית בסוריה מנתה באותה עת כ-1,200 משפחות בלבד.
עם גירוש ספרד, בשנת 1492, החלה נדידת יהודים מזרחה, בעיקר לאיטליה וטורקיה, אך גם לסוריה. המפגש בין המגורשים הספרדים ליהודים המקומיים הוביל להתנגשות תרבותית-דתית. היהודים הספרדים כינו את היהודים הסורים המקומיים "מוסתערבים", מאחר שלטעמם הם דמו בתרבותם לשכניהם הערבים.
המחלוקות בין שתי הקבוצות נסבו סביב השפה המדוברת (כידוע, מגורשי ספרד דיברו בשפת הלדינו), המנהגים, אורחות הלבוש, מסורות התפילה ועוד. כתוצאה מהפילוג הקימו היהודים מספרד בערים הגדולות בתי-כנסת ובתי-קברות נפרדים.
1516 | יחסי דת-מדינה
בשנת 1516 החל עידן חדש בהיסטוריה של סוריה. זאת, עם כיבוש מרבית העולם הערבי על-ידי האימפריה העותמאנית. זו שלטה בסוריה כ-400 שנה ועיצבה את דמותה התרבותית, הכלכלית והחברתית.
מאחר שהחברה העות'מאנית, על כל גווניה, היתה דתית, היא התנהלה על-פי ציוויי הדתות השונות. בהתאם לכך נקבע גם הדגם הכללי של הארגון העירוני העותמאני, ובתוכו גם מודל הקהילה היהודית.
הרב הראשי של הקהילה (החכם באשי) מונה על-ידי ועדה (הקומיסיון), שמינתה גם את ראשיו של בית-הדין הדתי. זה היה מופקד על רוב תחומי החיים היהודיים – גירושים, נישואים, דיני ממונות, דיני בנייה ועוד. חברי הוועדה מונו לפי מפתח של עושר ומעמד בקהילה, והתפקידים עברו מדור לדור. ראיה לכך ניתן למצוא בשמות המשפחה של חברי הוועדה, שלא התחלפו במשך דורות. אמצעי הכפייה של פסקי הדין הרבניים היו מגוונים: מחרמות וקנסות ועד עונשים גופניים. כך למשל מסופר על אב אחד, שבנו הולקה על כפות רגליו בידי מורו וכאשר מחה האב לפני הרב על המלקות, פסק האחרון מלקות גם לאב.
בסוריה פעלו אז קהילות יהודיות רבות, החל בשתי הקהילות הגדולות של דמשק וחאלב וכלה בקהילות חאמה, טריפולי, ביירות, צידון, בעל-בק ובניאס. בתקופת זו התחזקו הקשרים בין קהילות יהודיות רבות במזרח התיכון, ובהן קהילות סוריה וארץ ישראל, מאחר שכולן היו נתונות למרותו של אותו מנגנון שלטוני.
1666 | חבלי משיח
במאות ה-16 וה-17 היתה דמשק למרכז חשוב של תורת הסוד והקבלה מייסודו של האר"י, בעיקר בזכותן של שתי דמויות רבות השפעה שהתגוררו בעיר בשכנות: רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש מצפת, והמשורר והמוזיקאי הדגול רבי ישראל נג'ארה.
רבי ויטאל, שעזב את צפת לאחר מותו של האר"י, קבע את מושבו בדמשק, שם גם נפטר. ויטאל משך אליו תלמידים רבים מארץ ישראל ומארצות אחרות, וקברו בדמשק שימש עד סוף המאה ה-20 אתר עלייה לרגל. ויטאל החל מסורת חסידית-קבלית שלפיה התלמיד מעלה על הכתב את דברי רבו. החרו החזיקו אחריו רבי יעקב-יוסף, שהעלה על הכתב את דברי מורו הבעל שם-טוב; רבי נתן, שהפיץ את תורת רבי נחמן מברסלב; ומאוחר יותר הרב צבי יהודה קוק, שכתב את דברי אביו, הראי"ה קוק. שיריו של רבי ישראל נג'ארה, שנפוצו ברחבי העולם היהודי, השפיעו במידה עצומה על התפתחות השירה הדתית ונחשבים אבן פינה בשירת הבקשות וזמירות השבת עד היום.
בתקופה זו חוו קהילות יהודיות בעולם כולו משבר דתי עמוק עקב פוגרומים שונים, ובעיקר פרעות חמלניצקי באוקראינה ב-1648. על יסודות השבר הזה צמחו כיתות משיחיות שונות. אחת מהן נוסדה על-ידי צעיר תמהוני מאיזמיר שבטורקיה, שבתאי צבי שמו, שהציג את עצמו כנושא הבשורה המשיחית מדורי דורות. משנתו המשיחית של צבי התפשטה ב-1666 בארצות שונות, ובדרכה מערבה חלפה גם בחאלב שבסוריה, שם עשתה נפשות לרוב.
1740 | מושבות הזרים של הפראנקוס
בשנת 1740 הגיע מליוורנו, וונציה, לעיר חאלב יהודי בשם הלל בן שמואל פיג'וטו. היסטוריונים שונים מציינים אירוע זה כרגע שבו נחשפה יהדות סוריה לעולם המודרני ולתמורות שהביא עמו. בית-המסחר שייסדה משפחת פיג'וטו בחאלב שיגשג והיה בתוך כמה שנים לאחד החשובים באזור. בעקבות הצלחתו נהרו לסוריה יהודים אירופים אחרים, ואלה זכו מיהודי המקום בכינוי של כבוד: "סיניוריס פראנקוס".
הפראנקוס, שרובם הגיעו מליוורנו שבוונציה, הקימו בחאלב מושבת סוחרים. כנתינים זרים של מעצמה אירופית, הפראנקוס לא היו כפופים לחוקי האפליה העותמאניים, ובתחילה לא ראו עצמם שייכים לקהילה היהודית והתגוררו במושבה האירופית, יחד עם כל הנתינים הזרים הלא-יהודים. אט-אט השתלבו הפראנקוס במרקם החיים היהודי, לקחו חלק בחיים הדתיים של הקהילה, נשאו נשים מקומיות, הקימו משפחות והתבססו במקום.
הפראנקוס שימשו מעין "נשאי תרבות אירופה" ליהודים במזרח התיכון. מלבושיהם היו שונים, הגברים נהגו לגלח את זקנם וגישתם למעמד האשה היתה ליברלית יותר מן המקובל בסוריה. התבססותם הניחה את התשתית לחדירתה של המודרניזציה לקהילות היהודיות בסוריה, שביטוייה היו רבים: החל בשינויים בהרכב הקהילתי של הישיבות, עבור בהשתלבותם של יהודים מקומיים בעסקי המסחר הבינלאומי וכלה בחדירתו של חינוך אירופי-מודרני למוסדות החינוך היהודיים בסוריה.
1840 | עלילת דמשק
רבים סבורים כי "עלילת דמשק" היתה ביטוי נוסף לחדירת ערכי המערב למרחב המזרחי; ואכן, לא רק פיתוחים מדעיים והשכלה הביאו איתם האירופים, אלא גם דעות קדומות שמקורן בסטריאוטיפים נוצריים עתיקים. הרקע ופרטי הפרשה מזכירים עלילות דם שהתרחשו באירופה: נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי נעלמו, והיהודים הואשמו ברציחתם ובשימוש בדמם לאפיית מצות. בעקבות העלילה נעצרו בכירים בקהילה היהודית ועונו, וכ-63 ילדים יהודים בני שלוש עד עשר נחטפו ועונו בניסיון לסחוט הודאה מהוריהם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם היו המשורר היהודי היינריך היינה והשר משה מונטיפיורי, שדרש מהסולטן העותמאני לפעול למיגור עלילות הדם.
בסופו של דבר היתה זו משפחת רוטשילד שהביאה לסופה של הפרשה העגומה: בני רוטשילד חשפו מסמכים שתיעדו את הפרשה והפיצו אותם בעיתונות הבינלאומית. החשיפה חוללה סערה בדעת הקהל העולמית, ובתוך זמן קצר שוחררו שבעת האסירים שנותרו בחיים – אחרי חודשים ארוכים של עינויים קשים.
"עלילת דמשק" הוסיפה להשפיע על היחסים בין יהודים לערבים עד סוף המאה ה-20. בשנת 1983, בשלהי ימי מלחמת לבנון, פירסם שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס ספר בשם "מצות ציון", ובו חזר על עלילת דמשק. בשער הספר הודפס ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד, ובהקדמה לספר נכתב שהאירועים ההיסטוריים נכונים גם לימינו. טלאס אף המליץ שלא לכונן שלום עם היהודים, ועל נשיא מצרים אנואר סאדאת אמר ש"מכר את נשמתו לשטן".
1869 | העם דורש צדק חברתי
אילו היתה נערכת במחצית המאה-19 רשימת "100 האנשים העשירים בדמשק", סביר להניח שכמה משפחות יהודיות היו מככבות במקומות גבוהים בה. ואכן, עושרן של כמה מן המשפחות היהודיות בעיר, כעשר במספר, היה עצום לפי כל קנה מידה. נוסע שביקר בארמונות שבהם התגוררו המשפחות הללו כותב כי "יופי הבתים אין לשער אשר לא ראיתי אפילו בענגלאנד [באנגליה], שהבתים מצופים בזהב ובכל חצר וחצר יש בריכות מים ואילנות". מבקרים אחרים תיארו את לבושן יוצא הדופן של נשות המעמד העליון, על שפעת היהלומים והאבנים היקרות שענדו. מבקר אחר מתייחס לטיולים היומיים שערכו היהודים עתירי הממון, בעודם רכובים על אתונות צחורות, המקבילות לרכבי היוקרה של ימינו.
ברם, רוב יהודי דמשק חיו בעוני רב. עדות לכך מספק קארל נטר, שליח רשת כי"ח (כל ישראל חברים) לסוריה, שכתב בשנת 1869 כי "לעומת עשירים אחדים גדולים, נמצאים עניים לאלפים אשר מחסרון עבודה ופרנסה מתים ממש ברעב. העשירים מהם יושבים בהיכלי שיש וכל טוב בידם, והעניים דרים בחורים ובמחילות, מראה מחריד כליות ולב".
הפערים בין עשירים לעניים בקהילה היהודית הגדולה בחאלב לא היו כה מנקרי עיניים, וזאת הודות למעמד בינוני רחב. ועדיין, גם בחאלב היו מופעים של אורח חיים ראוותני. הרב אברהם ענתיבי מעניק תיאור מריר-משעשע לתופעה זו: "וכמו שאנו רואים בעינינו, היום אפילו מי שאינו עשיר מוציא על אשתו במלבושים נאים מכדי יכולתו ועל כורחו דוחק את עצמו ומביא לה את כל חפצה אשר שאלה, יען שכל אשה עינה צרה בחברתה והיא מתקנאה ממנה, וכשרואה שחברתה לובשת בגדים חמודים, אז עובר עליה רוח קנאה ורוצה ללבוש כמותה ומריבה עם בעלה וצועקה עליו לילה ויום" (הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב").
ממוצע האוכלוסייה בשנים 1840–1880 (מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב")
עיר מוסלמים נוצרים יהודים שיעור היהודים באוכלוסייה
דמשק 110,000 16,000 6,500 5%
חאלב 66,750 18,000 6,850 8%
1900 | עם לבדד ישכון
בראשית המאה ה-20 הלכה האימפריה העותמאנית ונחלשה, בין השאר בגלל סולטנים מושחתים, ניוון ביורוקרטי ופיגור טכנולוגי, כמו גם תבוסות בשדות הקרב. "האיש החולה על הבוספורוס", כינו אותה בזלזול המעצמות האירופיות. הללו הלכו וביססו ברחבי האימפריה העותמאנית את מוסד ה"קפיטולציות", שהעניק זכויות מיוחדות לנתיניהם, ובכך נגסו בסמכויות האימפריה. מהלך זה, לצד הרפורמות הרבות שתיקנו העותמאנים לטובת המיעוטים הנוצריים והיהודיים, עורר עוינות מצד החברה המוסלמית, שהגיעה לשיאה בשנת 1860, בטבח שביצע ההמון המוסלמי באוכלוסייה הנוצרית.
הפעילות הכלכלית האירופית האינטנסיבית בסוריה, שדחקה את רגליהם של הסוחרים המוסלמים, כמו גם ההתנגדות לרפורמות, הובילו להתגבשות תנועות לאומיות סוריות, שחתרו בשלהי המאה ה-19 לכונן מדינה ערבית תחת שלטונו של השָריף של מכה.
שלא כמו עמיתיהם הנוצרים, שביקשו להשתלב בתנועת ההתעוררות הלאומית הסורית, היהודים בחרו להתבדל ולשמר את זהותם הקהילתית, ובכך לקיים נבואתו של בלעם, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
במחצית המאה ה-19 החלה תנועת הגירה יהודית מהעיר חאלב. המהגרים ייסדו קהילות במנצ'סטר, בואנוס-איירס, מקסיקו-סיטי, סאו-פאולו ובארצות-הברית, במיוחד בברוקלין, ניו-יורק. אחרים עשו את דרכם לביירות ולקהיר. הסיבה המרכזית לכך היתה פתיחתה של תעלת סואץ (1869), אשר חיזקה את המסחר בדרך הים על פני המסחר בדרך היבשה, שעליו היתה פרנסתם של רבים מיהודי חאלב.
במקביל הלך והתרופף המבנה המסורתי של הקהילה בחאלב עקב חדירת רוחות החילון וההשכלה מאירופה. דוגמאות מובהקות לכך היו הקמת רשת בתי-הספר של תנועת כי"ח, הניסיון לייסד קהילה רפורמית בחאלב וביטויים של זלזול בהנהגה הרבנית המקומית. הבולטים שבקוראי התיגר על ההגמוניה הרבנית היו גבירי משפחת פרחי בדמשק, שעליהם אמר הרב חיים מימון טובי: "אכן לא צייתי לדינא וקשים הם מאוד-מאוד" (אכן לא מצייתים לדין וקשים הם מאוד-מאוד).
1925 | ציונים? לא בבית-ספרנו
בשנת 1908 התחוללה בטורקיה מהפכת "הטורקים הצעירים". במסגרת השאיפה להטמיע את עמי האימפריה בלאום הטורקי, נחקק בשנת 1909 חוק גיוס חובה גם ללא-מוסלמים. החוק והשלכותיו, כמו גם האכזבה מהבטחות השווא לשוויון וההזדמנויות הקורצות שמעבר לים, הביאו לגל הגירה שני של יהודי סוריה. בעשור הראשון של המאה ה-20 היגרו מדמשק כ-2,000 צעירים יהודים, שנחשבו עד אז חוד החנית שנועד להצעיד את הקהילה לעידן המודרני.
עם תום מלחמת העולם הראשונה, במסגרת משחק המונופול בין המעצמות, קיבלה צרפת את המנדט על סוריה. הלאומנים הסורים לא אהבו, בלשון המעטה, את הריבונות הצרפתית, ואירגנו מסעות הסתה שכללו הפגנות ומעשי אלימות. אלה הגיעו לשיאם בשנת 1925, במרד שפרץ בהר הדרוזים בדמשק. המרד, שהתפשט בכל רחבי סוריה, פגע גם בחוליה החלשה, המיעוט היהודי: המון ערבי מוסת חדר לרובע היהודי בדמשק, השחית רכוש רב ורצח עוברי אורח. אחד המניעים לפרץ השנאה האלים היה ההתנגדות לתנועה הציונית, שצברה כוח בארץ ישראל השכנה. הסורים הלאומנים הזדהו עם הפלסטינים תושבי ארץ ישראל, וכל הכרזות התמיכה של היהודים הסורים בסוריה היו לשווא; הם הואשמו שוב ושוב בכך שהם ציונים.
1942 | מהגרים או חלוצים
בשנת 1932 היגרו לארץ ישראל כ-10,000 יהודים מארצות מרכז אירופה. בישיבת מועצת מפא"י שנערכה ב-19 בינואר 1933 אמר דוד בן-גוריון שהציונות "הפכה בן-לילה מתנועה של חלוצים, יחידי סגולה, שעלו לארץ מתוך חזון ואמונה, לתנועה רחבה של מבקשי הצלה, תנועת מהגרים המונית". העקיצה ששלח מנהיג מפא"י כלפי יהודי גרמניה שעלו לארץ ממניעים תועלתניים ולא אידיאולוגיים כוונה גם כלפי העלייה היהודית הסורית של אותן שנים.
ברם, אף שהמעבר מסוריה לארץ ישראל לא היה כרוך בקשיים מיוחדים, רק מעטים קפצו על המציאה: ההערכה היא כי מספר העולים מסוריה עד שנת 1931 היה כ-1,250 איש. הסיבה לכך היתה, בין השאר, יחסו ההוגן והמיטיב של השלטון הצרפתי כלפי יהודי סוריה באותה העת. המגמה השתנתה במהלך השנים 1932– 1936, אז עלו לארץ מדי שנה יותר עולים מאשר בכל השנים עד אז. הסיבה לכך היתה השפל הכלכלי העולמי, שפגע קשות בסוריה, ומצבה הטוב יחסית של פלשתינה אז. "אין אוטובוס עוזב את דמשק בלי נוסעים יהודים", כתב אליהו כהן שליח מא"י, בשלהי 1934. למרבה האירוניה, האחראים לפריחה הכלכלית בארץ ישראל היו, מבחינות רבות, דווקא בני העלייה היהודית מגרמניה שבן-גוריון עקץ, וזאת בזכות הפיתוח התעשייתי שיזמו והובילו.
בשנים 1936–1939 התחולל בארץ ישראל המרד הערבי הגדול, שהדיו הגיעו גם לידיעת הלאומנים הסורים. בשנת 1942 הותקף הרובע היהודי בדמשק לאחר שמועת שווא כי שטחי סוריה יצורפו לשטחי מדינת ישראל העתידית. בשנים 1938–1942 עלו מסוריה לארץ ישראל כ-7,000 יהודים בעזרת המוסד לעלייה ב'. במִפקד אוכלוסין שנערך באותה העת בסוריה נרשמו כ-30 אלף יהודים.
2000 | הפליטים היהודים מסוריה
בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל. יומיים לאחר מכן התנפל המון ערבי על השכונות היהודיות בערי סוריה, הצית בתי-כנסת וקרא לנקמה ביהודים. רבים מיהודי חאלב ודמשק נמלטו באותו לילה לביירות, ובהם מנהיגי קהילות רבים. משנה זו ואילך הלך מצבם של יהודי סוריה והידרדר. הם הפכו למיעוט נרדף חסר הגנה, משולל זכויות אזרח בסיסיות, הנתון לחסדי הממשלה הסורית ואזרחיה.
ב-17 בפברואר 1949 שלחה ממשלת סוריה תזכיר למזכיר הליגה הערבית ובו הציעה להחרים את הרכוש היהודי בכל ארצות ערב. בעקבות בריחת היהודים ננטשו מאות בתים ברובע היהודי בדמשק כמו גם מבני ציבור, בתי-ספר, מבנים קהילתיים ועוד. בית-הספר אליאנס, פאר החינוך היהודי, הוחרם, וארמונותיהם של עשירי דמשק הולאמו.
ב-28 בספטמבר 1961 התחוללה בסוריה הפיכה צבאית. בתחילה הביאה זו לשיפור במצבם של היהודים, אולם לאחר כשנה חזרו ההגבלות, המעצרים והתנכלות השלטונות. בשנת 1965, אחרי לכידתו של המרגל הישראלי אלי כהן והוצאתו להורג, גברה העוינות ליהודי סוריה. ארגונים בינלאומיים, ובהם הג'וינט, סייעו ליהודי סוריה בתמיכה כלכלית ובהשגת אשרות כניסה לארצות-הברית. משרד החוץ הישראלי והסוכנות היהודית פנו לגופים בינלאומיים ולמדינות ידידותיות בבקשה שיסייעו ליהודי סוריה לשקם את חייהם. בשנים 1955–1962 עלו לישראל כ-2,500 מיהודי סוריה.
בשנת 1970 עלה חאפז אל-אסד לכס הנשיאות והחל את שלטונה של השושלת העלאווית בסוריה. לקראת סוף שלטונו הורשו יהודי סוריה לעזוב את המדינה, ורובם היגרו לארצות-הברית. בראשית המאה ה-21 נותרו בסוריה כמה עשרות יהודים בלבד.
רפאל קצין
(אישיות)Raphael Kazin (1818-1871), rabbi of Baghdad, Iraq, born in Aleppo, Syria (then part of the Ottoman Empire). When his father died he visited Eretz Israel and then Persia. He was an accomplished scholar and persuasive preacher.
His arrival in Baghdad and his announcement that he was an envoy from the Holy Land, caused a split in the community with many of the wealthy members of the community supporting his appointment as head of the local Beth Din instead of the incumbent Elijah Obadiah. Without a resolution of the dispute, Kazin left Baghdad in 1847 and went to Constantinople where he persuaded the Sultan who gave him a letter of appointment as 'Chief Rabbi' of Baghdad, an office which has not existed previously. He served in this position until 1852, when Rabbi Obadiah was chosen in his place and Kazin was forced to return to Aleppo.
He published an appeal to the Jews of Europe to come to the aid of the Jews of Persia whose position was often very difficult and who were often persecuted by the Moslems. He also produced polemical works against Christianity.
אלי כהן
(אישיות)Eli Cohen (1924 - 1965), Israeli secret agent.
Born in Alexandria, Egypt. He was an outstanding student and an Egyptian patriot, working for the Egyptian nationalist movement. He began to study electricity at Farouk University in Alexandria, but had to leave with other Jewish students following the establishment of the State of Israel. Cohen became involved in underground Zionist activities and was imprisoned by the Egyptians and then expelled from Egypt. After going to Israel in 1957 he joined the Mossad and was sent to Syria to infiltrate the higher ranks. His cover was so successful in Damascus that he was even proposed as a cabinet minister. All the time he was relaying crucial military information back to Israel. In 1965 he was apprehended by new tracking equipment which detected his illicit transmitter and a search of his room revealed a photography laboratory. Initially the Syrians thought he was an Arab but under torture he revealed his identity. He was publicly hanged in Damascus.
טאויל
(שם משפחה)TAWIL
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי. שם המשפחה טאויל נגזר ממילה ערבית שפירושה "גבוה", "ארוך".על פי המסורת של משפחת טאויל מהעיר חאלב בסוריה, שבניה נחשבים לצאצאיו של אלי הכהן המקראי, מקור השם בברכה "איטואל אומרק" ("שתזכה בחיים ארוכים". מאחר שבניו של אלי הכהן היו חוטאים שנענשו ע"י האל, בני הקהילה נהגו לברך את בני המשפחה בברכה "איטואל אומרק טאויל", אשר הפכה לכינוי שלהם ובמרוצת הזמן גם לשם משפחה קבוע.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי. שם המשפחה טאויל נגזר ממילה ערבית שפירושה "גבוה", "ארוך".על פי המסורת של משפחת טאויל מהעיר חאלב בסוריה, שבניה נחשבים לצאצאיו של אלי הכהן המקראי, מקור השם בברכה "איטואל אומרק" ("שתזכה בחיים ארוכים". מאחר שבניו של אלי הכהן היו חוטאים שנענשו ע"י האל, בני הקהילה נהגו לברך את בני המשפחה בברכה "איטואל אומרק טאויל", אשר הפכה לכינוי שלהם ובמרוצת הזמן גם לשם משפחה קבוע.
ספרא
(שם משפחה)SAFRA
לשם זה (כמו לרבים אחרים) קיים יותר מהסבר אחד.
שם המשפחה ספרא משתייך לקבוצת שמות משפחה שנגזרו מעולם הפולחן היהודים ומתארים תשמישי קדושה, תפקידים בקודש או פעולות במסגרת התפילה.
ספרא היא מילה ארמית שפירושה "סופר".
לפי הסבר אחר, ספרא משתייך לקבוצת שמות משפחה שנובעים מעיסוק (או מחומר גלם או מוצר מוגמר אשר להם זיקה ישירה או עקיפה אל המקצוע). השם ספרא נגזר ממילה ערבית שפירושה צהוב, ואפשר כי מדובר בכינוי לסוחר בזעפרן ותבלינים, או לאדם "צהוב", כלומר חיוור-פנים. במקרים כאלה, השם היה בראשיתו כינוי אישי, ובמרוצת הדורות נהפך לשם משפחה קבוע.
אישים נודעים ששם משפחתם ספרא: רב ספרא, המוזכר בתלמוד כמי שחי בבבל ונסע לארץ ישראל. במאה ה-17, יהודי ששמו יעקב לוי ספרא מהעיירה טומושוב לובלסקי, פולין, ייצג את קהילתו ב"וועד ארבע ארצות".
במאה ה-20 רבים מבניה של משפחת ספרא שמוצאה בעיר חאלב בסוריה התפרסמו כאנשי עסקים מצליחים ברחבי העולם.
לשם זה (כמו לרבים אחרים) קיים יותר מהסבר אחד.
שם המשפחה ספרא משתייך לקבוצת שמות משפחה שנגזרו מעולם הפולחן היהודים ומתארים תשמישי קדושה, תפקידים בקודש או פעולות במסגרת התפילה.
ספרא היא מילה ארמית שפירושה "סופר".
לפי הסבר אחר, ספרא משתייך לקבוצת שמות משפחה שנובעים מעיסוק (או מחומר גלם או מוצר מוגמר אשר להם זיקה ישירה או עקיפה אל המקצוע). השם ספרא נגזר ממילה ערבית שפירושה צהוב, ואפשר כי מדובר בכינוי לסוחר בזעפרן ותבלינים, או לאדם "צהוב", כלומר חיוור-פנים. במקרים כאלה, השם היה בראשיתו כינוי אישי, ובמרוצת הדורות נהפך לשם משפחה קבוע.
אישים נודעים ששם משפחתם ספרא: רב ספרא, המוזכר בתלמוד כמי שחי בבבל ונסע לארץ ישראל. במאה ה-17, יהודי ששמו יעקב לוי ספרא מהעיירה טומושוב לובלסקי, פולין, ייצג את קהילתו ב"וועד ארבע ארצות".
במאה ה-20 רבים מבניה של משפחת ספרא שמוצאה בעיר חאלב בסוריה התפרסמו כאנשי עסקים מצליחים ברחבי העולם.
דמשק
(שם משפחה)DAMESHEK
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם המשפחה היהודי דמשק מבוסס על שמה של העיר דמשק, בירת סוריה, שההסטוריה שלה קשורה בזאת של ארץ ישראל.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי כוללים את המחבר הרב אברהם אליעזר יוסף דמשק (1847-1772) אשר חי בפולין, והרופא והמחנך האמריקאי יליד רוסיה, ויליאם דמשק, אשר חי במאה ה-20.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם המשפחה היהודי דמשק מבוסס על שמה של העיר דמשק, בירת סוריה, שההסטוריה שלה קשורה בזאת של ארץ ישראל.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי כוללים את המחבר הרב אברהם אליעזר יוסף דמשק (1847-1772) אשר חי בפולין, והרופא והמחנך האמריקאי יליד רוסיה, ויליאם דמשק, אשר חי במאה ה-20.
עטיה
(שם משפחה)ATTIA, ATIA, ATIYA, ATHIAS שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.
עטיה הוא שם פרטי ערבי שפירושו "מתנת אל". כשם משפחה יהודי, לעטיה יש מספר גרסאות, מרביתן נפוצות בקרב משפחות יהודיות שמוצאן בארצות שמסביב לים התיכון. עטיאס מתועד במאה ה-16 בארץ ישראל ובאיטליה; עטיה במאה ה-18 בצפון סוריה; אטיאס בשנת 1792 באמריקה; ועטייס ב-1793 באמריקה. במאה ה-19, עטיה מתועד כשם משפחה יהודיבכתובה מ-15 באוקטובר 1845, של משה בנו שלדויד עטיה מטוניס, ושל רעיתו ריינה, בתו של דניאל דה פס.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיעטיה כוללים את הרב ישעיה בן חיים עטיה (1780-1732) אשר חי בחלב, צפון סוריה.
עטיה הוא שם פרטי ערבי שפירושו "מתנת אל". כשם משפחה יהודי, לעטיה יש מספר גרסאות, מרביתן נפוצות בקרב משפחות יהודיות שמוצאן בארצות שמסביב לים התיכון. עטיאס מתועד במאה ה-16 בארץ ישראל ובאיטליה; עטיה במאה ה-18 בצפון סוריה; אטיאס בשנת 1792 באמריקה; ועטייס ב-1793 באמריקה. במאה ה-19, עטיה מתועד כשם משפחה יהודיבכתובה מ-15 באוקטובר 1845, של משה בנו שלדויד עטיה מטוניס, ושל רעיתו ריינה, בתו של דניאל דה פס.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיעטיה כוללים את הרב ישעיה בן חיים עטיה (1780-1732) אשר חי בחלב, צפון סוריה.
צפדיה
(שם משפחה)SAFDIE
SAFDIA, TZFADIA, TZFADIE
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם משפחה זה נגזר מסאפד, שמה בערבית של העיר צפת בצפון הגליל. על פי המסורת המשפחתית מקורו של השם צפדיה בכינוי בערבית שניתן לקבוצה של יהודים יוצאי צפת אשר התיישבו בעיר חלב בצפון סוריה ככל הנראה כבר במאה ה-17. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.
אנשים בעלי שם הנושאים את שם המשפחה צפדיה כוללים את משה צפדיה (נולד ב-1938), אדריכל, מעצב, מחנך ומחבר הקנדי יליד ישראל בעל מוניטין עולמי.
בהואבה
(שם משפחה)BAHUABE
BAHUABA
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם משפחה זה נגזר מהמלה בהואבה (بوابة), שפירושה בערבית "שער". על פי המסורת המשפחתית מקורו של השם בהואבה בכינוי בערבית שניתן למשפחה יהודית אשר התגוררה בסמוך לאחד משערי העיר העתיקה של חלב בצפון סוריה. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.
אנשים בעלי שם הנושאים את שם המשפחה בהואבה כוללים את הרב משה בהואבה צפדיה, יליד חלב אשר נפטר בישראל בשנת 1950.
דניס אמון מספרת על חייה בסוריה
(וידאו)דניז אמון לבית נחמד, תושבת שיקגו, (נפטרה), נולדה בעיר חאלב בסוריה בשנת 1926. בעדות זו משנת 2011 היא מספרת את חיי משפחתה בסוריה ובלבנון לפני הגירתה לארה"ב.
סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.