דלג לתוכן האתר >

אלי כהן

Eli Cohen (1924 - 1965), Israeli secret agent.

Born in Alexandria, Egypt. He was an outstanding student and an Egyptian patriot, working for the Egyptian nationalist movement. He began to study electricity at Farouk University in Alexandria, but had to leave with other Jewish students following the establishment of the State of Israel. Cohen became involved in underground Zionist activities and was imprisoned by the Egyptians and then expelled from Egypt. After going to Israel in 1957 he joined the Mossad and was sent to Syria to infiltrate the higher ranks. His cover was so successful in Damascus that he was even proposed as a cabinet minister. All the time he was relaying crucial military information back to Israel. In 1965 he was apprehended by new tracking equipment which detected his illicit transmitter and a search of his room revealed a photography laboratory. Initially the Syrians thought he was an Arab but under torture he revealed his identity. He was publicly hanged in Damascus.

COHEN, KOHEN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים).

כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאציו של אהרון הכהן, אחיו הבכור של משה רבינו. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם כהן. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm).

קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). בחלק מהמקרים השם כהן הפך לחלק מנוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) . התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים.

כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

ציוני דרך בתולדות יהודי סוריה


66 | תאומים זהים

שנת 538 לפנה"ס היתה שנה מכוננת בהיסטוריה של העם היהודי: כורש, מלך פרס, העניק ליהודים את הזכות לשוב ליהודה ולקיים שם אוטונומיה לאומית. בעקבות "הצהרת כורש" עלו לארץ ישראל כ-50 אלף יהודים שגורשו ממנה כ-70 שנה קודם לכן, לגלות בבבל. את המנהיגות המדינית והרוחנית בארץ תפס כעבור זמן עזרא הסופר, שמונה על-ידי השליט הפרסי "להחזיק בית-משפט בכל סוריה ופיניקיה".
ואכן, מקורותיה של ההתיישבות היהודית בסוריה נמשכים עד תקופת המקרא. בהמשך, תחת שלטון האימפריה הסלאוקית (300–200 לפנה"ס), היו ארץ ישראל וסוריה ישות מדינית אחת, שהיתה נתונה למרותו של המושל הסורי. זה ישב בעיר אנטיוכיה, ששימשה המרכז המינהלי של האימפריה (כיום אנטקיה שבדרום טורקיה).
עדות להתפשטות הדמוגרפית היהודית בסוריה אפשר למצוא בדברים שכתב הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני במאה הראשונה לפנה"ס, שציין כי המושלים הסורים הושפעו מההמונים היהודים שחיו בסוריה. עדות אחרת הותיר יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) בספרו "מלחמות היהודים", בפרק על יהודי אנטיוכיה, שם כתב כי "הגזע היהודי [...] הוא רב בשל הקרבה של שתי המדינות. זה היה באנטיוכיה שהם התקהלו במיוחד [...] משום שיורשיו של המלך אנטיוכוס [164–175 לפנה"ס] איפשרו להם לחיות שם בביטחון".
הרומאים, שכבשו את המזרח התיכון בשנת 67 לפנה"ס, העניקו ליהודים בסוריה שוויון זכויות מלא, בדומה לתושבים היוונים, וכן איפשרו להם לשלוח מנחות לבית-המקדש בירושלים. יוספוס פלביוס המשיך וסיפר כי נשים יווניות רבות שחיו בעיר הסורית דמשק נמשכו לאורח החיים היהודי, וכמה מהן אף שמרו שבת והקפידו על דיני טהרה.
ואולם, כל זה לא מנע מתושביה היוונים של העיר לטבוח ביהודים עם פרוץ "המרד הגדול" בירושלים בשנת 66 לספירה. לפי הערכות שונות, בטבח נרצחו אלפי בני-אדם – כמעט כל הקהילה היהודית של דמשק באותה עת.


630 | חוקי העומר

כ-20 שנה חלפו בין הרגע שבו התגלה, על-פי המסורת, המלאך גבריאל למוחמד, נביא האסלאם, על הר חירה – ועד התפשטות האסלאם בכל הארצות של החוף המזרחי של ים התיכון בסוף שנות 630 לספירה.
שושלת הח'ליפים לבית אומיה, שעמדה בראש העולם המוסלמי בראשית הכיבוש האסלאמי, קבעה את העיר דמשק כבירת האימפריה הערבית, ועל-פי מקורות שונים, נהגה ביהודים שחיו בה בסובלנות יחסית.
בסביבות שנת 750 לספירה, עם כיבושה של סוריה על-ידי הח'ליפות העבאסית, השתנה היחס ליהודים: נטל המסים הוכבד, ורבים מהם התאסלמו בכפייה. במהלך תקופה זו עוגן הסטטוס המשפטי של היהודים בכל העולם המוסלמי תחת "אמנת עומר", שהגדירה את היהודים והנוצרים כ"בני-חסות" (ד'ימי). לצד חופש פולחן דתי הצטוו היהודים לשלם מס גולגולות (ג'יזיה) ולציית לשורה של חוקים משפילים, ובהם נעילת נעליים ולבישת גלימות מיוחדות לשם בידולם, וכן היתר רכיבה על חמורים בלבד.
עם התפוררותה של הח'ליפות העבאסית החליפה סוריה ידיים בין שושלות מוסלמיות שונות, ומצבם של היהודים השתנה בהתאם למדיניות השליט התורן. בשנת 969 כבשה השושלת הפטימית את המרחב הסורי והנהיגה יחס חיובי כלפי היהודים. הסיבה לכך, לפי הערכות שונות, היא העובדה שהווזיר הראשון של הפטימים, יעקב אבן-כליס, היה יהודי שהתאסלם אך שמר אמונים לדתו ולבני עמו. אבן-כליס מינה את היהודי מנשה בן-אברהם לעמוד בראש הממשל הסורי. תחת שלטון בן-ישראל נהנו היהודים משגשוג ופריחה, ורבים מהם נטשו את המלאכות המסורתיות לטובת עסקי הבנקאות והמסחר.
הקהילות היהודיות בסוריה התגבשו בכמה ערים מרכזיות, ובהן חאלב, דמשק וצור (היום בלבנון). בתקופה זו ניהלו יהודי סוריה קשר רציף עם חכמי ארץ ישראל, ששמרו על סמכותם הבלעדית בכל הנוגע לענייני דת ואורח חיים. במקביל החלו לצמוח בסוריה תלמידי חכמים יהודים. הבולט שבהם היה רבי ברוך בן יצחק, ששימש רבה הראשי של העיר חאלב וחיבר פירושים מאירי עיניים לתלמוד.


1170 | רושם בתוך יומן מסע

הנוסע בנימין מטודלה נחשב לאחד המתעדים המרכזיים של הקהילות היהודיות. במסגרת מסעותיו לא פסח גם על הקהילה היהודית בסוריה.
על-פי דיווחיו, מקור הפרנסה העיקרי של יהודי סוריה במאה ה-12 היה צביעת בדים וייצור זכוכית. בנימין מטודלה אף מציין כי בתקופה זו התגבשה קבוצה קטנה של יהודים שעסקו במסחר בינלאומי בהצלחה לא מבוטלת. כמו כן, מוסיף ומספר בנימין מטודלה, בעקבות הכיבושים הגדולים של הטורקים הסלג'וקים שהיגרו ממזרח אסיה, ולאחר מכן של הצלבנים שהגיעו מאירופה, נדד המרכז התורני מארץ ישראל לדמשק. אולם למרות נוכחותם המכובדת של בני האליטה החדשים, חכמי דמשק הוסיפו לדבוק במסורת ה"גאונים" מבבל כמעצבי אורח החיים.
בשנת 1170 כבש את סוריה המצביא המוסלמי הגדול צלאח א-דין, שהנהיג יחס סובלני כלפי היהודים, ובשנת 1187 אף התיר להם לשוב לירושלים. על השיפור במעמדם של היהודים באותה עת מלמדת גם רשימתו של המשורר העברי-ספרדי יהודה אלחריזי, שביקר בסוריה בשנת 1210. אלחריזי תיעד בפירוט את שמותיהם של רופאים ופקידי ממשל יהודים רבים, בעיקר מקהילות דמשק וחאלב.


1400 | יא מוסתערב!

טימור לנג (ששמו המקורי טימור קיליצ'י ובתרגום חופשי "ברזל צולע"), מנהיג האימנפריה המונגולית, נחשב לאבי האומה האוזבקית והיה אחד הכובשים האכזריים בהיסטוריה. את נחת זרועו חשו יהודי סוריה בשנת 1400 בקירוב, כשטימור וצבאו פלשו לסוריה, שרפו את דמשק ולקחו בשבי רבים מבני הקהילה.
התאוששותם של בני הקהילה היהודית היתה אטית וקשה. נוסעים יהודים שביקרו בסוריה באותם ימים, ובהם עובדיה מברטנורה, העידו כי הקהילה היהודית בסוריה מנתה באותה עת כ-1,200 משפחות בלבד.
עם גירוש ספרד, בשנת 1492, החלה נדידת יהודים מזרחה, בעיקר לאיטליה וטורקיה, אך גם לסוריה. המפגש בין המגורשים הספרדים ליהודים המקומיים הוביל להתנגשות תרבותית-דתית. היהודים הספרדים כינו את היהודים הסורים המקומיים "מוסתערבים", מאחר שלטעמם הם דמו בתרבותם לשכניהם הערבים.
המחלוקות בין שתי הקבוצות נסבו סביב השפה המדוברת (כידוע, מגורשי ספרד דיברו בשפת הלדינו), המנהגים, אורחות הלבוש, מסורות התפילה ועוד. כתוצאה מהפילוג הקימו היהודים מספרד בערים הגדולות בתי-כנסת ובתי-קברות נפרדים.


1516 | יחסי דת-מדינה

בשנת 1516 החל עידן חדש בהיסטוריה של סוריה. זאת, עם כיבוש מרבית העולם הערבי על-ידי האימפריה העותמאנית. זו שלטה בסוריה כ-400 שנה ועיצבה את דמותה התרבותית, הכלכלית והחברתית.
מאחר שהחברה העות'מאנית, על כל גווניה, היתה דתית, היא התנהלה על-פי ציוויי הדתות השונות. בהתאם לכך נקבע גם הדגם הכללי של הארגון העירוני העותמאני, ובתוכו גם מודל הקהילה היהודית.
הרב הראשי של הקהילה (החכם באשי) מונה על-ידי ועדה (הקומיסיון), שמינתה גם את ראשיו של בית-הדין הדתי. זה היה מופקד על רוב תחומי החיים היהודיים – גירושים, נישואים, דיני ממונות, דיני בנייה ועוד. חברי הוועדה מונו לפי מפתח של עושר ומעמד בקהילה, והתפקידים עברו מדור לדור. ראיה לכך ניתן למצוא בשמות המשפחה של חברי הוועדה, שלא התחלפו במשך דורות. אמצעי הכפייה של פסקי הדין הרבניים היו מגוונים: מחרמות וקנסות ועד עונשים גופניים. כך למשל מסופר על אב אחד, שבנו הולקה על כפות רגליו בידי מורו וכאשר מחה האב לפני הרב על המלקות, פסק האחרון מלקות גם לאב.
בסוריה פעלו אז קהילות יהודיות רבות, החל בשתי הקהילות הגדולות של דמשק וחאלב וכלה בקהילות חאמה, טריפולי, ביירות, צידון, בעל-בק ובניאס. בתקופת זו התחזקו הקשרים בין קהילות יהודיות רבות במזרח התיכון, ובהן קהילות סוריה וארץ ישראל, מאחר שכולן היו נתונות למרותו של אותו מנגנון שלטוני.


1666 | חבלי משיח

במאות ה-16 וה-17 היתה דמשק למרכז חשוב של תורת הסוד והקבלה מייסודו של האר"י, בעיקר בזכותן של שתי דמויות רבות השפעה שהתגוררו בעיר בשכנות: רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש מצפת, והמשורר והמוזיקאי הדגול רבי ישראל נג'ארה.
רבי ויטאל, שעזב את צפת לאחר מותו של האר"י, קבע את מושבו בדמשק, שם גם נפטר. ויטאל משך אליו תלמידים רבים מארץ ישראל ומארצות אחרות, וקברו בדמשק שימש עד סוף המאה ה-20 אתר עלייה לרגל. ויטאל החל מסורת חסידית-קבלית שלפיה התלמיד מעלה על הכתב את דברי רבו. החרו החזיקו אחריו רבי יעקב-יוסף, שהעלה על הכתב את דברי מורו הבעל שם-טוב; רבי נתן, שהפיץ את תורת רבי נחמן מברסלב; ומאוחר יותר הרב צבי יהודה קוק, שכתב את דברי אביו, הראי"ה קוק. שיריו של רבי ישראל נג'ארה, שנפוצו ברחבי העולם היהודי, השפיעו במידה עצומה על התפתחות השירה הדתית ונחשבים אבן פינה בשירת הבקשות וזמירות השבת עד היום.
בתקופה זו חוו קהילות יהודיות בעולם כולו משבר דתי עמוק עקב פוגרומים שונים, ובעיקר פרעות חמלניצקי באוקראינה ב-1648. על יסודות השבר הזה צמחו כיתות משיחיות שונות. אחת מהן נוסדה על-ידי צעיר תמהוני מאיזמיר שבטורקיה, שבתאי צבי שמו, שהציג את עצמו כנושא הבשורה המשיחית מדורי דורות. משנתו המשיחית של צבי התפשטה ב-1666 בארצות שונות, ובדרכה מערבה חלפה גם בחאלב שבסוריה, שם עשתה נפשות לרוב.


1740 | מושבות הזרים של הפראנקוס

בשנת 1740 הגיע מליוורנו, וונציה, לעיר חאלב יהודי בשם הלל בן שמואל פיג'וטו. היסטוריונים שונים מציינים אירוע זה כרגע שבו נחשפה יהדות סוריה לעולם המודרני ולתמורות שהביא עמו. בית-המסחר שייסדה משפחת פיג'וטו בחאלב שיגשג והיה בתוך כמה שנים לאחד החשובים באזור. בעקבות הצלחתו נהרו לסוריה יהודים אירופים אחרים, ואלה זכו מיהודי המקום בכינוי של כבוד: "סיניוריס פראנקוס".
הפראנקוס, שרובם הגיעו מליוורנו שבוונציה, הקימו בחאלב מושבת סוחרים. כנתינים זרים של מעצמה אירופית, הפראנקוס לא היו כפופים לחוקי האפליה העותמאניים, ובתחילה לא ראו עצמם שייכים לקהילה היהודית והתגוררו במושבה האירופית, יחד עם כל הנתינים הזרים הלא-יהודים. אט-אט השתלבו הפראנקוס במרקם החיים היהודי, לקחו חלק בחיים הדתיים של הקהילה, נשאו נשים מקומיות, הקימו משפחות והתבססו במקום.
הפראנקוס שימשו מעין "נשאי תרבות אירופה" ליהודים במזרח התיכון. מלבושיהם היו שונים, הגברים נהגו לגלח את זקנם וגישתם למעמד האשה היתה ליברלית יותר מן המקובל בסוריה. התבססותם הניחה את התשתית לחדירתה של המודרניזציה לקהילות היהודיות בסוריה, שביטוייה היו רבים: החל בשינויים בהרכב הקהילתי של הישיבות, עבור בהשתלבותם של יהודים מקומיים בעסקי המסחר הבינלאומי וכלה בחדירתו של חינוך אירופי-מודרני למוסדות החינוך היהודיים בסוריה.


1840 | עלילת דמשק

רבים סבורים כי "עלילת דמשק" היתה ביטוי נוסף לחדירת ערכי המערב למרחב המזרחי; ואכן, לא רק פיתוחים מדעיים והשכלה הביאו איתם האירופים, אלא גם דעות קדומות שמקורן בסטריאוטיפים נוצריים עתיקים. הרקע ופרטי הפרשה מזכירים עלילות דם שהתרחשו באירופה: נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי נעלמו, והיהודים הואשמו ברציחתם ובשימוש בדמם לאפיית מצות. בעקבות העלילה נעצרו בכירים בקהילה היהודית ועונו, וכ-63 ילדים יהודים בני שלוש עד עשר נחטפו ועונו בניסיון לסחוט הודאה מהוריהם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם היו המשורר היהודי היינריך היינה והשר משה מונטיפיורי, שדרש מהסולטן העותמאני לפעול למיגור עלילות הדם.
בסופו של דבר היתה זו משפחת רוטשילד שהביאה לסופה של הפרשה העגומה: בני רוטשילד חשפו מסמכים שתיעדו את הפרשה והפיצו אותם בעיתונות הבינלאומית. החשיפה חוללה סערה בדעת הקהל העולמית, ובתוך זמן קצר שוחררו שבעת האסירים שנותרו בחיים – אחרי חודשים ארוכים של עינויים קשים.
"עלילת דמשק" הוסיפה להשפיע על היחסים בין יהודים לערבים עד סוף המאה ה-20. בשנת 1983, בשלהי ימי מלחמת לבנון, פירסם שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס ספר בשם "מצות ציון", ובו חזר על עלילת דמשק. בשער הספר הודפס ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד, ובהקדמה לספר נכתב שהאירועים ההיסטוריים נכונים גם לימינו. טלאס אף המליץ שלא לכונן שלום עם היהודים, ועל נשיא מצרים אנואר סאדאת אמר ש"מכר את נשמתו לשטן".


1869 | העם דורש צדק חברתי

אילו היתה נערכת במחצית המאה-19 רשימת "100 האנשים העשירים בדמשק", סביר להניח שכמה משפחות יהודיות היו מככבות במקומות גבוהים בה. ואכן, עושרן של כמה מן המשפחות היהודיות בעיר, כעשר במספר, היה עצום לפי כל קנה מידה. נוסע שביקר בארמונות שבהם התגוררו המשפחות הללו כותב כי "יופי הבתים אין לשער אשר לא ראיתי אפילו בענגלאנד [באנגליה], שהבתים מצופים בזהב ובכל חצר וחצר יש בריכות מים ואילנות". מבקרים אחרים תיארו את לבושן יוצא הדופן של נשות המעמד העליון, על שפעת היהלומים והאבנים היקרות שענדו. מבקר אחר מתייחס לטיולים היומיים שערכו היהודים עתירי הממון, בעודם רכובים על אתונות צחורות, המקבילות לרכבי היוקרה של ימינו.
ברם, רוב יהודי דמשק חיו בעוני רב. עדות לכך מספק קארל נטר, שליח רשת כי"ח (כל ישראל חברים) לסוריה, שכתב בשנת 1869 כי "לעומת עשירים אחדים גדולים, נמצאים עניים לאלפים אשר מחסרון עבודה ופרנסה מתים ממש ברעב. העשירים מהם יושבים בהיכלי שיש וכל טוב בידם, והעניים דרים בחורים ובמחילות, מראה מחריד כליות ולב".
הפערים בין עשירים לעניים בקהילה היהודית הגדולה בחאלב לא היו כה מנקרי עיניים, וזאת הודות למעמד בינוני רחב. ועדיין, גם בחאלב היו מופעים של אורח חיים ראוותני. הרב אברהם ענתיבי מעניק תיאור מריר-משעשע לתופעה זו: "וכמו שאנו רואים בעינינו, היום אפילו מי שאינו עשיר מוציא על אשתו במלבושים נאים מכדי יכולתו ועל כורחו דוחק את עצמו ומביא לה את כל חפצה אשר שאלה, יען שכל אשה עינה צרה בחברתה והיא מתקנאה ממנה, וכשרואה שחברתה לובשת בגדים חמודים, אז עובר עליה רוח קנאה ורוצה ללבוש כמותה ומריבה עם בעלה וצועקה עליו לילה ויום" (הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב").

ממוצע האוכלוסייה בשנים 1840–1880 (מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב")

עיר מוסלמים נוצרים יהודים שיעור היהודים באוכלוסייה
דמשק 110,000 16,000 6,500 5%
חאלב 66,750 18,000 6,850 8%
1900 | עם לבדד ישכון

בראשית המאה ה-20 הלכה האימפריה העותמאנית ונחלשה, בין השאר בגלל סולטנים מושחתים, ניוון ביורוקרטי ופיגור טכנולוגי, כמו גם תבוסות בשדות הקרב. "האיש החולה על הבוספורוס", כינו אותה בזלזול המעצמות האירופיות. הללו הלכו וביססו ברחבי האימפריה העותמאנית את מוסד ה"קפיטולציות", שהעניק זכויות מיוחדות לנתיניהם, ובכך נגסו בסמכויות האימפריה. מהלך זה, לצד הרפורמות הרבות שתיקנו העותמאנים לטובת המיעוטים הנוצריים והיהודיים, עורר עוינות מצד החברה המוסלמית, שהגיעה לשיאה בשנת 1860, בטבח שביצע ההמון המוסלמי באוכלוסייה הנוצרית.
הפעילות הכלכלית האירופית האינטנסיבית בסוריה, שדחקה את רגליהם של הסוחרים המוסלמים, כמו גם ההתנגדות לרפורמות, הובילו להתגבשות תנועות לאומיות סוריות, שחתרו בשלהי המאה ה-19 לכונן מדינה ערבית תחת שלטונו של השָריף של מכה.
שלא כמו עמיתיהם הנוצרים, שביקשו להשתלב בתנועת ההתעוררות הלאומית הסורית, היהודים בחרו להתבדל ולשמר את זהותם הקהילתית, ובכך לקיים נבואתו של בלעם, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
במחצית המאה ה-19 החלה תנועת הגירה יהודית מהעיר חאלב. המהגרים ייסדו קהילות במנצ'סטר, בואנוס-איירס, מקסיקו-סיטי, סאו-פאולו ובארצות-הברית, במיוחד בברוקלין, ניו-יורק. אחרים עשו את דרכם לביירות ולקהיר. הסיבה המרכזית לכך היתה פתיחתה של תעלת סואץ (1869), אשר חיזקה את המסחר בדרך הים על פני המסחר בדרך היבשה, שעליו היתה פרנסתם של רבים מיהודי חאלב.
במקביל הלך והתרופף המבנה המסורתי של הקהילה בחאלב עקב חדירת רוחות החילון וההשכלה מאירופה. דוגמאות מובהקות לכך היו הקמת רשת בתי-הספר של תנועת כי"ח, הניסיון לייסד קהילה רפורמית בחאלב וביטויים של זלזול בהנהגה הרבנית המקומית. הבולטים שבקוראי התיגר על ההגמוניה הרבנית היו גבירי משפחת פרחי בדמשק, שעליהם אמר הרב חיים מימון טובי: "אכן לא צייתי לדינא וקשים הם מאוד-מאוד" (אכן לא מצייתים לדין וקשים הם מאוד-מאוד).


1925 | ציונים? לא בבית-ספרנו

בשנת 1908 התחוללה בטורקיה מהפכת "הטורקים הצעירים". במסגרת השאיפה להטמיע את עמי האימפריה בלאום הטורקי, נחקק בשנת 1909 חוק גיוס חובה גם ללא-מוסלמים. החוק והשלכותיו, כמו גם האכזבה מהבטחות השווא לשוויון וההזדמנויות הקורצות שמעבר לים, הביאו לגל הגירה שני של יהודי סוריה. בעשור הראשון של המאה ה-20 היגרו מדמשק כ-2,000 צעירים יהודים, שנחשבו עד אז חוד החנית שנועד להצעיד את הקהילה לעידן המודרני.
עם תום מלחמת העולם הראשונה, במסגרת משחק המונופול בין המעצמות, קיבלה צרפת את המנדט על סוריה. הלאומנים הסורים לא אהבו, בלשון המעטה, את הריבונות הצרפתית, ואירגנו מסעות הסתה שכללו הפגנות ומעשי אלימות. אלה הגיעו לשיאם בשנת 1925, במרד שפרץ בהר הדרוזים בדמשק. המרד, שהתפשט בכל רחבי סוריה, פגע גם בחוליה החלשה, המיעוט היהודי: המון ערבי מוסת חדר לרובע היהודי בדמשק, השחית רכוש רב ורצח עוברי אורח. אחד המניעים לפרץ השנאה האלים היה ההתנגדות לתנועה הציונית, שצברה כוח בארץ ישראל השכנה. הסורים הלאומנים הזדהו עם הפלסטינים תושבי ארץ ישראל, וכל הכרזות התמיכה של היהודים הסורים בסוריה היו לשווא; הם הואשמו שוב ושוב בכך שהם ציונים.


1942 | מהגרים או חלוצים

בשנת 1932 היגרו לארץ ישראל כ-10,000 יהודים מארצות מרכז אירופה. בישיבת מועצת מפא"י שנערכה ב-19 בינואר 1933 אמר דוד בן-גוריון שהציונות "הפכה בן-לילה מתנועה של חלוצים, יחידי סגולה, שעלו לארץ מתוך חזון ואמונה, לתנועה רחבה של מבקשי הצלה, תנועת מהגרים המונית". העקיצה ששלח מנהיג מפא"י כלפי יהודי גרמניה שעלו לארץ ממניעים תועלתניים ולא אידיאולוגיים כוונה גם כלפי העלייה היהודית הסורית של אותן שנים.
ברם, אף שהמעבר מסוריה לארץ ישראל לא היה כרוך בקשיים מיוחדים, רק מעטים קפצו על המציאה: ההערכה היא כי מספר העולים מסוריה עד שנת 1931 היה כ-1,250 איש. הסיבה לכך היתה, בין השאר, יחסו ההוגן והמיטיב של השלטון הצרפתי כלפי יהודי סוריה באותה העת. המגמה השתנתה במהלך השנים 1932– 1936, אז עלו לארץ מדי שנה יותר עולים מאשר בכל השנים עד אז. הסיבה לכך היתה השפל הכלכלי העולמי, שפגע קשות בסוריה, ומצבה הטוב יחסית של פלשתינה אז. "אין אוטובוס עוזב את דמשק בלי נוסעים יהודים", כתב אליהו כהן שליח מא"י, בשלהי 1934. למרבה האירוניה, האחראים לפריחה הכלכלית בארץ ישראל היו, מבחינות רבות, דווקא בני העלייה היהודית מגרמניה שבן-גוריון עקץ, וזאת בזכות הפיתוח התעשייתי שיזמו והובילו.
בשנים 1936–1939 התחולל בארץ ישראל המרד הערבי הגדול, שהדיו הגיעו גם לידיעת הלאומנים הסורים. בשנת 1942 הותקף הרובע היהודי בדמשק לאחר שמועת שווא כי שטחי סוריה יצורפו לשטחי מדינת ישראל העתידית. בשנים 1938–1942 עלו מסוריה לארץ ישראל כ-7,000 יהודים בעזרת המוסד לעלייה ב'. במִפקד אוכלוסין שנערך באותה העת בסוריה נרשמו כ-30 אלף יהודים.

2000 | הפליטים היהודים מסוריה

בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל. יומיים לאחר מכן התנפל המון ערבי על השכונות היהודיות בערי סוריה, הצית בתי-כנסת וקרא לנקמה ביהודים. רבים מיהודי חאלב ודמשק נמלטו באותו לילה לביירות, ובהם מנהיגי קהילות רבים. משנה זו ואילך הלך מצבם של יהודי סוריה והידרדר. הם הפכו למיעוט נרדף חסר הגנה, משולל זכויות אזרח בסיסיות, הנתון לחסדי הממשלה הסורית ואזרחיה.
ב-17 בפברואר 1949 שלחה ממשלת סוריה תזכיר למזכיר הליגה הערבית ובו הציעה להחרים את הרכוש היהודי בכל ארצות ערב. בעקבות בריחת היהודים ננטשו מאות בתים ברובע היהודי בדמשק כמו גם מבני ציבור, בתי-ספר, מבנים קהילתיים ועוד. בית-הספר אליאנס, פאר החינוך היהודי, הוחרם, וארמונותיהם של עשירי דמשק הולאמו.
ב-28 בספטמבר 1961 התחוללה בסוריה הפיכה צבאית. בתחילה הביאה זו לשיפור במצבם של היהודים, אולם לאחר כשנה חזרו ההגבלות, המעצרים והתנכלות השלטונות. בשנת 1965, אחרי לכידתו של המרגל הישראלי אלי כהן והוצאתו להורג, גברה העוינות ליהודי סוריה. ארגונים בינלאומיים, ובהם הג'וינט, סייעו ליהודי סוריה בתמיכה כלכלית ובהשגת אשרות כניסה לארצות-הברית. משרד החוץ הישראלי והסוכנות היהודית פנו לגופים בינלאומיים ולמדינות ידידותיות בבקשה שיסייעו ליהודי סוריה לשקם את חייהם. בשנים 1955–1962 עלו לישראל כ-2,500 מיהודי סוריה.
בשנת 1970 עלה חאפז אל-אסד לכס הנשיאות והחל את שלטונה של השושלת העלאווית בסוריה. לקראת סוף שלטונו הורשו יהודי סוריה לעזוב את המדינה, ורובם היגרו לארצות-הברית. בראשית המאה ה-21 נותרו בסוריה כמה עשרות יהודים בלבד.

אלכסנדריה Alexandria

בערבית: الإسكندرية 

אלכסנדריה, אל איסקנדריה בערבית, עיר נמל לחוף הים התיכון, העיר השנייה בגודלה במצרים.

על פי כתביו של יוסף בן מתתיהו התיישבו יהודים באלכסנדריה בימי אלכסנדר מוקדון (356 - 323 לפה"ס). בעת שלטון בית תלמי במצרים (323 - 30 לפה"ס), הייתה בעיר קהילה מאורגנת, תרבותה הייתה הלניסטית, וחיו ופעלו בה אנשי-רוח רבים. גולת הכותרת למפעלם של חכמי אלכסנדריה היה "תרגום השבעים" (ספטו-אגינטה), תרגום המקרא ליוונית, שנעשה בימי תלמי השני (285 - 246 לפה"ס). הפילוסוף היהודי פילון (שנודע בכינויו "האלכסנדרוני") חי בעיר בין השנים 20 לפה"ס עד 50 לספירה.

בתקופת השלטון הרומי הייתה באלכסנדריה קהילה יהודית משגשגת ובראשה מועצת זקנים בת 71 חברים. בכל אחת מחמש שכונותיה העיקריות של העיר היה בית כנסת. רוב היהודים עסקו במלאכה ובמסחר והשתלבו במינהל הרומי. מרידות היהודים בשנת 66 ובימי טריאנוס (117- 115) הביאו לדלדול הישוב היהודי.

בשנת 414 גירשו הביזנטים את היהודים מהעיר. היהודים חזרו בעת הכיבוש המוסלמי (642). בנימין מטודלה מצא באלכסנדריה בשנת 1270 כ- 300 יהודים. משולם מוולטרה מצא בשנת 1481 60 משפחות יהודיות. עובדיה מברטנורה שביקר בעיר ב- 1488 סיפר על 25 משפחות. בסוף המאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד. במאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי רשיד (רוזטה) ודמיאט, התיישבו על חוף הים ועסקו בדייג ובסחר ימי. עד שנות השלושים למאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי דמנהור, יהודי סואץ, מנצורה, טנטא ומחלה אל-כברא.

בשנים 1840 - 1854 התגבשה בעיר קהילה יהודית איטלקית של 150 משפחות. בשנת 1847 היו באלכסנדריה 1,200 יהודים עקב הגירה מיוון ומהאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1882 מנתה הקהילה 3,000 נפש, ב- 1912 היו בה 24,858 יהודים (5,6% מכלל תושבי העיר), ב- 1937 ישבו בעיר 24,690 יהודים ובשנת 1940 הגיע מספרם ל40,000. במפקד 1947 היו 21,128, כולל 243 קראים. 59 אחוזים מהם היו סוחרים, 18,5 אחוזים - בעלי מלאכה.

בעקבות המהפכה במצרים (1952) ועליית נאצר לשלטון עזבו יהודים רבים את מצרים. ב- 1956, בעקבות מערכת סיני, עזבו יהודים נוספים. ב1960- נותרו באלכסנדריה 2,760 יהודים, ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) - רק 350. בשנת 1995 נותרו באלכסנדריה כ50- יהודים בלבד.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה רב-גונית מבחינה תרבותית וחברתית, ובעיקר הייתה נתונה להשפעת תרבות אירופה. בתחום החברתי-הציבורי בא לידי בטוי אופייה זה של הקהילה בהקמת מוסדות של ארגונים עולמיים, כמו "הבונים-החופשיים", "רוטרי", ו"בני-ברית".

בין יהודי אלכסנדריה היו משכילים בעלי מקצועות חפשיים וגם בעלי מלאכה, בנקאים ואנשי עסקים, מנהלי חשבונות, סוכנים וסוחרים. הצלחתם הכלכלית הביאה לעויינות האוכלוסייה האחרת, וכתוצאה מכך היו עלילות דם, רדיפות ופגיעות גופניות בשנים 1869, 1870 ו- 1882.

בשת 1865 קמה בקרב הקהילה עדה אשכנזית בחסות אוסטרית-הונגרית. בעקבות המתיחות בין אשכנזים לספרדים התפלגה הקהילה בשנת 1871. פלג אחד היה בראשות בכור אגיון והאחר בראשות משפחת די-מנשה. בשנת 1878 שבו והתאחדו שתי העדות לקהילה אחת. ב- 1915 התיישבו באלכסנדריה מקצת מ- 11,000 היהודים שגורשו מארץ-ישראל בידי השלטונות העות'מניים.

ועד הקהילה הראשון במצרים הוקם בשנת 1840, ביוזמת משה מונטיפיורי. ב- 1854 נוסחו תקנות שהפרידו בין ענייני הדת שבסמכות הרב לבין העניינים החילוניים. ב- 1872 תוקנו תקנות לבחירת הרב באספת משלמי המסים, במועצת הקהילה נקבעו 36 חברים ומתוכם הוועד בן 12 חברים.

בית העלמין היהודי קודש ב- 1865, ב- 1908 קודש בית עלמין נוסף. בית-חולים יהודי פעל מ- 1872 עד 1882. ב- 1891 נחנך בית-חולים בידי הברון בכור די-מנשה, ראש הקהילה. ב- 1930 נוסד בית-חולים בשכונת ספורטינג.

בין המוסדות לעזרה הדדית היו: "מוהר הבתולות" לצעירות נזקקות (פעל מ- 1863) , "גמילות- חסדים" (כנראה מ- 1885) חברת "עמלי תורה" (1847) לייסוד תלמוד-תורה והזנת התלמידים, ב- 1903 נוסד "צדקה בסתר", "ביקור חולים" ב- 1909. "אגודת יוצאי קורפו" נוסדה ב- 1913, "איחוד היהודים המזרחיים" ב- 1916, אגודת עזרה יהודית אשכנזית "נצח ישראל" ב- 1920 הוקמה בידי היהודים מארץ-ישראל.

כמו-כן פעלו אגודת צעירים משכילים "אחוה", שנוסדה ב- 1907 להפצת השכלה עברית; חברת "צפנת פענח" ללימוד עברית; ועד לסיוע לפליטים היהודים מארץ-ישראל (1915) והאגודה האנגלית-היהודית שעסקה בחינוך.

בית-הספר המודרני הראשון נפתח ב- 1840 בידי משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה ושלמה מונק. ב- 1854 נוסדו תלמודי תורה. ב- 1862 הוקם בית הספר הראשון לבנות במצרים. ב- 1865 הקימו בכור ויצחק אגיון תלמוד-תורה, שפת ההוראה הייתה איטלקית. ב- 1885 הוקם בית ספר פרטי חילוני בידי הברון יעקב די-מנשה, ב- 1892 הוקם אגף לבנות. ב- 1911 פתחו "הבונים החופשיים" בית ספר בבית הכנסת זרדאל, ב- 1919 נפתח בית ספר "דה-לה פרגולה" (לשעבר "התקווה"). בשהת 1893 פתחה לשכת "בני-ברית" על שם אליהו הנביא בתי ספר. ב- 1897 נחנכו בתי הספר של "אליאנס" לבנים ולבנות. וב- 1936 נפתח בית ספר בשכונת קונסיזאר.

בין בתי הכנסת היו: בית הכנסת העתיק על-שם אליהו הנביא, שנהרס בידי נפוליאון ונבנה מחדש ב- 1850; בית כנסת "עזוז", שנהרס ב- 1853 ונבנה מחדש, בית הכנסת זרדאל נבנה ב1381-, בשנת 1880 נהרס ונבנה מחדש; בית הכנסת מנשה נבנה בידי הברון יעקב די-מנשה ב- 1863; בית כנסת גרין נפתח ב- 1909 בשכונת מחרם ביי; בית כנסת "ששון" נחנך ב- 1910 בשכונת גלימנופולו; בית הכנסת אליהו חזן בשכונת קליאופטרה; בית הכנסת "קסטרו" נבנה ב- 1920 במחרם ביי; בית הכנסת "שערי תפילה" בשכונת קמפ דה-צזאר נחנך ב- 1922. משנת 1996 פועל בעיר בית כנסת אחד.

בין הרבנים בעלי ספרי פרשנות והלכה נודעו רבני משפחת ישראל (1830-1730), שלמה חזן (1871-1863); ישראל משה חזן (1875-1863) שבא מקורפו; נתן עמרם (1871-1863); בכור אליהו חזן (1908-1888); רפאל די לה פרגולה (1923-1910).

ב- 1862 וב- 1873 הוקמו בתי דפוס עבריים. כתבי עת ועתונים שיצאו לאור באלכסנדריה היו: "אלחקיקה" (האמת) בערבית ב- 1880; ב- 1901 הודפס Le Messager Sioniste ונקרא מ- 1902 "מבשרת ציון"; לה ב'ארה (La Vara, "המקל") בלאדינו ובכתב רש"י (1908-1905); Revue Israelite d’Egypte, (1918-1912); La Voix Juive, שנטה לציונות הרוויזיוניסטית (1934- 1931), ושינה שמו ל- Notre Voix; ב1936- יצא La Tribune Juive.

יוסף מרקו ברוך, מחולל התנועה הציונית במצרים, הקים אגודה ציונית באלכסנדריה כנראה ב- 1896, ב- 1898 הוקמה אגודה ציונית בידי צ'ארלס בוגדאדלי. ב- 1901 הוקם סניף לאגודה הציונית הקהירית "בר-כוכבא". אגודות ציוניות אחרות היו: "תקוות ציון" ב- 1904, "פועלי ציון" ב- 1906, "בני ציון" בשנים 1908-1906, "צעירי ציון" בשנים 1907 - 1912 ועוד.

בין הפליטים מארץ-ישראל היו סופרים, ומחנכים, הם שהחלו ב- 1915 בהוראת השפה העברית ותולדות עם ישראל. הוקם ועד שהפעיל מחנות, ועדות לחינוך ולרפואה ובית ספר עברי בהנהלת ד"ר חיים בוגרשוב, ויזם עם ז'בוטינסקי וטרומפלדור הקמת גדוד נהגי הפרידות "ציון". איחוד הנוער היהודי (1923) אירגן פעילות ספרותית ציונית, אגודה למחקרים בהיסטוריה היהודית קמה ב- 1925 כמו-כן פעלו "חוג הנוער היהודי" (1930), "המועדון העברי", "ויצ"ו", "ברית טרומפלדור", אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים (1935-1925), "נוער ציוני" "התחייה" ותנועות-הנוער "צופי-מכבי" ו"חשמונאים".

בשנת 1918 התארגן ועד למען ארץ-ישראל שגייס תרומות להסתדרות הציונית ולקרן היסוד. משנת 1924 פעלה קק"ל בעיר באמצעות רשת של תאים בשכונות היהודיות.

יהודים היו מעורבים גם בפעילות הפוליטית הלאומית המצרית. יוסף רוזנטל ייסד ב- 1920 את המפלגה הקומוניסטית המצרית בשם "המפלגה הסוציאליסטית".

בשנת 1942 נמלטו יהודי אלכסנדריה לקהיר מחשש להתקדמות הצבא הגרמני במדבר המערבי. בעקבות זאת החלה פעילות חשאית לעלייה, ביזמת שליחים של המוסדות הציוניים בארץ- ישראל. במהומות שפרצו ב- 1945, בעקבות הסתה, נשרפו בתי כנסת.

בשנת 1948 נעצרו יהודים והוחרם רכושם של אלה שרצו לעזוב. בשנים 1954-1949 עלו מרבית יהודי אלכסנדריה לישראל.

דמשק Damascus

בערבית Al Sham

וגם دمشق‎‎ 


בירת סוריה והעיר הגדולה במדינה.


יהודים התיישבו בדמשק לראשונה בתקופה הסלוקית במאה השלישית לפני-הספירה. לאחר הכיבוש הערבי (635) הוטב מצבם, ובחצרו של הח'ליף מועאויה שרתו יהודים. בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי הסלג'וקים בסוף המאה ה- 11, נעשתה דמשק מרכז חיי הדת ליהודי סוריה. יהודים מבבל הגיעו אז לדמשק והקימו קהילה ובתי כנסת. כמה מ"ראשי הגולה" קבעו בעיר את מושבם. הממלוכים שכבשו את סוריה בשנת 1295 אילצו את יהודי צור, אנטיוכיה וטריפולי לעבור לדמשק ולחלב.

בתחילת המאה ה- 16 הגיעו לדמשק יהודים ממגורשי ספרד והדבר הביא לפריחה כלכלית ורוחנית. ב- 1521 לאחר הכיבוש העות'מאני, היו בעיר כ- 500 משפחות מאורגנות בשלוש קהילות: ספרדים, מוסתערבים (הותיקים, דוברי ערבית) ויוצאי סיציליה, ולכל אחת מהן בית כנסת. כן הייתה קהילה קראית, ופעלו בה מקובלים כמו ר' חיים ויטאל תלמידו של האר"י, ר' משה אלשייך ור' יעקב אבולעפיה; ומשוררים כמו ר' ישראל נג'ארה ור' יוסף אלטרץ.

במאה ה- 18 עסקו סוחרים יהודים במסחר בצמר-גפן וייבאו מאירופה אריגים.

בשנת 1840 הסעירה עלילת-דם את דמשק והקהילה עמדה בפני סכנה. בעיר היו אז כ- 4,000 יהודים. באותה התקופה נעלמה הקהילה הקראית ובית הכנסת שלה נהפך לכנסייה.

לאחר כיבוש אלג'יר בידי הצרפתים (1830) היגרו ממנה יהודים לדמשק, ובאו יהודים מפרס, מבוכרה, מהודו ומעיראק וכן יהודים אשכנזים, בעיקר מפולין. ב- 1860 הגיעו לדמשק מרבית יהודי חצביה שבלבנון, בעקבות מאבקים בן הדרוזים לנוצרים שם. משנות ה- 70 של המאה ה- 19 הייתה הקהילה בירידה. בידי היהודים נשאר העיסוק במסחר זעיר ורבים נעשו רוכלים. בעקבות פתיחתה של תעלת סואץ (1869) חל פיחות במעמד הכלכלי של סוריה והדבר השפיע על הקהילה. מאז החלה הגירה מדמשק לבירות, למצרים, לאנגליה, לאמריקה הדרומית ולארצות הברית. בשנת 1900 היו בדמשק כ- 10,000 יהודים, ב- 1910 נימנו כ- 12,000 ובמפקד 1936 היה מספרם 6,266 בלבד.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה (1918) הביעו היהודים תמיכה בתנועה הלאומית הערבית. השלטון הצרפתי בסוריה איפשר ליהודי דמשק ליטול חלק בחיים הפוליטיים. בשנות ה- 30, כאשר הסורים תמכו במאבק ערביי ארץ-ישראל, השפיע הדבר על היחס ליהודים, והתבטא בהתנכלויות מצד המוסלמים והנוצרים. במפקד 1943 שוב נימנו 11,000 יהודים בעיר. לאחר שסוריה קיבלה עצמאות בשנת 1944 נערכו הפגנות אנטי-ציוניות, והדבר הביא להגירה מואצת. ב- 1947 נותרו בדמשק כ- 3,000 יהודים, מהם כשמונים אחוזים פועלים ורק חמישה אחוזים סוחרים. בשנת 1948 התמוטטה למעשה הקהילה. יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות, רכושם הוחרם ונאסר עליהם לקיים קשרים עם ארצות-חוץ. בית הספר היחיד הופעל בשכונה היהודית בבניין של משפחת ליסבונה.

באוגוסט 1949 נזרקה פצצה לבית כנסת ואחד-עשר יהודים נהרגו. רבים עברו ללבנון וב- 1953 נותרו בעיר רק כ- 1,500 יהודים. מאז הייתה הקהילה נתונה להגבלות ולפגיעות מצד השלטונות, שהלכו והתגברו בתקופת מלחמת 1967 ולאחריה.


חיי הקהילה

בתקופה העות'מאנית הוכרה הקהילה רשמית. הרב הראשי התמנה בידי הסולטאן באסטנבול וזכה לתואר "חכם באשי". לאחר פרישת הרב חיים רומאנו (1849) החלו לכהן שני רבנים ראשיים. האחד "החכם באשי" שעסק בקשרים עם השלטונות והשני, ראש קבוצת תלמידי החכמים, שכיהן כדיין ועסק בהוראה. העדה התנהלה באמצעות ועד בן עשרה רבנים שנבחרו אחת לשנתיים. 22 בתי כנסת נימנו בעיר. ב- 1864 נפתח בית ספר לבנים של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) ואחריו בית ספר לבנות. ב- 1910 נפתח בית הספר העברי הראשון, ולידו הוקם גן-ילדים. במקביל המשיכו לפעול "כותאבים" (חדרים) שבהם למדו לימודי דת.

בשנות מלחמת העולם הראשונה הוגלו לדמשק אינטלקטואלים יהודים מארץ-ישראל, ביניהם הסופרים אברהם אלמאליח ויהודה בורלא, פרופסור יוסף יואל ריבלין והמחנכים דוד ילין ובצלאל בצראוי. הם נרתמו לפעילות חינוכית בקהילה וניהלו את בתי הספר העבריים, אך ב- 1923 נסגרו בתי הספר מחוסר תקציב.

מוסדות הקהילה היו: בית יתומים שהוקם ב- 1919, אגודות "הכנסת אורחים", "עוזר דלים", "שבת אחים" (לרכישת אדמות בארץ-ישראל), "רודפי צדק" (שהוקמה ב- 1941 ללחימה בזנות ולעזרה בהשאת בנות עניים) ו"ביקור-חולים".

בין מוסדות החינוך היו: שני גני ילדים, תלמוד תורה (פעל עד 1911), בית ספר עברי לבנים, בית ספר עברי לבנות, בית ספר אליאנס על-שם כדורי לבנים ולבנות. ב- 1918 נפתחו שני תלמודי תורה שפעלו עד 1924 ותלמוד תורה נוסף שפעל עד 1939. ב- 1945 נסגרו מוסדות אליאנס ונפתח תלמוד תורה חדש "בן-מימון", שפעל עד 1947. ב- 1959 נפתח תלמוד תורה של אגודת "אוצר התורה" מניו-יורק. בין רבני הקהילה נודעו הרב שלמה אלפנדרי (1930-1926) יעקב דנון (1923-1910).

הפריחה הכלכלית של המאה ה- 18 הביאה לעלייתן של כמה משפחות יהודיות: פרחי, אנג'ל, שמעיה, סטמבולי, ליסבונה, לניאדו ועדס. בראשית המאה ה- 19 תפסו בני משפחת פרחי עמדות השפעה במינהל. שאול פרחי ובנו חיים היו שרי אוצר של מושל דמשק ועכו. רפאל פרחי היה מנהל ענייני האוצר של מחוז דמשק והתמנה כחבר המג'לס המחוזי.

משנות ה- 70 של המאה ה- 19 עסקו יהודים בעיקר במסחר זעיר ובמלאכות כמו עבודת נחושת ותפירה. הקהילה החזיקה בבעלותה מתפרה שבה עבדו נשים. והיו רופאים, רוקחים, עורכי-דין ופקידים ב"בנק למסחר", לשעבר "בנק זילכה" שהיה בבעלות יהודית. וכן כמה בעלי קרקעות. בשנים האחרונות עסקו רובם בסחר טכסטיל ובמלאכת נחושת, והיו כמה בעלי מקצועות חופשיים.

לאחר הכיבוש הצרפתי (1920) נטלו יהודי דמשק חלק פעיל בחיים הפוליטיים. ציר יהודי כיהן בפרלמנט הסורי בשנים 1949-1936.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הגיעו גולים מארץ-ישראל ושליחי "ועד הצירים" של הישוב היהודי. הוקם סניף אגודת "מכבי", ב- 1923 הוקמו מועדון הנוער “קדימה", תנועת "לב אחד" ו"הצבי", וב- 1924 הוקמה אגודה ציונית בשם "המועדון הלאומי הישראלי", שפעלה עד 1929 ואז עברה לבירות בעקבות הארועים בארץ-ישראל. ב- 1928 הוקמה תנועת "החלוץ" וב- 1933 הוקם אירגון “הפועל".

עד אמצע שנות ה- 40 שימשו מועדון "קדימה" ואגודות "מכבי" ו"החלוץ" מרכזים לפעילות ציונית, וכ- 5,000 בני נוער עלו לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. ב- 1948 נפסקה הפעילות הקהילתית והציונית. בשנים האחרונות פעלו שני בתי ספר: "בן מימון" ("תלמוד-תורה") בהנהלת הרב הראשי ליהודי סוריה, אברהם חמרה, ו"אליאנס". 19 בתי כנסת פעלו עדיין בעיר. ב- 1944 פעל בית ספר יהודי אחד.

בעקבות ועידת מדריד (1990) ותחילתן של שיחות השלום באזור, הופעלו לחצים על נשיא סוריה לאפשר ליהודים הגירה. מאז אפריל 1991 יצאו מרביתם, כ- 1,500 מהם הגיעו לישראל. ב- 1995 נותרו בדמשק כ- 180 יהודים, רובם עסקו במסחר זעיר וטכסטיל והיו ביניהם כמה רופאים.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
אלי כהן

Eli Cohen (1924 - 1965), Israeli secret agent.

Born in Alexandria, Egypt. He was an outstanding student and an Egyptian patriot, working for the Egyptian nationalist movement. He began to study electricity at Farouk University in Alexandria, but had to leave with other Jewish students following the establishment of the State of Israel. Cohen became involved in underground Zionist activities and was imprisoned by the Egyptians and then expelled from Egypt. After going to Israel in 1957 he joined the Mossad and was sent to Syria to infiltrate the higher ranks. His cover was so successful in Damascus that he was even proposed as a cabinet minister. All the time he was relaying crucial military information back to Israel. In 1965 he was apprehended by new tracking equipment which detected his illicit transmitter and a search of his room revealed a photography laboratory. Initially the Syrians thought he was an Arab but under torture he revealed his identity. He was publicly hanged in Damascus.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
כהן
COHEN, KOHEN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים).

כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאציו של אהרון הכהן, אחיו הבכור של משה רבינו. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם כהן. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm).

קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). בחלק מהמקרים השם כהן הפך לחלק מנוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) . התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים.

כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

סוריה
ציוני דרך בתולדות יהודי סוריה


66 | תאומים זהים

שנת 538 לפנה"ס היתה שנה מכוננת בהיסטוריה של העם היהודי: כורש, מלך פרס, העניק ליהודים את הזכות לשוב ליהודה ולקיים שם אוטונומיה לאומית. בעקבות "הצהרת כורש" עלו לארץ ישראל כ-50 אלף יהודים שגורשו ממנה כ-70 שנה קודם לכן, לגלות בבבל. את המנהיגות המדינית והרוחנית בארץ תפס כעבור זמן עזרא הסופר, שמונה על-ידי השליט הפרסי "להחזיק בית-משפט בכל סוריה ופיניקיה".
ואכן, מקורותיה של ההתיישבות היהודית בסוריה נמשכים עד תקופת המקרא. בהמשך, תחת שלטון האימפריה הסלאוקית (300–200 לפנה"ס), היו ארץ ישראל וסוריה ישות מדינית אחת, שהיתה נתונה למרותו של המושל הסורי. זה ישב בעיר אנטיוכיה, ששימשה המרכז המינהלי של האימפריה (כיום אנטקיה שבדרום טורקיה).
עדות להתפשטות הדמוגרפית היהודית בסוריה אפשר למצוא בדברים שכתב הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני במאה הראשונה לפנה"ס, שציין כי המושלים הסורים הושפעו מההמונים היהודים שחיו בסוריה. עדות אחרת הותיר יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) בספרו "מלחמות היהודים", בפרק על יהודי אנטיוכיה, שם כתב כי "הגזע היהודי [...] הוא רב בשל הקרבה של שתי המדינות. זה היה באנטיוכיה שהם התקהלו במיוחד [...] משום שיורשיו של המלך אנטיוכוס [164–175 לפנה"ס] איפשרו להם לחיות שם בביטחון".
הרומאים, שכבשו את המזרח התיכון בשנת 67 לפנה"ס, העניקו ליהודים בסוריה שוויון זכויות מלא, בדומה לתושבים היוונים, וכן איפשרו להם לשלוח מנחות לבית-המקדש בירושלים. יוספוס פלביוס המשיך וסיפר כי נשים יווניות רבות שחיו בעיר הסורית דמשק נמשכו לאורח החיים היהודי, וכמה מהן אף שמרו שבת והקפידו על דיני טהרה.
ואולם, כל זה לא מנע מתושביה היוונים של העיר לטבוח ביהודים עם פרוץ "המרד הגדול" בירושלים בשנת 66 לספירה. לפי הערכות שונות, בטבח נרצחו אלפי בני-אדם – כמעט כל הקהילה היהודית של דמשק באותה עת.


630 | חוקי העומר

כ-20 שנה חלפו בין הרגע שבו התגלה, על-פי המסורת, המלאך גבריאל למוחמד, נביא האסלאם, על הר חירה – ועד התפשטות האסלאם בכל הארצות של החוף המזרחי של ים התיכון בסוף שנות 630 לספירה.
שושלת הח'ליפים לבית אומיה, שעמדה בראש העולם המוסלמי בראשית הכיבוש האסלאמי, קבעה את העיר דמשק כבירת האימפריה הערבית, ועל-פי מקורות שונים, נהגה ביהודים שחיו בה בסובלנות יחסית.
בסביבות שנת 750 לספירה, עם כיבושה של סוריה על-ידי הח'ליפות העבאסית, השתנה היחס ליהודים: נטל המסים הוכבד, ורבים מהם התאסלמו בכפייה. במהלך תקופה זו עוגן הסטטוס המשפטי של היהודים בכל העולם המוסלמי תחת "אמנת עומר", שהגדירה את היהודים והנוצרים כ"בני-חסות" (ד'ימי). לצד חופש פולחן דתי הצטוו היהודים לשלם מס גולגולות (ג'יזיה) ולציית לשורה של חוקים משפילים, ובהם נעילת נעליים ולבישת גלימות מיוחדות לשם בידולם, וכן היתר רכיבה על חמורים בלבד.
עם התפוררותה של הח'ליפות העבאסית החליפה סוריה ידיים בין שושלות מוסלמיות שונות, ומצבם של היהודים השתנה בהתאם למדיניות השליט התורן. בשנת 969 כבשה השושלת הפטימית את המרחב הסורי והנהיגה יחס חיובי כלפי היהודים. הסיבה לכך, לפי הערכות שונות, היא העובדה שהווזיר הראשון של הפטימים, יעקב אבן-כליס, היה יהודי שהתאסלם אך שמר אמונים לדתו ולבני עמו. אבן-כליס מינה את היהודי מנשה בן-אברהם לעמוד בראש הממשל הסורי. תחת שלטון בן-ישראל נהנו היהודים משגשוג ופריחה, ורבים מהם נטשו את המלאכות המסורתיות לטובת עסקי הבנקאות והמסחר.
הקהילות היהודיות בסוריה התגבשו בכמה ערים מרכזיות, ובהן חאלב, דמשק וצור (היום בלבנון). בתקופה זו ניהלו יהודי סוריה קשר רציף עם חכמי ארץ ישראל, ששמרו על סמכותם הבלעדית בכל הנוגע לענייני דת ואורח חיים. במקביל החלו לצמוח בסוריה תלמידי חכמים יהודים. הבולט שבהם היה רבי ברוך בן יצחק, ששימש רבה הראשי של העיר חאלב וחיבר פירושים מאירי עיניים לתלמוד.


1170 | רושם בתוך יומן מסע

הנוסע בנימין מטודלה נחשב לאחד המתעדים המרכזיים של הקהילות היהודיות. במסגרת מסעותיו לא פסח גם על הקהילה היהודית בסוריה.
על-פי דיווחיו, מקור הפרנסה העיקרי של יהודי סוריה במאה ה-12 היה צביעת בדים וייצור זכוכית. בנימין מטודלה אף מציין כי בתקופה זו התגבשה קבוצה קטנה של יהודים שעסקו במסחר בינלאומי בהצלחה לא מבוטלת. כמו כן, מוסיף ומספר בנימין מטודלה, בעקבות הכיבושים הגדולים של הטורקים הסלג'וקים שהיגרו ממזרח אסיה, ולאחר מכן של הצלבנים שהגיעו מאירופה, נדד המרכז התורני מארץ ישראל לדמשק. אולם למרות נוכחותם המכובדת של בני האליטה החדשים, חכמי דמשק הוסיפו לדבוק במסורת ה"גאונים" מבבל כמעצבי אורח החיים.
בשנת 1170 כבש את סוריה המצביא המוסלמי הגדול צלאח א-דין, שהנהיג יחס סובלני כלפי היהודים, ובשנת 1187 אף התיר להם לשוב לירושלים. על השיפור במעמדם של היהודים באותה עת מלמדת גם רשימתו של המשורר העברי-ספרדי יהודה אלחריזי, שביקר בסוריה בשנת 1210. אלחריזי תיעד בפירוט את שמותיהם של רופאים ופקידי ממשל יהודים רבים, בעיקר מקהילות דמשק וחאלב.


1400 | יא מוסתערב!

טימור לנג (ששמו המקורי טימור קיליצ'י ובתרגום חופשי "ברזל צולע"), מנהיג האימנפריה המונגולית, נחשב לאבי האומה האוזבקית והיה אחד הכובשים האכזריים בהיסטוריה. את נחת זרועו חשו יהודי סוריה בשנת 1400 בקירוב, כשטימור וצבאו פלשו לסוריה, שרפו את דמשק ולקחו בשבי רבים מבני הקהילה.
התאוששותם של בני הקהילה היהודית היתה אטית וקשה. נוסעים יהודים שביקרו בסוריה באותם ימים, ובהם עובדיה מברטנורה, העידו כי הקהילה היהודית בסוריה מנתה באותה עת כ-1,200 משפחות בלבד.
עם גירוש ספרד, בשנת 1492, החלה נדידת יהודים מזרחה, בעיקר לאיטליה וטורקיה, אך גם לסוריה. המפגש בין המגורשים הספרדים ליהודים המקומיים הוביל להתנגשות תרבותית-דתית. היהודים הספרדים כינו את היהודים הסורים המקומיים "מוסתערבים", מאחר שלטעמם הם דמו בתרבותם לשכניהם הערבים.
המחלוקות בין שתי הקבוצות נסבו סביב השפה המדוברת (כידוע, מגורשי ספרד דיברו בשפת הלדינו), המנהגים, אורחות הלבוש, מסורות התפילה ועוד. כתוצאה מהפילוג הקימו היהודים מספרד בערים הגדולות בתי-כנסת ובתי-קברות נפרדים.


1516 | יחסי דת-מדינה

בשנת 1516 החל עידן חדש בהיסטוריה של סוריה. זאת, עם כיבוש מרבית העולם הערבי על-ידי האימפריה העותמאנית. זו שלטה בסוריה כ-400 שנה ועיצבה את דמותה התרבותית, הכלכלית והחברתית.
מאחר שהחברה העות'מאנית, על כל גווניה, היתה דתית, היא התנהלה על-פי ציוויי הדתות השונות. בהתאם לכך נקבע גם הדגם הכללי של הארגון העירוני העותמאני, ובתוכו גם מודל הקהילה היהודית.
הרב הראשי של הקהילה (החכם באשי) מונה על-ידי ועדה (הקומיסיון), שמינתה גם את ראשיו של בית-הדין הדתי. זה היה מופקד על רוב תחומי החיים היהודיים – גירושים, נישואים, דיני ממונות, דיני בנייה ועוד. חברי הוועדה מונו לפי מפתח של עושר ומעמד בקהילה, והתפקידים עברו מדור לדור. ראיה לכך ניתן למצוא בשמות המשפחה של חברי הוועדה, שלא התחלפו במשך דורות. אמצעי הכפייה של פסקי הדין הרבניים היו מגוונים: מחרמות וקנסות ועד עונשים גופניים. כך למשל מסופר על אב אחד, שבנו הולקה על כפות רגליו בידי מורו וכאשר מחה האב לפני הרב על המלקות, פסק האחרון מלקות גם לאב.
בסוריה פעלו אז קהילות יהודיות רבות, החל בשתי הקהילות הגדולות של דמשק וחאלב וכלה בקהילות חאמה, טריפולי, ביירות, צידון, בעל-בק ובניאס. בתקופת זו התחזקו הקשרים בין קהילות יהודיות רבות במזרח התיכון, ובהן קהילות סוריה וארץ ישראל, מאחר שכולן היו נתונות למרותו של אותו מנגנון שלטוני.


1666 | חבלי משיח

במאות ה-16 וה-17 היתה דמשק למרכז חשוב של תורת הסוד והקבלה מייסודו של האר"י, בעיקר בזכותן של שתי דמויות רבות השפעה שהתגוררו בעיר בשכנות: רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש מצפת, והמשורר והמוזיקאי הדגול רבי ישראל נג'ארה.
רבי ויטאל, שעזב את צפת לאחר מותו של האר"י, קבע את מושבו בדמשק, שם גם נפטר. ויטאל משך אליו תלמידים רבים מארץ ישראל ומארצות אחרות, וקברו בדמשק שימש עד סוף המאה ה-20 אתר עלייה לרגל. ויטאל החל מסורת חסידית-קבלית שלפיה התלמיד מעלה על הכתב את דברי רבו. החרו החזיקו אחריו רבי יעקב-יוסף, שהעלה על הכתב את דברי מורו הבעל שם-טוב; רבי נתן, שהפיץ את תורת רבי נחמן מברסלב; ומאוחר יותר הרב צבי יהודה קוק, שכתב את דברי אביו, הראי"ה קוק. שיריו של רבי ישראל נג'ארה, שנפוצו ברחבי העולם היהודי, השפיעו במידה עצומה על התפתחות השירה הדתית ונחשבים אבן פינה בשירת הבקשות וזמירות השבת עד היום.
בתקופה זו חוו קהילות יהודיות בעולם כולו משבר דתי עמוק עקב פוגרומים שונים, ובעיקר פרעות חמלניצקי באוקראינה ב-1648. על יסודות השבר הזה צמחו כיתות משיחיות שונות. אחת מהן נוסדה על-ידי צעיר תמהוני מאיזמיר שבטורקיה, שבתאי צבי שמו, שהציג את עצמו כנושא הבשורה המשיחית מדורי דורות. משנתו המשיחית של צבי התפשטה ב-1666 בארצות שונות, ובדרכה מערבה חלפה גם בחאלב שבסוריה, שם עשתה נפשות לרוב.


1740 | מושבות הזרים של הפראנקוס

בשנת 1740 הגיע מליוורנו, וונציה, לעיר חאלב יהודי בשם הלל בן שמואל פיג'וטו. היסטוריונים שונים מציינים אירוע זה כרגע שבו נחשפה יהדות סוריה לעולם המודרני ולתמורות שהביא עמו. בית-המסחר שייסדה משפחת פיג'וטו בחאלב שיגשג והיה בתוך כמה שנים לאחד החשובים באזור. בעקבות הצלחתו נהרו לסוריה יהודים אירופים אחרים, ואלה זכו מיהודי המקום בכינוי של כבוד: "סיניוריס פראנקוס".
הפראנקוס, שרובם הגיעו מליוורנו שבוונציה, הקימו בחאלב מושבת סוחרים. כנתינים זרים של מעצמה אירופית, הפראנקוס לא היו כפופים לחוקי האפליה העותמאניים, ובתחילה לא ראו עצמם שייכים לקהילה היהודית והתגוררו במושבה האירופית, יחד עם כל הנתינים הזרים הלא-יהודים. אט-אט השתלבו הפראנקוס במרקם החיים היהודי, לקחו חלק בחיים הדתיים של הקהילה, נשאו נשים מקומיות, הקימו משפחות והתבססו במקום.
הפראנקוס שימשו מעין "נשאי תרבות אירופה" ליהודים במזרח התיכון. מלבושיהם היו שונים, הגברים נהגו לגלח את זקנם וגישתם למעמד האשה היתה ליברלית יותר מן המקובל בסוריה. התבססותם הניחה את התשתית לחדירתה של המודרניזציה לקהילות היהודיות בסוריה, שביטוייה היו רבים: החל בשינויים בהרכב הקהילתי של הישיבות, עבור בהשתלבותם של יהודים מקומיים בעסקי המסחר הבינלאומי וכלה בחדירתו של חינוך אירופי-מודרני למוסדות החינוך היהודיים בסוריה.


1840 | עלילת דמשק

רבים סבורים כי "עלילת דמשק" היתה ביטוי נוסף לחדירת ערכי המערב למרחב המזרחי; ואכן, לא רק פיתוחים מדעיים והשכלה הביאו איתם האירופים, אלא גם דעות קדומות שמקורן בסטריאוטיפים נוצריים עתיקים. הרקע ופרטי הפרשה מזכירים עלילות דם שהתרחשו באירופה: נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי נעלמו, והיהודים הואשמו ברציחתם ובשימוש בדמם לאפיית מצות. בעקבות העלילה נעצרו בכירים בקהילה היהודית ועונו, וכ-63 ילדים יהודים בני שלוש עד עשר נחטפו ועונו בניסיון לסחוט הודאה מהוריהם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם היו המשורר היהודי היינריך היינה והשר משה מונטיפיורי, שדרש מהסולטן העותמאני לפעול למיגור עלילות הדם.
בסופו של דבר היתה זו משפחת רוטשילד שהביאה לסופה של הפרשה העגומה: בני רוטשילד חשפו מסמכים שתיעדו את הפרשה והפיצו אותם בעיתונות הבינלאומית. החשיפה חוללה סערה בדעת הקהל העולמית, ובתוך זמן קצר שוחררו שבעת האסירים שנותרו בחיים – אחרי חודשים ארוכים של עינויים קשים.
"עלילת דמשק" הוסיפה להשפיע על היחסים בין יהודים לערבים עד סוף המאה ה-20. בשנת 1983, בשלהי ימי מלחמת לבנון, פירסם שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס ספר בשם "מצות ציון", ובו חזר על עלילת דמשק. בשער הספר הודפס ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד, ובהקדמה לספר נכתב שהאירועים ההיסטוריים נכונים גם לימינו. טלאס אף המליץ שלא לכונן שלום עם היהודים, ועל נשיא מצרים אנואר סאדאת אמר ש"מכר את נשמתו לשטן".


1869 | העם דורש צדק חברתי

אילו היתה נערכת במחצית המאה-19 רשימת "100 האנשים העשירים בדמשק", סביר להניח שכמה משפחות יהודיות היו מככבות במקומות גבוהים בה. ואכן, עושרן של כמה מן המשפחות היהודיות בעיר, כעשר במספר, היה עצום לפי כל קנה מידה. נוסע שביקר בארמונות שבהם התגוררו המשפחות הללו כותב כי "יופי הבתים אין לשער אשר לא ראיתי אפילו בענגלאנד [באנגליה], שהבתים מצופים בזהב ובכל חצר וחצר יש בריכות מים ואילנות". מבקרים אחרים תיארו את לבושן יוצא הדופן של נשות המעמד העליון, על שפעת היהלומים והאבנים היקרות שענדו. מבקר אחר מתייחס לטיולים היומיים שערכו היהודים עתירי הממון, בעודם רכובים על אתונות צחורות, המקבילות לרכבי היוקרה של ימינו.
ברם, רוב יהודי דמשק חיו בעוני רב. עדות לכך מספק קארל נטר, שליח רשת כי"ח (כל ישראל חברים) לסוריה, שכתב בשנת 1869 כי "לעומת עשירים אחדים גדולים, נמצאים עניים לאלפים אשר מחסרון עבודה ופרנסה מתים ממש ברעב. העשירים מהם יושבים בהיכלי שיש וכל טוב בידם, והעניים דרים בחורים ובמחילות, מראה מחריד כליות ולב".
הפערים בין עשירים לעניים בקהילה היהודית הגדולה בחאלב לא היו כה מנקרי עיניים, וזאת הודות למעמד בינוני רחב. ועדיין, גם בחאלב היו מופעים של אורח חיים ראוותני. הרב אברהם ענתיבי מעניק תיאור מריר-משעשע לתופעה זו: "וכמו שאנו רואים בעינינו, היום אפילו מי שאינו עשיר מוציא על אשתו במלבושים נאים מכדי יכולתו ועל כורחו דוחק את עצמו ומביא לה את כל חפצה אשר שאלה, יען שכל אשה עינה צרה בחברתה והיא מתקנאה ממנה, וכשרואה שחברתה לובשת בגדים חמודים, אז עובר עליה רוח קנאה ורוצה ללבוש כמותה ומריבה עם בעלה וצועקה עליו לילה ויום" (הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב").

ממוצע האוכלוסייה בשנים 1840–1880 (מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב")

עיר מוסלמים נוצרים יהודים שיעור היהודים באוכלוסייה
דמשק 110,000 16,000 6,500 5%
חאלב 66,750 18,000 6,850 8%
1900 | עם לבדד ישכון

בראשית המאה ה-20 הלכה האימפריה העותמאנית ונחלשה, בין השאר בגלל סולטנים מושחתים, ניוון ביורוקרטי ופיגור טכנולוגי, כמו גם תבוסות בשדות הקרב. "האיש החולה על הבוספורוס", כינו אותה בזלזול המעצמות האירופיות. הללו הלכו וביססו ברחבי האימפריה העותמאנית את מוסד ה"קפיטולציות", שהעניק זכויות מיוחדות לנתיניהם, ובכך נגסו בסמכויות האימפריה. מהלך זה, לצד הרפורמות הרבות שתיקנו העותמאנים לטובת המיעוטים הנוצריים והיהודיים, עורר עוינות מצד החברה המוסלמית, שהגיעה לשיאה בשנת 1860, בטבח שביצע ההמון המוסלמי באוכלוסייה הנוצרית.
הפעילות הכלכלית האירופית האינטנסיבית בסוריה, שדחקה את רגליהם של הסוחרים המוסלמים, כמו גם ההתנגדות לרפורמות, הובילו להתגבשות תנועות לאומיות סוריות, שחתרו בשלהי המאה ה-19 לכונן מדינה ערבית תחת שלטונו של השָריף של מכה.
שלא כמו עמיתיהם הנוצרים, שביקשו להשתלב בתנועת ההתעוררות הלאומית הסורית, היהודים בחרו להתבדל ולשמר את זהותם הקהילתית, ובכך לקיים נבואתו של בלעם, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
במחצית המאה ה-19 החלה תנועת הגירה יהודית מהעיר חאלב. המהגרים ייסדו קהילות במנצ'סטר, בואנוס-איירס, מקסיקו-סיטי, סאו-פאולו ובארצות-הברית, במיוחד בברוקלין, ניו-יורק. אחרים עשו את דרכם לביירות ולקהיר. הסיבה המרכזית לכך היתה פתיחתה של תעלת סואץ (1869), אשר חיזקה את המסחר בדרך הים על פני המסחר בדרך היבשה, שעליו היתה פרנסתם של רבים מיהודי חאלב.
במקביל הלך והתרופף המבנה המסורתי של הקהילה בחאלב עקב חדירת רוחות החילון וההשכלה מאירופה. דוגמאות מובהקות לכך היו הקמת רשת בתי-הספר של תנועת כי"ח, הניסיון לייסד קהילה רפורמית בחאלב וביטויים של זלזול בהנהגה הרבנית המקומית. הבולטים שבקוראי התיגר על ההגמוניה הרבנית היו גבירי משפחת פרחי בדמשק, שעליהם אמר הרב חיים מימון טובי: "אכן לא צייתי לדינא וקשים הם מאוד-מאוד" (אכן לא מצייתים לדין וקשים הם מאוד-מאוד).


1925 | ציונים? לא בבית-ספרנו

בשנת 1908 התחוללה בטורקיה מהפכת "הטורקים הצעירים". במסגרת השאיפה להטמיע את עמי האימפריה בלאום הטורקי, נחקק בשנת 1909 חוק גיוס חובה גם ללא-מוסלמים. החוק והשלכותיו, כמו גם האכזבה מהבטחות השווא לשוויון וההזדמנויות הקורצות שמעבר לים, הביאו לגל הגירה שני של יהודי סוריה. בעשור הראשון של המאה ה-20 היגרו מדמשק כ-2,000 צעירים יהודים, שנחשבו עד אז חוד החנית שנועד להצעיד את הקהילה לעידן המודרני.
עם תום מלחמת העולם הראשונה, במסגרת משחק המונופול בין המעצמות, קיבלה צרפת את המנדט על סוריה. הלאומנים הסורים לא אהבו, בלשון המעטה, את הריבונות הצרפתית, ואירגנו מסעות הסתה שכללו הפגנות ומעשי אלימות. אלה הגיעו לשיאם בשנת 1925, במרד שפרץ בהר הדרוזים בדמשק. המרד, שהתפשט בכל רחבי סוריה, פגע גם בחוליה החלשה, המיעוט היהודי: המון ערבי מוסת חדר לרובע היהודי בדמשק, השחית רכוש רב ורצח עוברי אורח. אחד המניעים לפרץ השנאה האלים היה ההתנגדות לתנועה הציונית, שצברה כוח בארץ ישראל השכנה. הסורים הלאומנים הזדהו עם הפלסטינים תושבי ארץ ישראל, וכל הכרזות התמיכה של היהודים הסורים בסוריה היו לשווא; הם הואשמו שוב ושוב בכך שהם ציונים.


1942 | מהגרים או חלוצים

בשנת 1932 היגרו לארץ ישראל כ-10,000 יהודים מארצות מרכז אירופה. בישיבת מועצת מפא"י שנערכה ב-19 בינואר 1933 אמר דוד בן-גוריון שהציונות "הפכה בן-לילה מתנועה של חלוצים, יחידי סגולה, שעלו לארץ מתוך חזון ואמונה, לתנועה רחבה של מבקשי הצלה, תנועת מהגרים המונית". העקיצה ששלח מנהיג מפא"י כלפי יהודי גרמניה שעלו לארץ ממניעים תועלתניים ולא אידיאולוגיים כוונה גם כלפי העלייה היהודית הסורית של אותן שנים.
ברם, אף שהמעבר מסוריה לארץ ישראל לא היה כרוך בקשיים מיוחדים, רק מעטים קפצו על המציאה: ההערכה היא כי מספר העולים מסוריה עד שנת 1931 היה כ-1,250 איש. הסיבה לכך היתה, בין השאר, יחסו ההוגן והמיטיב של השלטון הצרפתי כלפי יהודי סוריה באותה העת. המגמה השתנתה במהלך השנים 1932– 1936, אז עלו לארץ מדי שנה יותר עולים מאשר בכל השנים עד אז. הסיבה לכך היתה השפל הכלכלי העולמי, שפגע קשות בסוריה, ומצבה הטוב יחסית של פלשתינה אז. "אין אוטובוס עוזב את דמשק בלי נוסעים יהודים", כתב אליהו כהן שליח מא"י, בשלהי 1934. למרבה האירוניה, האחראים לפריחה הכלכלית בארץ ישראל היו, מבחינות רבות, דווקא בני העלייה היהודית מגרמניה שבן-גוריון עקץ, וזאת בזכות הפיתוח התעשייתי שיזמו והובילו.
בשנים 1936–1939 התחולל בארץ ישראל המרד הערבי הגדול, שהדיו הגיעו גם לידיעת הלאומנים הסורים. בשנת 1942 הותקף הרובע היהודי בדמשק לאחר שמועת שווא כי שטחי סוריה יצורפו לשטחי מדינת ישראל העתידית. בשנים 1938–1942 עלו מסוריה לארץ ישראל כ-7,000 יהודים בעזרת המוסד לעלייה ב'. במִפקד אוכלוסין שנערך באותה העת בסוריה נרשמו כ-30 אלף יהודים.

2000 | הפליטים היהודים מסוריה

בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל. יומיים לאחר מכן התנפל המון ערבי על השכונות היהודיות בערי סוריה, הצית בתי-כנסת וקרא לנקמה ביהודים. רבים מיהודי חאלב ודמשק נמלטו באותו לילה לביירות, ובהם מנהיגי קהילות רבים. משנה זו ואילך הלך מצבם של יהודי סוריה והידרדר. הם הפכו למיעוט נרדף חסר הגנה, משולל זכויות אזרח בסיסיות, הנתון לחסדי הממשלה הסורית ואזרחיה.
ב-17 בפברואר 1949 שלחה ממשלת סוריה תזכיר למזכיר הליגה הערבית ובו הציעה להחרים את הרכוש היהודי בכל ארצות ערב. בעקבות בריחת היהודים ננטשו מאות בתים ברובע היהודי בדמשק כמו גם מבני ציבור, בתי-ספר, מבנים קהילתיים ועוד. בית-הספר אליאנס, פאר החינוך היהודי, הוחרם, וארמונותיהם של עשירי דמשק הולאמו.
ב-28 בספטמבר 1961 התחוללה בסוריה הפיכה צבאית. בתחילה הביאה זו לשיפור במצבם של היהודים, אולם לאחר כשנה חזרו ההגבלות, המעצרים והתנכלות השלטונות. בשנת 1965, אחרי לכידתו של המרגל הישראלי אלי כהן והוצאתו להורג, גברה העוינות ליהודי סוריה. ארגונים בינלאומיים, ובהם הג'וינט, סייעו ליהודי סוריה בתמיכה כלכלית ובהשגת אשרות כניסה לארצות-הברית. משרד החוץ הישראלי והסוכנות היהודית פנו לגופים בינלאומיים ולמדינות ידידותיות בבקשה שיסייעו ליהודי סוריה לשקם את חייהם. בשנים 1955–1962 עלו לישראל כ-2,500 מיהודי סוריה.
בשנת 1970 עלה חאפז אל-אסד לכס הנשיאות והחל את שלטונה של השושלת העלאווית בסוריה. לקראת סוף שלטונו הורשו יהודי סוריה לעזוב את המדינה, ורובם היגרו לארצות-הברית. בראשית המאה ה-21 נותרו בסוריה כמה עשרות יהודים בלבד.

אלכסנדריה

אלכסנדריה Alexandria

בערבית: الإسكندرية 

אלכסנדריה, אל איסקנדריה בערבית, עיר נמל לחוף הים התיכון, העיר השנייה בגודלה במצרים.

על פי כתביו של יוסף בן מתתיהו התיישבו יהודים באלכסנדריה בימי אלכסנדר מוקדון (356 - 323 לפה"ס). בעת שלטון בית תלמי במצרים (323 - 30 לפה"ס), הייתה בעיר קהילה מאורגנת, תרבותה הייתה הלניסטית, וחיו ופעלו בה אנשי-רוח רבים. גולת הכותרת למפעלם של חכמי אלכסנדריה היה "תרגום השבעים" (ספטו-אגינטה), תרגום המקרא ליוונית, שנעשה בימי תלמי השני (285 - 246 לפה"ס). הפילוסוף היהודי פילון (שנודע בכינויו "האלכסנדרוני") חי בעיר בין השנים 20 לפה"ס עד 50 לספירה.

בתקופת השלטון הרומי הייתה באלכסנדריה קהילה יהודית משגשגת ובראשה מועצת זקנים בת 71 חברים. בכל אחת מחמש שכונותיה העיקריות של העיר היה בית כנסת. רוב היהודים עסקו במלאכה ובמסחר והשתלבו במינהל הרומי. מרידות היהודים בשנת 66 ובימי טריאנוס (117- 115) הביאו לדלדול הישוב היהודי.

בשנת 414 גירשו הביזנטים את היהודים מהעיר. היהודים חזרו בעת הכיבוש המוסלמי (642). בנימין מטודלה מצא באלכסנדריה בשנת 1270 כ- 300 יהודים. משולם מוולטרה מצא בשנת 1481 60 משפחות יהודיות. עובדיה מברטנורה שביקר בעיר ב- 1488 סיפר על 25 משפחות. בסוף המאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד. במאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי רשיד (רוזטה) ודמיאט, התיישבו על חוף הים ועסקו בדייג ובסחר ימי. עד שנות השלושים למאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי דמנהור, יהודי סואץ, מנצורה, טנטא ומחלה אל-כברא.

בשנים 1840 - 1854 התגבשה בעיר קהילה יהודית איטלקית של 150 משפחות. בשנת 1847 היו באלכסנדריה 1,200 יהודים עקב הגירה מיוון ומהאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1882 מנתה הקהילה 3,000 נפש, ב- 1912 היו בה 24,858 יהודים (5,6% מכלל תושבי העיר), ב- 1937 ישבו בעיר 24,690 יהודים ובשנת 1940 הגיע מספרם ל40,000. במפקד 1947 היו 21,128, כולל 243 קראים. 59 אחוזים מהם היו סוחרים, 18,5 אחוזים - בעלי מלאכה.

בעקבות המהפכה במצרים (1952) ועליית נאצר לשלטון עזבו יהודים רבים את מצרים. ב- 1956, בעקבות מערכת סיני, עזבו יהודים נוספים. ב1960- נותרו באלכסנדריה 2,760 יהודים, ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) - רק 350. בשנת 1995 נותרו באלכסנדריה כ50- יהודים בלבד.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה רב-גונית מבחינה תרבותית וחברתית, ובעיקר הייתה נתונה להשפעת תרבות אירופה. בתחום החברתי-הציבורי בא לידי בטוי אופייה זה של הקהילה בהקמת מוסדות של ארגונים עולמיים, כמו "הבונים-החופשיים", "רוטרי", ו"בני-ברית".

בין יהודי אלכסנדריה היו משכילים בעלי מקצועות חפשיים וגם בעלי מלאכה, בנקאים ואנשי עסקים, מנהלי חשבונות, סוכנים וסוחרים. הצלחתם הכלכלית הביאה לעויינות האוכלוסייה האחרת, וכתוצאה מכך היו עלילות דם, רדיפות ופגיעות גופניות בשנים 1869, 1870 ו- 1882.

בשת 1865 קמה בקרב הקהילה עדה אשכנזית בחסות אוסטרית-הונגרית. בעקבות המתיחות בין אשכנזים לספרדים התפלגה הקהילה בשנת 1871. פלג אחד היה בראשות בכור אגיון והאחר בראשות משפחת די-מנשה. בשנת 1878 שבו והתאחדו שתי העדות לקהילה אחת. ב- 1915 התיישבו באלכסנדריה מקצת מ- 11,000 היהודים שגורשו מארץ-ישראל בידי השלטונות העות'מניים.

ועד הקהילה הראשון במצרים הוקם בשנת 1840, ביוזמת משה מונטיפיורי. ב- 1854 נוסחו תקנות שהפרידו בין ענייני הדת שבסמכות הרב לבין העניינים החילוניים. ב- 1872 תוקנו תקנות לבחירת הרב באספת משלמי המסים, במועצת הקהילה נקבעו 36 חברים ומתוכם הוועד בן 12 חברים.

בית העלמין היהודי קודש ב- 1865, ב- 1908 קודש בית עלמין נוסף. בית-חולים יהודי פעל מ- 1872 עד 1882. ב- 1891 נחנך בית-חולים בידי הברון בכור די-מנשה, ראש הקהילה. ב- 1930 נוסד בית-חולים בשכונת ספורטינג.

בין המוסדות לעזרה הדדית היו: "מוהר הבתולות" לצעירות נזקקות (פעל מ- 1863) , "גמילות- חסדים" (כנראה מ- 1885) חברת "עמלי תורה" (1847) לייסוד תלמוד-תורה והזנת התלמידים, ב- 1903 נוסד "צדקה בסתר", "ביקור חולים" ב- 1909. "אגודת יוצאי קורפו" נוסדה ב- 1913, "איחוד היהודים המזרחיים" ב- 1916, אגודת עזרה יהודית אשכנזית "נצח ישראל" ב- 1920 הוקמה בידי היהודים מארץ-ישראל.

כמו-כן פעלו אגודת צעירים משכילים "אחוה", שנוסדה ב- 1907 להפצת השכלה עברית; חברת "צפנת פענח" ללימוד עברית; ועד לסיוע לפליטים היהודים מארץ-ישראל (1915) והאגודה האנגלית-היהודית שעסקה בחינוך.

בית-הספר המודרני הראשון נפתח ב- 1840 בידי משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה ושלמה מונק. ב- 1854 נוסדו תלמודי תורה. ב- 1862 הוקם בית הספר הראשון לבנות במצרים. ב- 1865 הקימו בכור ויצחק אגיון תלמוד-תורה, שפת ההוראה הייתה איטלקית. ב- 1885 הוקם בית ספר פרטי חילוני בידי הברון יעקב די-מנשה, ב- 1892 הוקם אגף לבנות. ב- 1911 פתחו "הבונים החופשיים" בית ספר בבית הכנסת זרדאל, ב- 1919 נפתח בית ספר "דה-לה פרגולה" (לשעבר "התקווה"). בשהת 1893 פתחה לשכת "בני-ברית" על שם אליהו הנביא בתי ספר. ב- 1897 נחנכו בתי הספר של "אליאנס" לבנים ולבנות. וב- 1936 נפתח בית ספר בשכונת קונסיזאר.

בין בתי הכנסת היו: בית הכנסת העתיק על-שם אליהו הנביא, שנהרס בידי נפוליאון ונבנה מחדש ב- 1850; בית כנסת "עזוז", שנהרס ב- 1853 ונבנה מחדש, בית הכנסת זרדאל נבנה ב1381-, בשנת 1880 נהרס ונבנה מחדש; בית הכנסת מנשה נבנה בידי הברון יעקב די-מנשה ב- 1863; בית כנסת גרין נפתח ב- 1909 בשכונת מחרם ביי; בית כנסת "ששון" נחנך ב- 1910 בשכונת גלימנופולו; בית הכנסת אליהו חזן בשכונת קליאופטרה; בית הכנסת "קסטרו" נבנה ב- 1920 במחרם ביי; בית הכנסת "שערי תפילה" בשכונת קמפ דה-צזאר נחנך ב- 1922. משנת 1996 פועל בעיר בית כנסת אחד.

בין הרבנים בעלי ספרי פרשנות והלכה נודעו רבני משפחת ישראל (1830-1730), שלמה חזן (1871-1863); ישראל משה חזן (1875-1863) שבא מקורפו; נתן עמרם (1871-1863); בכור אליהו חזן (1908-1888); רפאל די לה פרגולה (1923-1910).

ב- 1862 וב- 1873 הוקמו בתי דפוס עבריים. כתבי עת ועתונים שיצאו לאור באלכסנדריה היו: "אלחקיקה" (האמת) בערבית ב- 1880; ב- 1901 הודפס Le Messager Sioniste ונקרא מ- 1902 "מבשרת ציון"; לה ב'ארה (La Vara, "המקל") בלאדינו ובכתב רש"י (1908-1905); Revue Israelite d’Egypte, (1918-1912); La Voix Juive, שנטה לציונות הרוויזיוניסטית (1934- 1931), ושינה שמו ל- Notre Voix; ב1936- יצא La Tribune Juive.

יוסף מרקו ברוך, מחולל התנועה הציונית במצרים, הקים אגודה ציונית באלכסנדריה כנראה ב- 1896, ב- 1898 הוקמה אגודה ציונית בידי צ'ארלס בוגדאדלי. ב- 1901 הוקם סניף לאגודה הציונית הקהירית "בר-כוכבא". אגודות ציוניות אחרות היו: "תקוות ציון" ב- 1904, "פועלי ציון" ב- 1906, "בני ציון" בשנים 1908-1906, "צעירי ציון" בשנים 1907 - 1912 ועוד.

בין הפליטים מארץ-ישראל היו סופרים, ומחנכים, הם שהחלו ב- 1915 בהוראת השפה העברית ותולדות עם ישראל. הוקם ועד שהפעיל מחנות, ועדות לחינוך ולרפואה ובית ספר עברי בהנהלת ד"ר חיים בוגרשוב, ויזם עם ז'בוטינסקי וטרומפלדור הקמת גדוד נהגי הפרידות "ציון". איחוד הנוער היהודי (1923) אירגן פעילות ספרותית ציונית, אגודה למחקרים בהיסטוריה היהודית קמה ב- 1925 כמו-כן פעלו "חוג הנוער היהודי" (1930), "המועדון העברי", "ויצ"ו", "ברית טרומפלדור", אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים (1935-1925), "נוער ציוני" "התחייה" ותנועות-הנוער "צופי-מכבי" ו"חשמונאים".

בשנת 1918 התארגן ועד למען ארץ-ישראל שגייס תרומות להסתדרות הציונית ולקרן היסוד. משנת 1924 פעלה קק"ל בעיר באמצעות רשת של תאים בשכונות היהודיות.

יהודים היו מעורבים גם בפעילות הפוליטית הלאומית המצרית. יוסף רוזנטל ייסד ב- 1920 את המפלגה הקומוניסטית המצרית בשם "המפלגה הסוציאליסטית".

בשנת 1942 נמלטו יהודי אלכסנדריה לקהיר מחשש להתקדמות הצבא הגרמני במדבר המערבי. בעקבות זאת החלה פעילות חשאית לעלייה, ביזמת שליחים של המוסדות הציוניים בארץ- ישראל. במהומות שפרצו ב- 1945, בעקבות הסתה, נשרפו בתי כנסת.

בשנת 1948 נעצרו יהודים והוחרם רכושם של אלה שרצו לעזוב. בשנים 1954-1949 עלו מרבית יהודי אלכסנדריה לישראל.

דמשק

דמשק Damascus

בערבית Al Sham

וגם دمشق‎‎ 


בירת סוריה והעיר הגדולה במדינה.


יהודים התיישבו בדמשק לראשונה בתקופה הסלוקית במאה השלישית לפני-הספירה. לאחר הכיבוש הערבי (635) הוטב מצבם, ובחצרו של הח'ליף מועאויה שרתו יהודים. בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי הסלג'וקים בסוף המאה ה- 11, נעשתה דמשק מרכז חיי הדת ליהודי סוריה. יהודים מבבל הגיעו אז לדמשק והקימו קהילה ובתי כנסת. כמה מ"ראשי הגולה" קבעו בעיר את מושבם. הממלוכים שכבשו את סוריה בשנת 1295 אילצו את יהודי צור, אנטיוכיה וטריפולי לעבור לדמשק ולחלב.

בתחילת המאה ה- 16 הגיעו לדמשק יהודים ממגורשי ספרד והדבר הביא לפריחה כלכלית ורוחנית. ב- 1521 לאחר הכיבוש העות'מאני, היו בעיר כ- 500 משפחות מאורגנות בשלוש קהילות: ספרדים, מוסתערבים (הותיקים, דוברי ערבית) ויוצאי סיציליה, ולכל אחת מהן בית כנסת. כן הייתה קהילה קראית, ופעלו בה מקובלים כמו ר' חיים ויטאל תלמידו של האר"י, ר' משה אלשייך ור' יעקב אבולעפיה; ומשוררים כמו ר' ישראל נג'ארה ור' יוסף אלטרץ.

במאה ה- 18 עסקו סוחרים יהודים במסחר בצמר-גפן וייבאו מאירופה אריגים.

בשנת 1840 הסעירה עלילת-דם את דמשק והקהילה עמדה בפני סכנה. בעיר היו אז כ- 4,000 יהודים. באותה התקופה נעלמה הקהילה הקראית ובית הכנסת שלה נהפך לכנסייה.

לאחר כיבוש אלג'יר בידי הצרפתים (1830) היגרו ממנה יהודים לדמשק, ובאו יהודים מפרס, מבוכרה, מהודו ומעיראק וכן יהודים אשכנזים, בעיקר מפולין. ב- 1860 הגיעו לדמשק מרבית יהודי חצביה שבלבנון, בעקבות מאבקים בן הדרוזים לנוצרים שם. משנות ה- 70 של המאה ה- 19 הייתה הקהילה בירידה. בידי היהודים נשאר העיסוק במסחר זעיר ורבים נעשו רוכלים. בעקבות פתיחתה של תעלת סואץ (1869) חל פיחות במעמד הכלכלי של סוריה והדבר השפיע על הקהילה. מאז החלה הגירה מדמשק לבירות, למצרים, לאנגליה, לאמריקה הדרומית ולארצות הברית. בשנת 1900 היו בדמשק כ- 10,000 יהודים, ב- 1910 נימנו כ- 12,000 ובמפקד 1936 היה מספרם 6,266 בלבד.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה (1918) הביעו היהודים תמיכה בתנועה הלאומית הערבית. השלטון הצרפתי בסוריה איפשר ליהודי דמשק ליטול חלק בחיים הפוליטיים. בשנות ה- 30, כאשר הסורים תמכו במאבק ערביי ארץ-ישראל, השפיע הדבר על היחס ליהודים, והתבטא בהתנכלויות מצד המוסלמים והנוצרים. במפקד 1943 שוב נימנו 11,000 יהודים בעיר. לאחר שסוריה קיבלה עצמאות בשנת 1944 נערכו הפגנות אנטי-ציוניות, והדבר הביא להגירה מואצת. ב- 1947 נותרו בדמשק כ- 3,000 יהודים, מהם כשמונים אחוזים פועלים ורק חמישה אחוזים סוחרים. בשנת 1948 התמוטטה למעשה הקהילה. יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות, רכושם הוחרם ונאסר עליהם לקיים קשרים עם ארצות-חוץ. בית הספר היחיד הופעל בשכונה היהודית בבניין של משפחת ליסבונה.

באוגוסט 1949 נזרקה פצצה לבית כנסת ואחד-עשר יהודים נהרגו. רבים עברו ללבנון וב- 1953 נותרו בעיר רק כ- 1,500 יהודים. מאז הייתה הקהילה נתונה להגבלות ולפגיעות מצד השלטונות, שהלכו והתגברו בתקופת מלחמת 1967 ולאחריה.


חיי הקהילה

בתקופה העות'מאנית הוכרה הקהילה רשמית. הרב הראשי התמנה בידי הסולטאן באסטנבול וזכה לתואר "חכם באשי". לאחר פרישת הרב חיים רומאנו (1849) החלו לכהן שני רבנים ראשיים. האחד "החכם באשי" שעסק בקשרים עם השלטונות והשני, ראש קבוצת תלמידי החכמים, שכיהן כדיין ועסק בהוראה. העדה התנהלה באמצעות ועד בן עשרה רבנים שנבחרו אחת לשנתיים. 22 בתי כנסת נימנו בעיר. ב- 1864 נפתח בית ספר לבנים של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) ואחריו בית ספר לבנות. ב- 1910 נפתח בית הספר העברי הראשון, ולידו הוקם גן-ילדים. במקביל המשיכו לפעול "כותאבים" (חדרים) שבהם למדו לימודי דת.

בשנות מלחמת העולם הראשונה הוגלו לדמשק אינטלקטואלים יהודים מארץ-ישראל, ביניהם הסופרים אברהם אלמאליח ויהודה בורלא, פרופסור יוסף יואל ריבלין והמחנכים דוד ילין ובצלאל בצראוי. הם נרתמו לפעילות חינוכית בקהילה וניהלו את בתי הספר העבריים, אך ב- 1923 נסגרו בתי הספר מחוסר תקציב.

מוסדות הקהילה היו: בית יתומים שהוקם ב- 1919, אגודות "הכנסת אורחים", "עוזר דלים", "שבת אחים" (לרכישת אדמות בארץ-ישראל), "רודפי צדק" (שהוקמה ב- 1941 ללחימה בזנות ולעזרה בהשאת בנות עניים) ו"ביקור-חולים".

בין מוסדות החינוך היו: שני גני ילדים, תלמוד תורה (פעל עד 1911), בית ספר עברי לבנים, בית ספר עברי לבנות, בית ספר אליאנס על-שם כדורי לבנים ולבנות. ב- 1918 נפתחו שני תלמודי תורה שפעלו עד 1924 ותלמוד תורה נוסף שפעל עד 1939. ב- 1945 נסגרו מוסדות אליאנס ונפתח תלמוד תורה חדש "בן-מימון", שפעל עד 1947. ב- 1959 נפתח תלמוד תורה של אגודת "אוצר התורה" מניו-יורק. בין רבני הקהילה נודעו הרב שלמה אלפנדרי (1930-1926) יעקב דנון (1923-1910).

הפריחה הכלכלית של המאה ה- 18 הביאה לעלייתן של כמה משפחות יהודיות: פרחי, אנג'ל, שמעיה, סטמבולי, ליסבונה, לניאדו ועדס. בראשית המאה ה- 19 תפסו בני משפחת פרחי עמדות השפעה במינהל. שאול פרחי ובנו חיים היו שרי אוצר של מושל דמשק ועכו. רפאל פרחי היה מנהל ענייני האוצר של מחוז דמשק והתמנה כחבר המג'לס המחוזי.

משנות ה- 70 של המאה ה- 19 עסקו יהודים בעיקר במסחר זעיר ובמלאכות כמו עבודת נחושת ותפירה. הקהילה החזיקה בבעלותה מתפרה שבה עבדו נשים. והיו רופאים, רוקחים, עורכי-דין ופקידים ב"בנק למסחר", לשעבר "בנק זילכה" שהיה בבעלות יהודית. וכן כמה בעלי קרקעות. בשנים האחרונות עסקו רובם בסחר טכסטיל ובמלאכת נחושת, והיו כמה בעלי מקצועות חופשיים.

לאחר הכיבוש הצרפתי (1920) נטלו יהודי דמשק חלק פעיל בחיים הפוליטיים. ציר יהודי כיהן בפרלמנט הסורי בשנים 1949-1936.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הגיעו גולים מארץ-ישראל ושליחי "ועד הצירים" של הישוב היהודי. הוקם סניף אגודת "מכבי", ב- 1923 הוקמו מועדון הנוער “קדימה", תנועת "לב אחד" ו"הצבי", וב- 1924 הוקמה אגודה ציונית בשם "המועדון הלאומי הישראלי", שפעלה עד 1929 ואז עברה לבירות בעקבות הארועים בארץ-ישראל. ב- 1928 הוקמה תנועת "החלוץ" וב- 1933 הוקם אירגון “הפועל".

עד אמצע שנות ה- 40 שימשו מועדון "קדימה" ואגודות "מכבי" ו"החלוץ" מרכזים לפעילות ציונית, וכ- 5,000 בני נוער עלו לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. ב- 1948 נפסקה הפעילות הקהילתית והציונית. בשנים האחרונות פעלו שני בתי ספר: "בן מימון" ("תלמוד-תורה") בהנהלת הרב הראשי ליהודי סוריה, אברהם חמרה, ו"אליאנס". 19 בתי כנסת פעלו עדיין בעיר. ב- 1944 פעל בית ספר יהודי אחד.

בעקבות ועידת מדריד (1990) ותחילתן של שיחות השלום באזור, הופעלו לחצים על נשיא סוריה לאפשר ליהודים הגירה. מאז אפריל 1991 יצאו מרביתם, כ- 1,500 מהם הגיעו לישראל. ב- 1995 נותרו בדמשק כ- 180 יהודים, רובם עסקו במסחר זעיר וטכסטיל והיו ביניהם כמה רופאים.