מקור השם בהואבה

חלב Aleppo

בערבית - ﺣﻠﺐ ‎‎  Halab

במקורות היהודיים ארם-צובא

העיר השנייה בגודלה בסוריה והמרכזית בצפון המדינה.


יהודים התיישבו במקום בתקופה הרומית. בית הכנסת המרכזי "יואב בן צרויה", שהוקם במאה החמישית, נבנה כבזיליקה. בשנת 921 ביקר ר' סעדיה גאון בקהילה היהודית בחלב. במאה ה- 11 הנהיגה את הקהילה קבוצת רבנים ובראשה ר' ברוך בן-יצחק. הקהילה קיימה קשרים עם יהודי ארץ ישראל, ובמאה ה- 12 גם עם הישיבה הגדולה בבגדד. בנימין מטודלה מצא בחלב 5,000 יהודים. עד לאמצע המאה ה- 13 חיו יהודי חלב בבטחון אישי וכלכלי, ומילאו תפקידים במוסדות השלטון. הפלישה המונגולית בשנת 1260 הביאה להרג יהודים. בשנת 1400 שוב טבחו המונגולים ביהודים והחריבו בית כנסת. בית הכנסת "הנחשים" (ג'אמעת אלחיאת) שנבנה ב- 1241 נהרס בידי המוסלמים.

בשלטון הממלוכים פרחה הקהילה היהודית, והיו בה סוחרים, פקידים, בעלי מלאכה ואנשי רוח. בתחילת המאה ה- 16 החלו לבוא לחלב מגורשי ספרד, והקימו קהילה משלהם. בית הכנסת העתיק הורחב, והתהדקו הקשרים עם הקהילות בתורכיה ובפרס ועם מקובלי צפת.

בשנת 1516 נכבשה חלב בידי העות'מאנים. הסחר הבינלאומי שיגשג והיהודים נטלו בו חלק. סוחרים יהודים מצרפת ומאיטליה, שסחרו עם פרס ועם הודו, השתקעו בחלב בתחילת המאה ה- 18 ונקראו "פראנקוס". בלטו ביניהם משפחות פיצ'יוטו, אלטראס, אנקונה, בליליוס, לופס וסילוירה. לאחר פתיחת תעלת סואץ (1869) ירדה חלב ממפת הסחר, רוב ה"פראנקוס" עזבו וחלה ירידה במעמד הקהילה מבחינה כלכלית ותרבותית. אך עדיין הייתה אליטה יהודית בחלב בסוף המאה ה- 19, כמו משפחת פיצ'יוטו, שמוצאה בליוורנו ובניה שימשו קונסולים, ומשפחת דיין מדמשק.

בשנים 1924-1920 שימשה חלב בירת האזור שתחת הכיבוש הצרפתי. בשנת 1923 הוקם בעיר בית נבחרים ובו נציג יהודי אחד. גם במועצת העירייה ובמועצת המחוז ניתן ייצוג ליהודים. בתקופת המנדט הצרפתי (1945-1920) נעשתה חלב מרכז תעשייה ומסחר, היהודים השתלבו בפעילות הכלכלית, העשירים יצאו מהשכונה היהודית בעיר העתיקה והקימו שכונה חדשה.

לאחר עצמאות סוריה (1944) גברו הרגשות האנטי-יהודיים בעקבות הארועים הפוליטיים בארץ- ישראל. בנובמבר 1945 פרץ המון לבית הכנסת העתיק והעלה באש ספרי קודש. בדצמבר 1947 היו הפגנות אנטי-יהודיות. במהלך ההפגנות נשרפו בתים וחנויות של יהודים, בתי כנסת הועלו באש, ובתי ספר יהודיים נפגעו. בית הכנסת העתיק הוצת, ונפגם "כתר ארם צובא", כתב היד המקראי מן המאה העשירית המיוחס לאהרן בן-אשר. באפריל 1948 היו הפגנות נוספות. בשנת 1958 הועבר ה"כתר" לישראל. במהלך התקופה הזאת ברחו לתורכיה, ללבנון ולישראל, ובעיקר לברזיל, למכסיקו ולמילאנו (איטליה) כמחצית מ- 10,000 יהודי חלב, ומאז לא התאוששה הקהילה. בשנת 1950 נסגרו בתי הספר של אליאנס ומאז רוב הילדים לומדים ב"תלמוד תורה". מאמצע שנות השבעים הותר ליהודים לנהל מחדש חיי קהילה. בשנת 1968 היו בעיר כאלף יהודים ורובם נזקקו לתמיכת סעד. באפריל 1992 הותרה יציאת היהודים מסוריה ויהודי חלב עזבו.


חיי הקהילה

קהילת חלב הייתה מסורתית ושמרנית, ןהתפתחה בה גם אידאולוגיה נוסח ההשכלה. היו בה ישיבות רבות, בעיקר לאחר בואם של מגורשי ספרד, ובהן למדו בשיטה מיוחדת לחלב. במאה ה- 18 החלו היהודים הספרדים להטמע באוכלוסייה היהודית המקומית. בתי כנסת, בתי קברות וחברות קדישא של הספרדים, שהיו נפרדים עד אז, אוחדו.

בחלב לא התקיימו בחירות לוועד גשמי. שלושת "חשובי הקהל", חברי בית הדין, היו מוסד של קבע. ה"חכם באשי" מונה בידי הסולטאן העות'מאני. עושר ומעמד משפחתי מילאו תפקיד חשוב במינויים. תלמידי חכמים היו שכבה חברתית ייחודית. בראש עמדו ראשי הרבנים וחברי בית הדין ואחריהם מורים וכלי קודש. הפילאנטרופיה היתה מפותחת בחלב יותר מאשר בדמשק בזכות משפחות ה"פראנקוס" שיסדו קרנות צדקה; ובמאות ה- 18 וה- 19 הצטיינה הקהילה במוסדות וארגונים חברתיים ודתיים, והיו בה חברות צדקה כמו: "גמילות חסדים" - חברה קדישא; "אחיעזר" - לאספקת מזון ולבוש לעניים; חברת "שמע ישראל" - לנדוניות לבנות עניים; "תלמוד תורה", "ביקור חולים", "תלמידי חכמים", "הכנסת אורחים", "בדק הבית" ו"מלביש ערומים". משנות השמונים הידלדלו החברות בשל משבר כלכלי. כן היו בחלב שלושה בתי מדרש וישיבות ובית יתומים ולו תזמורת. במאה ה- 18 יסדו הפראנקוס שני בתי- ספר (כתאב); בחלב היו 15 בתי ספר יסודיים כאלה. בשנת 1869 נפתח בית הספר לבנים של אליאנס וב- 1894 - בית הספר לבנות. ב- 1865 נוסד בית דפוס עברי בידי אליהו חי ששון, ופעל עד 1873. ב- 1887 נוסד בית דפוס עברי בידי ר'
ישעיהו דיין, ופעל עד 1914. ב- 1910 נוסד בית דפוס עברי בידי עזרא חיים מדמשק וב- 1924 - בית דפוס נוסף בידי עזרא ביג'ו. בסוף המאה ה- 19 פעל בחלב תלמוד תורה וב- 1925 היו בו חמש כיתות. ב- 1925 נפתח תלמוד תורה נוסף. לאחר 1948 נותר תלמוד תורה אחד בניהול אגודת "אוצר התורה". בראשית המאה העשרים גססו הישיבות, אך לפני מלחמת העולם הראשונה נוסדה ישיבת "ראשית חכמה" ופעלה עד פרוץ המלחמה. לאחר מכן נוסד “מכון ללימוד התלמוד" ופעל לפחות עד שנות השלושים.

בשנת 1908 בעקבות הפיכת הטורקים הצעירים, באו לחלב יהודים שנמלטו משירות צבאי בטורקיה. ב- 1910 היו בחלב כ- 35,000 יהודים. באותה התקופה החלה הגירה לאמריקה. עד 1914 עלו רבים לארץ-ישראל במסגרת העלייה השנייה. קהילת יוצאי חלב התגבשה בירושלים בשנת 1880, כשנרשמה כקהילה עצמאית וקיימה קשרים עם עיר מוצאה. במפקד 1943 כבר היו בחלב רק 17,000 יהודים, לאחר גל עזיבה ב- 1941 בעיקר לארץ ישראל.

בשנות הארבעים היו שלושה בתי כנסת בעיר העתיקה, וביניהם בית הכנסת הגדול והעתיק שבו היה "כתר ארם צובא". בשכונה החדשה היו גם-כן שלושה בתי כנסת: כניס אל ג'מליה, כניס תלמוד תורה ובית כנסת על שם דבאח. יהודי חלב התפללו גם בבתים פרטיים ובבית הספר "אליאנס".

למרות הקשרים שהתקיימו בין הקהילה היהודית בחלב לבין יוצאי הקהילה בירושלים חלחל הרעיון הציוני בחלב באיטיות ובאיחור, ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה תקע יתד. סניף תנועת "החלוץ" הוקם ב1933- והיה פעיל בעיקר בקרב פשוטי העם. בשנים 1939-1936 הוקפאה הפעילות הציונית בגלל הלחץ הלאומני הערבי.

קהילת חלב הייתה ידועה בזכות חזניה ובזכות המוסיקה הדתית של הרבנים משה לניאדו, רפאל ענתבי ויעקב מרדכי עבאדי. המוסיקה מושמעת כיום בכל קהילות יוצאי חלב. כן היה נפוץ "פולחן קברי קדושים". בחלב היו "קברי תנאים" על פי המסורת שרווחה בקהילה. יהודי חלב נהגו גם לעלות בחודש אלול ל"מערת עזרא" בכפר טאדף ממזרח לעיר, שם בנו בית כנסת שסביבו התקבצה קהילה מקומית קטנה.

ב- 1947 נותרו בחלב כ- 10,000 יהודים, ומחציתם ברחו לתורכיה, ללבנון ולארץ-ישראל. בשנת 1948 נותרו כ4,500-. ב- 1968 עוד היו שם 1,000 יהודים וב- 1988 היו 670.

ב1991- פעלו בעיר שלשה בתי-כנסת ושני בתי-ספר.

בשנת 1997 נותרו בסוריה כולה כ- 250 יהודים.

ציוני דרך בתולדות יהודי סוריה


66 | תאומים זהים

שנת 538 לפנה"ס היתה שנה מכוננת בהיסטוריה של העם היהודי: כורש, מלך פרס, העניק ליהודים את הזכות לשוב ליהודה ולקיים שם אוטונומיה לאומית. בעקבות "הצהרת כורש" עלו לארץ ישראל כ-50 אלף יהודים שגורשו ממנה כ-70 שנה קודם לכן, לגלות בבבל. את המנהיגות המדינית והרוחנית בארץ תפס כעבור זמן עזרא הסופר, שמונה על-ידי השליט הפרסי "להחזיק בית-משפט בכל סוריה ופיניקיה".
ואכן, מקורותיה של ההתיישבות היהודית בסוריה נמשכים עד תקופת המקרא. בהמשך, תחת שלטון האימפריה הסלאוקית (300–200 לפנה"ס), היו ארץ ישראל וסוריה ישות מדינית אחת, שהיתה נתונה למרותו של המושל הסורי. זה ישב בעיר אנטיוכיה, ששימשה המרכז המינהלי של האימפריה (כיום אנטקיה שבדרום טורקיה).
עדות להתפשטות הדמוגרפית היהודית בסוריה אפשר למצוא בדברים שכתב הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני במאה הראשונה לפנה"ס, שציין כי המושלים הסורים הושפעו מההמונים היהודים שחיו בסוריה. עדות אחרת הותיר יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) בספרו "מלחמות היהודים", בפרק על יהודי אנטיוכיה, שם כתב כי "הגזע היהודי [...] הוא רב בשל הקרבה של שתי המדינות. זה היה באנטיוכיה שהם התקהלו במיוחד [...] משום שיורשיו של המלך אנטיוכוס [164–175 לפנה"ס] איפשרו להם לחיות שם בביטחון".
הרומאים, שכבשו את המזרח התיכון בשנת 67 לפנה"ס, העניקו ליהודים בסוריה שוויון זכויות מלא, בדומה לתושבים היוונים, וכן איפשרו להם לשלוח מנחות לבית-המקדש בירושלים. יוספוס פלביוס המשיך וסיפר כי נשים יווניות רבות שחיו בעיר הסורית דמשק נמשכו לאורח החיים היהודי, וכמה מהן אף שמרו שבת והקפידו על דיני טהרה.
ואולם, כל זה לא מנע מתושביה היוונים של העיר לטבוח ביהודים עם פרוץ "המרד הגדול" בירושלים בשנת 66 לספירה. לפי הערכות שונות, בטבח נרצחו אלפי בני-אדם – כמעט כל הקהילה היהודית של דמשק באותה עת.


630 | חוקי העומר

כ-20 שנה חלפו בין הרגע שבו התגלה, על-פי המסורת, המלאך גבריאל למוחמד, נביא האסלאם, על הר חירה – ועד התפשטות האסלאם בכל הארצות של החוף המזרחי של ים התיכון בסוף שנות 630 לספירה.
שושלת הח'ליפים לבית אומיה, שעמדה בראש העולם המוסלמי בראשית הכיבוש האסלאמי, קבעה את העיר דמשק כבירת האימפריה הערבית, ועל-פי מקורות שונים, נהגה ביהודים שחיו בה בסובלנות יחסית.
בסביבות שנת 750 לספירה, עם כיבושה של סוריה על-ידי הח'ליפות העבאסית, השתנה היחס ליהודים: נטל המסים הוכבד, ורבים מהם התאסלמו בכפייה. במהלך תקופה זו עוגן הסטטוס המשפטי של היהודים בכל העולם המוסלמי תחת "אמנת עומר", שהגדירה את היהודים והנוצרים כ"בני-חסות" (ד'ימי). לצד חופש פולחן דתי הצטוו היהודים לשלם מס גולגולות (ג'יזיה) ולציית לשורה של חוקים משפילים, ובהם נעילת נעליים ולבישת גלימות מיוחדות לשם בידולם, וכן היתר רכיבה על חמורים בלבד.
עם התפוררותה של הח'ליפות העבאסית החליפה סוריה ידיים בין שושלות מוסלמיות שונות, ומצבם של היהודים השתנה בהתאם למדיניות השליט התורן. בשנת 969 כבשה השושלת הפטימית את המרחב הסורי והנהיגה יחס חיובי כלפי היהודים. הסיבה לכך, לפי הערכות שונות, היא העובדה שהווזיר הראשון של הפטימים, יעקב אבן-כליס, היה יהודי שהתאסלם אך שמר אמונים לדתו ולבני עמו. אבן-כליס מינה את היהודי מנשה בן-אברהם לעמוד בראש הממשל הסורי. תחת שלטון בן-ישראל נהנו היהודים משגשוג ופריחה, ורבים מהם נטשו את המלאכות המסורתיות לטובת עסקי הבנקאות והמסחר.
הקהילות היהודיות בסוריה התגבשו בכמה ערים מרכזיות, ובהן חאלב, דמשק וצור (היום בלבנון). בתקופה זו ניהלו יהודי סוריה קשר רציף עם חכמי ארץ ישראל, ששמרו על סמכותם הבלעדית בכל הנוגע לענייני דת ואורח חיים. במקביל החלו לצמוח בסוריה תלמידי חכמים יהודים. הבולט שבהם היה רבי ברוך בן יצחק, ששימש רבה הראשי של העיר חאלב וחיבר פירושים מאירי עיניים לתלמוד.


1170 | רושם בתוך יומן מסע

הנוסע בנימין מטודלה נחשב לאחד המתעדים המרכזיים של הקהילות היהודיות. במסגרת מסעותיו לא פסח גם על הקהילה היהודית בסוריה.
על-פי דיווחיו, מקור הפרנסה העיקרי של יהודי סוריה במאה ה-12 היה צביעת בדים וייצור זכוכית. בנימין מטודלה אף מציין כי בתקופה זו התגבשה קבוצה קטנה של יהודים שעסקו במסחר בינלאומי בהצלחה לא מבוטלת. כמו כן, מוסיף ומספר בנימין מטודלה, בעקבות הכיבושים הגדולים של הטורקים הסלג'וקים שהיגרו ממזרח אסיה, ולאחר מכן של הצלבנים שהגיעו מאירופה, נדד המרכז התורני מארץ ישראל לדמשק. אולם למרות נוכחותם המכובדת של בני האליטה החדשים, חכמי דמשק הוסיפו לדבוק במסורת ה"גאונים" מבבל כמעצבי אורח החיים.
בשנת 1170 כבש את סוריה המצביא המוסלמי הגדול צלאח א-דין, שהנהיג יחס סובלני כלפי היהודים, ובשנת 1187 אף התיר להם לשוב לירושלים. על השיפור במעמדם של היהודים באותה עת מלמדת גם רשימתו של המשורר העברי-ספרדי יהודה אלחריזי, שביקר בסוריה בשנת 1210. אלחריזי תיעד בפירוט את שמותיהם של רופאים ופקידי ממשל יהודים רבים, בעיקר מקהילות דמשק וחאלב.


1400 | יא מוסתערב!

טימור לנג (ששמו המקורי טימור קיליצ'י ובתרגום חופשי "ברזל צולע"), מנהיג האימנפריה המונגולית, נחשב לאבי האומה האוזבקית והיה אחד הכובשים האכזריים בהיסטוריה. את נחת זרועו חשו יהודי סוריה בשנת 1400 בקירוב, כשטימור וצבאו פלשו לסוריה, שרפו את דמשק ולקחו בשבי רבים מבני הקהילה.
התאוששותם של בני הקהילה היהודית היתה אטית וקשה. נוסעים יהודים שביקרו בסוריה באותם ימים, ובהם עובדיה מברטנורה, העידו כי הקהילה היהודית בסוריה מנתה באותה עת כ-1,200 משפחות בלבד.
עם גירוש ספרד, בשנת 1492, החלה נדידת יהודים מזרחה, בעיקר לאיטליה וטורקיה, אך גם לסוריה. המפגש בין המגורשים הספרדים ליהודים המקומיים הוביל להתנגשות תרבותית-דתית. היהודים הספרדים כינו את היהודים הסורים המקומיים "מוסתערבים", מאחר שלטעמם הם דמו בתרבותם לשכניהם הערבים.
המחלוקות בין שתי הקבוצות נסבו סביב השפה המדוברת (כידוע, מגורשי ספרד דיברו בשפת הלדינו), המנהגים, אורחות הלבוש, מסורות התפילה ועוד. כתוצאה מהפילוג הקימו היהודים מספרד בערים הגדולות בתי-כנסת ובתי-קברות נפרדים.


1516 | יחסי דת-מדינה

בשנת 1516 החל עידן חדש בהיסטוריה של סוריה. זאת, עם כיבוש מרבית העולם הערבי על-ידי האימפריה העותמאנית. זו שלטה בסוריה כ-400 שנה ועיצבה את דמותה התרבותית, הכלכלית והחברתית.
מאחר שהחברה העות'מאנית, על כל גווניה, היתה דתית, היא התנהלה על-פי ציוויי הדתות השונות. בהתאם לכך נקבע גם הדגם הכללי של הארגון העירוני העותמאני, ובתוכו גם מודל הקהילה היהודית.
הרב הראשי של הקהילה (החכם באשי) מונה על-ידי ועדה (הקומיסיון), שמינתה גם את ראשיו של בית-הדין הדתי. זה היה מופקד על רוב תחומי החיים היהודיים – גירושים, נישואים, דיני ממונות, דיני בנייה ועוד. חברי הוועדה מונו לפי מפתח של עושר ומעמד בקהילה, והתפקידים עברו מדור לדור. ראיה לכך ניתן למצוא בשמות המשפחה של חברי הוועדה, שלא התחלפו במשך דורות. אמצעי הכפייה של פסקי הדין הרבניים היו מגוונים: מחרמות וקנסות ועד עונשים גופניים. כך למשל מסופר על אב אחד, שבנו הולקה על כפות רגליו בידי מורו וכאשר מחה האב לפני הרב על המלקות, פסק האחרון מלקות גם לאב.
בסוריה פעלו אז קהילות יהודיות רבות, החל בשתי הקהילות הגדולות של דמשק וחאלב וכלה בקהילות חאמה, טריפולי, ביירות, צידון, בעל-בק ובניאס. בתקופת זו התחזקו הקשרים בין קהילות יהודיות רבות במזרח התיכון, ובהן קהילות סוריה וארץ ישראל, מאחר שכולן היו נתונות למרותו של אותו מנגנון שלטוני.


1666 | חבלי משיח

במאות ה-16 וה-17 היתה דמשק למרכז חשוב של תורת הסוד והקבלה מייסודו של האר"י, בעיקר בזכותן של שתי דמויות רבות השפעה שהתגוררו בעיר בשכנות: רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש מצפת, והמשורר והמוזיקאי הדגול רבי ישראל נג'ארה.
רבי ויטאל, שעזב את צפת לאחר מותו של האר"י, קבע את מושבו בדמשק, שם גם נפטר. ויטאל משך אליו תלמידים רבים מארץ ישראל ומארצות אחרות, וקברו בדמשק שימש עד סוף המאה ה-20 אתר עלייה לרגל. ויטאל החל מסורת חסידית-קבלית שלפיה התלמיד מעלה על הכתב את דברי רבו. החרו החזיקו אחריו רבי יעקב-יוסף, שהעלה על הכתב את דברי מורו הבעל שם-טוב; רבי נתן, שהפיץ את תורת רבי נחמן מברסלב; ומאוחר יותר הרב צבי יהודה קוק, שכתב את דברי אביו, הראי"ה קוק. שיריו של רבי ישראל נג'ארה, שנפוצו ברחבי העולם היהודי, השפיעו במידה עצומה על התפתחות השירה הדתית ונחשבים אבן פינה בשירת הבקשות וזמירות השבת עד היום.
בתקופה זו חוו קהילות יהודיות בעולם כולו משבר דתי עמוק עקב פוגרומים שונים, ובעיקר פרעות חמלניצקי באוקראינה ב-1648. על יסודות השבר הזה צמחו כיתות משיחיות שונות. אחת מהן נוסדה על-ידי צעיר תמהוני מאיזמיר שבטורקיה, שבתאי צבי שמו, שהציג את עצמו כנושא הבשורה המשיחית מדורי דורות. משנתו המשיחית של צבי התפשטה ב-1666 בארצות שונות, ובדרכה מערבה חלפה גם בחאלב שבסוריה, שם עשתה נפשות לרוב.


1740 | מושבות הזרים של הפראנקוס

בשנת 1740 הגיע מליוורנו, וונציה, לעיר חאלב יהודי בשם הלל בן שמואל פיג'וטו. היסטוריונים שונים מציינים אירוע זה כרגע שבו נחשפה יהדות סוריה לעולם המודרני ולתמורות שהביא עמו. בית-המסחר שייסדה משפחת פיג'וטו בחאלב שיגשג והיה בתוך כמה שנים לאחד החשובים באזור. בעקבות הצלחתו נהרו לסוריה יהודים אירופים אחרים, ואלה זכו מיהודי המקום בכינוי של כבוד: "סיניוריס פראנקוס".
הפראנקוס, שרובם הגיעו מליוורנו שבוונציה, הקימו בחאלב מושבת סוחרים. כנתינים זרים של מעצמה אירופית, הפראנקוס לא היו כפופים לחוקי האפליה העותמאניים, ובתחילה לא ראו עצמם שייכים לקהילה היהודית והתגוררו במושבה האירופית, יחד עם כל הנתינים הזרים הלא-יהודים. אט-אט השתלבו הפראנקוס במרקם החיים היהודי, לקחו חלק בחיים הדתיים של הקהילה, נשאו נשים מקומיות, הקימו משפחות והתבססו במקום.
הפראנקוס שימשו מעין "נשאי תרבות אירופה" ליהודים במזרח התיכון. מלבושיהם היו שונים, הגברים נהגו לגלח את זקנם וגישתם למעמד האשה היתה ליברלית יותר מן המקובל בסוריה. התבססותם הניחה את התשתית לחדירתה של המודרניזציה לקהילות היהודיות בסוריה, שביטוייה היו רבים: החל בשינויים בהרכב הקהילתי של הישיבות, עבור בהשתלבותם של יהודים מקומיים בעסקי המסחר הבינלאומי וכלה בחדירתו של חינוך אירופי-מודרני למוסדות החינוך היהודיים בסוריה.


1840 | עלילת דמשק

רבים סבורים כי "עלילת דמשק" היתה ביטוי נוסף לחדירת ערכי המערב למרחב המזרחי; ואכן, לא רק פיתוחים מדעיים והשכלה הביאו איתם האירופים, אלא גם דעות קדומות שמקורן בסטריאוטיפים נוצריים עתיקים. הרקע ופרטי הפרשה מזכירים עלילות דם שהתרחשו באירופה: נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי נעלמו, והיהודים הואשמו ברציחתם ובשימוש בדמם לאפיית מצות. בעקבות העלילה נעצרו בכירים בקהילה היהודית ועונו, וכ-63 ילדים יהודים בני שלוש עד עשר נחטפו ועונו בניסיון לסחוט הודאה מהוריהם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם היו המשורר היהודי היינריך היינה והשר משה מונטיפיורי, שדרש מהסולטן העותמאני לפעול למיגור עלילות הדם.
בסופו של דבר היתה זו משפחת רוטשילד שהביאה לסופה של הפרשה העגומה: בני רוטשילד חשפו מסמכים שתיעדו את הפרשה והפיצו אותם בעיתונות הבינלאומית. החשיפה חוללה סערה בדעת הקהל העולמית, ובתוך זמן קצר שוחררו שבעת האסירים שנותרו בחיים – אחרי חודשים ארוכים של עינויים קשים.
"עלילת דמשק" הוסיפה להשפיע על היחסים בין יהודים לערבים עד סוף המאה ה-20. בשנת 1983, בשלהי ימי מלחמת לבנון, פירסם שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס ספר בשם "מצות ציון", ובו חזר על עלילת דמשק. בשער הספר הודפס ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד, ובהקדמה לספר נכתב שהאירועים ההיסטוריים נכונים גם לימינו. טלאס אף המליץ שלא לכונן שלום עם היהודים, ועל נשיא מצרים אנואר סאדאת אמר ש"מכר את נשמתו לשטן".


1869 | העם דורש צדק חברתי

אילו היתה נערכת במחצית המאה-19 רשימת "100 האנשים העשירים בדמשק", סביר להניח שכמה משפחות יהודיות היו מככבות במקומות גבוהים בה. ואכן, עושרן של כמה מן המשפחות היהודיות בעיר, כעשר במספר, היה עצום לפי כל קנה מידה. נוסע שביקר בארמונות שבהם התגוררו המשפחות הללו כותב כי "יופי הבתים אין לשער אשר לא ראיתי אפילו בענגלאנד [באנגליה], שהבתים מצופים בזהב ובכל חצר וחצר יש בריכות מים ואילנות". מבקרים אחרים תיארו את לבושן יוצא הדופן של נשות המעמד העליון, על שפעת היהלומים והאבנים היקרות שענדו. מבקר אחר מתייחס לטיולים היומיים שערכו היהודים עתירי הממון, בעודם רכובים על אתונות צחורות, המקבילות לרכבי היוקרה של ימינו.
ברם, רוב יהודי דמשק חיו בעוני רב. עדות לכך מספק קארל נטר, שליח רשת כי"ח (כל ישראל חברים) לסוריה, שכתב בשנת 1869 כי "לעומת עשירים אחדים גדולים, נמצאים עניים לאלפים אשר מחסרון עבודה ופרנסה מתים ממש ברעב. העשירים מהם יושבים בהיכלי שיש וכל טוב בידם, והעניים דרים בחורים ובמחילות, מראה מחריד כליות ולב".
הפערים בין עשירים לעניים בקהילה היהודית הגדולה בחאלב לא היו כה מנקרי עיניים, וזאת הודות למעמד בינוני רחב. ועדיין, גם בחאלב היו מופעים של אורח חיים ראוותני. הרב אברהם ענתיבי מעניק תיאור מריר-משעשע לתופעה זו: "וכמו שאנו רואים בעינינו, היום אפילו מי שאינו עשיר מוציא על אשתו במלבושים נאים מכדי יכולתו ועל כורחו דוחק את עצמו ומביא לה את כל חפצה אשר שאלה, יען שכל אשה עינה צרה בחברתה והיא מתקנאה ממנה, וכשרואה שחברתה לובשת בגדים חמודים, אז עובר עליה רוח קנאה ורוצה ללבוש כמותה ומריבה עם בעלה וצועקה עליו לילה ויום" (הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב").

ממוצע האוכלוסייה בשנים 1840–1880 (מתוך ספרו של ירון הראל "ספינות של אש למערב")

עיר מוסלמים נוצרים יהודים שיעור היהודים באוכלוסייה
דמשק 110,000 16,000 6,500 5%
חאלב 66,750 18,000 6,850 8%
1900 | עם לבדד ישכון

בראשית המאה ה-20 הלכה האימפריה העותמאנית ונחלשה, בין השאר בגלל סולטנים מושחתים, ניוון ביורוקרטי ופיגור טכנולוגי, כמו גם תבוסות בשדות הקרב. "האיש החולה על הבוספורוס", כינו אותה בזלזול המעצמות האירופיות. הללו הלכו וביססו ברחבי האימפריה העותמאנית את מוסד ה"קפיטולציות", שהעניק זכויות מיוחדות לנתיניהם, ובכך נגסו בסמכויות האימפריה. מהלך זה, לצד הרפורמות הרבות שתיקנו העותמאנים לטובת המיעוטים הנוצריים והיהודיים, עורר עוינות מצד החברה המוסלמית, שהגיעה לשיאה בשנת 1860, בטבח שביצע ההמון המוסלמי באוכלוסייה הנוצרית.
הפעילות הכלכלית האירופית האינטנסיבית בסוריה, שדחקה את רגליהם של הסוחרים המוסלמים, כמו גם ההתנגדות לרפורמות, הובילו להתגבשות תנועות לאומיות סוריות, שחתרו בשלהי המאה ה-19 לכונן מדינה ערבית תחת שלטונו של השָריף של מכה.
שלא כמו עמיתיהם הנוצרים, שביקשו להשתלב בתנועת ההתעוררות הלאומית הסורית, היהודים בחרו להתבדל ולשמר את זהותם הקהילתית, ובכך לקיים נבואתו של בלעם, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
במחצית המאה ה-19 החלה תנועת הגירה יהודית מהעיר חאלב. המהגרים ייסדו קהילות במנצ'סטר, בואנוס-איירס, מקסיקו-סיטי, סאו-פאולו ובארצות-הברית, במיוחד בברוקלין, ניו-יורק. אחרים עשו את דרכם לביירות ולקהיר. הסיבה המרכזית לכך היתה פתיחתה של תעלת סואץ (1869), אשר חיזקה את המסחר בדרך הים על פני המסחר בדרך היבשה, שעליו היתה פרנסתם של רבים מיהודי חאלב.
במקביל הלך והתרופף המבנה המסורתי של הקהילה בחאלב עקב חדירת רוחות החילון וההשכלה מאירופה. דוגמאות מובהקות לכך היו הקמת רשת בתי-הספר של תנועת כי"ח, הניסיון לייסד קהילה רפורמית בחאלב וביטויים של זלזול בהנהגה הרבנית המקומית. הבולטים שבקוראי התיגר על ההגמוניה הרבנית היו גבירי משפחת פרחי בדמשק, שעליהם אמר הרב חיים מימון טובי: "אכן לא צייתי לדינא וקשים הם מאוד-מאוד" (אכן לא מצייתים לדין וקשים הם מאוד-מאוד).


1925 | ציונים? לא בבית-ספרנו

בשנת 1908 התחוללה בטורקיה מהפכת "הטורקים הצעירים". במסגרת השאיפה להטמיע את עמי האימפריה בלאום הטורקי, נחקק בשנת 1909 חוק גיוס חובה גם ללא-מוסלמים. החוק והשלכותיו, כמו גם האכזבה מהבטחות השווא לשוויון וההזדמנויות הקורצות שמעבר לים, הביאו לגל הגירה שני של יהודי סוריה. בעשור הראשון של המאה ה-20 היגרו מדמשק כ-2,000 צעירים יהודים, שנחשבו עד אז חוד החנית שנועד להצעיד את הקהילה לעידן המודרני.
עם תום מלחמת העולם הראשונה, במסגרת משחק המונופול בין המעצמות, קיבלה צרפת את המנדט על סוריה. הלאומנים הסורים לא אהבו, בלשון המעטה, את הריבונות הצרפתית, ואירגנו מסעות הסתה שכללו הפגנות ומעשי אלימות. אלה הגיעו לשיאם בשנת 1925, במרד שפרץ בהר הדרוזים בדמשק. המרד, שהתפשט בכל רחבי סוריה, פגע גם בחוליה החלשה, המיעוט היהודי: המון ערבי מוסת חדר לרובע היהודי בדמשק, השחית רכוש רב ורצח עוברי אורח. אחד המניעים לפרץ השנאה האלים היה ההתנגדות לתנועה הציונית, שצברה כוח בארץ ישראל השכנה. הסורים הלאומנים הזדהו עם הפלסטינים תושבי ארץ ישראל, וכל הכרזות התמיכה של היהודים הסורים בסוריה היו לשווא; הם הואשמו שוב ושוב בכך שהם ציונים.


1942 | מהגרים או חלוצים

בשנת 1932 היגרו לארץ ישראל כ-10,000 יהודים מארצות מרכז אירופה. בישיבת מועצת מפא"י שנערכה ב-19 בינואר 1933 אמר דוד בן-גוריון שהציונות "הפכה בן-לילה מתנועה של חלוצים, יחידי סגולה, שעלו לארץ מתוך חזון ואמונה, לתנועה רחבה של מבקשי הצלה, תנועת מהגרים המונית". העקיצה ששלח מנהיג מפא"י כלפי יהודי גרמניה שעלו לארץ ממניעים תועלתניים ולא אידיאולוגיים כוונה גם כלפי העלייה היהודית הסורית של אותן שנים.
ברם, אף שהמעבר מסוריה לארץ ישראל לא היה כרוך בקשיים מיוחדים, רק מעטים קפצו על המציאה: ההערכה היא כי מספר העולים מסוריה עד שנת 1931 היה כ-1,250 איש. הסיבה לכך היתה, בין השאר, יחסו ההוגן והמיטיב של השלטון הצרפתי כלפי יהודי סוריה באותה העת. המגמה השתנתה במהלך השנים 1932– 1936, אז עלו לארץ מדי שנה יותר עולים מאשר בכל השנים עד אז. הסיבה לכך היתה השפל הכלכלי העולמי, שפגע קשות בסוריה, ומצבה הטוב יחסית של פלשתינה אז. "אין אוטובוס עוזב את דמשק בלי נוסעים יהודים", כתב אליהו כהן שליח מא"י, בשלהי 1934. למרבה האירוניה, האחראים לפריחה הכלכלית בארץ ישראל היו, מבחינות רבות, דווקא בני העלייה היהודית מגרמניה שבן-גוריון עקץ, וזאת בזכות הפיתוח התעשייתי שיזמו והובילו.
בשנים 1936–1939 התחולל בארץ ישראל המרד הערבי הגדול, שהדיו הגיעו גם לידיעת הלאומנים הסורים. בשנת 1942 הותקף הרובע היהודי בדמשק לאחר שמועת שווא כי שטחי סוריה יצורפו לשטחי מדינת ישראל העתידית. בשנים 1938–1942 עלו מסוריה לארץ ישראל כ-7,000 יהודים בעזרת המוסד לעלייה ב'. במִפקד אוכלוסין שנערך באותה העת בסוריה נרשמו כ-30 אלף יהודים.

2000 | הפליטים היהודים מסוריה

בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל. יומיים לאחר מכן התנפל המון ערבי על השכונות היהודיות בערי סוריה, הצית בתי-כנסת וקרא לנקמה ביהודים. רבים מיהודי חאלב ודמשק נמלטו באותו לילה לביירות, ובהם מנהיגי קהילות רבים. משנה זו ואילך הלך מצבם של יהודי סוריה והידרדר. הם הפכו למיעוט נרדף חסר הגנה, משולל זכויות אזרח בסיסיות, הנתון לחסדי הממשלה הסורית ואזרחיה.
ב-17 בפברואר 1949 שלחה ממשלת סוריה תזכיר למזכיר הליגה הערבית ובו הציעה להחרים את הרכוש היהודי בכל ארצות ערב. בעקבות בריחת היהודים ננטשו מאות בתים ברובע היהודי בדמשק כמו גם מבני ציבור, בתי-ספר, מבנים קהילתיים ועוד. בית-הספר אליאנס, פאר החינוך היהודי, הוחרם, וארמונותיהם של עשירי דמשק הולאמו.
ב-28 בספטמבר 1961 התחוללה בסוריה הפיכה צבאית. בתחילה הביאה זו לשיפור במצבם של היהודים, אולם לאחר כשנה חזרו ההגבלות, המעצרים והתנכלות השלטונות. בשנת 1965, אחרי לכידתו של המרגל הישראלי אלי כהן והוצאתו להורג, גברה העוינות ליהודי סוריה. ארגונים בינלאומיים, ובהם הג'וינט, סייעו ליהודי סוריה בתמיכה כלכלית ובהשגת אשרות כניסה לארצות-הברית. משרד החוץ הישראלי והסוכנות היהודית פנו לגופים בינלאומיים ולמדינות ידידותיות בבקשה שיסייעו ליהודי סוריה לשקם את חייהם. בשנים 1955–1962 עלו לישראל כ-2,500 מיהודי סוריה.
בשנת 1970 עלה חאפז אל-אסד לכס הנשיאות והחל את שלטונה של השושלת העלאווית בסוריה. לקראת סוף שלטונו הורשו יהודי סוריה לעזוב את המדינה, ורובם היגרו לארצות-הברית. בראשית המאה ה-21 נותרו בסוריה כמה עשרות יהודים בלבד.