קהילת יהודי ממל , קלאיפדה
(שמה הקודם MEMELBURG; בליטאית KLAIPEDA; היהודים אימצו את השם הגרמני ממל).
עיר נמל על חוף הים הבלטי בשפך הנהר דאנגה (DANGE) למפרץ הקורי, מערב ליטא.
רקע היסטורי
העיר נוסדה באמצע המאה ה-13 בידי אבירי המסדר הטאוטוני והייתה חלק מפרוסיה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הייתה תקופה קצרה תחת שלטון שוודי ופעמיים נכבשה בידי הרוסים: ב-1757 בימי מלחמת שבע השנים וב-1813 בימי נסיגת נפוליאון מרוסיה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה נותקה ממל מגרמניה, ומ-1919 הושלט עליה מינהל צרפתי מטעם חבר הלאומים, עד שהתקוממות ליטאית ב-1923 הכריחה את הצרפתים לסגת. ב-1924 אושר "סטאטוס ממל" לפיו העיר סופחה לליטא בתור בירת חבל שזכה באוטונומיה רחבה.
הקהילה היהודית
יהודים ישבו בממל כבר במאה ה-15 ובארכיון העירייה מתועדים תשלומי "מס יהודי". ב- 1567 נצטוו היהודים לעזוב את העיר תוך חמישה חדשים. קרוב למאה שנים לא הותרה שהות יהודים בממל אלא פעם בשבוע לצרכי מסחר, וגם אז הלינה הייתה אסורה. רק ב-1643 הותר ליהודים שבאו לממל לרגל עסקיהם ביום שישי, לשהות בעיר בשבת.
כעבור 20 שנים, ב-1664, בא מהולנד, ביזמת הנסיך הגדול פרידריך וילהלם מבראנדנבורג, היהודי משה יעקובזון דה יאנגה עם בני משפחתו. דה יאנגה תרם לפיתוח המסחר והימאות ויזם את סחר המלח. הוא הביא אתו חזן, שוחט, מלמד, הקים בית כנסת לעצמו ולפקידיו, ולתקופה קצרה הניח יסוד לחידוש ישוב יהודי בעיר. אחרי שהות של 20 שנים עזב דה יאנגה את העיר ושוב לא היו יהודים בממל.
על איסור כניסת רוכלים יהודים לעיר היו מכריזים בפומבי כל שנה ומדביקים הודעות על בניין העירייה. רק ביריד השנתי הורשו סוחרים יהודים לסחור בעיר. סוחרים יהודים מליטא ומרוסיה הביאו את מרכולתם, מוצרי חקלאות ופרוות יקרות, קנו סחורות מן המערב ומכרו אותן בארצות מוצאם. ליריד הגיעו ספרים עבריים מן המערב, ספרי קודש וחול, לפעמים ספריות שלמות של יהודים מתבוללים מגרמניה; ספרים אלה היו מבוקשים מאד במזרח אירופה, שם היו חסרים בתי דפוס עבריים.
האיסור על ישיבת יהודים בממל נמשך לאורך המאה ה-18, מלבד אחדים שזכו למכתבי חסות. כאשר הפילוסוף משה מנדלסון, בא לממל לרגל עסקיו לא הורשה ללון בה.
ההגבלות על התיישבות יהודים בממל הוסרו ב-1812 על יסוד האמנציפציה שהוענקה ליהודי פרוסיה באותה השנה, הישוב היהודי בממל התחדש, ועל פי מפקד מ-1831 ישבו אז בממל 600 יהודים נוסף לארעיים ששהו בעיר לרגל מסחר.
ב-1823 קודש בית העלמין, לפני כן נטמנו יהודים שנפטרו בממל בבתי עלמין באדמת ליטא. השגת רשיון מעבר בגבול לא היה עניין קל, ויעיד על כך הסיפור על בר מינן שהעבירוהו בעגלה ומקטרת בפיו.
שני מרכיבים היו לישוב היהודי בממל והם קבעו את ייחודו, היהודים שמוצאם היה מגרמניה ואלה שמוצאם היה מפולין וליטא. השמירה על זהות נפרדת לא מנעה מהם לחיות זה בצד זה בלא מתחים ותוך שיתוף פעולה. בית כנסת ראשון ומקווה נבנו בשנות הארבעים למאה ה- 19 בידי סוחרי עצים יהודים מפולין ומרוסיה, שהתגוררו בממל בסתיו, ולכן השם "בית הכנסת הפולני" ("פוילישע שול"). בעקבותיו הוקם באמצע המאה בית מדרש של יהודי ליטא שתיפקד גם כבית כנסת, ובמחצית השנייה של המאה נוסד בית כנסת של יהודי גרמניה.
כבר ב-1847 זכו הקהילות המתפתחות של יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה לאוטונומיה וכל יהודי חוייב בהשתייכות לקהילתו ובתשלום מיסים. צו של השלטונות שדרש את איחוד שתי הקהילות לא עורר התנגדות, וב-1862 קמה קהילה אחת מאוחדת. הקהילה התארגנה בעזרת אישים מרכזיים שהגיעו אליה מבחוץ וגיבשו את מוסדותיה.
ב-1860 הגיע לממל הרב ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, וכוונתו הייתה להפיץ את תורתו בערי גרמניה כמגן נגד ההתבוללות. שהותו בעיר טבעה את חותמה על הקהילה, בביתו התכנסו חכמים שבאו לשמוע את דרשותיו, והוציא לאור בממל 12 חוברות של השבועון "התבונה" ובו חידושי תורה של גדולי הדור. ר' סלנטר עזר בגיבוש מוסדות הקהילה וב-1862 הקים ביחד עם הרב יצחק רילף (RUELF) את החברה קדישא. כמו-כן ייסד כמה חברות, ביניהן "חברת לומדי גמרא" ו"חברת ש"ס" ורכש נפשות לתורתו.
ב-1865 מונה כרב הקהילה ד"ר יצחק רילף, מיוצאי גרמניה, והנהיג את הקהילה במשך 33 שנים. הוא היה משכיל ופעל בתחומים רבים. שימש עורך העתון "MEMELER DAMPFBOOTS", כתב בחמישה כרכים ספר פילוסופיה, והוציא לאור כמה פירסומים בענייני היהודים כמו "להגנת היהודים", "יהודי רוסיה" ועוד; היה בין מקימי בית הכנסת ("סינגוגה") ליהודי גרמניה, שכבר הזכרנו, שותף ביזמה ובמעשה כמעט בכל פעולות הסעד והתרבות ומכאן כינויו בפי העם "ד"ר הילף" (עזרה). בשנים 1869-1867 בעת רעב כבד בליטא ומגיפת חולירע, הקימו יהודי ליטא בממל ועד לעזרת אחיהם וכמזכירו נבחר הרב ד"ר רילף. בשנה שבה פעל הועד, 1869, הקימו יהודי גרמניה וארגון כי"ח ("כל ישראל חברים") ועדים שקיבלו את פני המהגרים הרבים מליטא על גבול גרמניה רוסיה ועזרו להם.
הועד של יהודי ממל הצטיין גם בתרומתו להגירת הנוער. בשנות ה-80 היה הרב רילף בין מייסדיו וראשיו של ה"ועד תמיכה בצר ליהודי רוסיה" שגייס תרומות מיהודי התפוצות למען קרבנות הפרעות של ראשית שנות ה-80 בדרום רוסיה. בעקבות הפרעות היו שנות ה-80 ליהודים שנים של הגירה המונית, ולממל באו המוני פליטים בדרכם למערב ולארצות שמעבר לים.
במסגרת פעולות סעד הוקמה ב-1894 ביזמת הרב רילף חברת "גמילות חסד" וב-1897 חברת "צדקה גדולה" לתמיכה בעניים. בעזרת תרומות של יהודים מגרמניה ושל סוחרי עצים מרוסיה יזם הרב רילף הקמת בית חולים, שבו קיבלו עזרה גם יהודים חסרי אמצעים מליטא. במרוצת הזמן לא ענה הבניין המקורי על הפניות הרבות ובעזרת תורמים הוקם בניין חדש מוקף גנים על גבעה שהשקיפה על נוף מרהיב ביופיו. הבניין שנחנך ב-1896 נבנה על מגרש שנרכש בידי הבנקאי ליאופולד אלכסנדר והוא גם ציווה את הונו לבית החולים. גיסו של אלכסנדר, ליאון רוסטובסקי, אדם עשיר ומשכיל, הקדיש את רכושו וזמנו לבית החולים והקים אגף גדול חדש.
ב-1880 הוקם בית ספר יסודי "ISRAELITISCHE RELIGIONS SCHULE" (בית ספר יהודי דתי) ובו הורו לימודי קודש, שעורי עברית וגרמנית, שנה לאחר ייסודו למדו בו 86 תלמידים. הצעירים למדו בבתי ספר כלליים ואחר הצהרים בבתי המדרש. הסובלנות ההדדית תרמה לכך שגם ההשכלה לא עוררה את ההתנגדות הקשה שאפיינה קהילות רבות בליטא, וקהילת ממל קלטה השפעות חדשות בלי זעזועים. ב-1896 נוסדה "חברת קרית ספר" ומטרתה להקנות ליהודי ממל יוצאי גרמניה ידיעות בספרות ובתולדות ישראל.
ב-1886, בעקבות צו גירוש של נתיני רוסיה מממל, שהוצא כתגמול על גירוש גרמנים מקובנה, קטן במידה ניכרת הישוב היהודי בעיר. הרב רילף דאג למענק כספי לכל משפחה שגורשה. בעיר נותרו כ-100 משפחות יהודיות שמפרנסיהן ריכזו בידיהם את המסחר עם רוסיה והיו נתונים תחת פיקוח חמור של השלטונות. סכנת גירוש שוב הייתה צפוייה בימי מלחמת העולם הראשונה אבל הורחקה לגבי רוב היהודים בעזרת גורמים מקומיים, שהיו ערבים לנאמנותם.
אחרי מלחמת העולם הראשונה באו לממל יהודים ממקומות רבים, וסיבת הדבר הייתה הקלות שבה נענה המינהל הצרפתי הזמני לבקשת יהודים להתאזרחות ואפשרויות המסחר בעיר נמל. אחרי סיפוח החבל לליטא ב-1924, היו הליטאים מעוניינים בהקטנת אחוז הגרמנים בחבל, ועודדו את נהירת היהודים לשם, ובין שתי מלחמות העולם מספרם שולש.
למערכת החינוך היהודית נוספו ב-1927 תלמוד תורה וב-1936 בית ספר יהודי עממי ראשון.
סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לממל בעקבות הצו מ-1812, שהעניק אמנציפציה ליהודי פרוסיה, וריכזו בידיהם את הסחר בעצים, בתבואה ובפשתן. סחר העצים היה כמעט כולו בידי היהודים. עם התפתחות הישוב התגוונו מקורות הפרנסה ויהודים השתלבו בפקידות וברפואה.
עם סיפוח החבל לליטא אחרי מלחמת העולם הראשונה, וגידול הישוב היהודי, השתנה גם מבנהו הכלכלי והחברתי. כרבים מיהודי ליטא השקיעו גם יהודי ממל את כספם בנכסי מקרקעין בעיר ובכפר, והיו ביניהם בעלי אחוזות ואיכרים.
באמצע שנות ה-20 למאה העשרים נוסד בנק עממי יהודי והיו גם בנקים יהודיים פרטיים. השלטונות המקומיים עודדו פיתוח תעשייה, היהודים יסדו בתי חרושת והעסיקו פועלי ייצור יהודים שבאו מעיירות ליטא, ביניהם בוגרי בתי ספר מרשת "אורט", שהחליפו מומחים לטקסטיל מצ'כיה. הפועלים ובעלי המלאכה היו כ-%40 מכלל המפרנסים. בראשית שנות השלושים היו %25 מהחנויות ו%20 ממפעלי התעשייה בידי יהודים וערב מלחמת העולם השנייה היו בבעלות יהודית 330 מפעלי תעשייה: טחנות קמח, עבוד עץ, טקסטיל, טבק, שוקולד ורבים אחרים, ובהם עבדו %70 מבין הפועלים הגרמנים.
עד 1880, כשהיו כ-%80 מיהודי ממל ממוצא מזרח אירופי, היו להם קשרים הדוקים עם אחיהם בליטא ועם הציונות. אישים מרכזיים בקהילה היו בעלי תודעה לאומית והשפיעו בכיוון זה. ד"ר רילף היה הרב המערבי היחיד שהתנגד ל"רבני המחאה" (כינוי גנאי שניתן על ידי הרצל לרבני גרמניה שמנעו את כינוס הקונגרס הציוני הראשון במינכן). סיפוח ממל לליטא רק הגביר את השפעת הציונות. השינויים בהרכב האוכלוסייה תרמו לחיזוק הלאומיות, להתהוות רוב ציוני ולבחירת ועד קהילה ציוני. רבה של ממל בין שתי מלחמות העולם, ר' אליעזר יהודה רבינוביץ, שהתפרסם במחקריו וחידושיו גם בקהילות אחרות, היה חבר "מזרחי" בליטא, פרסם בעתון הציוני "די אידישע שטימע" שיצא לאור בקובנה ועודד עליה.
בין הפועלים היהודים שעברו מליטא היו גם חלוצים רבים שבאו להכשיר עצמם לעליה, ואלה שלא יכלו לעלות נשארו בממל. ממל, שהייתה עיר נמל ועיר תעשיה, התאימה לייסוד קיבוצי הכשרה וכבר ב-1919, בימי שלטון הצרפתים, נשלח למטרה זו שליח מקובנה שנעזר בגורמים מקומייים, והקים את סניף "החלוץ" הגדול בכל ליטא. החלוצים חיו בקומונות, ועבדו בכל מיני מקומות, גם אצל לא יהודים, בחקלאות, בדייג, בתעשייה. רבים עשו את הכשרתם החקלאית במשקי האכרים הגרמנים והתחרו בהצלחה בועלים גרמנים וליטאים. הם עבדו גם בנמל וההיג הגדול היה בכניסתם לעבודה באוניות.
כדי להקל על החלוצים הוקם ב-1927 על מגרש במרכז העיר, בעזרת תרומות, "בית החלוץ", שהיה למקום כינוס ולמרכז רוחני לאלפי החלוצים שהגיעו לממל ולציונים מכל הסביבה. לשרות החלוצים היה גם בית חולים קטן ובית הבראה למחלימים. לעיר באו גם חלוצים שברחו מרוסיה. בזכות הקשרים שהיו לסוחרי ממל עם קברניטי הספינות, רובם גרמנים, הועברו חלוצים אלה לגרמניה ומשם עלו לארץ ישראל.
פלגות ציוניות רבות פעלו בממל ("צעירי ציון", "ציונים סוציאליסטים", "ציונים כלליים", "מזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים" ואחרות) ותנועות נוער חלוציות ("השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני" ועוד). בארגוני הספורט "בר-כוכבא" ו"מכבי" היו 400 חברים. הרוח הלאומית חדרה לארגונים תרבותיים כדוגמת ה"אידישער קולטור בונד" (האגודה לתרבות יהודית) או "פעריין פון יידישע געשיכטע און ליטעראטור" (האגודה לספרות והסטוריה יהודית). עורך ה"מעמעלער דאמפבוט" אריה שיינהויז ייסד חברה של "דוברי עברית" וביוזמתה הוקם גן ילדים עברי. הייתה גם אגודה של נשים ציוניות.
ב-1938 חיו בממל 6,000 יהודים (%12.5 מכלל התושבים).
תקופת השואה
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) גברה התעמולה האנטישמית והושמעו דרישות להחזרת ממל לגרמניה. ב-1937 מנע וטו של המושל הליטאי הפעלת חוק שנתקבל בבית הנבחרים המקומי, האוסר על בעלי מקצוע יהודים לעבוד בממל. הנאצים המשיכו בהסתתם, ניפצו שמשות של בתי כנסת, ב-1937 תקפו קייטנים יהודים וב-1938 תבעו הנהגת "חוקי נירנברג". בקיץ אותה שנה כבר חלה הרעה במצב יהודי ממל. השלטונות המקומיים פעלו לפי הוראות מברלין, הטרור הופעל במיוחד נגד הרופאים היהודים, רבים מיהודי ממל עזבו את עסקיהם. אחרי הסכם מינכן בספטמבר 1938 התחילו היהודים לנטוש את העיר ובמהלך השנה עזבו מחציתם. בסוף 1938 כבר היו לנאצים 26 מקומות (מתוך 29) בבית הנבחרים המקומי ולמעשה הם שלטו בעיר. אחרי האולטימטום של גרמניה לליטא במרץ 1939 כבש הצבא הגרמני את ממל, אחרוני היהודים נטשוה והשאירו מאחוריהם רכוש פרטי ורכוש ציבורי רב. יהודי ממל עברו לקובנה ולמקומות אחרים בליטא. רשת "אורט" פתחה קורסים מקצועיים למבוגרים ובית ספר אורט בקובנה קלט צעירים.
עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות ביוני 1941 וכיבוש ליטא כולה בידי הגרמנים, היה גורל היהודים פליטי ממל כגורל אחיהם במקומות מושבם החדשים.
ב-27 בינואר 1945 שוחררה ממל בידי הצבא האדום וסופחה לרפובליקה הליטאית של ברית המועצות.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21
היהודים חזרו לממל אחרי המלחמה וחיי הקהילה היהודית חודשו בה. ב-1967 ישבו בממל 1,000 יהודים אבל לא היה בה אף מוסד יהודי.
בשנת 2012 לפי התוני הקהילה היהודית נותרו בעיר כ - 200 יהודים שחברים בקהילה.ראש הקהילה היה פליקס קוזמסקי.לקהילה נותר בית כנסת ישן שדורש שיפוץ.
בית העלמין היהודי הישן נסגר בשנת 1965 ולא נשאר ממנו הרבהבית העלמין החדש יותר עדיין פעיל.
הקהילה מפעילה אירועי תרבות וחברה לחברי הקהילה לפי הלוח העברי וחוגגים בו את החגים ואירועים שונים.
לקהילה גם בית ספר של יום ראשון,מרכז חסד ומועדון לקשישים.
לקהילה יש קשר לארגון הקהילות הארצי ולארגונים מחוץ למדינה.
יש טיולי שורשים שמגיעים לעיר .
רילף, יצחק ; רבי
(אישיות)Isaac Ruelf (1831-1902), rabbi and Zionist, born in Rauisch-Holzhausen near Marburg, Germany. He was ordained a rabbi in 1857 and received his secular education from the universities of Rostock and Marburg, receiving a Ph.D. degree. He then became rabbi in Memel and in this post engaged in relief work for Russian Jewry and immigrants from eastern Europe. In 1883 he wrote a treatise Arukhat Bat Ami which anticipated the ideas of political Zionism. With the rise of Herzl he joined the Zionist movement, attending the first five Zionist Congresses. He spent his last years in Bonn, actively working for the dissemination of Zionism in Germany. Ruelf wrote a number of philosophical works.
Israel Ben Zeev Wolf Lipkin Salanter
(אישיות)Israel Ben Zeev Wolf Lipkin Salanter (1810-1883), rabbi, born in Žagarė, Lithuania (then part of the Russian Empire), where his father was rabbi. He studied in a yeshiva in Salant, hence his name. Salanter was a child prodigy who delivered casuistic homilies before scholars when he was only ten. However, he became critical of casuistry and concentrated on the study of ethical literature (Musar). He headed a yeshiva in Vilna, 1840-47, and in Kovno,1849-57. In both centers he found a wide following for his Musar teachings. In 1857 Salanter moved to Germany and lived in Koenigsberg. In 1860 he settled in Memel. While there he acquired German citizenship, adopted German dress and preached in German. His most successful achievement was the Musar yeshivot in which, apart from Talmud studies, time was set apart for the study of ethics. His own homilies drew large audiences. One of the most famous episodes in his life was during a cholera epidemic, when from the pulpit he ordered the congregation to eat on Yom Kippur and set himself as an example. In 1880 he moved to Paris to give spiritual leadership to the eastern European Jewish community there. In 1883 he returned to Koenigsberg where he died. Salanter left no writings but his teachings were published by his disciples.
דוד וולפסון
(אישיות)David Wolffsohn (1856-1914), Zionist, born in Darbenai, Lithuania (then part of the Russian Empire), he had a traditional education. He lived in Memel (now Kalipeda, Lithuania) and Lyck (now Elk, Poalnd) before becoming partner in a lumber concern in Koen (Cologne), Germany, where he lived from 1888 for the rest of his life.
Early attracted to Zionism he founded in 1893 the Koeln Association for the Furtherance of Agriculture and Handicrafts in Eretz Israel. After the appearance of Herzl's "Jewish State", Wolffsohn journeyed to Vienna to seek him out and became Herzl's close lieutenant. It was Wolffsohn who chose the blue and white colors for the national flag. He accompanied Herzl on his journey to the Middle East in 1898 and in 1901 became the first president of the Jewish Colonial Trust, the financial arm of the World Zionist Organization. After Herzl's death, Wolffsohn was elected his successor as president of the World Zionist Organization (1905). In this capacity he traveled extensively and maintained the political activities of the movement. He was not reelected in 1911, but remained president of the Jewish Colonial Trust.
מרדכי איש שלום פרידמן
(אישיות)Mordecai Ish-Shalom Friedman (1902-1991), Mayor of Jerusalem, born in Varniai, Lithuania (then part of the Russian Empire). After attending yeshivot he was active in the He-Halutz labor pioneering organization in Lithuania, organizing He-Halutz in Memel (now Klaipėda). In 1923 he settled in the land of Israel where he worked on construction and road building projects for over ten years and was a member of Tel Yosef. In 1935 he became secretary of the Workers Trade Unions in Jerusalem. Ish-Shalom was elected to the Jerusalem Muncipal Council as a representative of Mapai, serving from 1950 to 1955. In 1955 he became deputy mayor and served as mayor from 1959 to 1965. Later, in 1969, he again became deputy mayor, under Mayor Teddy Kollek. He was president of the Jerusalem Bank for Development and Mortgage.
ורז'אן
(מקום)עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.
יהודי ורז'אן התפרנסו על החקלאות ועל החנוונות. לקהילה היו בית כנסת ובית מדרש ובין רבניה היו ר' אברהם אבא, ר' שמואל פונידלר והרב האחרון, שנספה עם בני קהילתו בשואה, ר' נתנאל יוסף גראז.
באביב 1939 נקלטו בקהילה משפחות יהודיות, פליטי עיר הנמל ממל (MEMEL בשמה הגרמני, בליטאית KLAIPEDA) שנכבשה בידי הגרמנים. ובערב מלחמת העולם השנייה ישבו בורז'אן כ- 200 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
מיד עם מתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את האזור המערבי של ליטא וורז'אן בתוכו. העיירה נכללה ברצועת 25 ק"מ, שמפקדת ה-ס"ס הורתה על השמדת כל היהודים שבה. בסוף יוני, או תחילת יולי 1941, נלקחו מן העיירה 150 גברים יהודים למחנה לעבודות כפייה וכל הגברים היהודים האחרים נרצחו. הנשים והילדים הועברו לאחוזה חקלאית סמוכה, הנשים עבדו אצל האיכרים ובתמורה קיבלו מזון להן ולילדיהן. כעבור כמה שבועות באה למקום קבוצה של ליטאים, שסייעו לגרמנים ברצח היהודים באזור. הכומר המקומי ניסה למנוע את הרצח, אך פניותיו לרשויות לא הואילו, הנשים והילדים נרצחו במקום, באחוזת טראפקאלני, ונטמנו שם בקברי-אחים רדודים.
פלונגיאן
(מקום)פלונגיאן
Plunge
עיירה במחוז טלז (TELSIAI) צפון מערב ליטא.
הקהילה היהודית
לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה פלונגיאן מרוחקת כ-12 ק"מ מגבול גרמניה (האזור לחוף הים הבלטי שהיה אז בשליטת גרמניה ונקרא "פרוסיה המזרחית"). הישוב היהודי קיים בפלונגיאן מימי ראשית התיישבות היהודים בליטא, בבית העלמין מצויות מצבות מהמאה ה-16. ב-1847 ישבו בפלונגיאן 2,197 יהודים וב-1897 - 2,502 שהיו %50 מאוכלוסית המקום. בראשית המאה העשרים, בעקבות הגירת יהודי ליטא לדרום אפריקה, חלה ירידה במספר היהודים בפלונגיאן. ובליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם, ב- 1921 נימנו בעיירה 2,200 יהודים.
ששה בתי תפילה היו בפלונגיאן וביניהם בית הכנסת, ה"שול", שנבנה בראשית המאה ה-19 ובית המדרש שנבנה במחציתה השנייה. כן הייתה שם ישיבה קטנה, "חדר" ותלמוד תורה ובימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם גם בית ספר יסודי יהודי ביידיש ובית ספר עברי מרשת "תרבות". בקדם-גימנסיה למדו כ-100 תלמידים והיו שתיספריות בעברית וביידיש ואולם קריאה ע"ש י"ל פרץ. הרב האחרון שכיהן בפלונגיאן היה ר' אברהם מרדכי וסלר.
פלונגיאן שימשה מרכז מסחרי לסביבתה הכפרית ולפני מלחמת העולם הראשונה סחרה עם עיר הנמל ממל (MEMEL)ועם שוקים בפרוסיה המזרחית. שני ימי שוק שבועיים היו בעיירה ושני ירידים שנתיים גדולים. רוב היהודים התפרנסו ממסחר. בליטא העצמאית נסגרו שוקי המסחר מעבר לגבול, ויהודים רבים היגרו לדרום אפריקה, לארצות הברית ולארגנטינה, ובשנת 1923 ירד מספר היהודים בפלונגיאן ל-1,815. בלחץ הליטאים נדחקו היהודים מענפי המסחר העיקריים ורוב המשפחות היהודיות התפרנסו על המלאכה ומיעוטן על החקלאות. בית חרושת לשוקולד, שהעסיק30 פועלים, היה בבעלות יהודים, וכן טחנת קמח, מנסרה ותחנת חשמל. בבנק היהודי העממי היו ב-1929 321 חברים. באותה העת כיהן יהודי כסגן ראש המועצה.
בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיירה סניפי כל התנועות הציוניות, אגודות ספורט "מכבי" ו"הפועל", אגודת נשים ציוניות, ותנועות נוער. תנועת "החלוץ" קיימה במקום הכשרה לעלייה לארץ ישראל וצעירים עלו לארץ. יהודים היו חברים גם בארגון הקומוניסטי המקומי, שפעל במחתרת.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפלונגיאן כ-1,700 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) ניסו יהודים רבים לברוח מליטא, אך רק מעטים הצליחו להצטרף לאנשי הממשל הסובייטי הנסוגים וכל השאר נאלצו לשוב לעיירה. כבר ביום השני למלחמה התארגן ועד מקומי של ליטאים לאומנים לשליטה במקום. הליטאים נקראו לקדם את הגרמנים בברכה. ב-26 ביוני נכנסו הגרמנים לעיירה חילקו "וודקה" לתושבים וקראו להשמיד את "אוייבי העם", דהיינו היהודים והקומוניסטים.
כבר באותו היום נרצחו בככר העיירה יהודים שהיו קשורים בשלטון הסובייטי, וביום השני לשלטונו בעיירה הורה הועד הליטאי ליהודים לעזוב את בתיהם ולהתרכז במבנים שבחצר בית הכנסת. רק כמה יהודים חולים וכן בעלי מקצועות חיוניים לאוכלוסייה המקומית, כמו רופא, רוקח ונפח, נשארו בבתיהם. היהודים הוחזקו תחת שמירה כבדה של ליטאים והיו נתונים להתעללויות קשות שבמהלכן נרצחו רבים. צעירים הוצאו מדי יום ביומו לעבודות כפייה.
משנקבע מועד חיסול יהודי פלונגיאן גרמו הליטאים לכמה שריפות בעיירה, האשימו בהן את היהודים ובתואנה זאת החזירו את כל העובדים היהודים למקום הריכוז בבית הכנסת. במהלך החזרת היהודים למקום ריכוזם בעיירה רצחו ליטאים כמה יהודים, כן רצחו בדרך כמה עשרות צעירים שהוחזרו מחווה חקלאית שבה עבדו.
ביום י"ח בתמוז תש"א, 13 ביולי 1941, פתחו שוטרים ליטאים ביריות בסביבת בית הכנסת, אחר כך הוציאו את היהודים בקבוצות, הובילום למקום שבו הוכנו מראש בורות לקברים וירו בהם אל תוך הבורות. יהודים רבים נרצחו באכזריות עוד בדרכם אל הבורות. קרוב ל-2,000 יהודים טמונים בקברי-אחים באתר ההריגה שליד פלונגיאן.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
הקהילה היהודית לודשה במקום אחרי השואה , אך בשנת 1958 נערך בה פוגרום.בשנת 2011 נותר בעיירה יהודי קשיש אחד בשם יעקב בונקה שהיה אומן עץ בעיסוקו.האיש דאג להקמת אנדרטת זיכרון לנרלחים בזמן השואה במקום קבר האחים.כמו כן הקים מוזיאון קטן לתולדות הקהילה היהודית בעיירה.הוא גם הצליח לשמור על בית העלמין היהודי הישן,אם כי רוב המצבות נלקחו ממנו ע"י המקומיים לשימושים אחרים ובמקום נותרו 84 מצבות.
בית הכנסת הגדול שרד את חורבן מלחמת העולם השנייה, אבל נהרס בשנת 2008 כדי ולבנות במקומו מבנה אחר.