דלג לתוכן האתר >

דוד וולפסון

David Wolffsohn (1856-1914), Zionist, born in Darbenai, Lithuania (then part of the Russian Empire), he had a traditional education. He lived in Memel (now Kalipeda, Lithuania) and Lyck (now Elk, Poalnd) before becoming partner in a lumber concern in Koen (Cologne), Germany, where he lived from 1888 for the rest of his life.

Early attracted to Zionism he founded in 1893 the Koeln Association for the Furtherance of Agriculture and Handicrafts in Eretz Israel. After the appearance of Herzl's "Jewish State", Wolffsohn journeyed to Vienna to seek him out and became Herzl's close lieutenant. It was Wolffsohn who chose the blue and white colors for the national flag. He accompanied Herzl on his journey to the Middle East in 1898 and in 1901 became the first president of the Jewish Colonial Trust, the financial arm of the World Zionist Organization. After Herzl's death, Wolffsohn was elected his successor as president of the World Zionist Organization (1905). In this capacity he traveled extensively and maintained the political activities of the movement. He was not reelected in 1911, but remained president of the Jewish Colonial Trust.

WOLFFSOHN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. הפירוש המילולי של השם וולפסון בגרמנית הוא "בן זאב". השם וולף הוא תרגום של השם העברי זאב, הכינוי המסורתי של בנימין (בראשית, מ"ט,כ"ז). במקור שם פרטי, זאב הפך לשם משפחה עם מקבילים במספר שפות, ביניהן לופוס (בלטינית), לופז ולופס (ספרדית ופורטוגזית), לופו (רומנית), וילק / וולק / וולק (בסלבית) וולף (בגרמנית ואנגלית).

חלק מהגרסאות קשורות בשמות של מקומות כמו וולפסברג בקרינתיה, דרום אוסטריה, מחוז שבו היישוב היהודי מתועד מאז המאה ה-13; וולפסבורג בהנובר, צפון-מערב גרמניה; וולפשטיין בבאווריה וולפשטיין בריינלנד, גרמניה; וולפה / וולפ בבלרוס; ולופס בג'ירונד, צרפת.

לופוס מתועד כשם יהודי במאה ה-10; וולפין בשנת 1259; דה לופה ב-1262; לופס ב-1407; דה לופס ב-1459; דה לופ ב-1560; לופיס ב-1547; וולף ב-1558; לופז במאה ה-16; וולף ב-1718 וולפה ב-1750. השם זאב בשתי הגרסאות, עברית וגרמנית ביחד, היה שמו של המגיד החסידי זאב וולף מז'טומיר שחי במאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי וולפסון כוללים את דויד וולפסון (1914-1856), אשר נולד בליטא והיה ידידו של בנימין זאב הרצל ויורשו לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

Max Isidor Bodenheimer (1865-1940), Zionist, born in Stuttgart, Germany. He studied law and practiced in Koln. In 1893 he, together with David Wolffsohn, founded a Zionist society in Koln. After Herzl published his Jewish State Bodenheimer became his ardent follower and close collaborator. A member of the presidium at the First Zionist Congress in 1897, he participated in the formulation of the Basel Program, the basic statement of Zionist aims. He drafted the statutes of the World Zionist Organization. In 1898 Bodenheimer was a member of the delegation that accompanied Herzl to the Middle East to meet the Kaiser. He was organizer and president of the German Zionist Federation and president of the Jewish National Fund, 1907-14. In 1935 he settled in Jerusalem.

קלן Koln

(במקורותינו "קולוניה", בימי הרומאים "קולוניה אגריפינה")

עיר במחוז הריין, גרמניה.

הקהילה היהודית


בית-עלמין שנחשף בקלן בשנות השלושים למאה העשרים, ושימש את יהודי קלן עד סוף המאה ה-17, מרמז על קיום יישוב יהודי בקלן עוד בימי הרומאים. עד למאה ה-11 אין ידיעות על הקהילה, מלבד שני צווים שהוציא הקיסר קונסטאנטינוס במאה ה-4, המתייחסים ליהודים.

בתחילת המאה ה-11 הוקם בית-כנסת בקלן, נחרב ושוקם שלוש פעמים באותו המקום עד שבניינו נמסר לכנסיה אחרי גירוש היהודים מן העיר בשנת 1424. יסודות בית הכנסת ומרתף הגניזה שבו נתגלו בעקבות הפצצות בעלות-הברית במלחמת-העולם השנייה.

מסע-הצלב הראשון (1096) הביא הרס וכלייה על הקהילה היהודית בקלן. למרות מאמצי הארכיבישוף המקומי לפרוש את חסותו על הקהילה, נרצחו כאלף יהודים, ביניהם הרב משה כהן צדק. יהודים שבחרו להתנצר באותו המעמד העפילו במרוצת הימים, הם וצאצאיהם, לעמדות בכירות בכנסיה ובמימשל האזרחי.

בזמן מסע הצלב השני (1146) ניצלו יהודי קלן בזכותו של הארכיבישוף ארנולד שהעמיד לרשותם את מצודת וולקנבורג להסתתר בה בשעת הצורך. שלטונות הכנסייה היו מופקדים על גביית מסי הקיסר מיהודים ועל השיפוט בפלילים.

משנת 1252 הוציאו הארכיבישופים מפעם לפעם תעודות-חסות לקהילה, וכשעבר השלטון הפנימי לידי העירונים (במאה ה-14) המשיכו בנוהג הזה, תמורת תשלום נכבד.

בימי "המגיפה השחורה" בקלן בקיץ 1349. תקף אספסוף את הרובע היהודי. היהודים נמלטו לבית-הכנסת, העלו אותו באש במו-ידיהם וניספו בלהבות. אלו שנותרו בעיר נרצחו בידי ההמון. רכוש היהודים נמכר, והתמורה התחלקה בין הכנסיה,לבין העירייה והשליט החילוני.

ב-1372 הותר ליהודים לחזור לקלן. שיעור הריבית הועמד על לא יותר מ-%36.5 לשנה, על היהודים הוטלו הגבלות בלבוש ואיסור על העסקת מטפלות נוצריות. על הקהילה הקטנה הוטלו מסים כבדים.

בימי הביניים ניהלה את ענייני הקהילה מועצה ובראשה "בישוף היהודים", להבדיל מרב הקהילה, אם כי שתי הכהונות הופקדו לפעמים בידי אדם אחד. הקהילה החזיקה בית-כנסת, בית-עלמין, מקווה, אולם לריקודים, מאפייה, אכסנייה לעוברי-אורח ומעונות לבעלי-תפקידים. חצר בית-הכנסת שימשה לאסיפות לחתונות ואולי גם לישיבות בית-הדין.

היהודים עסקו בעיקר במסחר, ובמרוצת הזמן גם במתן הלוואות. לירידים המפורסמים בקלן היו באים יהודים אפילו מאוקראינה הרחוקה.

בין "רבני קולוניה" המהוללים היו אליעזר בן יואל הלוי מבון (ראבי"ה) ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש), ר' אלכסנדר זוסלין הכהן מפראנקפורט, והמקובל אברהם בן אלכסנדר. נתן בן שמעון, בן קהילת קלן, העתיק על קלף את "משנה תורה" לרמב"ם - העתק נדיר ביופיו ואחת הדוגמאות המצויינות של כתב-יד אשכנזי בשילוב עיטורים ברוח הזמן. הקלף שמור במוזיאון בבודאפשט.

בשנת 1424 פג תוקפו של המסמך שהתיר מגורי יהודים בקלן, ההיתר לא חודש למרות הפצרותיהם של הארכיבישוף, הקיסר והאפיפיור. היהודים נאלצו לעזוב את קלן ולא שבו אליה אלא בסוף המאה ה-18.

במאה ה-16 היתה קלן זירת פולמוס חריף על התלמוד. בעקבות הסתה נגד התלמוד שהשמיע המשומד יוהן יוסף פפרקורן, יצא להגנת התלמוד ההומאניסטן הנוצרי יוהאנס רויכלין (1522- 1455), ונערך על כך דיון פומבי בעיר קלן.

אחרי סיפוח חבל הרייך לצרפת המהפכנית ב-1794 התחדש היישוב היהודי בקלן. שלמה אופנהיים ייצג את הקהילה בעצרת הנכבדים היהודים שכינס נאפוליון ב-1806, ורב הקהילה ש"ב רפפורט השתתף "בסנהדרין" של הקהילות היהודיות הצרפתיות שנה לאחר-מכן.

היתרי-מגורים בעיר נדרשו גם אחרי שסופחה קלן לפרוסיה ב-1815, וכעבור שלושים שנה הגיע מספר היהודים בעיר לאלף בערך והקהילה זכתה למעמד מוכר. שוויון אזרחי ליהודי קלן הושג רק ב-1856.

בין ראשי הציבור בקלן באותו הזמן היה דוד הס, אביו של משה הס מחבר "רומא וירושלים". משנת 1867 פעלה בקלן עדה חרדית עצמאית - "עדן ישורון", ולידה היה בית-מדרש למורים ששמו יצא למרחוק. על סף המאה ה-20 מנתה הקהילה 9,745 נפש; במסגרתה פעלו ארבעה בתי-כנסת, בית-מדרש, שני בתי-ספר יסודיים, בית ספר תיכון, כמה בתי-ספר דתיים, בית- חולים, בית-יתומות, מעונות לילידים ולתלמידים, ומוסדות ואגודות שונות.

בשנים 1911-1904 שכן בקלן המשרד הראשי של ההסתדרות הציונית העולמית, וזאת בעקבות היבחרו של דוד וולפסון, בן המקום, לנשיא ההסתדרות הציונית עם מותו של הרצל.

מנהיג ציוני אחר שישב קלן היה מאכס בודנהיימר (1940-1865).

בשנות השלושים למאה העשרים חיו בקלן המזרחן היהודי איזידור שפטלוביץ וההיסטוריון היהודי אדולף קובר.

בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, חיו בקלן קרוב ל-20,000 (%2.5 מכלל תושבי העיר).


תקופת השואה

ביום 1 באפריל 1933, "שבת החרם", בוצעו בקלן תקנות המשטר הנאצי (עלה לשלטון במרס) לחרם על היהודים. הוחרמו עסקים וחנויות שהיו בבעלות יהודים, משרדי רופאים יהודים, עורכי-דין ובעלי מקצועות אחרים. בחנויות נוצריות רבות סירבו למכור ליהודים.

ב-5 במאי 1933 הועלו באש בכיכר האוניברסיטה ספרים "יהודיים". יותר מ-%40 מיהודי קלן היגרו לארצות-חוץ עד ספטמבר 1939.

באותן השנים נהרו לעיר יהודים מערי-השדה, והקהילה התארגנה מחדש בפרנסות היהודים ובתחום התרבות, הדת והחינוך. במארס 1938 נשלל המעמד הרישמי משתי העדות היהודיות. ובליל 9 בנובמבר 1938, "ליל הבדולח", הותקפו יהודי קלן ונהרסו בתי-הכנסת בעיר, חנויות נשדדו ויהודים רבים נלקחו למחנות-ריכוז. בספטמבר 1938 גורשו מגרמניה היהודים שהיו בעלי נתינות פולנית.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הוגבל בהדרגה חופש התנועה של היהודים, נאסר עליהם להשתמש ברכב ציבורי או במקלטים ציבוריים ונאסר עליהם להתגורר בבתים בבעלות לא-יהודית.

בסתיו 1941 גורשו למזרח 11,000 היהודים שנותרו בקלן. במשלוחים האחרונים נכללו בני זוגות מעורבים וכאלה שהיו בידיהם תעודות שחרור מטעמים שונים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התאספו בעיר כ-600 יהודים משרידי השואה והתארגנו במסגרת של קהילה.

בשנים 1964-1963 ערכה עיריית קלן תערוכה שהציגה אלפיים שנות היסטוריה ותרבות יהודית בחבל הריין.

בשנת 1967 התגוררו בקלן 1,321 יהודים. הקהילה החזיקה בית-כנסת (ששוקם ב-1959), מרכז לנוער, מושב זקנים, מוזיאון יהודי וספרייה.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

יש בעיר 2 קהילות - אורתודוכסית וליברלית ( פרוגרסיבית ) . רוב התושבים היהודים משתייכים לקהילה האורתודוכסית . בשנת 2003 לפי נתוני הקהילה , מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ - 4650 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הינו ירון אנגלמאייר והיא הרביעית בגודלה בגרמניה לאחר ברלין , מינכן ופרנקפורט על המיין . הקהילה מספקת : בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , מועדוני נוער , ארגון סטודנטים , אוכל כשר ומגוון פעילות חברה - תרבות ודת . יש גם יוזמות מקומיות של מפגשי תרבות וחברה כגון חווה פישר שמפעילה מועדון שכזה עם אוכל כשר .

אחד מבתי הכנסת הגדולים בעבר - Boonstasse שנהרס בשואה , שוקם והוא בית הכנסת המרכזי של הקהילה . בעיר מוקם מוזיאון מרכזי ייחודי , היסטורי - ארכיאולוגי , באתר של בית הכנסת הראשון של העיר בימי הביניים . במקום נערכות חפירות ארכיאולוגיות מקיפות ונחשפו ממצאים יחודיים מראשית ההתיישבות היהודית בגרמניה וראשית השימוש בשפת היידיש . 

במקומות שונים בעיר הוקמו מספר אנדרטאות לזכר נרצחי השואה ובבית העלמין היהודי . בבית הכנסת מוצגת תערוכה ל - 2000 שנות היהדות בעיר .

בשנת 1996 נוסדה בעיר קהילה ליברלית הכוללת : בית כנסת , שיעורי יהדות , אירועי תרבות וחברה , מחנות קיץ וחורף והוצאה לאור של עלון חודשי . רב הקהילה הינו ולטר רוטשילד . בעיר נשתמר בית הקהילה הישן ששופץ ומשרת את הקהילה . בשנת 1994 הוקם בית חב"ד בהנהלת מנחם מנדל שכולל - בית חב"ד , מטבח כשר , חנות כשרה , חינוך ילדים , נוער ומבוגרים , אירוח שבתות וחגים , ספרייה , שרותי דת שונים ופרסומים בעיקר ברוסית .

בית העלמין היהודי מטופל , יש בו בית הספדים , אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה וחפצי קדושה יהודיים שהושחתו ונקברו . קרן לאודר האמריקאית מפעילה בית ספר קהילתי יסודי .

 

דרביאן DARBENAI


עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.


דרביאן שוכנת על שפת אגם דארבה (DARBE) סמוכה לגבול ליטא-לאטוויה , ליד מסילת רכבת וצומת דרכים מסועף.

בראשית המאה ה-19 הקימו את הקהילה היהודית בדרביאן יהודים מיישובים סמוכים. בשנת 1897 חיו במקום כ-1,129 יהודים והיו כ-%80 מכלל התושבים.

רבנים כיהנו בדרביאן ברציפות מאז הקמת הקהילה. הרב האחרון היה ר' איסר ויסברוד, הוא ניספה עם קהילתו בשואה.

הקהילה הקימה בית כנסת, בית מדרש ו"שטיבל". בדליקה שפרצה ב-1909 נשרף מרכז העיירה, לרבות בית הכנסת ובית המדרש. בית המדרש נבנה מחדש.

בין מוסדות החינוך היו: שני "חדרים", בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות" ובית ספר "תלמוד תורה" בו למדו 150 תלמידים.

בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק" וקופת גמילות חסדים.

כמו כן פעלו במקום שתי ספריות (בעברית וביידיש), חברת "תפארת בחורים" ללימוד תורה וחוג לדרמה.

דוד וולפסון, יורשו של ד"ר הרצל בכהונת נשיא ההסתדרות הציונית, היה יליד המקום.


יהודי דרביאן התפרנסו בעיקר ממסחר. הם סחרו בדגים, בפשתן ובבגדים משומשים, בין לקוחותיהם היו גם האיכרים הלאטווים שבכפרי הגבול. יום שוק שבועי היה בעיירה וארבעה ירידים שנתיים.

25 משפחות התפרנסו ממלאכה. בבעלות יהודים היו כמה בתי-מלאכה לסריגה ולעיבוד צמר, מפעל למשקאות קלים ומנסרה. לרוב המשפחות היה לול, רפת ומשק-עזר קטן.

בימי ליטא העצמאית היגרו מקצת יהודי העיירה לקנדה, לדרום אפריקה ולארצות הברית.


בדרביאן היו סניפים של "המזרחי" והמפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ.ס.). כן פעלו במקום ארגוני נוער, ביניהם אגודת הנוער הציונית "עברית ותחיה" ואגודת הספורט "מכבי".


ערב מלחמת העולם השנייה חיו במקום כ-800 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כבר ביום הראשון למתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) הייתה הפגזה כבדה על העיר, ומיד אחריה נכנסו חיילים גרמניים לעיירה. יהודים נמלטו אל מכרים ליטאים בכפרים, אך לאחר כמה ימים נדרשו לשוב לעיירה. התושבים היכו את היהודים החוזרים והתעללו בהם. חיילים גרמנים נכנסו לבתי היהודים ושדדו דברי ערך, הם אסרו על היהודים לנעול את בתיהם וכך היה רכושם להפקר.

כעבור שבוע לכיבוש טפלו על היהודים אשמת הצתה והם נצטוו להתאסף בכיכר השוק. יהודי שאחר להגיע נורה למוות, הרב וייסברוד נרצח באכזריות בביתו והגרמנים ציוו על יהודים לקבור את שניהם מייד ליד הנחל הסמוך. היהודים שהמתינו בכיכר נשדדו מדברי הערך שברשותם ואחר נצטוו לרוץ לעיר המחוז קרטינגה, מרחק 13 ק"מ מדרביאן. הזקנים והחלשים הוסעו בעגלות, שבמקום הסוסים רתמו אליהן גברים יהודים והליטאים צלפו בהם בדרך.

ביום המחרת, ב-ד' בתמוז תש"א (29 ביוני 1941), אחרי שישנו בשדה, הוחזרו היהודים לדרביאן ושוב הועמדו בככר. את הגברים, בני 16 ומעלה (144 איש), לקחו הגרמנים לפאתי העיירה ירו בהם וקברו אותם שם בבור שהוכן מראש, מקצת הנקברים עדיין היו בחיים. הנשים היהודיות הוכנסו לבית הכנסת, הוחזקו בצפיפות, ברעב ובצמא, והשומרים הליטאים התעללו בהן.

בימים כ"ב ו-כ"ג באב תש"א (16-15 באוגוסט 1941) רצחו הליטאים בגרזנים, במוטות ובכלים אחרים את הנשים המבוגרות ואת המטופלות בילדים. נותרו הכשירות לעבודה, וכעבור חודש ימים הומתו גם כמה מהן. הרוצחים הליטאים לא נענו לבקשה, שהועברה בפי הכומר המקומי, להמיתן ביריה. בראש השנה תש"ב (אוקטובר 1941) נרצחו הנשים כולן.

קברי אחים של יהודי העיירה מצויים ביער הסמוך ובגבעות הסמוכות לעיירה.

בעל אטליז ליטאי בדרביאן הציל כמה מבנות הקהילה תוך סיכון חייו, והן נותרו בחיים לאחר המלחמה.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

ממל Memel

(שמה הקודם MEMELBURG; בליטאית KLAIPEDA; היהודים אימצו את השם הגרמני ממל).

עיר נמל על חוף הים הבלטי בשפך הנהר דאנגה (DANGE) למפרץ הקורי, מערב ליטא.


רקע היסטורי

העיר נוסדה באמצע המאה ה-13 בידי אבירי המסדר הטאוטוני והייתה חלק מפרוסיה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הייתה תקופה קצרה תחת שלטון שוודי ופעמיים נכבשה בידי הרוסים: ב-1757 בימי מלחמת שבע השנים וב-1813 בימי נסיגת נפוליאון מרוסיה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נותקה ממל מגרמניה, ומ-1919 הושלט עליה מינהל צרפתי מטעם חבר הלאומים, עד שהתקוממות ליטאית ב-1923 הכריחה את הצרפתים לסגת. ב-1924 אושר "סטאטוס ממל" לפיו העיר סופחה לליטא בתור בירת חבל שזכה באוטונומיה רחבה.


הקהילה היהודית

יהודים ישבו בממל כבר במאה ה-15 ובארכיון העירייה מתועדים תשלומי "מס יהודי". ב- 1567 נצטוו היהודים לעזוב את העיר תוך חמישה חדשים. קרוב למאה שנים לא הותרה שהות יהודים בממל אלא פעם בשבוע לצרכי מסחר, וגם אז הלינה הייתה אסורה. רק ב-1643 הותר ליהודים שבאו לממל לרגל עסקיהם ביום שישי, לשהות בעיר בשבת.

כעבור 20 שנים, ב-1664, בא מהולנד, ביזמת הנסיך הגדול פרידריך וילהלם מבראנדנבורג, היהודי משה יעקובזון דה יאנגה עם בני משפחתו. דה יאנגה תרם לפיתוח המסחר והימאות ויזם את סחר המלח. הוא הביא אתו חזן, שוחט, מלמד, הקים בית כנסת לעצמו ולפקידיו, ולתקופה קצרה הניח יסוד לחידוש ישוב יהודי בעיר. אחרי שהות של 20 שנים עזב דה יאנגה את העיר ושוב לא היו יהודים בממל.

על איסור כניסת רוכלים יהודים לעיר היו מכריזים בפומבי כל שנה ומדביקים הודעות על בניין העירייה. רק ביריד השנתי הורשו סוחרים יהודים לסחור בעיר. סוחרים יהודים מליטא ומרוסיה הביאו את מרכולתם, מוצרי חקלאות ופרוות יקרות, קנו סחורות מן המערב ומכרו אותן בארצות מוצאם. ליריד הגיעו ספרים עבריים מן המערב, ספרי קודש וחול, לפעמים ספריות שלמות של יהודים מתבוללים מגרמניה; ספרים אלה היו מבוקשים מאד במזרח אירופה, שם היו חסרים בתי דפוס עבריים.

האיסור על ישיבת יהודים בממל נמשך לאורך המאה ה-18, מלבד אחדים שזכו למכתבי חסות. כאשר הפילוסוף משה מנדלסון, בא לממל לרגל עסקיו לא הורשה ללון בה.

ההגבלות על התיישבות יהודים בממל הוסרו ב-1812 על יסוד האמנציפציה שהוענקה ליהודי פרוסיה באותה השנה, הישוב היהודי בממל התחדש, ועל פי מפקד מ-1831 ישבו אז בממל 600 יהודים נוסף לארעיים ששהו בעיר לרגל מסחר.

ב-1823 קודש בית העלמין, לפני כן נטמנו יהודים שנפטרו בממל בבתי עלמין באדמת ליטא. השגת רשיון מעבר בגבול לא היה עניין קל, ויעיד על כך הסיפור על בר מינן שהעבירוהו בעגלה ומקטרת בפיו.

שני מרכיבים היו לישוב היהודי בממל והם קבעו את ייחודו, היהודים שמוצאם היה מגרמניה ואלה שמוצאם היה מפולין וליטא. השמירה על זהות נפרדת לא מנעה מהם לחיות זה בצד זה בלא מתחים ותוך שיתוף פעולה. בית כנסת ראשון ומקווה נבנו בשנות הארבעים למאה ה- 19 בידי סוחרי עצים יהודים מפולין ומרוסיה, שהתגוררו בממל בסתיו, ולכן השם "בית הכנסת הפולני" ("פוילישע שול"). בעקבותיו הוקם באמצע המאה בית מדרש של יהודי ליטא שתיפקד גם כבית כנסת, ובמחצית השנייה של המאה נוסד בית כנסת של יהודי גרמניה.

כבר ב-1847 זכו הקהילות המתפתחות של יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה לאוטונומיה וכל יהודי חוייב בהשתייכות לקהילתו ובתשלום מיסים. צו של השלטונות שדרש את איחוד שתי הקהילות לא עורר התנגדות, וב-1862 קמה קהילה אחת מאוחדת. הקהילה התארגנה בעזרת אישים מרכזיים שהגיעו אליה מבחוץ וגיבשו את מוסדותיה.

ב-1860 הגיע לממל הרב ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, וכוונתו הייתה להפיץ את תורתו בערי גרמניה כמגן נגד ההתבוללות. שהותו בעיר טבעה את חותמה על הקהילה, בביתו התכנסו חכמים שבאו לשמוע את דרשותיו, והוציא לאור בממל 12 חוברות של השבועון "התבונה" ובו חידושי תורה של גדולי הדור. ר' סלנטר עזר בגיבוש מוסדות הקהילה וב-1862 הקים ביחד עם הרב יצחק רילף (RUELF) את החברה קדישא. כמו-כן ייסד כמה חברות, ביניהן "חברת לומדי גמרא" ו"חברת ש"ס" ורכש נפשות לתורתו.

ב-1865 מונה כרב הקהילה ד"ר יצחק רילף, מיוצאי גרמניה, והנהיג את הקהילה במשך 33 שנים. הוא היה משכיל ופעל בתחומים רבים. שימש עורך העתון "MEMELER DAMPFBOOTS", כתב בחמישה כרכים ספר פילוסופיה, והוציא לאור כמה פירסומים בענייני היהודים כמו "להגנת היהודים", "יהודי רוסיה" ועוד; היה בין מקימי בית הכנסת ("סינגוגה") ליהודי גרמניה, שכבר הזכרנו, שותף ביזמה ובמעשה כמעט בכל פעולות הסעד והתרבות ומכאן כינויו בפי העם "ד"ר הילף" (עזרה). בשנים 1869-1867 בעת רעב כבד בליטא ומגיפת חולירע, הקימו יהודי ליטא בממל ועד לעזרת אחיהם וכמזכירו נבחר הרב ד"ר רילף. בשנה שבה פעל הועד, 1869, הקימו יהודי גרמניה וארגון כי"ח ("כל ישראל חברים") ועדים שקיבלו את פני המהגרים הרבים מליטא על גבול גרמניה רוסיה ועזרו להם.

הועד של יהודי ממל הצטיין גם בתרומתו להגירת הנוער. בשנות ה-80 היה הרב רילף בין מייסדיו וראשיו של ה"ועד תמיכה בצר ליהודי רוסיה" שגייס תרומות מיהודי התפוצות למען קרבנות הפרעות של ראשית שנות ה-80 בדרום רוסיה. בעקבות הפרעות היו שנות ה-80 ליהודים שנים של הגירה המונית, ולממל באו המוני פליטים בדרכם למערב ולארצות שמעבר לים.

במסגרת פעולות סעד הוקמה ב-1894 ביזמת הרב רילף חברת "גמילות חסד" וב-1897 חברת "צדקה גדולה" לתמיכה בעניים. בעזרת תרומות של יהודים מגרמניה ושל סוחרי עצים מרוסיה יזם הרב רילף הקמת בית חולים, שבו קיבלו עזרה גם יהודים חסרי אמצעים מליטא. במרוצת הזמן לא ענה הבניין המקורי על הפניות הרבות ובעזרת תורמים הוקם בניין חדש מוקף גנים על גבעה שהשקיפה על נוף מרהיב ביופיו. הבניין שנחנך ב-1896 נבנה על מגרש שנרכש בידי הבנקאי ליאופולד אלכסנדר והוא גם ציווה את הונו לבית החולים. גיסו של אלכסנדר, ליאון רוסטובסקי, אדם עשיר ומשכיל, הקדיש את רכושו וזמנו לבית החולים והקים אגף גדול חדש.

ב-1880 הוקם בית ספר יסודי "ISRAELITISCHE RELIGIONS SCHULE" (בית ספר יהודי דתי) ובו הורו לימודי קודש, שעורי עברית וגרמנית, שנה לאחר ייסודו למדו בו 86 תלמידים. הצעירים למדו בבתי ספר כלליים ואחר הצהרים בבתי המדרש. הסובלנות ההדדית תרמה לכך שגם ההשכלה לא עוררה את ההתנגדות הקשה שאפיינה קהילות רבות בליטא, וקהילת ממל קלטה השפעות חדשות בלי זעזועים. ב-1896 נוסדה "חברת קרית ספר" ומטרתה להקנות ליהודי ממל יוצאי גרמניה ידיעות בספרות ובתולדות ישראל.

ב-1886, בעקבות צו גירוש של נתיני רוסיה מממל, שהוצא כתגמול על גירוש גרמנים מקובנה, קטן במידה ניכרת הישוב היהודי בעיר. הרב רילף דאג למענק כספי לכל משפחה שגורשה. בעיר נותרו כ-100 משפחות יהודיות שמפרנסיהן ריכזו בידיהם את המסחר עם רוסיה והיו נתונים תחת פיקוח חמור של השלטונות. סכנת גירוש שוב הייתה צפוייה בימי מלחמת העולם הראשונה אבל הורחקה לגבי רוב היהודים בעזרת גורמים מקומיים, שהיו ערבים לנאמנותם.

אחרי מלחמת העולם הראשונה באו לממל יהודים ממקומות רבים, וסיבת הדבר הייתה הקלות שבה נענה המינהל הצרפתי הזמני לבקשת יהודים להתאזרחות ואפשרויות המסחר בעיר נמל. אחרי סיפוח החבל לליטא ב-1924, היו הליטאים מעוניינים בהקטנת אחוז הגרמנים בחבל, ועודדו את נהירת היהודים לשם, ובין שתי מלחמות העולם מספרם שולש.

למערכת החינוך היהודית נוספו ב-1927 תלמוד תורה וב-1936 בית ספר יהודי עממי ראשון.

סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לממל בעקבות הצו מ-1812, שהעניק אמנציפציה ליהודי פרוסיה, וריכזו בידיהם את הסחר בעצים, בתבואה ובפשתן. סחר העצים היה כמעט כולו בידי היהודים. עם התפתחות הישוב התגוונו מקורות הפרנסה ויהודים השתלבו בפקידות וברפואה.

עם סיפוח החבל לליטא אחרי מלחמת העולם הראשונה, וגידול הישוב היהודי, השתנה גם מבנהו הכלכלי והחברתי. כרבים מיהודי ליטא השקיעו גם יהודי ממל את כספם בנכסי מקרקעין בעיר ובכפר, והיו ביניהם בעלי אחוזות ואיכרים.

באמצע שנות ה-20 למאה העשרים נוסד בנק עממי יהודי והיו גם בנקים יהודיים פרטיים. השלטונות המקומיים עודדו פיתוח תעשייה, היהודים יסדו בתי חרושת והעסיקו פועלי ייצור יהודים שבאו מעיירות ליטא, ביניהם בוגרי בתי ספר מרשת "אורט", שהחליפו מומחים לטקסטיל מצ'כיה. הפועלים ובעלי המלאכה היו כ-%40 מכלל המפרנסים. בראשית שנות השלושים היו %25 מהחנויות ו%20 ממפעלי התעשייה בידי יהודים וערב מלחמת העולם השנייה היו בבעלות יהודית 330 מפעלי תעשייה: טחנות קמח, עבוד עץ, טקסטיל, טבק, שוקולד ורבים אחרים, ובהם עבדו %70 מבין הפועלים הגרמנים.

עד 1880, כשהיו כ-%80 מיהודי ממל ממוצא מזרח אירופי, היו להם קשרים הדוקים עם אחיהם בליטא ועם הציונות. אישים מרכזיים בקהילה היו בעלי תודעה לאומית והשפיעו בכיוון זה. ד"ר רילף היה הרב המערבי היחיד שהתנגד ל"רבני המחאה" (כינוי גנאי שניתן על ידי הרצל לרבני גרמניה שמנעו את כינוס הקונגרס הציוני הראשון במינכן). סיפוח ממל לליטא רק הגביר את השפעת הציונות. השינויים בהרכב האוכלוסייה תרמו לחיזוק הלאומיות, להתהוות רוב ציוני ולבחירת ועד קהילה ציוני. רבה של ממל בין שתי מלחמות העולם, ר' אליעזר יהודה רבינוביץ, שהתפרסם במחקריו וחידושיו גם בקהילות אחרות, היה חבר "מזרחי" בליטא, פרסם בעתון הציוני "די אידישע שטימע" שיצא לאור בקובנה ועודד עליה.

בין הפועלים היהודים שעברו מליטא היו גם חלוצים רבים שבאו להכשיר עצמם לעליה, ואלה שלא יכלו לעלות נשארו בממל. ממל, שהייתה עיר נמל ועיר תעשיה, התאימה לייסוד קיבוצי הכשרה וכבר ב-1919, בימי שלטון הצרפתים, נשלח למטרה זו שליח מקובנה שנעזר בגורמים מקומייים, והקים את סניף "החלוץ" הגדול בכל ליטא. החלוצים חיו בקומונות, ועבדו בכל מיני מקומות, גם אצל לא יהודים, בחקלאות, בדייג, בתעשייה. רבים עשו את הכשרתם החקלאית במשקי האכרים הגרמנים והתחרו בהצלחה בועלים גרמנים וליטאים. הם עבדו גם בנמל וההיג הגדול היה בכניסתם לעבודה באוניות.

כדי להקל על החלוצים הוקם ב-1927 על מגרש במרכז העיר, בעזרת תרומות, "בית החלוץ", שהיה למקום כינוס ולמרכז רוחני לאלפי החלוצים שהגיעו לממל ולציונים מכל הסביבה. לשרות החלוצים היה גם בית חולים קטן ובית הבראה למחלימים. לעיר באו גם חלוצים שברחו מרוסיה. בזכות הקשרים שהיו לסוחרי ממל עם קברניטי הספינות, רובם גרמנים, הועברו חלוצים אלה לגרמניה ומשם עלו לארץ ישראל.

פלגות ציוניות רבות פעלו בממל ("צעירי ציון", "ציונים סוציאליסטים", "ציונים כלליים", "מזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים" ואחרות) ותנועות נוער חלוציות ("השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני" ועוד). בארגוני הספורט "בר-כוכבא" ו"מכבי" היו 400 חברים. הרוח הלאומית חדרה לארגונים תרבותיים כדוגמת ה"אידישער קולטור בונד" (האגודה לתרבות יהודית) או "פעריין פון יידישע געשיכטע און ליטעראטור" (האגודה לספרות והסטוריה יהודית). עורך ה"מעמעלער דאמפבוט" אריה שיינהויז ייסד חברה של "דוברי עברית" וביוזמתה הוקם גן ילדים עברי. הייתה גם אגודה של נשים ציוניות.

ב-1938 חיו בממל 6,000 יהודים (%12.5 מכלל התושבים).


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) גברה התעמולה האנטישמית והושמעו דרישות להחזרת ממל לגרמניה. ב-1937 מנע וטו של המושל הליטאי הפעלת חוק שנתקבל בבית הנבחרים המקומי, האוסר על בעלי מקצוע יהודים לעבוד בממל. הנאצים המשיכו בהסתתם, ניפצו שמשות של בתי כנסת, ב-1937 תקפו קייטנים יהודים וב-1938 תבעו הנהגת "חוקי נירנברג". בקיץ אותה שנה כבר חלה הרעה במצב יהודי ממל. השלטונות המקומיים פעלו לפי הוראות מברלין, הטרור הופעל במיוחד נגד הרופאים היהודים, רבים מיהודי ממל עזבו את עסקיהם. אחרי הסכם מינכן בספטמבר 1938 התחילו היהודים לנטוש את העיר ובמהלך השנה עזבו מחציתם. בסוף 1938 כבר היו לנאצים 26 מקומות (מתוך 29) בבית הנבחרים המקומי ולמעשה הם שלטו בעיר. אחרי האולטימטום של גרמניה לליטא במרץ 1939 כבש הצבא הגרמני את ממל, אחרוני היהודים נטשוה והשאירו מאחוריהם רכוש פרטי ורכוש ציבורי רב. יהודי ממל עברו לקובנה ולמקומות אחרים בליטא. רשת "אורט" פתחה קורסים מקצועיים למבוגרים ובית ספר אורט בקובנה קלט צעירים.

עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות ביוני 1941 וכיבוש ליטא כולה בידי הגרמנים, היה גורל היהודים פליטי ממל כגורל אחיהם במקומות מושבם החדשים.

ב-27 בינואר 1945 שוחררה ממל בידי הצבא האדום וסופחה לרפובליקה הליטאית של ברית המועצות.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21

היהודים חזרו לממל אחרי המלחמה וחיי הקהילה היהודית חודשו בה. ב-1967 ישבו בממל 1,000 יהודים אבל לא היה בה אף מוסד יהודי.

בשנת 2012 לפי התוני הקהילה היהודית נותרו בעיר כ - 200 יהודים שחברים בקהילה.ראש הקהילה היה פליקס קוזמסקי.לקהילה נותר בית כנסת ישן שדורש שיפוץ.
בית העלמין היהודי הישן נסגר בשנת 1965 ולא נשאר ממנו הרבהבית העלמין החדש יותר עדיין פעיל.

הקהילה מפעילה אירועי תרבות וחברה לחברי הקהילה לפי הלוח העברי וחוגגים בו את החגים ואירועים שונים.
לקהילה גם בית ספר של יום ראשון,מרכז חסד ומועדון לקשישים.

לקהילה יש קשר לארגון הקהילות הארצי ולארגונים מחוץ למדינה.

יש טיולי שורשים שמגיעים לעיר .

אלק

Ełk

בגרמנית: ליק Lyck

עיר בצפון מזרח פולין. עד סוף מלחמת העולם השנייה (1945) בפרוסיה המזרחית, גרמניה.


הקהילה היהודית

בסוף המאה ה-17 היו יהודים שנהגו לסחור ביריד של ליק, וכעבור זמן הקימו בעיר יישוב יהודי. ב-1713 נמנו שם 29 יהודים.

בשנת 1815 הוקמה בעיר קהילה יהודית ובשנים 1851 - 1848 נבנה בית הכנסת .גם בית קברות יהודי הוקם בעיר במחצית הראשונה של המאה ה - 19 ליד גבעת ירושלים .

השוחט אליעזר ליפמן זילברמן הוציא בליק בשנים 1891-1856 את השבועון העברי "המגיד" וייסד את חברת "מקיצי נרדמים". בשנים 1874-1864 הופיעו בליק 15 מפירסומי החברה, ביניהם ה"דיוואן" ליהודה הלוי בעריכת ר' דוד לוצאטו, "פסיקתא דרב כהנא" בעריכת ש' בובר וחלקים מ"פחד יצחק" ללאמפרונטי.

ספרים רבים בעברית שהודפסו בליק הוברחו מעבר לגבול, ליהודי רוסיה.

הקהילה היהודית בליק מנתה 90 יהודים ב-1845, 250 ב-1880, 137 יהודים חיו שם ב-1933 ו-16 בלבד ערב מלחמת-העולם השנייה.רוב יהודי העיר עזבו , אחרי שבית הכנסת הוצת ע"י לאומנים גרמנים בליל הבדולח בנומבר 1938 .

הרב האחרון בעיר היה בנו פיין , שהיה גם בשנות ה - 20 מורה לדת בתיכון המקומי .

היהודים בזמן השואה

כאמור העיר עד לשנת 1945 הייתה חלק מגרמניה ובשנת 1939 נשארו בה רק 16 יהודים .


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

חיי היהודים לא חודשו בעיר אחרי המלחמה, כאשר רובם היגרו עוד לפני המלחמה. בית הכנסת נשרף כאמור בליל הבדולח בשנת 1938 לפני המלחמה ושרידיו פורקו כנראה אחרי המלחמה ע"י השלטונות הקומוניסטים. בית העלמין היהודי היה עוד קיים אחרי המלחמה, אך נעלם מהקרקע בשנות ה-1960. בשנות ה -1070 נבנה במקום בניין המשמש את מכבי האש. בשנת 2009 פנה לשלטונות ארגון הקהילות היהודיות להחזרת המגרש שעליו עמד בית העלמין - שנקרא היום "ככר יאן פאולוס ה-2, ע"ש האפיפיור הפולני.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
דוד וולפסון

David Wolffsohn (1856-1914), Zionist, born in Darbenai, Lithuania (then part of the Russian Empire), he had a traditional education. He lived in Memel (now Kalipeda, Lithuania) and Lyck (now Elk, Poalnd) before becoming partner in a lumber concern in Koen (Cologne), Germany, where he lived from 1888 for the rest of his life.

Early attracted to Zionism he founded in 1893 the Koeln Association for the Furtherance of Agriculture and Handicrafts in Eretz Israel. After the appearance of Herzl's "Jewish State", Wolffsohn journeyed to Vienna to seek him out and became Herzl's close lieutenant. It was Wolffsohn who chose the blue and white colors for the national flag. He accompanied Herzl on his journey to the Middle East in 1898 and in 1901 became the first president of the Jewish Colonial Trust, the financial arm of the World Zionist Organization. After Herzl's death, Wolffsohn was elected his successor as president of the World Zionist Organization (1905). In this capacity he traveled extensively and maintained the political activities of the movement. He was not reelected in 1911, but remained president of the Jewish Colonial Trust.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
וולפזון
WOLFFSOHN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. הפירוש המילולי של השם וולפסון בגרמנית הוא "בן זאב". השם וולף הוא תרגום של השם העברי זאב, הכינוי המסורתי של בנימין (בראשית, מ"ט,כ"ז). במקור שם פרטי, זאב הפך לשם משפחה עם מקבילים במספר שפות, ביניהן לופוס (בלטינית), לופז ולופס (ספרדית ופורטוגזית), לופו (רומנית), וילק / וולק / וולק (בסלבית) וולף (בגרמנית ואנגלית).

חלק מהגרסאות קשורות בשמות של מקומות כמו וולפסברג בקרינתיה, דרום אוסטריה, מחוז שבו היישוב היהודי מתועד מאז המאה ה-13; וולפסבורג בהנובר, צפון-מערב גרמניה; וולפשטיין בבאווריה וולפשטיין בריינלנד, גרמניה; וולפה / וולפ בבלרוס; ולופס בג'ירונד, צרפת.

לופוס מתועד כשם יהודי במאה ה-10; וולפין בשנת 1259; דה לופה ב-1262; לופס ב-1407; דה לופס ב-1459; דה לופ ב-1560; לופיס ב-1547; וולף ב-1558; לופז במאה ה-16; וולף ב-1718 וולפה ב-1750. השם זאב בשתי הגרסאות, עברית וגרמנית ביחד, היה שמו של המגיד החסידי זאב וולף מז'טומיר שחי במאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי וולפסון כוללים את דויד וולפסון (1914-1856), אשר נולד בליטא והיה ידידו של בנימין זאב הרצל ויורשו לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית העולמית.
בודנהיימר, מקס איזידור

Max Isidor Bodenheimer (1865-1940), Zionist, born in Stuttgart, Germany. He studied law and practiced in Koln. In 1893 he, together with David Wolffsohn, founded a Zionist society in Koln. After Herzl published his Jewish State Bodenheimer became his ardent follower and close collaborator. A member of the presidium at the First Zionist Congress in 1897, he participated in the formulation of the Basel Program, the basic statement of Zionist aims. He drafted the statutes of the World Zionist Organization. In 1898 Bodenheimer was a member of the delegation that accompanied Herzl to the Middle East to meet the Kaiser. He was organizer and president of the German Zionist Federation and president of the Jewish National Fund, 1907-14. In 1935 he settled in Jerusalem.

קלן

קלן Koln

(במקורותינו "קולוניה", בימי הרומאים "קולוניה אגריפינה")

עיר במחוז הריין, גרמניה.

הקהילה היהודית


בית-עלמין שנחשף בקלן בשנות השלושים למאה העשרים, ושימש את יהודי קלן עד סוף המאה ה-17, מרמז על קיום יישוב יהודי בקלן עוד בימי הרומאים. עד למאה ה-11 אין ידיעות על הקהילה, מלבד שני צווים שהוציא הקיסר קונסטאנטינוס במאה ה-4, המתייחסים ליהודים.

בתחילת המאה ה-11 הוקם בית-כנסת בקלן, נחרב ושוקם שלוש פעמים באותו המקום עד שבניינו נמסר לכנסיה אחרי גירוש היהודים מן העיר בשנת 1424. יסודות בית הכנסת ומרתף הגניזה שבו נתגלו בעקבות הפצצות בעלות-הברית במלחמת-העולם השנייה.

מסע-הצלב הראשון (1096) הביא הרס וכלייה על הקהילה היהודית בקלן. למרות מאמצי הארכיבישוף המקומי לפרוש את חסותו על הקהילה, נרצחו כאלף יהודים, ביניהם הרב משה כהן צדק. יהודים שבחרו להתנצר באותו המעמד העפילו במרוצת הימים, הם וצאצאיהם, לעמדות בכירות בכנסיה ובמימשל האזרחי.

בזמן מסע הצלב השני (1146) ניצלו יהודי קלן בזכותו של הארכיבישוף ארנולד שהעמיד לרשותם את מצודת וולקנבורג להסתתר בה בשעת הצורך. שלטונות הכנסייה היו מופקדים על גביית מסי הקיסר מיהודים ועל השיפוט בפלילים.

משנת 1252 הוציאו הארכיבישופים מפעם לפעם תעודות-חסות לקהילה, וכשעבר השלטון הפנימי לידי העירונים (במאה ה-14) המשיכו בנוהג הזה, תמורת תשלום נכבד.

בימי "המגיפה השחורה" בקלן בקיץ 1349. תקף אספסוף את הרובע היהודי. היהודים נמלטו לבית-הכנסת, העלו אותו באש במו-ידיהם וניספו בלהבות. אלו שנותרו בעיר נרצחו בידי ההמון. רכוש היהודים נמכר, והתמורה התחלקה בין הכנסיה,לבין העירייה והשליט החילוני.

ב-1372 הותר ליהודים לחזור לקלן. שיעור הריבית הועמד על לא יותר מ-%36.5 לשנה, על היהודים הוטלו הגבלות בלבוש ואיסור על העסקת מטפלות נוצריות. על הקהילה הקטנה הוטלו מסים כבדים.

בימי הביניים ניהלה את ענייני הקהילה מועצה ובראשה "בישוף היהודים", להבדיל מרב הקהילה, אם כי שתי הכהונות הופקדו לפעמים בידי אדם אחד. הקהילה החזיקה בית-כנסת, בית-עלמין, מקווה, אולם לריקודים, מאפייה, אכסנייה לעוברי-אורח ומעונות לבעלי-תפקידים. חצר בית-הכנסת שימשה לאסיפות לחתונות ואולי גם לישיבות בית-הדין.

היהודים עסקו בעיקר במסחר, ובמרוצת הזמן גם במתן הלוואות. לירידים המפורסמים בקלן היו באים יהודים אפילו מאוקראינה הרחוקה.

בין "רבני קולוניה" המהוללים היו אליעזר בן יואל הלוי מבון (ראבי"ה) ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש), ר' אלכסנדר זוסלין הכהן מפראנקפורט, והמקובל אברהם בן אלכסנדר. נתן בן שמעון, בן קהילת קלן, העתיק על קלף את "משנה תורה" לרמב"ם - העתק נדיר ביופיו ואחת הדוגמאות המצויינות של כתב-יד אשכנזי בשילוב עיטורים ברוח הזמן. הקלף שמור במוזיאון בבודאפשט.

בשנת 1424 פג תוקפו של המסמך שהתיר מגורי יהודים בקלן, ההיתר לא חודש למרות הפצרותיהם של הארכיבישוף, הקיסר והאפיפיור. היהודים נאלצו לעזוב את קלן ולא שבו אליה אלא בסוף המאה ה-18.

במאה ה-16 היתה קלן זירת פולמוס חריף על התלמוד. בעקבות הסתה נגד התלמוד שהשמיע המשומד יוהן יוסף פפרקורן, יצא להגנת התלמוד ההומאניסטן הנוצרי יוהאנס רויכלין (1522- 1455), ונערך על כך דיון פומבי בעיר קלן.

אחרי סיפוח חבל הרייך לצרפת המהפכנית ב-1794 התחדש היישוב היהודי בקלן. שלמה אופנהיים ייצג את הקהילה בעצרת הנכבדים היהודים שכינס נאפוליון ב-1806, ורב הקהילה ש"ב רפפורט השתתף "בסנהדרין" של הקהילות היהודיות הצרפתיות שנה לאחר-מכן.

היתרי-מגורים בעיר נדרשו גם אחרי שסופחה קלן לפרוסיה ב-1815, וכעבור שלושים שנה הגיע מספר היהודים בעיר לאלף בערך והקהילה זכתה למעמד מוכר. שוויון אזרחי ליהודי קלן הושג רק ב-1856.

בין ראשי הציבור בקלן באותו הזמן היה דוד הס, אביו של משה הס מחבר "רומא וירושלים". משנת 1867 פעלה בקלן עדה חרדית עצמאית - "עדן ישורון", ולידה היה בית-מדרש למורים ששמו יצא למרחוק. על סף המאה ה-20 מנתה הקהילה 9,745 נפש; במסגרתה פעלו ארבעה בתי-כנסת, בית-מדרש, שני בתי-ספר יסודיים, בית ספר תיכון, כמה בתי-ספר דתיים, בית- חולים, בית-יתומות, מעונות לילידים ולתלמידים, ומוסדות ואגודות שונות.

בשנים 1911-1904 שכן בקלן המשרד הראשי של ההסתדרות הציונית העולמית, וזאת בעקבות היבחרו של דוד וולפסון, בן המקום, לנשיא ההסתדרות הציונית עם מותו של הרצל.

מנהיג ציוני אחר שישב קלן היה מאכס בודנהיימר (1940-1865).

בשנות השלושים למאה העשרים חיו בקלן המזרחן היהודי איזידור שפטלוביץ וההיסטוריון היהודי אדולף קובר.

בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, חיו בקלן קרוב ל-20,000 (%2.5 מכלל תושבי העיר).


תקופת השואה

ביום 1 באפריל 1933, "שבת החרם", בוצעו בקלן תקנות המשטר הנאצי (עלה לשלטון במרס) לחרם על היהודים. הוחרמו עסקים וחנויות שהיו בבעלות יהודים, משרדי רופאים יהודים, עורכי-דין ובעלי מקצועות אחרים. בחנויות נוצריות רבות סירבו למכור ליהודים.

ב-5 במאי 1933 הועלו באש בכיכר האוניברסיטה ספרים "יהודיים". יותר מ-%40 מיהודי קלן היגרו לארצות-חוץ עד ספטמבר 1939.

באותן השנים נהרו לעיר יהודים מערי-השדה, והקהילה התארגנה מחדש בפרנסות היהודים ובתחום התרבות, הדת והחינוך. במארס 1938 נשלל המעמד הרישמי משתי העדות היהודיות. ובליל 9 בנובמבר 1938, "ליל הבדולח", הותקפו יהודי קלן ונהרסו בתי-הכנסת בעיר, חנויות נשדדו ויהודים רבים נלקחו למחנות-ריכוז. בספטמבר 1938 גורשו מגרמניה היהודים שהיו בעלי נתינות פולנית.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הוגבל בהדרגה חופש התנועה של היהודים, נאסר עליהם להשתמש ברכב ציבורי או במקלטים ציבוריים ונאסר עליהם להתגורר בבתים בבעלות לא-יהודית.

בסתיו 1941 גורשו למזרח 11,000 היהודים שנותרו בקלן. במשלוחים האחרונים נכללו בני זוגות מעורבים וכאלה שהיו בידיהם תעודות שחרור מטעמים שונים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התאספו בעיר כ-600 יהודים משרידי השואה והתארגנו במסגרת של קהילה.

בשנים 1964-1963 ערכה עיריית קלן תערוכה שהציגה אלפיים שנות היסטוריה ותרבות יהודית בחבל הריין.

בשנת 1967 התגוררו בקלן 1,321 יהודים. הקהילה החזיקה בית-כנסת (ששוקם ב-1959), מרכז לנוער, מושב זקנים, מוזיאון יהודי וספרייה.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

יש בעיר 2 קהילות - אורתודוכסית וליברלית ( פרוגרסיבית ) . רוב התושבים היהודים משתייכים לקהילה האורתודוכסית . בשנת 2003 לפי נתוני הקהילה , מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ - 4650 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הינו ירון אנגלמאייר והיא הרביעית בגודלה בגרמניה לאחר ברלין , מינכן ופרנקפורט על המיין . הקהילה מספקת : בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , מועדוני נוער , ארגון סטודנטים , אוכל כשר ומגוון פעילות חברה - תרבות ודת . יש גם יוזמות מקומיות של מפגשי תרבות וחברה כגון חווה פישר שמפעילה מועדון שכזה עם אוכל כשר .

אחד מבתי הכנסת הגדולים בעבר - Boonstasse שנהרס בשואה , שוקם והוא בית הכנסת המרכזי של הקהילה . בעיר מוקם מוזיאון מרכזי ייחודי , היסטורי - ארכיאולוגי , באתר של בית הכנסת הראשון של העיר בימי הביניים . במקום נערכות חפירות ארכיאולוגיות מקיפות ונחשפו ממצאים יחודיים מראשית ההתיישבות היהודית בגרמניה וראשית השימוש בשפת היידיש . 

במקומות שונים בעיר הוקמו מספר אנדרטאות לזכר נרצחי השואה ובבית העלמין היהודי . בבית הכנסת מוצגת תערוכה ל - 2000 שנות היהדות בעיר .

בשנת 1996 נוסדה בעיר קהילה ליברלית הכוללת : בית כנסת , שיעורי יהדות , אירועי תרבות וחברה , מחנות קיץ וחורף והוצאה לאור של עלון חודשי . רב הקהילה הינו ולטר רוטשילד . בעיר נשתמר בית הקהילה הישן ששופץ ומשרת את הקהילה . בשנת 1994 הוקם בית חב"ד בהנהלת מנחם מנדל שכולל - בית חב"ד , מטבח כשר , חנות כשרה , חינוך ילדים , נוער ומבוגרים , אירוח שבתות וחגים , ספרייה , שרותי דת שונים ופרסומים בעיקר ברוסית .

בית העלמין היהודי מטופל , יש בו בית הספדים , אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה וחפצי קדושה יהודיים שהושחתו ונקברו . קרן לאודר האמריקאית מפעילה בית ספר קהילתי יסודי .

 

דרביאן
דרביאן DARBENAI


עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.


דרביאן שוכנת על שפת אגם דארבה (DARBE) סמוכה לגבול ליטא-לאטוויה , ליד מסילת רכבת וצומת דרכים מסועף.

בראשית המאה ה-19 הקימו את הקהילה היהודית בדרביאן יהודים מיישובים סמוכים. בשנת 1897 חיו במקום כ-1,129 יהודים והיו כ-%80 מכלל התושבים.

רבנים כיהנו בדרביאן ברציפות מאז הקמת הקהילה. הרב האחרון היה ר' איסר ויסברוד, הוא ניספה עם קהילתו בשואה.

הקהילה הקימה בית כנסת, בית מדרש ו"שטיבל". בדליקה שפרצה ב-1909 נשרף מרכז העיירה, לרבות בית הכנסת ובית המדרש. בית המדרש נבנה מחדש.

בין מוסדות החינוך היו: שני "חדרים", בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות" ובית ספר "תלמוד תורה" בו למדו 150 תלמידים.

בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק" וקופת גמילות חסדים.

כמו כן פעלו במקום שתי ספריות (בעברית וביידיש), חברת "תפארת בחורים" ללימוד תורה וחוג לדרמה.

דוד וולפסון, יורשו של ד"ר הרצל בכהונת נשיא ההסתדרות הציונית, היה יליד המקום.


יהודי דרביאן התפרנסו בעיקר ממסחר. הם סחרו בדגים, בפשתן ובבגדים משומשים, בין לקוחותיהם היו גם האיכרים הלאטווים שבכפרי הגבול. יום שוק שבועי היה בעיירה וארבעה ירידים שנתיים.

25 משפחות התפרנסו ממלאכה. בבעלות יהודים היו כמה בתי-מלאכה לסריגה ולעיבוד צמר, מפעל למשקאות קלים ומנסרה. לרוב המשפחות היה לול, רפת ומשק-עזר קטן.

בימי ליטא העצמאית היגרו מקצת יהודי העיירה לקנדה, לדרום אפריקה ולארצות הברית.


בדרביאן היו סניפים של "המזרחי" והמפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ.ס.). כן פעלו במקום ארגוני נוער, ביניהם אגודת הנוער הציונית "עברית ותחיה" ואגודת הספורט "מכבי".


ערב מלחמת העולם השנייה חיו במקום כ-800 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כבר ביום הראשון למתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) הייתה הפגזה כבדה על העיר, ומיד אחריה נכנסו חיילים גרמניים לעיירה. יהודים נמלטו אל מכרים ליטאים בכפרים, אך לאחר כמה ימים נדרשו לשוב לעיירה. התושבים היכו את היהודים החוזרים והתעללו בהם. חיילים גרמנים נכנסו לבתי היהודים ושדדו דברי ערך, הם אסרו על היהודים לנעול את בתיהם וכך היה רכושם להפקר.

כעבור שבוע לכיבוש טפלו על היהודים אשמת הצתה והם נצטוו להתאסף בכיכר השוק. יהודי שאחר להגיע נורה למוות, הרב וייסברוד נרצח באכזריות בביתו והגרמנים ציוו על יהודים לקבור את שניהם מייד ליד הנחל הסמוך. היהודים שהמתינו בכיכר נשדדו מדברי הערך שברשותם ואחר נצטוו לרוץ לעיר המחוז קרטינגה, מרחק 13 ק"מ מדרביאן. הזקנים והחלשים הוסעו בעגלות, שבמקום הסוסים רתמו אליהן גברים יהודים והליטאים צלפו בהם בדרך.

ביום המחרת, ב-ד' בתמוז תש"א (29 ביוני 1941), אחרי שישנו בשדה, הוחזרו היהודים לדרביאן ושוב הועמדו בככר. את הגברים, בני 16 ומעלה (144 איש), לקחו הגרמנים לפאתי העיירה ירו בהם וקברו אותם שם בבור שהוכן מראש, מקצת הנקברים עדיין היו בחיים. הנשים היהודיות הוכנסו לבית הכנסת, הוחזקו בצפיפות, ברעב ובצמא, והשומרים הליטאים התעללו בהן.

בימים כ"ב ו-כ"ג באב תש"א (16-15 באוגוסט 1941) רצחו הליטאים בגרזנים, במוטות ובכלים אחרים את הנשים המבוגרות ואת המטופלות בילדים. נותרו הכשירות לעבודה, וכעבור חודש ימים הומתו גם כמה מהן. הרוצחים הליטאים לא נענו לבקשה, שהועברה בפי הכומר המקומי, להמיתן ביריה. בראש השנה תש"ב (אוקטובר 1941) נרצחו הנשים כולן.

קברי אחים של יהודי העיירה מצויים ביער הסמוך ובגבעות הסמוכות לעיירה.

בעל אטליז ליטאי בדרביאן הציל כמה מבנות הקהילה תוך סיכון חייו, והן נותרו בחיים לאחר המלחמה.

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

ממל , קלאיפדה
ממל Memel

(שמה הקודם MEMELBURG; בליטאית KLAIPEDA; היהודים אימצו את השם הגרמני ממל).

עיר נמל על חוף הים הבלטי בשפך הנהר דאנגה (DANGE) למפרץ הקורי, מערב ליטא.


רקע היסטורי

העיר נוסדה באמצע המאה ה-13 בידי אבירי המסדר הטאוטוני והייתה חלק מפרוסיה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הייתה תקופה קצרה תחת שלטון שוודי ופעמיים נכבשה בידי הרוסים: ב-1757 בימי מלחמת שבע השנים וב-1813 בימי נסיגת נפוליאון מרוסיה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נותקה ממל מגרמניה, ומ-1919 הושלט עליה מינהל צרפתי מטעם חבר הלאומים, עד שהתקוממות ליטאית ב-1923 הכריחה את הצרפתים לסגת. ב-1924 אושר "סטאטוס ממל" לפיו העיר סופחה לליטא בתור בירת חבל שזכה באוטונומיה רחבה.


הקהילה היהודית

יהודים ישבו בממל כבר במאה ה-15 ובארכיון העירייה מתועדים תשלומי "מס יהודי". ב- 1567 נצטוו היהודים לעזוב את העיר תוך חמישה חדשים. קרוב למאה שנים לא הותרה שהות יהודים בממל אלא פעם בשבוע לצרכי מסחר, וגם אז הלינה הייתה אסורה. רק ב-1643 הותר ליהודים שבאו לממל לרגל עסקיהם ביום שישי, לשהות בעיר בשבת.

כעבור 20 שנים, ב-1664, בא מהולנד, ביזמת הנסיך הגדול פרידריך וילהלם מבראנדנבורג, היהודי משה יעקובזון דה יאנגה עם בני משפחתו. דה יאנגה תרם לפיתוח המסחר והימאות ויזם את סחר המלח. הוא הביא אתו חזן, שוחט, מלמד, הקים בית כנסת לעצמו ולפקידיו, ולתקופה קצרה הניח יסוד לחידוש ישוב יהודי בעיר. אחרי שהות של 20 שנים עזב דה יאנגה את העיר ושוב לא היו יהודים בממל.

על איסור כניסת רוכלים יהודים לעיר היו מכריזים בפומבי כל שנה ומדביקים הודעות על בניין העירייה. רק ביריד השנתי הורשו סוחרים יהודים לסחור בעיר. סוחרים יהודים מליטא ומרוסיה הביאו את מרכולתם, מוצרי חקלאות ופרוות יקרות, קנו סחורות מן המערב ומכרו אותן בארצות מוצאם. ליריד הגיעו ספרים עבריים מן המערב, ספרי קודש וחול, לפעמים ספריות שלמות של יהודים מתבוללים מגרמניה; ספרים אלה היו מבוקשים מאד במזרח אירופה, שם היו חסרים בתי דפוס עבריים.

האיסור על ישיבת יהודים בממל נמשך לאורך המאה ה-18, מלבד אחדים שזכו למכתבי חסות. כאשר הפילוסוף משה מנדלסון, בא לממל לרגל עסקיו לא הורשה ללון בה.

ההגבלות על התיישבות יהודים בממל הוסרו ב-1812 על יסוד האמנציפציה שהוענקה ליהודי פרוסיה באותה השנה, הישוב היהודי בממל התחדש, ועל פי מפקד מ-1831 ישבו אז בממל 600 יהודים נוסף לארעיים ששהו בעיר לרגל מסחר.

ב-1823 קודש בית העלמין, לפני כן נטמנו יהודים שנפטרו בממל בבתי עלמין באדמת ליטא. השגת רשיון מעבר בגבול לא היה עניין קל, ויעיד על כך הסיפור על בר מינן שהעבירוהו בעגלה ומקטרת בפיו.

שני מרכיבים היו לישוב היהודי בממל והם קבעו את ייחודו, היהודים שמוצאם היה מגרמניה ואלה שמוצאם היה מפולין וליטא. השמירה על זהות נפרדת לא מנעה מהם לחיות זה בצד זה בלא מתחים ותוך שיתוף פעולה. בית כנסת ראשון ומקווה נבנו בשנות הארבעים למאה ה- 19 בידי סוחרי עצים יהודים מפולין ומרוסיה, שהתגוררו בממל בסתיו, ולכן השם "בית הכנסת הפולני" ("פוילישע שול"). בעקבותיו הוקם באמצע המאה בית מדרש של יהודי ליטא שתיפקד גם כבית כנסת, ובמחצית השנייה של המאה נוסד בית כנסת של יהודי גרמניה.

כבר ב-1847 זכו הקהילות המתפתחות של יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה לאוטונומיה וכל יהודי חוייב בהשתייכות לקהילתו ובתשלום מיסים. צו של השלטונות שדרש את איחוד שתי הקהילות לא עורר התנגדות, וב-1862 קמה קהילה אחת מאוחדת. הקהילה התארגנה בעזרת אישים מרכזיים שהגיעו אליה מבחוץ וגיבשו את מוסדותיה.

ב-1860 הגיע לממל הרב ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, וכוונתו הייתה להפיץ את תורתו בערי גרמניה כמגן נגד ההתבוללות. שהותו בעיר טבעה את חותמה על הקהילה, בביתו התכנסו חכמים שבאו לשמוע את דרשותיו, והוציא לאור בממל 12 חוברות של השבועון "התבונה" ובו חידושי תורה של גדולי הדור. ר' סלנטר עזר בגיבוש מוסדות הקהילה וב-1862 הקים ביחד עם הרב יצחק רילף (RUELF) את החברה קדישא. כמו-כן ייסד כמה חברות, ביניהן "חברת לומדי גמרא" ו"חברת ש"ס" ורכש נפשות לתורתו.

ב-1865 מונה כרב הקהילה ד"ר יצחק רילף, מיוצאי גרמניה, והנהיג את הקהילה במשך 33 שנים. הוא היה משכיל ופעל בתחומים רבים. שימש עורך העתון "MEMELER DAMPFBOOTS", כתב בחמישה כרכים ספר פילוסופיה, והוציא לאור כמה פירסומים בענייני היהודים כמו "להגנת היהודים", "יהודי רוסיה" ועוד; היה בין מקימי בית הכנסת ("סינגוגה") ליהודי גרמניה, שכבר הזכרנו, שותף ביזמה ובמעשה כמעט בכל פעולות הסעד והתרבות ומכאן כינויו בפי העם "ד"ר הילף" (עזרה). בשנים 1869-1867 בעת רעב כבד בליטא ומגיפת חולירע, הקימו יהודי ליטא בממל ועד לעזרת אחיהם וכמזכירו נבחר הרב ד"ר רילף. בשנה שבה פעל הועד, 1869, הקימו יהודי גרמניה וארגון כי"ח ("כל ישראל חברים") ועדים שקיבלו את פני המהגרים הרבים מליטא על גבול גרמניה רוסיה ועזרו להם.

הועד של יהודי ממל הצטיין גם בתרומתו להגירת הנוער. בשנות ה-80 היה הרב רילף בין מייסדיו וראשיו של ה"ועד תמיכה בצר ליהודי רוסיה" שגייס תרומות מיהודי התפוצות למען קרבנות הפרעות של ראשית שנות ה-80 בדרום רוסיה. בעקבות הפרעות היו שנות ה-80 ליהודים שנים של הגירה המונית, ולממל באו המוני פליטים בדרכם למערב ולארצות שמעבר לים.

במסגרת פעולות סעד הוקמה ב-1894 ביזמת הרב רילף חברת "גמילות חסד" וב-1897 חברת "צדקה גדולה" לתמיכה בעניים. בעזרת תרומות של יהודים מגרמניה ושל סוחרי עצים מרוסיה יזם הרב רילף הקמת בית חולים, שבו קיבלו עזרה גם יהודים חסרי אמצעים מליטא. במרוצת הזמן לא ענה הבניין המקורי על הפניות הרבות ובעזרת תורמים הוקם בניין חדש מוקף גנים על גבעה שהשקיפה על נוף מרהיב ביופיו. הבניין שנחנך ב-1896 נבנה על מגרש שנרכש בידי הבנקאי ליאופולד אלכסנדר והוא גם ציווה את הונו לבית החולים. גיסו של אלכסנדר, ליאון רוסטובסקי, אדם עשיר ומשכיל, הקדיש את רכושו וזמנו לבית החולים והקים אגף גדול חדש.

ב-1880 הוקם בית ספר יסודי "ISRAELITISCHE RELIGIONS SCHULE" (בית ספר יהודי דתי) ובו הורו לימודי קודש, שעורי עברית וגרמנית, שנה לאחר ייסודו למדו בו 86 תלמידים. הצעירים למדו בבתי ספר כלליים ואחר הצהרים בבתי המדרש. הסובלנות ההדדית תרמה לכך שגם ההשכלה לא עוררה את ההתנגדות הקשה שאפיינה קהילות רבות בליטא, וקהילת ממל קלטה השפעות חדשות בלי זעזועים. ב-1896 נוסדה "חברת קרית ספר" ומטרתה להקנות ליהודי ממל יוצאי גרמניה ידיעות בספרות ובתולדות ישראל.

ב-1886, בעקבות צו גירוש של נתיני רוסיה מממל, שהוצא כתגמול על גירוש גרמנים מקובנה, קטן במידה ניכרת הישוב היהודי בעיר. הרב רילף דאג למענק כספי לכל משפחה שגורשה. בעיר נותרו כ-100 משפחות יהודיות שמפרנסיהן ריכזו בידיהם את המסחר עם רוסיה והיו נתונים תחת פיקוח חמור של השלטונות. סכנת גירוש שוב הייתה צפוייה בימי מלחמת העולם הראשונה אבל הורחקה לגבי רוב היהודים בעזרת גורמים מקומיים, שהיו ערבים לנאמנותם.

אחרי מלחמת העולם הראשונה באו לממל יהודים ממקומות רבים, וסיבת הדבר הייתה הקלות שבה נענה המינהל הצרפתי הזמני לבקשת יהודים להתאזרחות ואפשרויות המסחר בעיר נמל. אחרי סיפוח החבל לליטא ב-1924, היו הליטאים מעוניינים בהקטנת אחוז הגרמנים בחבל, ועודדו את נהירת היהודים לשם, ובין שתי מלחמות העולם מספרם שולש.

למערכת החינוך היהודית נוספו ב-1927 תלמוד תורה וב-1936 בית ספר יהודי עממי ראשון.

סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לממל בעקבות הצו מ-1812, שהעניק אמנציפציה ליהודי פרוסיה, וריכזו בידיהם את הסחר בעצים, בתבואה ובפשתן. סחר העצים היה כמעט כולו בידי היהודים. עם התפתחות הישוב התגוונו מקורות הפרנסה ויהודים השתלבו בפקידות וברפואה.

עם סיפוח החבל לליטא אחרי מלחמת העולם הראשונה, וגידול הישוב היהודי, השתנה גם מבנהו הכלכלי והחברתי. כרבים מיהודי ליטא השקיעו גם יהודי ממל את כספם בנכסי מקרקעין בעיר ובכפר, והיו ביניהם בעלי אחוזות ואיכרים.

באמצע שנות ה-20 למאה העשרים נוסד בנק עממי יהודי והיו גם בנקים יהודיים פרטיים. השלטונות המקומיים עודדו פיתוח תעשייה, היהודים יסדו בתי חרושת והעסיקו פועלי ייצור יהודים שבאו מעיירות ליטא, ביניהם בוגרי בתי ספר מרשת "אורט", שהחליפו מומחים לטקסטיל מצ'כיה. הפועלים ובעלי המלאכה היו כ-%40 מכלל המפרנסים. בראשית שנות השלושים היו %25 מהחנויות ו%20 ממפעלי התעשייה בידי יהודים וערב מלחמת העולם השנייה היו בבעלות יהודית 330 מפעלי תעשייה: טחנות קמח, עבוד עץ, טקסטיל, טבק, שוקולד ורבים אחרים, ובהם עבדו %70 מבין הפועלים הגרמנים.

עד 1880, כשהיו כ-%80 מיהודי ממל ממוצא מזרח אירופי, היו להם קשרים הדוקים עם אחיהם בליטא ועם הציונות. אישים מרכזיים בקהילה היו בעלי תודעה לאומית והשפיעו בכיוון זה. ד"ר רילף היה הרב המערבי היחיד שהתנגד ל"רבני המחאה" (כינוי גנאי שניתן על ידי הרצל לרבני גרמניה שמנעו את כינוס הקונגרס הציוני הראשון במינכן). סיפוח ממל לליטא רק הגביר את השפעת הציונות. השינויים בהרכב האוכלוסייה תרמו לחיזוק הלאומיות, להתהוות רוב ציוני ולבחירת ועד קהילה ציוני. רבה של ממל בין שתי מלחמות העולם, ר' אליעזר יהודה רבינוביץ, שהתפרסם במחקריו וחידושיו גם בקהילות אחרות, היה חבר "מזרחי" בליטא, פרסם בעתון הציוני "די אידישע שטימע" שיצא לאור בקובנה ועודד עליה.

בין הפועלים היהודים שעברו מליטא היו גם חלוצים רבים שבאו להכשיר עצמם לעליה, ואלה שלא יכלו לעלות נשארו בממל. ממל, שהייתה עיר נמל ועיר תעשיה, התאימה לייסוד קיבוצי הכשרה וכבר ב-1919, בימי שלטון הצרפתים, נשלח למטרה זו שליח מקובנה שנעזר בגורמים מקומייים, והקים את סניף "החלוץ" הגדול בכל ליטא. החלוצים חיו בקומונות, ועבדו בכל מיני מקומות, גם אצל לא יהודים, בחקלאות, בדייג, בתעשייה. רבים עשו את הכשרתם החקלאית במשקי האכרים הגרמנים והתחרו בהצלחה בועלים גרמנים וליטאים. הם עבדו גם בנמל וההיג הגדול היה בכניסתם לעבודה באוניות.

כדי להקל על החלוצים הוקם ב-1927 על מגרש במרכז העיר, בעזרת תרומות, "בית החלוץ", שהיה למקום כינוס ולמרכז רוחני לאלפי החלוצים שהגיעו לממל ולציונים מכל הסביבה. לשרות החלוצים היה גם בית חולים קטן ובית הבראה למחלימים. לעיר באו גם חלוצים שברחו מרוסיה. בזכות הקשרים שהיו לסוחרי ממל עם קברניטי הספינות, רובם גרמנים, הועברו חלוצים אלה לגרמניה ומשם עלו לארץ ישראל.

פלגות ציוניות רבות פעלו בממל ("צעירי ציון", "ציונים סוציאליסטים", "ציונים כלליים", "מזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים" ואחרות) ותנועות נוער חלוציות ("השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני" ועוד). בארגוני הספורט "בר-כוכבא" ו"מכבי" היו 400 חברים. הרוח הלאומית חדרה לארגונים תרבותיים כדוגמת ה"אידישער קולטור בונד" (האגודה לתרבות יהודית) או "פעריין פון יידישע געשיכטע און ליטעראטור" (האגודה לספרות והסטוריה יהודית). עורך ה"מעמעלער דאמפבוט" אריה שיינהויז ייסד חברה של "דוברי עברית" וביוזמתה הוקם גן ילדים עברי. הייתה גם אגודה של נשים ציוניות.

ב-1938 חיו בממל 6,000 יהודים (%12.5 מכלל התושבים).


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) גברה התעמולה האנטישמית והושמעו דרישות להחזרת ממל לגרמניה. ב-1937 מנע וטו של המושל הליטאי הפעלת חוק שנתקבל בבית הנבחרים המקומי, האוסר על בעלי מקצוע יהודים לעבוד בממל. הנאצים המשיכו בהסתתם, ניפצו שמשות של בתי כנסת, ב-1937 תקפו קייטנים יהודים וב-1938 תבעו הנהגת "חוקי נירנברג". בקיץ אותה שנה כבר חלה הרעה במצב יהודי ממל. השלטונות המקומיים פעלו לפי הוראות מברלין, הטרור הופעל במיוחד נגד הרופאים היהודים, רבים מיהודי ממל עזבו את עסקיהם. אחרי הסכם מינכן בספטמבר 1938 התחילו היהודים לנטוש את העיר ובמהלך השנה עזבו מחציתם. בסוף 1938 כבר היו לנאצים 26 מקומות (מתוך 29) בבית הנבחרים המקומי ולמעשה הם שלטו בעיר. אחרי האולטימטום של גרמניה לליטא במרץ 1939 כבש הצבא הגרמני את ממל, אחרוני היהודים נטשוה והשאירו מאחוריהם רכוש פרטי ורכוש ציבורי רב. יהודי ממל עברו לקובנה ולמקומות אחרים בליטא. רשת "אורט" פתחה קורסים מקצועיים למבוגרים ובית ספר אורט בקובנה קלט צעירים.

עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות ביוני 1941 וכיבוש ליטא כולה בידי הגרמנים, היה גורל היהודים פליטי ממל כגורל אחיהם במקומות מושבם החדשים.

ב-27 בינואר 1945 שוחררה ממל בידי הצבא האדום וסופחה לרפובליקה הליטאית של ברית המועצות.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21

היהודים חזרו לממל אחרי המלחמה וחיי הקהילה היהודית חודשו בה. ב-1967 ישבו בממל 1,000 יהודים אבל לא היה בה אף מוסד יהודי.

בשנת 2012 לפי התוני הקהילה היהודית נותרו בעיר כ - 200 יהודים שחברים בקהילה.ראש הקהילה היה פליקס קוזמסקי.לקהילה נותר בית כנסת ישן שדורש שיפוץ.
בית העלמין היהודי הישן נסגר בשנת 1965 ולא נשאר ממנו הרבהבית העלמין החדש יותר עדיין פעיל.

הקהילה מפעילה אירועי תרבות וחברה לחברי הקהילה לפי הלוח העברי וחוגגים בו את החגים ואירועים שונים.
לקהילה גם בית ספר של יום ראשון,מרכז חסד ומועדון לקשישים.

לקהילה יש קשר לארגון הקהילות הארצי ולארגונים מחוץ למדינה.

יש טיולי שורשים שמגיעים לעיר .

אלק

אלק

Ełk

בגרמנית: ליק Lyck

עיר בצפון מזרח פולין. עד סוף מלחמת העולם השנייה (1945) בפרוסיה המזרחית, גרמניה.


הקהילה היהודית

בסוף המאה ה-17 היו יהודים שנהגו לסחור ביריד של ליק, וכעבור זמן הקימו בעיר יישוב יהודי. ב-1713 נמנו שם 29 יהודים.

בשנת 1815 הוקמה בעיר קהילה יהודית ובשנים 1851 - 1848 נבנה בית הכנסת .גם בית קברות יהודי הוקם בעיר במחצית הראשונה של המאה ה - 19 ליד גבעת ירושלים .

השוחט אליעזר ליפמן זילברמן הוציא בליק בשנים 1891-1856 את השבועון העברי "המגיד" וייסד את חברת "מקיצי נרדמים". בשנים 1874-1864 הופיעו בליק 15 מפירסומי החברה, ביניהם ה"דיוואן" ליהודה הלוי בעריכת ר' דוד לוצאטו, "פסיקתא דרב כהנא" בעריכת ש' בובר וחלקים מ"פחד יצחק" ללאמפרונטי.

ספרים רבים בעברית שהודפסו בליק הוברחו מעבר לגבול, ליהודי רוסיה.

הקהילה היהודית בליק מנתה 90 יהודים ב-1845, 250 ב-1880, 137 יהודים חיו שם ב-1933 ו-16 בלבד ערב מלחמת-העולם השנייה.רוב יהודי העיר עזבו , אחרי שבית הכנסת הוצת ע"י לאומנים גרמנים בליל הבדולח בנומבר 1938 .

הרב האחרון בעיר היה בנו פיין , שהיה גם בשנות ה - 20 מורה לדת בתיכון המקומי .

היהודים בזמן השואה

כאמור העיר עד לשנת 1945 הייתה חלק מגרמניה ובשנת 1939 נשארו בה רק 16 יהודים .


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

חיי היהודים לא חודשו בעיר אחרי המלחמה, כאשר רובם היגרו עוד לפני המלחמה. בית הכנסת נשרף כאמור בליל הבדולח בשנת 1938 לפני המלחמה ושרידיו פורקו כנראה אחרי המלחמה ע"י השלטונות הקומוניסטים. בית העלמין היהודי היה עוד קיים אחרי המלחמה, אך נעלם מהקרקע בשנות ה-1960. בשנות ה -1070 נבנה במקום בניין המשמש את מכבי האש. בשנת 2009 פנה לשלטונות ארגון הקהילות היהודיות להחזרת המגרש שעליו עמד בית העלמין - שנקרא היום "ככר יאן פאולוס ה-2, ע"ש האפיפיור הפולני.