דלג לתוכן האתר >

רילף, יצחק ; רבי

Isaac Ruelf (1831-1902), rabbi and Zionist, born in Rauisch-Holzhausen near Marburg, Germany. He was ordained a rabbi in 1857 and received his secular education from the universities of Rostock and Marburg, receiving a Ph.D. degree. He then became rabbi in Memel and in this post engaged in relief work for Russian Jewry and immigrants from eastern Europe. In 1883 he wrote a treatise Arukhat Bat Ami which anticipated the ideas of political Zionism. With the rise of Herzl he joined the Zionist movement, attending the first five Zionist Congresses. He spent his last years in Bonn, actively working for the dissemination of Zionism in Germany. Ruelf wrote a number of philosophical works.

ממל Memel

(שמה הקודם MEMELBURG; בליטאית KLAIPEDA; היהודים אימצו את השם הגרמני ממל).

עיר נמל על חוף הים הבלטי בשפך הנהר דאנגה (DANGE) למפרץ הקורי, מערב ליטא.


רקע היסטורי

העיר נוסדה באמצע המאה ה-13 בידי אבירי המסדר הטאוטוני והייתה חלק מפרוסיה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הייתה תקופה קצרה תחת שלטון שוודי ופעמיים נכבשה בידי הרוסים: ב-1757 בימי מלחמת שבע השנים וב-1813 בימי נסיגת נפוליאון מרוסיה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נותקה ממל מגרמניה, ומ-1919 הושלט עליה מינהל צרפתי מטעם חבר הלאומים, עד שהתקוממות ליטאית ב-1923 הכריחה את הצרפתים לסגת. ב-1924 אושר "סטאטוס ממל" לפיו העיר סופחה לליטא בתור בירת חבל שזכה באוטונומיה רחבה.


הקהילה היהודית

יהודים ישבו בממל כבר במאה ה-15 ובארכיון העירייה מתועדים תשלומי "מס יהודי". ב- 1567 נצטוו היהודים לעזוב את העיר תוך חמישה חדשים. קרוב למאה שנים לא הותרה שהות יהודים בממל אלא פעם בשבוע לצרכי מסחר, וגם אז הלינה הייתה אסורה. רק ב-1643 הותר ליהודים שבאו לממל לרגל עסקיהם ביום שישי, לשהות בעיר בשבת.

כעבור 20 שנים, ב-1664, בא מהולנד, ביזמת הנסיך הגדול פרידריך וילהלם מבראנדנבורג, היהודי משה יעקובזון דה יאנגה עם בני משפחתו. דה יאנגה תרם לפיתוח המסחר והימאות ויזם את סחר המלח. הוא הביא אתו חזן, שוחט, מלמד, הקים בית כנסת לעצמו ולפקידיו, ולתקופה קצרה הניח יסוד לחידוש ישוב יהודי בעיר. אחרי שהות של 20 שנים עזב דה יאנגה את העיר ושוב לא היו יהודים בממל.

על איסור כניסת רוכלים יהודים לעיר היו מכריזים בפומבי כל שנה ומדביקים הודעות על בניין העירייה. רק ביריד השנתי הורשו סוחרים יהודים לסחור בעיר. סוחרים יהודים מליטא ומרוסיה הביאו את מרכולתם, מוצרי חקלאות ופרוות יקרות, קנו סחורות מן המערב ומכרו אותן בארצות מוצאם. ליריד הגיעו ספרים עבריים מן המערב, ספרי קודש וחול, לפעמים ספריות שלמות של יהודים מתבוללים מגרמניה; ספרים אלה היו מבוקשים מאד במזרח אירופה, שם היו חסרים בתי דפוס עבריים.

האיסור על ישיבת יהודים בממל נמשך לאורך המאה ה-18, מלבד אחדים שזכו למכתבי חסות. כאשר הפילוסוף משה מנדלסון, בא לממל לרגל עסקיו לא הורשה ללון בה.

ההגבלות על התיישבות יהודים בממל הוסרו ב-1812 על יסוד האמנציפציה שהוענקה ליהודי פרוסיה באותה השנה, הישוב היהודי בממל התחדש, ועל פי מפקד מ-1831 ישבו אז בממל 600 יהודים נוסף לארעיים ששהו בעיר לרגל מסחר.

ב-1823 קודש בית העלמין, לפני כן נטמנו יהודים שנפטרו בממל בבתי עלמין באדמת ליטא. השגת רשיון מעבר בגבול לא היה עניין קל, ויעיד על כך הסיפור על בר מינן שהעבירוהו בעגלה ומקטרת בפיו.

שני מרכיבים היו לישוב היהודי בממל והם קבעו את ייחודו, היהודים שמוצאם היה מגרמניה ואלה שמוצאם היה מפולין וליטא. השמירה על זהות נפרדת לא מנעה מהם לחיות זה בצד זה בלא מתחים ותוך שיתוף פעולה. בית כנסת ראשון ומקווה נבנו בשנות הארבעים למאה ה- 19 בידי סוחרי עצים יהודים מפולין ומרוסיה, שהתגוררו בממל בסתיו, ולכן השם "בית הכנסת הפולני" ("פוילישע שול"). בעקבותיו הוקם באמצע המאה בית מדרש של יהודי ליטא שתיפקד גם כבית כנסת, ובמחצית השנייה של המאה נוסד בית כנסת של יהודי גרמניה.

כבר ב-1847 זכו הקהילות המתפתחות של יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה לאוטונומיה וכל יהודי חוייב בהשתייכות לקהילתו ובתשלום מיסים. צו של השלטונות שדרש את איחוד שתי הקהילות לא עורר התנגדות, וב-1862 קמה קהילה אחת מאוחדת. הקהילה התארגנה בעזרת אישים מרכזיים שהגיעו אליה מבחוץ וגיבשו את מוסדותיה.

ב-1860 הגיע לממל הרב ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, וכוונתו הייתה להפיץ את תורתו בערי גרמניה כמגן נגד ההתבוללות. שהותו בעיר טבעה את חותמה על הקהילה, בביתו התכנסו חכמים שבאו לשמוע את דרשותיו, והוציא לאור בממל 12 חוברות של השבועון "התבונה" ובו חידושי תורה של גדולי הדור. ר' סלנטר עזר בגיבוש מוסדות הקהילה וב-1862 הקים ביחד עם הרב יצחק רילף (RUELF) את החברה קדישא. כמו-כן ייסד כמה חברות, ביניהן "חברת לומדי גמרא" ו"חברת ש"ס" ורכש נפשות לתורתו.

ב-1865 מונה כרב הקהילה ד"ר יצחק רילף, מיוצאי גרמניה, והנהיג את הקהילה במשך 33 שנים. הוא היה משכיל ופעל בתחומים רבים. שימש עורך העתון "MEMELER DAMPFBOOTS", כתב בחמישה כרכים ספר פילוסופיה, והוציא לאור כמה פירסומים בענייני היהודים כמו "להגנת היהודים", "יהודי רוסיה" ועוד; היה בין מקימי בית הכנסת ("סינגוגה") ליהודי גרמניה, שכבר הזכרנו, שותף ביזמה ובמעשה כמעט בכל פעולות הסעד והתרבות ומכאן כינויו בפי העם "ד"ר הילף" (עזרה). בשנים 1869-1867 בעת רעב כבד בליטא ומגיפת חולירע, הקימו יהודי ליטא בממל ועד לעזרת אחיהם וכמזכירו נבחר הרב ד"ר רילף. בשנה שבה פעל הועד, 1869, הקימו יהודי גרמניה וארגון כי"ח ("כל ישראל חברים") ועדים שקיבלו את פני המהגרים הרבים מליטא על גבול גרמניה רוסיה ועזרו להם.

הועד של יהודי ממל הצטיין גם בתרומתו להגירת הנוער. בשנות ה-80 היה הרב רילף בין מייסדיו וראשיו של ה"ועד תמיכה בצר ליהודי רוסיה" שגייס תרומות מיהודי התפוצות למען קרבנות הפרעות של ראשית שנות ה-80 בדרום רוסיה. בעקבות הפרעות היו שנות ה-80 ליהודים שנים של הגירה המונית, ולממל באו המוני פליטים בדרכם למערב ולארצות שמעבר לים.

במסגרת פעולות סעד הוקמה ב-1894 ביזמת הרב רילף חברת "גמילות חסד" וב-1897 חברת "צדקה גדולה" לתמיכה בעניים. בעזרת תרומות של יהודים מגרמניה ושל סוחרי עצים מרוסיה יזם הרב רילף הקמת בית חולים, שבו קיבלו עזרה גם יהודים חסרי אמצעים מליטא. במרוצת הזמן לא ענה הבניין המקורי על הפניות הרבות ובעזרת תורמים הוקם בניין חדש מוקף גנים על גבעה שהשקיפה על נוף מרהיב ביופיו. הבניין שנחנך ב-1896 נבנה על מגרש שנרכש בידי הבנקאי ליאופולד אלכסנדר והוא גם ציווה את הונו לבית החולים. גיסו של אלכסנדר, ליאון רוסטובסקי, אדם עשיר ומשכיל, הקדיש את רכושו וזמנו לבית החולים והקים אגף גדול חדש.

ב-1880 הוקם בית ספר יסודי "ISRAELITISCHE RELIGIONS SCHULE" (בית ספר יהודי דתי) ובו הורו לימודי קודש, שעורי עברית וגרמנית, שנה לאחר ייסודו למדו בו 86 תלמידים. הצעירים למדו בבתי ספר כלליים ואחר הצהרים בבתי המדרש. הסובלנות ההדדית תרמה לכך שגם ההשכלה לא עוררה את ההתנגדות הקשה שאפיינה קהילות רבות בליטא, וקהילת ממל קלטה השפעות חדשות בלי זעזועים. ב-1896 נוסדה "חברת קרית ספר" ומטרתה להקנות ליהודי ממל יוצאי גרמניה ידיעות בספרות ובתולדות ישראל.

ב-1886, בעקבות צו גירוש של נתיני רוסיה מממל, שהוצא כתגמול על גירוש גרמנים מקובנה, קטן במידה ניכרת הישוב היהודי בעיר. הרב רילף דאג למענק כספי לכל משפחה שגורשה. בעיר נותרו כ-100 משפחות יהודיות שמפרנסיהן ריכזו בידיהם את המסחר עם רוסיה והיו נתונים תחת פיקוח חמור של השלטונות. סכנת גירוש שוב הייתה צפוייה בימי מלחמת העולם הראשונה אבל הורחקה לגבי רוב היהודים בעזרת גורמים מקומיים, שהיו ערבים לנאמנותם.

אחרי מלחמת העולם הראשונה באו לממל יהודים ממקומות רבים, וסיבת הדבר הייתה הקלות שבה נענה המינהל הצרפתי הזמני לבקשת יהודים להתאזרחות ואפשרויות המסחר בעיר נמל. אחרי סיפוח החבל לליטא ב-1924, היו הליטאים מעוניינים בהקטנת אחוז הגרמנים בחבל, ועודדו את נהירת היהודים לשם, ובין שתי מלחמות העולם מספרם שולש.

למערכת החינוך היהודית נוספו ב-1927 תלמוד תורה וב-1936 בית ספר יהודי עממי ראשון.

סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לממל בעקבות הצו מ-1812, שהעניק אמנציפציה ליהודי פרוסיה, וריכזו בידיהם את הסחר בעצים, בתבואה ובפשתן. סחר העצים היה כמעט כולו בידי היהודים. עם התפתחות הישוב התגוונו מקורות הפרנסה ויהודים השתלבו בפקידות וברפואה.

עם סיפוח החבל לליטא אחרי מלחמת העולם הראשונה, וגידול הישוב היהודי, השתנה גם מבנהו הכלכלי והחברתי. כרבים מיהודי ליטא השקיעו גם יהודי ממל את כספם בנכסי מקרקעין בעיר ובכפר, והיו ביניהם בעלי אחוזות ואיכרים.

באמצע שנות ה-20 למאה העשרים נוסד בנק עממי יהודי והיו גם בנקים יהודיים פרטיים. השלטונות המקומיים עודדו פיתוח תעשייה, היהודים יסדו בתי חרושת והעסיקו פועלי ייצור יהודים שבאו מעיירות ליטא, ביניהם בוגרי בתי ספר מרשת "אורט", שהחליפו מומחים לטקסטיל מצ'כיה. הפועלים ובעלי המלאכה היו כ-%40 מכלל המפרנסים. בראשית שנות השלושים היו %25 מהחנויות ו%20 ממפעלי התעשייה בידי יהודים וערב מלחמת העולם השנייה היו בבעלות יהודית 330 מפעלי תעשייה: טחנות קמח, עבוד עץ, טקסטיל, טבק, שוקולד ורבים אחרים, ובהם עבדו %70 מבין הפועלים הגרמנים.

עד 1880, כשהיו כ-%80 מיהודי ממל ממוצא מזרח אירופי, היו להם קשרים הדוקים עם אחיהם בליטא ועם הציונות. אישים מרכזיים בקהילה היו בעלי תודעה לאומית והשפיעו בכיוון זה. ד"ר רילף היה הרב המערבי היחיד שהתנגד ל"רבני המחאה" (כינוי גנאי שניתן על ידי הרצל לרבני גרמניה שמנעו את כינוס הקונגרס הציוני הראשון במינכן). סיפוח ממל לליטא רק הגביר את השפעת הציונות. השינויים בהרכב האוכלוסייה תרמו לחיזוק הלאומיות, להתהוות רוב ציוני ולבחירת ועד קהילה ציוני. רבה של ממל בין שתי מלחמות העולם, ר' אליעזר יהודה רבינוביץ, שהתפרסם במחקריו וחידושיו גם בקהילות אחרות, היה חבר "מזרחי" בליטא, פרסם בעתון הציוני "די אידישע שטימע" שיצא לאור בקובנה ועודד עליה.

בין הפועלים היהודים שעברו מליטא היו גם חלוצים רבים שבאו להכשיר עצמם לעליה, ואלה שלא יכלו לעלות נשארו בממל. ממל, שהייתה עיר נמל ועיר תעשיה, התאימה לייסוד קיבוצי הכשרה וכבר ב-1919, בימי שלטון הצרפתים, נשלח למטרה זו שליח מקובנה שנעזר בגורמים מקומייים, והקים את סניף "החלוץ" הגדול בכל ליטא. החלוצים חיו בקומונות, ועבדו בכל מיני מקומות, גם אצל לא יהודים, בחקלאות, בדייג, בתעשייה. רבים עשו את הכשרתם החקלאית במשקי האכרים הגרמנים והתחרו בהצלחה בועלים גרמנים וליטאים. הם עבדו גם בנמל וההיג הגדול היה בכניסתם לעבודה באוניות.

כדי להקל על החלוצים הוקם ב-1927 על מגרש במרכז העיר, בעזרת תרומות, "בית החלוץ", שהיה למקום כינוס ולמרכז רוחני לאלפי החלוצים שהגיעו לממל ולציונים מכל הסביבה. לשרות החלוצים היה גם בית חולים קטן ובית הבראה למחלימים. לעיר באו גם חלוצים שברחו מרוסיה. בזכות הקשרים שהיו לסוחרי ממל עם קברניטי הספינות, רובם גרמנים, הועברו חלוצים אלה לגרמניה ומשם עלו לארץ ישראל.

פלגות ציוניות רבות פעלו בממל ("צעירי ציון", "ציונים סוציאליסטים", "ציונים כלליים", "מזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים" ואחרות) ותנועות נוער חלוציות ("השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני" ועוד). בארגוני הספורט "בר-כוכבא" ו"מכבי" היו 400 חברים. הרוח הלאומית חדרה לארגונים תרבותיים כדוגמת ה"אידישער קולטור בונד" (האגודה לתרבות יהודית) או "פעריין פון יידישע געשיכטע און ליטעראטור" (האגודה לספרות והסטוריה יהודית). עורך ה"מעמעלער דאמפבוט" אריה שיינהויז ייסד חברה של "דוברי עברית" וביוזמתה הוקם גן ילדים עברי. הייתה גם אגודה של נשים ציוניות.

ב-1938 חיו בממל 6,000 יהודים (%12.5 מכלל התושבים).


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) גברה התעמולה האנטישמית והושמעו דרישות להחזרת ממל לגרמניה. ב-1937 מנע וטו של המושל הליטאי הפעלת חוק שנתקבל בבית הנבחרים המקומי, האוסר על בעלי מקצוע יהודים לעבוד בממל. הנאצים המשיכו בהסתתם, ניפצו שמשות של בתי כנסת, ב-1937 תקפו קייטנים יהודים וב-1938 תבעו הנהגת "חוקי נירנברג". בקיץ אותה שנה כבר חלה הרעה במצב יהודי ממל. השלטונות המקומיים פעלו לפי הוראות מברלין, הטרור הופעל במיוחד נגד הרופאים היהודים, רבים מיהודי ממל עזבו את עסקיהם. אחרי הסכם מינכן בספטמבר 1938 התחילו היהודים לנטוש את העיר ובמהלך השנה עזבו מחציתם. בסוף 1938 כבר היו לנאצים 26 מקומות (מתוך 29) בבית הנבחרים המקומי ולמעשה הם שלטו בעיר. אחרי האולטימטום של גרמניה לליטא במרץ 1939 כבש הצבא הגרמני את ממל, אחרוני היהודים נטשוה והשאירו מאחוריהם רכוש פרטי ורכוש ציבורי רב. יהודי ממל עברו לקובנה ולמקומות אחרים בליטא. רשת "אורט" פתחה קורסים מקצועיים למבוגרים ובית ספר אורט בקובנה קלט צעירים.

עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות ביוני 1941 וכיבוש ליטא כולה בידי הגרמנים, היה גורל היהודים פליטי ממל כגורל אחיהם במקומות מושבם החדשים.

ב-27 בינואר 1945 שוחררה ממל בידי הצבא האדום וסופחה לרפובליקה הליטאית של ברית המועצות.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21

היהודים חזרו לממל אחרי המלחמה וחיי הקהילה היהודית חודשו בה. ב-1967 ישבו בממל 1,000 יהודים אבל לא היה בה אף מוסד יהודי.

בשנת 2012 לפי התוני הקהילה היהודית נותרו בעיר כ - 200 יהודים שחברים בקהילה.ראש הקהילה היה פליקס קוזמסקי.לקהילה נותר בית כנסת ישן שדורש שיפוץ.
בית העלמין היהודי הישן נסגר בשנת 1965 ולא נשאר ממנו הרבהבית העלמין החדש יותר עדיין פעיל.

הקהילה מפעילה אירועי תרבות וחברה לחברי הקהילה לפי הלוח העברי וחוגגים בו את החגים ואירועים שונים.
לקהילה גם בית ספר של יום ראשון,מרכז חסד ומועדון לקשישים.

לקהילה יש קשר לארגון הקהילות הארצי ולארגונים מחוץ למדינה.

יש טיולי שורשים שמגיעים לעיר .

מארבורג MARBURG

עיר על הנהר לאהן (LAHN) במחוז קאסל (KASSEL), מדינת הסן (HESSEN), גרמניה.

הקהילה היהודית


יהודים ישבו במארבורג על הנהר לאהן עוד ב-1317, וחיו ברובע יהודי. ב-1333 היה להם בית כנסת (SCULA JUDAEORUM). הקהילה הושמדה בשנות "המגיפה השחורה" (1349 - 1348), וב- 1364 שוב היו יהודים בעיר. בית הכנסת נהרס ב-1452, ואבניו נלקחו לבניית קיר מגן לבית הקברות הנוצרי. באמצע המאה ה-15 גורשו היהודים מן העיר. הם שבו אליה כעבור זמן מה, ושוב גורשו ממנה ב-1523. ב-1532 הותר ליהודים לחזור למארבורג לתקופה קצרה.

ב-1776 היו במארבורג כשמונה משפחות יהודיות, שגרו ברחוב היהודים מזה דורות אחדים. יהודים שבאו ממקומות אחרים כדי לסחור במארבורג הורשו להכנס לתחומי העיר רק בימי היריד השנתי. ב-1808, בתקופת שלטון נפוליון, העניקו הצרפתים ליהודים שוויון זכויות, מספרם גדל ל-13 משפחות ובית התפילה היה צר מהכילם. ב-14 באוגוסט 1818 הם חנכו בית כנסת חדש במקום בית התפילה הקטן. בגלל התפוררות הקהילה נאלצו היהודים למכור את בניין בית הכנסת, ורק ב-1855, אחרי שהקהילה התארגנה רשמית, שבו ורכשו אותו.

רב הקהילה היה הרב משה סלומון גוזן (GOSEN) שנטה לזרם הריפורמי וברוח זו קיים גם את התפילה בבית הכנסת. היהודים האורתודוקסים התנגדו לשיטתו, וב-1860 פרש הרב לגימלאות. ב-1897 הסתיימה בנייתו של בית כנסת חדש, בסגנון הרומנטי המאוחר עם נטייה לסגנון הביזנטי. הבימה עמדה במרכז אולם התפילה, היו 230 מקומות לגברים, ו-175 מקומות בעזרת הנשים. חנוכת בית הכנסת נערכה בראשותו של הרב ד"ר ליאו מונק. באמצע המאה ה-19 קודש בית עלמין.

ב-1867 נפתח בקהילה בית ספר יסודי יהודי ומספר התלמידים היה בדרך כלל כ-35. בקהילה פעלו בית הבראה ומוסדות קהילתיים אחרים. כן פעלו במקום ארגונים שונים לעזרה הדדית, ארגוני נשים וב-1878 הוקמו ארגוני אקדמאים מסורתיים וארגון סטודנטים ציוני.

אחד עשר מיהודי מארבורג נפלו במלחמת העולם ה-I )1918-1914).

במאה ה-18 התפרנסו רוב יהודי מארבורג ממסחר בבהמות ובעורות וממסחר כללי, כן היו במארבורג שלושה בנקים בבעלות יהודית. כל בתי העסק היהודיים, מלבד חנותו של הצורף, היו סגורים בשבתות. כן היו במארבורג מלון יהודי (HOTEL ISENBERG) ומסעדה יהודית.

עוד בתחילת המאה ה-18 היו שני מרצים יהודים באוניברסיטה של מארבורג, אבל בגלל היותם יהודים לא קיבלו שכר. אחד מהמרצים, רבי לוי מאמסטרדם, שהחל להרצות באוניברסיטה ב-1717, התנצר ויכול היה להשאר בעיר. שני מרצים יהודים אחרים התפרסמו באוניברסיטת מארבורג: ד"ר הרמן כהן (1918-1842) שיסד באוניברסיטה זו את האסכולה הניאו-קאנטיאנית, ואחד מתלמידיו היה הסופר בוריס פאסטרנק. פרופסור ד"ר אברהם פרנקל (1965-1891) היה מתמטיקאי, ב-1929 עלה לארץ ישראל והיה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב-1905 ישבו במארבורג 382 יהודים, ועד 1933 ירד מספרם ל-350.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, החלו יהודים לעזוב את מארבורג, ב-1935 היו במארבורג 193 יהודים ו-57 בתי עסק ובתי מלאכה יהודיים. בנובמבר 1938 נותרו 149 יהודים. בפרעות ליל הבדולח, בליל 10 בנובמבר 1938, עלה בית הכנסת באש.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) היגרו 58 יהודים לארצות-הברית, 15 לארצות אמריקה הדרומית, 11 עלו לארץ ישראל ואחדים היגרו לדרום אפריקה ולטורקיה. 79 יהודים שנותרו בעיר גורשו ב-1942 למחנות ההשמדה.

בינואר 1945 נותרו במארבורג שבעה יהודים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי סיום המלחמה, ב-1945, באו למארבורג כ-300 יהודים פליטי מחנות העבודה ומחנות הריכוז בגרמניה ובמזרח אירופה. בינואר 1946 היו בקהילה היהודית של מארבורג 234 יהודים.

ב-3 בפברואר 1946 נחנך בית הכנסת. באוגוסט אותה שנה נפתח באחוזת הולצהאוזן בית ספר חקלאי שהכשיר צעירים יהודים לקראת עלייתם לארץ ישראל. אגודת הסטודנטים היהודים חזרה לפעול וכן יצא במארבורג בטאון יהודי JUEDISCHE RUNDSCHAU, ועד 1948 יצאו לאור 10 חוברות. ב-1948 - 1947 עזבו רוב היהודים את מארבורג ועלו לישראל. אחדים היגרו לארה"ב. בסוף אוקטובר 1949 נשארו בעיר 69 יהודים, מהם 11 ילדים ומשנת 1950 ואילך כמעט שלא היה שנוי במספרם. ב-1967 רק 20 מתוכם גרו במארבורג, והיתר בגיסן (GIESSEN). יהודי מארבורג המשיכו להשתמש בבית העלמין היהודי ושורת הקברים האחרונה היא משנת 1953.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הקהילה חודשה על ידי יוצאי ברית המועצות לשעבר ומנתה בתחילת המאה ה -21 כ - 360 חברים . בשנת 2003 נבנה בית כנסת ומרכז קהילתי . ראש הקהילה אמנון אורבך יליד העיר וישראלי לשעבר . הקהילה מקיימת פעילות חברה - תרבות ודת . כן קיים איגוד לשיתוף פעולה יהודי - נוצרי .

בעיר בית עלמין יהודי ואנדרטה לנרצחי השואה .

 

Rauischholzhausen

A village in the municipality of Ebsdorfergrund in the Marburg-Biedenkopf district in Hesse, Germany.

First Jewish presence: 1690; peak Jewish population: 78 in 1861; Jewish population in 1933: 20

Records offer scant information about the Jewish community of Rauischholzhausen, but it is known that it maintained a synagogue, a school, a mikveh and a Jewish cemetery. There are differing opinions as to the origin of the synagogue. One source claims that in 1849, through the largesse of one of its members, the community acquired a spacious building and converted it into a synagogue, a school and a mikveh; the same source claims that a few years later the community made plans to erect a second floor, but that those plans were never realized. According to another source, a synagogue was not built in Rauischholzhausen until 1872. With regard to the demise of the synagogue, once again there are two opinions, one of which maintains that in 1935 local hoodlums destroyed the synagogue and broke the windows and doors of the few remaining Jewish homes. Another source, however, argues that only the synagogue was destroyed on Pogrom Night (Nov. 9, 1938) The cemetery houses several intact headstones.

-----------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רילף, יצחק ; רבי

Isaac Ruelf (1831-1902), rabbi and Zionist, born in Rauisch-Holzhausen near Marburg, Germany. He was ordained a rabbi in 1857 and received his secular education from the universities of Rostock and Marburg, receiving a Ph.D. degree. He then became rabbi in Memel and in this post engaged in relief work for Russian Jewry and immigrants from eastern Europe. In 1883 he wrote a treatise Arukhat Bat Ami which anticipated the ideas of political Zionism. With the rise of Herzl he joined the Zionist movement, attending the first five Zionist Congresses. He spent his last years in Bonn, actively working for the dissemination of Zionism in Germany. Ruelf wrote a number of philosophical works.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ממל , קלאיפדה
ממל Memel

(שמה הקודם MEMELBURG; בליטאית KLAIPEDA; היהודים אימצו את השם הגרמני ממל).

עיר נמל על חוף הים הבלטי בשפך הנהר דאנגה (DANGE) למפרץ הקורי, מערב ליטא.


רקע היסטורי

העיר נוסדה באמצע המאה ה-13 בידי אבירי המסדר הטאוטוני והייתה חלק מפרוסיה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הייתה תקופה קצרה תחת שלטון שוודי ופעמיים נכבשה בידי הרוסים: ב-1757 בימי מלחמת שבע השנים וב-1813 בימי נסיגת נפוליאון מרוסיה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נותקה ממל מגרמניה, ומ-1919 הושלט עליה מינהל צרפתי מטעם חבר הלאומים, עד שהתקוממות ליטאית ב-1923 הכריחה את הצרפתים לסגת. ב-1924 אושר "סטאטוס ממל" לפיו העיר סופחה לליטא בתור בירת חבל שזכה באוטונומיה רחבה.


הקהילה היהודית

יהודים ישבו בממל כבר במאה ה-15 ובארכיון העירייה מתועדים תשלומי "מס יהודי". ב- 1567 נצטוו היהודים לעזוב את העיר תוך חמישה חדשים. קרוב למאה שנים לא הותרה שהות יהודים בממל אלא פעם בשבוע לצרכי מסחר, וגם אז הלינה הייתה אסורה. רק ב-1643 הותר ליהודים שבאו לממל לרגל עסקיהם ביום שישי, לשהות בעיר בשבת.

כעבור 20 שנים, ב-1664, בא מהולנד, ביזמת הנסיך הגדול פרידריך וילהלם מבראנדנבורג, היהודי משה יעקובזון דה יאנגה עם בני משפחתו. דה יאנגה תרם לפיתוח המסחר והימאות ויזם את סחר המלח. הוא הביא אתו חזן, שוחט, מלמד, הקים בית כנסת לעצמו ולפקידיו, ולתקופה קצרה הניח יסוד לחידוש ישוב יהודי בעיר. אחרי שהות של 20 שנים עזב דה יאנגה את העיר ושוב לא היו יהודים בממל.

על איסור כניסת רוכלים יהודים לעיר היו מכריזים בפומבי כל שנה ומדביקים הודעות על בניין העירייה. רק ביריד השנתי הורשו סוחרים יהודים לסחור בעיר. סוחרים יהודים מליטא ומרוסיה הביאו את מרכולתם, מוצרי חקלאות ופרוות יקרות, קנו סחורות מן המערב ומכרו אותן בארצות מוצאם. ליריד הגיעו ספרים עבריים מן המערב, ספרי קודש וחול, לפעמים ספריות שלמות של יהודים מתבוללים מגרמניה; ספרים אלה היו מבוקשים מאד במזרח אירופה, שם היו חסרים בתי דפוס עבריים.

האיסור על ישיבת יהודים בממל נמשך לאורך המאה ה-18, מלבד אחדים שזכו למכתבי חסות. כאשר הפילוסוף משה מנדלסון, בא לממל לרגל עסקיו לא הורשה ללון בה.

ההגבלות על התיישבות יהודים בממל הוסרו ב-1812 על יסוד האמנציפציה שהוענקה ליהודי פרוסיה באותה השנה, הישוב היהודי בממל התחדש, ועל פי מפקד מ-1831 ישבו אז בממל 600 יהודים נוסף לארעיים ששהו בעיר לרגל מסחר.

ב-1823 קודש בית העלמין, לפני כן נטמנו יהודים שנפטרו בממל בבתי עלמין באדמת ליטא. השגת רשיון מעבר בגבול לא היה עניין קל, ויעיד על כך הסיפור על בר מינן שהעבירוהו בעגלה ומקטרת בפיו.

שני מרכיבים היו לישוב היהודי בממל והם קבעו את ייחודו, היהודים שמוצאם היה מגרמניה ואלה שמוצאם היה מפולין וליטא. השמירה על זהות נפרדת לא מנעה מהם לחיות זה בצד זה בלא מתחים ותוך שיתוף פעולה. בית כנסת ראשון ומקווה נבנו בשנות הארבעים למאה ה- 19 בידי סוחרי עצים יהודים מפולין ומרוסיה, שהתגוררו בממל בסתיו, ולכן השם "בית הכנסת הפולני" ("פוילישע שול"). בעקבותיו הוקם באמצע המאה בית מדרש של יהודי ליטא שתיפקד גם כבית כנסת, ובמחצית השנייה של המאה נוסד בית כנסת של יהודי גרמניה.

כבר ב-1847 זכו הקהילות המתפתחות של יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה לאוטונומיה וכל יהודי חוייב בהשתייכות לקהילתו ובתשלום מיסים. צו של השלטונות שדרש את איחוד שתי הקהילות לא עורר התנגדות, וב-1862 קמה קהילה אחת מאוחדת. הקהילה התארגנה בעזרת אישים מרכזיים שהגיעו אליה מבחוץ וגיבשו את מוסדותיה.

ב-1860 הגיע לממל הרב ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, וכוונתו הייתה להפיץ את תורתו בערי גרמניה כמגן נגד ההתבוללות. שהותו בעיר טבעה את חותמה על הקהילה, בביתו התכנסו חכמים שבאו לשמוע את דרשותיו, והוציא לאור בממל 12 חוברות של השבועון "התבונה" ובו חידושי תורה של גדולי הדור. ר' סלנטר עזר בגיבוש מוסדות הקהילה וב-1862 הקים ביחד עם הרב יצחק רילף (RUELF) את החברה קדישא. כמו-כן ייסד כמה חברות, ביניהן "חברת לומדי גמרא" ו"חברת ש"ס" ורכש נפשות לתורתו.

ב-1865 מונה כרב הקהילה ד"ר יצחק רילף, מיוצאי גרמניה, והנהיג את הקהילה במשך 33 שנים. הוא היה משכיל ופעל בתחומים רבים. שימש עורך העתון "MEMELER DAMPFBOOTS", כתב בחמישה כרכים ספר פילוסופיה, והוציא לאור כמה פירסומים בענייני היהודים כמו "להגנת היהודים", "יהודי רוסיה" ועוד; היה בין מקימי בית הכנסת ("סינגוגה") ליהודי גרמניה, שכבר הזכרנו, שותף ביזמה ובמעשה כמעט בכל פעולות הסעד והתרבות ומכאן כינויו בפי העם "ד"ר הילף" (עזרה). בשנים 1869-1867 בעת רעב כבד בליטא ומגיפת חולירע, הקימו יהודי ליטא בממל ועד לעזרת אחיהם וכמזכירו נבחר הרב ד"ר רילף. בשנה שבה פעל הועד, 1869, הקימו יהודי גרמניה וארגון כי"ח ("כל ישראל חברים") ועדים שקיבלו את פני המהגרים הרבים מליטא על גבול גרמניה רוסיה ועזרו להם.

הועד של יהודי ממל הצטיין גם בתרומתו להגירת הנוער. בשנות ה-80 היה הרב רילף בין מייסדיו וראשיו של ה"ועד תמיכה בצר ליהודי רוסיה" שגייס תרומות מיהודי התפוצות למען קרבנות הפרעות של ראשית שנות ה-80 בדרום רוסיה. בעקבות הפרעות היו שנות ה-80 ליהודים שנים של הגירה המונית, ולממל באו המוני פליטים בדרכם למערב ולארצות שמעבר לים.

במסגרת פעולות סעד הוקמה ב-1894 ביזמת הרב רילף חברת "גמילות חסד" וב-1897 חברת "צדקה גדולה" לתמיכה בעניים. בעזרת תרומות של יהודים מגרמניה ושל סוחרי עצים מרוסיה יזם הרב רילף הקמת בית חולים, שבו קיבלו עזרה גם יהודים חסרי אמצעים מליטא. במרוצת הזמן לא ענה הבניין המקורי על הפניות הרבות ובעזרת תורמים הוקם בניין חדש מוקף גנים על גבעה שהשקיפה על נוף מרהיב ביופיו. הבניין שנחנך ב-1896 נבנה על מגרש שנרכש בידי הבנקאי ליאופולד אלכסנדר והוא גם ציווה את הונו לבית החולים. גיסו של אלכסנדר, ליאון רוסטובסקי, אדם עשיר ומשכיל, הקדיש את רכושו וזמנו לבית החולים והקים אגף גדול חדש.

ב-1880 הוקם בית ספר יסודי "ISRAELITISCHE RELIGIONS SCHULE" (בית ספר יהודי דתי) ובו הורו לימודי קודש, שעורי עברית וגרמנית, שנה לאחר ייסודו למדו בו 86 תלמידים. הצעירים למדו בבתי ספר כלליים ואחר הצהרים בבתי המדרש. הסובלנות ההדדית תרמה לכך שגם ההשכלה לא עוררה את ההתנגדות הקשה שאפיינה קהילות רבות בליטא, וקהילת ממל קלטה השפעות חדשות בלי זעזועים. ב-1896 נוסדה "חברת קרית ספר" ומטרתה להקנות ליהודי ממל יוצאי גרמניה ידיעות בספרות ובתולדות ישראל.

ב-1886, בעקבות צו גירוש של נתיני רוסיה מממל, שהוצא כתגמול על גירוש גרמנים מקובנה, קטן במידה ניכרת הישוב היהודי בעיר. הרב רילף דאג למענק כספי לכל משפחה שגורשה. בעיר נותרו כ-100 משפחות יהודיות שמפרנסיהן ריכזו בידיהם את המסחר עם רוסיה והיו נתונים תחת פיקוח חמור של השלטונות. סכנת גירוש שוב הייתה צפוייה בימי מלחמת העולם הראשונה אבל הורחקה לגבי רוב היהודים בעזרת גורמים מקומיים, שהיו ערבים לנאמנותם.

אחרי מלחמת העולם הראשונה באו לממל יהודים ממקומות רבים, וסיבת הדבר הייתה הקלות שבה נענה המינהל הצרפתי הזמני לבקשת יהודים להתאזרחות ואפשרויות המסחר בעיר נמל. אחרי סיפוח החבל לליטא ב-1924, היו הליטאים מעוניינים בהקטנת אחוז הגרמנים בחבל, ועודדו את נהירת היהודים לשם, ובין שתי מלחמות העולם מספרם שולש.

למערכת החינוך היהודית נוספו ב-1927 תלמוד תורה וב-1936 בית ספר יהודי עממי ראשון.

סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לממל בעקבות הצו מ-1812, שהעניק אמנציפציה ליהודי פרוסיה, וריכזו בידיהם את הסחר בעצים, בתבואה ובפשתן. סחר העצים היה כמעט כולו בידי היהודים. עם התפתחות הישוב התגוונו מקורות הפרנסה ויהודים השתלבו בפקידות וברפואה.

עם סיפוח החבל לליטא אחרי מלחמת העולם הראשונה, וגידול הישוב היהודי, השתנה גם מבנהו הכלכלי והחברתי. כרבים מיהודי ליטא השקיעו גם יהודי ממל את כספם בנכסי מקרקעין בעיר ובכפר, והיו ביניהם בעלי אחוזות ואיכרים.

באמצע שנות ה-20 למאה העשרים נוסד בנק עממי יהודי והיו גם בנקים יהודיים פרטיים. השלטונות המקומיים עודדו פיתוח תעשייה, היהודים יסדו בתי חרושת והעסיקו פועלי ייצור יהודים שבאו מעיירות ליטא, ביניהם בוגרי בתי ספר מרשת "אורט", שהחליפו מומחים לטקסטיל מצ'כיה. הפועלים ובעלי המלאכה היו כ-%40 מכלל המפרנסים. בראשית שנות השלושים היו %25 מהחנויות ו%20 ממפעלי התעשייה בידי יהודים וערב מלחמת העולם השנייה היו בבעלות יהודית 330 מפעלי תעשייה: טחנות קמח, עבוד עץ, טקסטיל, טבק, שוקולד ורבים אחרים, ובהם עבדו %70 מבין הפועלים הגרמנים.

עד 1880, כשהיו כ-%80 מיהודי ממל ממוצא מזרח אירופי, היו להם קשרים הדוקים עם אחיהם בליטא ועם הציונות. אישים מרכזיים בקהילה היו בעלי תודעה לאומית והשפיעו בכיוון זה. ד"ר רילף היה הרב המערבי היחיד שהתנגד ל"רבני המחאה" (כינוי גנאי שניתן על ידי הרצל לרבני גרמניה שמנעו את כינוס הקונגרס הציוני הראשון במינכן). סיפוח ממל לליטא רק הגביר את השפעת הציונות. השינויים בהרכב האוכלוסייה תרמו לחיזוק הלאומיות, להתהוות רוב ציוני ולבחירת ועד קהילה ציוני. רבה של ממל בין שתי מלחמות העולם, ר' אליעזר יהודה רבינוביץ, שהתפרסם במחקריו וחידושיו גם בקהילות אחרות, היה חבר "מזרחי" בליטא, פרסם בעתון הציוני "די אידישע שטימע" שיצא לאור בקובנה ועודד עליה.

בין הפועלים היהודים שעברו מליטא היו גם חלוצים רבים שבאו להכשיר עצמם לעליה, ואלה שלא יכלו לעלות נשארו בממל. ממל, שהייתה עיר נמל ועיר תעשיה, התאימה לייסוד קיבוצי הכשרה וכבר ב-1919, בימי שלטון הצרפתים, נשלח למטרה זו שליח מקובנה שנעזר בגורמים מקומייים, והקים את סניף "החלוץ" הגדול בכל ליטא. החלוצים חיו בקומונות, ועבדו בכל מיני מקומות, גם אצל לא יהודים, בחקלאות, בדייג, בתעשייה. רבים עשו את הכשרתם החקלאית במשקי האכרים הגרמנים והתחרו בהצלחה בועלים גרמנים וליטאים. הם עבדו גם בנמל וההיג הגדול היה בכניסתם לעבודה באוניות.

כדי להקל על החלוצים הוקם ב-1927 על מגרש במרכז העיר, בעזרת תרומות, "בית החלוץ", שהיה למקום כינוס ולמרכז רוחני לאלפי החלוצים שהגיעו לממל ולציונים מכל הסביבה. לשרות החלוצים היה גם בית חולים קטן ובית הבראה למחלימים. לעיר באו גם חלוצים שברחו מרוסיה. בזכות הקשרים שהיו לסוחרי ממל עם קברניטי הספינות, רובם גרמנים, הועברו חלוצים אלה לגרמניה ומשם עלו לארץ ישראל.

פלגות ציוניות רבות פעלו בממל ("צעירי ציון", "ציונים סוציאליסטים", "ציונים כלליים", "מזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים" ואחרות) ותנועות נוער חלוציות ("השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני" ועוד). בארגוני הספורט "בר-כוכבא" ו"מכבי" היו 400 חברים. הרוח הלאומית חדרה לארגונים תרבותיים כדוגמת ה"אידישער קולטור בונד" (האגודה לתרבות יהודית) או "פעריין פון יידישע געשיכטע און ליטעראטור" (האגודה לספרות והסטוריה יהודית). עורך ה"מעמעלער דאמפבוט" אריה שיינהויז ייסד חברה של "דוברי עברית" וביוזמתה הוקם גן ילדים עברי. הייתה גם אגודה של נשים ציוניות.

ב-1938 חיו בממל 6,000 יהודים (%12.5 מכלל התושבים).


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) גברה התעמולה האנטישמית והושמעו דרישות להחזרת ממל לגרמניה. ב-1937 מנע וטו של המושל הליטאי הפעלת חוק שנתקבל בבית הנבחרים המקומי, האוסר על בעלי מקצוע יהודים לעבוד בממל. הנאצים המשיכו בהסתתם, ניפצו שמשות של בתי כנסת, ב-1937 תקפו קייטנים יהודים וב-1938 תבעו הנהגת "חוקי נירנברג". בקיץ אותה שנה כבר חלה הרעה במצב יהודי ממל. השלטונות המקומיים פעלו לפי הוראות מברלין, הטרור הופעל במיוחד נגד הרופאים היהודים, רבים מיהודי ממל עזבו את עסקיהם. אחרי הסכם מינכן בספטמבר 1938 התחילו היהודים לנטוש את העיר ובמהלך השנה עזבו מחציתם. בסוף 1938 כבר היו לנאצים 26 מקומות (מתוך 29) בבית הנבחרים המקומי ולמעשה הם שלטו בעיר. אחרי האולטימטום של גרמניה לליטא במרץ 1939 כבש הצבא הגרמני את ממל, אחרוני היהודים נטשוה והשאירו מאחוריהם רכוש פרטי ורכוש ציבורי רב. יהודי ממל עברו לקובנה ולמקומות אחרים בליטא. רשת "אורט" פתחה קורסים מקצועיים למבוגרים ובית ספר אורט בקובנה קלט צעירים.

עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות ביוני 1941 וכיבוש ליטא כולה בידי הגרמנים, היה גורל היהודים פליטי ממל כגורל אחיהם במקומות מושבם החדשים.

ב-27 בינואר 1945 שוחררה ממל בידי הצבא האדום וסופחה לרפובליקה הליטאית של ברית המועצות.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21

היהודים חזרו לממל אחרי המלחמה וחיי הקהילה היהודית חודשו בה. ב-1967 ישבו בממל 1,000 יהודים אבל לא היה בה אף מוסד יהודי.

בשנת 2012 לפי התוני הקהילה היהודית נותרו בעיר כ - 200 יהודים שחברים בקהילה.ראש הקהילה היה פליקס קוזמסקי.לקהילה נותר בית כנסת ישן שדורש שיפוץ.
בית העלמין היהודי הישן נסגר בשנת 1965 ולא נשאר ממנו הרבהבית העלמין החדש יותר עדיין פעיל.

הקהילה מפעילה אירועי תרבות וחברה לחברי הקהילה לפי הלוח העברי וחוגגים בו את החגים ואירועים שונים.
לקהילה גם בית ספר של יום ראשון,מרכז חסד ומועדון לקשישים.

לקהילה יש קשר לארגון הקהילות הארצי ולארגונים מחוץ למדינה.

יש טיולי שורשים שמגיעים לעיר .

מארבורג, גרמניה

מארבורג MARBURG

עיר על הנהר לאהן (LAHN) במחוז קאסל (KASSEL), מדינת הסן (HESSEN), גרמניה.

הקהילה היהודית


יהודים ישבו במארבורג על הנהר לאהן עוד ב-1317, וחיו ברובע יהודי. ב-1333 היה להם בית כנסת (SCULA JUDAEORUM). הקהילה הושמדה בשנות "המגיפה השחורה" (1349 - 1348), וב- 1364 שוב היו יהודים בעיר. בית הכנסת נהרס ב-1452, ואבניו נלקחו לבניית קיר מגן לבית הקברות הנוצרי. באמצע המאה ה-15 גורשו היהודים מן העיר. הם שבו אליה כעבור זמן מה, ושוב גורשו ממנה ב-1523. ב-1532 הותר ליהודים לחזור למארבורג לתקופה קצרה.

ב-1776 היו במארבורג כשמונה משפחות יהודיות, שגרו ברחוב היהודים מזה דורות אחדים. יהודים שבאו ממקומות אחרים כדי לסחור במארבורג הורשו להכנס לתחומי העיר רק בימי היריד השנתי. ב-1808, בתקופת שלטון נפוליון, העניקו הצרפתים ליהודים שוויון זכויות, מספרם גדל ל-13 משפחות ובית התפילה היה צר מהכילם. ב-14 באוגוסט 1818 הם חנכו בית כנסת חדש במקום בית התפילה הקטן. בגלל התפוררות הקהילה נאלצו היהודים למכור את בניין בית הכנסת, ורק ב-1855, אחרי שהקהילה התארגנה רשמית, שבו ורכשו אותו.

רב הקהילה היה הרב משה סלומון גוזן (GOSEN) שנטה לזרם הריפורמי וברוח זו קיים גם את התפילה בבית הכנסת. היהודים האורתודוקסים התנגדו לשיטתו, וב-1860 פרש הרב לגימלאות. ב-1897 הסתיימה בנייתו של בית כנסת חדש, בסגנון הרומנטי המאוחר עם נטייה לסגנון הביזנטי. הבימה עמדה במרכז אולם התפילה, היו 230 מקומות לגברים, ו-175 מקומות בעזרת הנשים. חנוכת בית הכנסת נערכה בראשותו של הרב ד"ר ליאו מונק. באמצע המאה ה-19 קודש בית עלמין.

ב-1867 נפתח בקהילה בית ספר יסודי יהודי ומספר התלמידים היה בדרך כלל כ-35. בקהילה פעלו בית הבראה ומוסדות קהילתיים אחרים. כן פעלו במקום ארגונים שונים לעזרה הדדית, ארגוני נשים וב-1878 הוקמו ארגוני אקדמאים מסורתיים וארגון סטודנטים ציוני.

אחד עשר מיהודי מארבורג נפלו במלחמת העולם ה-I )1918-1914).

במאה ה-18 התפרנסו רוב יהודי מארבורג ממסחר בבהמות ובעורות וממסחר כללי, כן היו במארבורג שלושה בנקים בבעלות יהודית. כל בתי העסק היהודיים, מלבד חנותו של הצורף, היו סגורים בשבתות. כן היו במארבורג מלון יהודי (HOTEL ISENBERG) ומסעדה יהודית.

עוד בתחילת המאה ה-18 היו שני מרצים יהודים באוניברסיטה של מארבורג, אבל בגלל היותם יהודים לא קיבלו שכר. אחד מהמרצים, רבי לוי מאמסטרדם, שהחל להרצות באוניברסיטה ב-1717, התנצר ויכול היה להשאר בעיר. שני מרצים יהודים אחרים התפרסמו באוניברסיטת מארבורג: ד"ר הרמן כהן (1918-1842) שיסד באוניברסיטה זו את האסכולה הניאו-קאנטיאנית, ואחד מתלמידיו היה הסופר בוריס פאסטרנק. פרופסור ד"ר אברהם פרנקל (1965-1891) היה מתמטיקאי, ב-1929 עלה לארץ ישראל והיה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב-1905 ישבו במארבורג 382 יהודים, ועד 1933 ירד מספרם ל-350.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, החלו יהודים לעזוב את מארבורג, ב-1935 היו במארבורג 193 יהודים ו-57 בתי עסק ובתי מלאכה יהודיים. בנובמבר 1938 נותרו 149 יהודים. בפרעות ליל הבדולח, בליל 10 בנובמבר 1938, עלה בית הכנסת באש.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) היגרו 58 יהודים לארצות-הברית, 15 לארצות אמריקה הדרומית, 11 עלו לארץ ישראל ואחדים היגרו לדרום אפריקה ולטורקיה. 79 יהודים שנותרו בעיר גורשו ב-1942 למחנות ההשמדה.

בינואר 1945 נותרו במארבורג שבעה יהודים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי סיום המלחמה, ב-1945, באו למארבורג כ-300 יהודים פליטי מחנות העבודה ומחנות הריכוז בגרמניה ובמזרח אירופה. בינואר 1946 היו בקהילה היהודית של מארבורג 234 יהודים.

ב-3 בפברואר 1946 נחנך בית הכנסת. באוגוסט אותה שנה נפתח באחוזת הולצהאוזן בית ספר חקלאי שהכשיר צעירים יהודים לקראת עלייתם לארץ ישראל. אגודת הסטודנטים היהודים חזרה לפעול וכן יצא במארבורג בטאון יהודי JUEDISCHE RUNDSCHAU, ועד 1948 יצאו לאור 10 חוברות. ב-1948 - 1947 עזבו רוב היהודים את מארבורג ועלו לישראל. אחדים היגרו לארה"ב. בסוף אוקטובר 1949 נשארו בעיר 69 יהודים, מהם 11 ילדים ומשנת 1950 ואילך כמעט שלא היה שנוי במספרם. ב-1967 רק 20 מתוכם גרו במארבורג, והיתר בגיסן (GIESSEN). יהודי מארבורג המשיכו להשתמש בבית העלמין היהודי ושורת הקברים האחרונה היא משנת 1953.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הקהילה חודשה על ידי יוצאי ברית המועצות לשעבר ומנתה בתחילת המאה ה -21 כ - 360 חברים . בשנת 2003 נבנה בית כנסת ומרכז קהילתי . ראש הקהילה אמנון אורבך יליד העיר וישראלי לשעבר . הקהילה מקיימת פעילות חברה - תרבות ודת . כן קיים איגוד לשיתוף פעולה יהודי - נוצרי .

בעיר בית עלמין יהודי ואנדרטה לנרצחי השואה .

 

ראוישולצהאוזן

Rauischholzhausen

A village in the municipality of Ebsdorfergrund in the Marburg-Biedenkopf district in Hesse, Germany.

First Jewish presence: 1690; peak Jewish population: 78 in 1861; Jewish population in 1933: 20

Records offer scant information about the Jewish community of Rauischholzhausen, but it is known that it maintained a synagogue, a school, a mikveh and a Jewish cemetery. There are differing opinions as to the origin of the synagogue. One source claims that in 1849, through the largesse of one of its members, the community acquired a spacious building and converted it into a synagogue, a school and a mikveh; the same source claims that a few years later the community made plans to erect a second floor, but that those plans were never realized. According to another source, a synagogue was not built in Rauischholzhausen until 1872. With regard to the demise of the synagogue, once again there are two opinions, one of which maintains that in 1935 local hoodlums destroyed the synagogue and broke the windows and doors of the few remaining Jewish homes. Another source, however, argues that only the synagogue was destroyed on Pogrom Night (Nov. 9, 1938) The cemetery houses several intact headstones.

-----------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.