חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

סחרוף, מיגל

Sajaroff, Miguel (1873-1958), agronomist, born in the Russian empire who first emigrated to Germany and then, influenced by the ideal of the Jewish masses returning to cultivate the land, he arrived in Argentine in 1899 and settled in a colony established by the Jewish Colonization Association. Sajaroff noted that many of the colonists were losing money; he therefore encouraged them to set up cooperatives which would develop the land together. To this end the Agricultural Cooperative Communal Funds were established in many places in Argentina.

One such cooperative village, "The Chapel", a town of 450 inhabitants located in the center of the province of Entre Rios and named after a small chapel that was in the place,changed its name in 1968 to "Engineer Sajaroff", to remind one of the leaders of the cooperative movement in Argentina, ten years after his death.
תאריך לידה:
1873
תאריך פטירה:
1958
מקום לידה:
רוסיה
מקום פטירה:
ארגנטינה
סוג אישיות:
מדען/ית
מספר פריט:
265045
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

ציוני דרך בתולדות יהודי ארגנטינה

1853 | הטיול הפורטוגזי לדרום אמריקה

בשנת 1580, בעקבות האיחוד הזמני בין ספרד לפורטוגל, החלה נדידה של יהודים אנוסים מפורטוגל לאזור שלימים ייקרא ארגנטינה. הבחירה בארגנטינה לא היתה מקרית: מקום מושבה של האינקוויזיציה הדרום-אמריקאית היה אז בלימה, פרו, והיהודים ביכרו להתיישב הרחק ככל האפשר מחרון אפה של הכנסייה. רבים מהם בחרו להסתיר את יהדותם, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר ההיסטורי על אודותיהם דל במיוחד. ידוע כי רובם התיישבו בערים בואנוס-איירס, קורדובה וטוקומן.
במרץ 1813 בוטלה האינקוויזיציה באופן רשמי, ו-12 שנה לאחר מכן, בשנת 1825, העניק המשטר העצמאי המתגבש בארגנטינה חופש דת לבני כל הדתות, כולל היהודים, אולם זה הוגבל לרשות הפרט בלבד. 28 שנה לאחר מכן, בשנת 1853, קבעה חוקת ארגנטינה כי בני כל הדתות ייהנו מהזכות לחופש דת מלא, כמעט ללא סייגים ומגבלות, אך רק כמעט: הנשיא וחברי הממשלה חויבו להחזיק באמונה הקתולית. המהלך הושלם בשנת 1888, אז אישרה ממשלת ארגנטינה את חוק הנישואים האזרחיים.



1881 | חולות נודדים

בשנת 1881 פרצו באזור תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית הפוגרומים הגדולים (הידועים בכינוי "סופות בנגב") והביאו לגלי הגירה גדולים לעבר "העולם החדש", שכלל גם את ארגנטינה. שלטונות ארגנטינה קיבלו את המהגרים בברכה, ואף מינו סוכן מיוחד להכוונת המהגרים היהודים למדינה. היוזמה עוררה תסיסה אנטישמית בעיתונות המקומית, וב-1890 אף יצא לאור הרומן האנטישמי "La Bolsa", פרי עטו של חוזה מרייה מירו, שהודפס במהדורות רבות במשך עשרות שנים.
המהגרים היהודים החדשים נחתו בשדה חרוש: עשר שנים קודם לכן הוקמה בארגנטינה תשתית קהילתית יהודית מאורגנת, שהעניקה לחבריה שירותים דתיים שונים, ובהם שחיטה כשרה, חופה וקידושין, ברית-מילה ותפילות מסודרות בבתי-כנסת.
שלטונות ההגירה הארגנטיניים דגלו אמנם בהומוגניות תרבותית-אתנית ועודדו את המהגרים היהודים להיטמע באוכלוסייה המקומית ולאמץ את תרבותה, אולם ריבוי המהגרים מכל העולם (בשנת 1914 חיו בארגנטינה כ-2,358,000 מהגרים) הקשה על יצירת "כור היתוך".
למעט אירוע בודד בו נסגר זמנית בית-הספר היהודי בבואנוס-איירס, נהנו היהודים מחופש פולחן דתי מלא ומהזכות לשמר את תרבותם. ואכן, הקהילה שיגשגה: בשנים 1895–1919 גדל מספרם של היהודים בארגנטינה מ-6,000 ל-125 אלף איש.



1896 | הדגניה של ארגנטינה

מי שישוטט ברחובות העיירה מוזסוויל ("העיר של משה", בספרדית), השוכנת מצפון לבואנוס-איירס, עשוי לחשוב שנקלע לאתר צילומים של סרט מערבונים. המרחבים הפתוחים, החום הדחוס, הכיכר הראשית שבמרכזה המסעדה המקומית עם מאוורר התקרה החורק – כל אלו נראים כתפאורה קלאסית לדו-קרב הפאן-אמריקאי בין הטוב לרע. אולם מבט חטוף בשמות הרחובות במוזסוויל – תיאודור הרצל, הברון הירש ועוד – מלמד כי בעיירה חיו בעיקר גאוצ'וס יהודים שקמו בכל בוקר לחלוב את הפרות, לא לפני שהתפללו תפילת ותיקין בבית-הכנסת המקומי.
ואכן, 20 שנה לפני שחלוצי דגניה וכנרת הקימו קהילות חקלאיות על גדות הימה הארץ-ישראלית הקטנה והחיו את המיתוס המקראי של החקלאי היהודי והעבודה העברית, חלוצי המושבות החקלאיות בארגנטינה הם שנאבקו עם תנאים קשים ומחלות טורדניות, ויכלו להם.
מפעל ההתיישבות החקלאית של היהודים בארגנטינה, בעיקר בפרובינציה אנטרה-ריוס ("בין נהרות"), כלל יישובים רבים נוספים, שכונו "קולוניות" ("מושבות"). ארגנטינה היתה המדינה היחידה מבין ארצות אמריקה הלטינית שקהילות יהודיות הקימו בה כפרים ועיירות קטנות. נכון לשנת 1896 היה מניין החקלאים היהודים בארגנטינה כ-10,000 איש.
מייסדי מוזסוויל שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו בעיירה אלפי יהודים, פעלו בה שבעה בתי-כנסת, בתי-ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון (שנקרא "קדימה"). נכון להיום מתגוררים במוזסוויל כ-2,500 תושבים, רובם לא יהודים, אך עדיין פעילים בה בית-הספר היהודי, בית-כנסת, מרכז תרבות וכן מוזיאון המתעד את תולדות המושבה. לפני כ-15 שנה הכריזה ממשלת ארגנטינה על המושבה כאתר מורשת לאומי והפכה אותה לאטרקציה לתיירים, בעיקר יהודים.



1920 | השטעטל הארגנטיני

בשנת 1920, כשנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרו לארגנטינה 79 אלף יהודים, רובם מרוסיה. ההגירה ההמונית, שנבעה בין השאר מסגירתם של שערי ארה"ב, עוררה בארגנטינה הלך רוח שלילי ביחס ליהודים וקריאה לחסום בפניהם את הגבולות. העובדה שרבים מהמהגרים היהודים אחזו באידיאולוגיות סוציאליסטיות היתה להם לרועץ. המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) עוררה את חששם של השלטונות הארגנטיניים מפני "היהודים האדומים", שהמניפסט הקומוניסטי באמתחתם ושירת ה"אינטרנציונל" בגרונם. מאוחר יותר הואשמו היהודים (שכונו בשם הגנאי "הרוסים") בעליית החוגים הפשיסטיים לשלטון ב-1930, מהלך שהיה ריאקציה לאקלים השמאלני לכאורה שהביאו עמם.
חרף הקולות האנטישמיים בארגנטינה, המהגרים היהודים הצליחו לייצר לעצמם מקומות עבודה והתברגו בכל ענפי הכלכלה: רבים מהם היו סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות, יצואני תבואה, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ועוד. היהודים אף הקימו איגודים מקצועיים ("איגוד הנגרים היהודי", "איגוד החקלאים היהודי" ועוד) ובית-חולים יהודי. גם חיי התרבות פרחו: בשנת 1914 פעלו בארגנטינה כ-40 כתבי-עת יהודיים, לצד העיתונים היידיים היומיים "Di Yidishe Tsaytung" (שפועל עד היום) וDi Prese"", שקהל היעד שלו היה יהודים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
הקהילה היהודית בארגנטינה של אותן שנים היתה מעין מיקרוקוסמוס של יהדות מזרח אירופה. לצד יהודי מזרח אירופה היגרו לארגנטינה גם יהודים מהאימפריה העותמאנית ומהקהילות היהודיות במזרח התיכון, ביניהן חאלב שבסוריה.


שנה מספר יהודים בארגנטינה (הערכה)
1895 6,085
1914 117,000
1947 249,000
1960 275,000




1930 | הכתם השחור של יהדות ארגנטינה

בשלהי המאה ה-19 הוצפה בואנוס-איירס במאות אלפי מהגרים מכל רחבי העולם. היחס המגדרי בעיר עמד על עשרה גברים לאשה. מציאות זו, לצד מצוקות חברתיות וכלכליות האופייניות למהגרים, הולידה תעשייה ענפה של סרסורים ("רופיאנים", בספרדית), רבים מהם גברים יהודים.
הרופיאנים היהודים ייסדו בבואנוס-איירס רשת מסועפת של בתי-זונות, הידועה בכינוי "מגדל צבי", שיחדו שופטים ופוליטיקאים ואימצו דפוסי התנהלות מאפיוזיים. הרופיאנים נהגו לשדל יהודיות לזנות במרמה: הם שלחו גבר יפה תואר ומהוגן למראה אל הקהילות היהודיות במזרח אירופה, וזה גייס נשים יהודיות עניות לעבודה בבתיהם של עשירים ארגנטינים. באונייה בדרך לארגנטינה עברו הנשים הללו מה שהרופיאנים היהודים הגדירו כ"חינוך מחדש", משמע, אונס.
הקהילה היהודית הוקיעה את הרופיאנים היהודים, מנעה מהם קבורה בבתי-הקברות היהודיים ואסרה עליהם את הכניסה לבתי-הכנסת, אולם ללא הועיל. כוחם הלך והתעצם, כמו גם עזות המצח שלהם: הם הקימו לעצמם בית-כנסת מפואר בשכונה היהודית בבואנוס-איירס, ואף ניהלו בו את עסקיהם. הקומה הראשונה יוחדה לאולם תפילה, הקומה השנייה לבית-בושת.
בשנת 1930 נסגרה רשת הזנות לאחר שרחל ליברמן, יהודייה שעבדה בשירות הרופיאנים והצליחה לפדות את עצמה, חשפה את הפרשה באומץ רב. תיק החקירה הגיע לשולחנו של השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שהדף את כספי השוחד הרבים שהניחו הרופיאנים היהודים לפתחו. "קיומו של הארגון הוא סכנה לחברה שלנו", חרץ אוקמפו, והביא את הקץ על אחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות יהודי ארגנטינה.


1948 | עלייה לצורך ירידה?

כאשר הגיעו לארגנטינה הידיעות על השואה המשתוללת באירופה, ניסו ארגונים יהודיים במדינה לשכנע את הממשלה הארגנטינית הלאומנית, שעלתה לשלטון ב-1930, להירתם להצלתם של 1,000 ילדים יהודים. למרות האהדה המאופקת של הממשל הארגנטיני לסבלם של הילדים, המבצע לא צלח. הילדים, כמו יהודים רבים אחרים שביקשו להיחלץ מציפורני הנאצים, נתקלו בחוקי הגירה נוקשים.
באותן שנים נשבו ברחוב הארגנטיני רוחות אנטישמיות שהוזנו בהסתה מצד שלוחות המפלגה הנאצית ודיפלומטים גרמנים שפעלו בארגנטינה. בד בבד המשיכה הקהילה היהודית במאמציה לפתח את חיי הציבור והתרבות היהודיים.
בשנת 1946 עלה לשלטון המנהיג הכריזמטי חואן פרון, קצין צבא בכיר בעברו ומעריץ גדול של הפשיזם האיטלקי. עלייתו של פרון עוררה חשש בקהילה היהודית, בעיקר בשל קשריו החמים עם המשטר הנאצי, אולם החשש התפוגג עם כינונה של החוקה הארגנטינית החדשה, שאסרה על אפליה אתנית, והצהרתו של פרון כי יכבד את זכויות היהודים.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוממה את רוחם של רבים מיהודי ארגנטינה: ארגונים ציוניים רבים נוסדו, ומערכת החינוך היהודית אימצה את השפה העברית ואת האידיאולוגיה הציונית. זרם של עולים ארגנטינים החל לטפטף לישראל. העולים הללו ייסדו שמונה קיבוצים חדשים, ואחרים הצטרפו לקיבוצים קיימים ולתנועת המושבים. עם זאת, שיעור העולים מארגנטינה היה נמוך יחסית: עד 1960 עלו לישראל כ-5,000 יהודים ארגנטינים בלבד. רבים מהם לא הצליחו להשתלב בארץ, וכעבור כמה שנים שבו לארגנטינה.


1962 | מדם לאדם

"אסם העולם", כך כונתה ארגנטינה בראשית המאה ה-20, וזאת בזכות הפריחה הכלכלית הגדולה שהפכה אותה לאחת המדינות המשגשגות בתבל. אלא שבשנת 1930 החל משהו להשתבש. החיידק הפשיסטי, שתקף מדינות רבות באותה עת, התנחל גם בארץ הטנגו, ובמהלך 43 שנה, עד 1983, התחלף בארגנטינה השלטון חדשות לבקרים – מחונטות צבאיות אכזריות ל"דמוקרטיות" מושחתות וחוזר חלילה.
באקלים זה, שהעלה על נס עוצמה, כוח ומצעדים צבאיים, הפכה ארגנטינה לאחת המדינות היחידות בעולם שהעניקו מקלט לפושעים נאצים. אחד מהם, אדולף אייכמן, היה האיש שפיקח על הוצאתו אל הפועל של "הפתרון הסופי" – תוכניתו של היטלר להשמדת העם היהודי.
בשנת 1962 יצא לפועל אחד המבצעים המפורסמים ביותר של המוסד הישראלי, ובמסגרתו נלכד אייכמן בביתו שבפרבר בבואנוס-איירס והובא למשפט בישראל. משפטו של אייכמן היה אירוע מכונן בתודעה הישראלית. ניצולי שואה רבים, שזכו עד אז ליחס ביקורתי בישראל והואשמו כי הלכו "כצאן לטבח", קיבלו סוף-סוף בימה, ועדויותיהם חשפו את היקף הסבל והרוע שפצעו את נפשם לעד.
בזמן שבישראל הידהדו עדויות הניצולים שהדגימו בעוצמה רבה לאן עלולה להגיע תופעת האנטישמיות, בארגנטינה המשיכה האנטישמיות להיות דבר שבשגרה. רק לשם המחשה, כ-142 מ-313 אירועים אנטישמיים שהתחוללו בעולם בשנת 1967 התרחשו בארגנטינה לבדה.
שירת הברבור של הפשיזם הארגנטיני החלה בשנת 1976, עם עלייתה לשלטון של הרודנות הצבאית האחרונה במדינה. השנים 1976–1983 אופיינו ברדיפת אנשי שמאל ובלכידת עשרות אלפי אנשים שנשלחו למעצר ללא כל האשמה חוקית. במהלך "המלחמה המלוכלכת", כפי שכונתה התקופה, "נעלמו" לפי הערכות שונות פעילי שמאל יהודים רבים, במספרים גדולים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אחד הפעילים המוכרים שהתנגדו לשלטון היה הרב מרשל מאייר, פעיל מרכזי למען זכויות האדם, שפעילותו בתחום זכתה להכרה משלטונות ארגנטינה רק לאחר סיומו של השלטון הצבאי.



2014 | הקהילה היהודית בראשית המאה ה-21

אחד האירועים הטראומטיים שחוותה הקהילה היהודית בארגנטינה התרחש ב-18 ביולי 1994, כאשר טרוריסט לבנוני פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית סמוך לבניין הקהילה היהודית. 85 איש נהרגו ו-330 נפצעו. היה זה אחד משני פיגועים שהתבצעו בארגנטינה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והוא נחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו על אדמת ארגנטינה אי-פעם. בשנת 2015 חזר הפיגוע לכותרות כשאלברטו ניסמן, התובע היהודי שמונה לחקור את הפרשה, נמצא ללא רוח חיים יום לפני עדות חשובה שהיה אמור לתת בבית-המשפט. ההערכה היא כי ממשלת ארגנטינה עדיין מנסה להסתיר פרטים מן האירוע הנורא.
בשנת 2014 חיו בארגנטינה כ-250 אלף יהודים, רובם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ומזרחים (בעיקר מסוריה ומלבנון). חלק הארי של היהודים מתגורר בבואנוס-איירס, בעיקר בשכונת אונסה ((Once, שם אפשר לראות שלטים רבים בעברית, המעידים על מוצאם וזיקתם של תושבי השכונה.
הקהילה היהודית בארגנטינה נחשבת מגוונת ועשירה. עם היהודים הארגנטינים הנודעים נמנים המנצח המחונן דניאל בארנבוים, הפילוסוף החברתי ומייסד "אסכולת פרנקפורט" לוסיו חוזה פליקס ומאמן הכדורגל המצליח חוסה פקרמן.
הקהילה היהודית הארגנטינית מלוכדת מאוד ומפעילה מסגרת מאורגנת של בתי-ספר ומאות בתי-כנסת. הקהילה בבואנוס-איירס נחשבת ציונית במיוחד, ומקצת חבריה אף עלו לארץ בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במדינה ב-2001. בעיר פעילים כמה בתי-ספר יהודיים, ביניהם בית-הספר תלפיות, המיועד לדתיים-לאומיים, בית-ספר של חב"ד ובית-הספר ד"ר הרצל, השייך לקהילת יונה. בעיר פועלים גם ארגונים מקומיים המחזקים את התרבות העברית והיהודית ואת הקשר עם מדינת ישראל.
אחד ממאפייניה הייחודיים של יהדות ארגנטינה הוא יישובי פאר קטנים, מעין מועדוני קנטרי-קלאב סגורים, שחברים בהם יהודים בני המעמד הגבוה. אלה מתארחים בהם בעיקר בסופי-שבוע ומקיימים פעילויות חברתיות ואירועי ספורט שונים. שניים מהמועדונים היוקרתיים הללו הם מועדון הכוח (Hacoaj) וסיסאב (Cissab).

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

Entre Rios

A province in Argentina

21ST CENTURY

As of 2011 Villa Clara, a village in Entre Rios, has a Hebrew school with two students, as well as a synagogue, Tefila L’Moises.

HISTORY

Entre Rios was one of the most important centers of Jewish agricultural settlement and the focal point of Jewish settlement in Argentina from the beginning of Jewish immigration to the country. The Jewish Colonization Association (ICA) first purchased land in the province in 1892, and the first Jewish settlers arrived that year. In 1895 Argentina's national census indicated that of the 6,085 people who declared themselves to be Jewish, 3,880, or about 64%, lived in Entre Rios. The amount of land in Entre Rios owned by the Jewish agricultural settlements continued to increase until 1940, when it reached its peak of 571,988 acres. During the first years of settlement the Jewish colonies established in Colon, Uruguay, and Villaguay increased the population of these areas by about 55%.

Jewish communities began to develop in the towns on the perimeter of the agricultural settlements, and later spread to more distant principal cities. A 1909 survey found 585 Jews in seven cities and towns, and 9,948 living on the Jewish agricultural settlements. Later, another poll, conducted in 1943, found the number of Jews in Entre Rios to be 20,803, of whom 9,266 were engaged in agriculture in the Jewish settlements; 4,695 lived in 17 adjacent villages; and the remainder, 6,842 people, were living in 76 different towns, villages, and hamlets in the province.

The concentration of Jews in rural areas helped to preserve Jewish life, especially where Jews constituted a majority of the local inhabitants. Some towns had two or three synagogues, as well as Yiddish and Hebrew schools.

As a result of the Jewish agricultural colonization in the province, a number of places in Entre Rios were given Hebrew names, such as Carmel, or named after famous Jewish figures, such as Baron Ginzburg. Unlike most Jews in Argentina, the Jews of Entre Rios achieved a level of political prominence. Jewish organizations such as Sociedad Agricola Lucienville, which was possibly the first agricultural cooperative in Argentina, and the Fondo Comunal, were economically important to the Jews of the region.

In spite of the relatively large numbers of Jews who settled in Entre Rios, and the achievements that they made, life became harder for the area’s Jews during the first half of the 20th century. Political instability in Argentina reached the Jews of Entre Rios in 1916-1917; synagogues were destroyed and Torah scrolls were desecrated in the Clara colony. In 1921 the Jews of Entre Rios were the victims of violent antisemitism, which was camouflaged as anti-communism. This form of antisemitism increased significantly during the 1930s and 1940s.

Indeed, during the 1940s the number of Jewish agricultural settlements decreased, and there was a general migration trend to Buenos Aires. As a result, the Jewish population of Entre Rios began to drop. The 1947 census recorded 11,876 Jews in Entre Rios (4.9% of all Jews in Argentina). The 1960 census indicated that the region’s Jewish population had declined to 9,000, and according to data provided in 1968 by the Va'ad HaKehillot (Central Committee of Jewish Communities), the number of Jews living in Entre Rios had decreased to 8,000, of whom about 3,050 lived in the province’s capital Parana.

The same data from 1968 refers to the presence of about 30 congregations in the province. Nine of these congregations offered some form of Jewish education for the area’s 442 Jewish students (141 of whom lived in Parana), and there were five youth centers. Nevertheless, these congregations continued to provide a framework for activities, and through the Va’ad HaKehillot they remained connected to other Jews in the region and beyond.

In 1968, the Jewish population of Entre Rios numbered about 8,000 (1% of the total population).

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
סחרוף, מיגל
Sajaroff, Miguel (1873-1958), agronomist, born in the Russian empire who first emigrated to Germany and then, influenced by the ideal of the Jewish masses returning to cultivate the land, he arrived in Argentine in 1899 and settled in a colony established by the Jewish Colonization Association. Sajaroff noted that many of the colonists were losing money; he therefore encouraged them to set up cooperatives which would develop the land together. To this end the Agricultural Cooperative Communal Funds were established in many places in Argentina.

One such cooperative village, "The Chapel", a town of 450 inhabitants located in the center of the province of Entre Rios and named after a small chapel that was in the place,changed its name in 1968 to "Engineer Sajaroff", to remind one of the leaders of the cooperative movement in Argentina, ten years after his death.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אנטרה ריוס
רוסיה
ארגנטינה
גרמניה

Entre Rios

A province in Argentina

21ST CENTURY

As of 2011 Villa Clara, a village in Entre Rios, has a Hebrew school with two students, as well as a synagogue, Tefila L’Moises.

HISTORY

Entre Rios was one of the most important centers of Jewish agricultural settlement and the focal point of Jewish settlement in Argentina from the beginning of Jewish immigration to the country. The Jewish Colonization Association (ICA) first purchased land in the province in 1892, and the first Jewish settlers arrived that year. In 1895 Argentina's national census indicated that of the 6,085 people who declared themselves to be Jewish, 3,880, or about 64%, lived in Entre Rios. The amount of land in Entre Rios owned by the Jewish agricultural settlements continued to increase until 1940, when it reached its peak of 571,988 acres. During the first years of settlement the Jewish colonies established in Colon, Uruguay, and Villaguay increased the population of these areas by about 55%.

Jewish communities began to develop in the towns on the perimeter of the agricultural settlements, and later spread to more distant principal cities. A 1909 survey found 585 Jews in seven cities and towns, and 9,948 living on the Jewish agricultural settlements. Later, another poll, conducted in 1943, found the number of Jews in Entre Rios to be 20,803, of whom 9,266 were engaged in agriculture in the Jewish settlements; 4,695 lived in 17 adjacent villages; and the remainder, 6,842 people, were living in 76 different towns, villages, and hamlets in the province.

The concentration of Jews in rural areas helped to preserve Jewish life, especially where Jews constituted a majority of the local inhabitants. Some towns had two or three synagogues, as well as Yiddish and Hebrew schools.

As a result of the Jewish agricultural colonization in the province, a number of places in Entre Rios were given Hebrew names, such as Carmel, or named after famous Jewish figures, such as Baron Ginzburg. Unlike most Jews in Argentina, the Jews of Entre Rios achieved a level of political prominence. Jewish organizations such as Sociedad Agricola Lucienville, which was possibly the first agricultural cooperative in Argentina, and the Fondo Comunal, were economically important to the Jews of the region.

In spite of the relatively large numbers of Jews who settled in Entre Rios, and the achievements that they made, life became harder for the area’s Jews during the first half of the 20th century. Political instability in Argentina reached the Jews of Entre Rios in 1916-1917; synagogues were destroyed and Torah scrolls were desecrated in the Clara colony. In 1921 the Jews of Entre Rios were the victims of violent antisemitism, which was camouflaged as anti-communism. This form of antisemitism increased significantly during the 1930s and 1940s.

Indeed, during the 1940s the number of Jewish agricultural settlements decreased, and there was a general migration trend to Buenos Aires. As a result, the Jewish population of Entre Rios began to drop. The 1947 census recorded 11,876 Jews in Entre Rios (4.9% of all Jews in Argentina). The 1960 census indicated that the region’s Jewish population had declined to 9,000, and according to data provided in 1968 by the Va'ad HaKehillot (Central Committee of Jewish Communities), the number of Jews living in Entre Rios had decreased to 8,000, of whom about 3,050 lived in the province’s capital Parana.

The same data from 1968 refers to the presence of about 30 congregations in the province. Nine of these congregations offered some form of Jewish education for the area’s 442 Jewish students (141 of whom lived in Parana), and there were five youth centers. Nevertheless, these congregations continued to provide a framework for activities, and through the Va’ad HaKehillot they remained connected to other Jews in the region and beyond.

In 1968, the Jewish population of Entre Rios numbered about 8,000 (1% of the total population).

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
ציוני דרך בתולדות יהודי ארגנטינה

1853 | הטיול הפורטוגזי לדרום אמריקה

בשנת 1580, בעקבות האיחוד הזמני בין ספרד לפורטוגל, החלה נדידה של יהודים אנוסים מפורטוגל לאזור שלימים ייקרא ארגנטינה. הבחירה בארגנטינה לא היתה מקרית: מקום מושבה של האינקוויזיציה הדרום-אמריקאית היה אז בלימה, פרו, והיהודים ביכרו להתיישב הרחק ככל האפשר מחרון אפה של הכנסייה. רבים מהם בחרו להסתיר את יהדותם, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר ההיסטורי על אודותיהם דל במיוחד. ידוע כי רובם התיישבו בערים בואנוס-איירס, קורדובה וטוקומן.
במרץ 1813 בוטלה האינקוויזיציה באופן רשמי, ו-12 שנה לאחר מכן, בשנת 1825, העניק המשטר העצמאי המתגבש בארגנטינה חופש דת לבני כל הדתות, כולל היהודים, אולם זה הוגבל לרשות הפרט בלבד. 28 שנה לאחר מכן, בשנת 1853, קבעה חוקת ארגנטינה כי בני כל הדתות ייהנו מהזכות לחופש דת מלא, כמעט ללא סייגים ומגבלות, אך רק כמעט: הנשיא וחברי הממשלה חויבו להחזיק באמונה הקתולית. המהלך הושלם בשנת 1888, אז אישרה ממשלת ארגנטינה את חוק הנישואים האזרחיים.



1881 | חולות נודדים

בשנת 1881 פרצו באזור תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית הפוגרומים הגדולים (הידועים בכינוי "סופות בנגב") והביאו לגלי הגירה גדולים לעבר "העולם החדש", שכלל גם את ארגנטינה. שלטונות ארגנטינה קיבלו את המהגרים בברכה, ואף מינו סוכן מיוחד להכוונת המהגרים היהודים למדינה. היוזמה עוררה תסיסה אנטישמית בעיתונות המקומית, וב-1890 אף יצא לאור הרומן האנטישמי "La Bolsa", פרי עטו של חוזה מרייה מירו, שהודפס במהדורות רבות במשך עשרות שנים.
המהגרים היהודים החדשים נחתו בשדה חרוש: עשר שנים קודם לכן הוקמה בארגנטינה תשתית קהילתית יהודית מאורגנת, שהעניקה לחבריה שירותים דתיים שונים, ובהם שחיטה כשרה, חופה וקידושין, ברית-מילה ותפילות מסודרות בבתי-כנסת.
שלטונות ההגירה הארגנטיניים דגלו אמנם בהומוגניות תרבותית-אתנית ועודדו את המהגרים היהודים להיטמע באוכלוסייה המקומית ולאמץ את תרבותה, אולם ריבוי המהגרים מכל העולם (בשנת 1914 חיו בארגנטינה כ-2,358,000 מהגרים) הקשה על יצירת "כור היתוך".
למעט אירוע בודד בו נסגר זמנית בית-הספר היהודי בבואנוס-איירס, נהנו היהודים מחופש פולחן דתי מלא ומהזכות לשמר את תרבותם. ואכן, הקהילה שיגשגה: בשנים 1895–1919 גדל מספרם של היהודים בארגנטינה מ-6,000 ל-125 אלף איש.



1896 | הדגניה של ארגנטינה

מי שישוטט ברחובות העיירה מוזסוויל ("העיר של משה", בספרדית), השוכנת מצפון לבואנוס-איירס, עשוי לחשוב שנקלע לאתר צילומים של סרט מערבונים. המרחבים הפתוחים, החום הדחוס, הכיכר הראשית שבמרכזה המסעדה המקומית עם מאוורר התקרה החורק – כל אלו נראים כתפאורה קלאסית לדו-קרב הפאן-אמריקאי בין הטוב לרע. אולם מבט חטוף בשמות הרחובות במוזסוויל – תיאודור הרצל, הברון הירש ועוד – מלמד כי בעיירה חיו בעיקר גאוצ'וס יהודים שקמו בכל בוקר לחלוב את הפרות, לא לפני שהתפללו תפילת ותיקין בבית-הכנסת המקומי.
ואכן, 20 שנה לפני שחלוצי דגניה וכנרת הקימו קהילות חקלאיות על גדות הימה הארץ-ישראלית הקטנה והחיו את המיתוס המקראי של החקלאי היהודי והעבודה העברית, חלוצי המושבות החקלאיות בארגנטינה הם שנאבקו עם תנאים קשים ומחלות טורדניות, ויכלו להם.
מפעל ההתיישבות החקלאית של היהודים בארגנטינה, בעיקר בפרובינציה אנטרה-ריוס ("בין נהרות"), כלל יישובים רבים נוספים, שכונו "קולוניות" ("מושבות"). ארגנטינה היתה המדינה היחידה מבין ארצות אמריקה הלטינית שקהילות יהודיות הקימו בה כפרים ועיירות קטנות. נכון לשנת 1896 היה מניין החקלאים היהודים בארגנטינה כ-10,000 איש.
מייסדי מוזסוויל שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו בעיירה אלפי יהודים, פעלו בה שבעה בתי-כנסת, בתי-ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון (שנקרא "קדימה"). נכון להיום מתגוררים במוזסוויל כ-2,500 תושבים, רובם לא יהודים, אך עדיין פעילים בה בית-הספר היהודי, בית-כנסת, מרכז תרבות וכן מוזיאון המתעד את תולדות המושבה. לפני כ-15 שנה הכריזה ממשלת ארגנטינה על המושבה כאתר מורשת לאומי והפכה אותה לאטרקציה לתיירים, בעיקר יהודים.



1920 | השטעטל הארגנטיני

בשנת 1920, כשנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרו לארגנטינה 79 אלף יהודים, רובם מרוסיה. ההגירה ההמונית, שנבעה בין השאר מסגירתם של שערי ארה"ב, עוררה בארגנטינה הלך רוח שלילי ביחס ליהודים וקריאה לחסום בפניהם את הגבולות. העובדה שרבים מהמהגרים היהודים אחזו באידיאולוגיות סוציאליסטיות היתה להם לרועץ. המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) עוררה את חששם של השלטונות הארגנטיניים מפני "היהודים האדומים", שהמניפסט הקומוניסטי באמתחתם ושירת ה"אינטרנציונל" בגרונם. מאוחר יותר הואשמו היהודים (שכונו בשם הגנאי "הרוסים") בעליית החוגים הפשיסטיים לשלטון ב-1930, מהלך שהיה ריאקציה לאקלים השמאלני לכאורה שהביאו עמם.
חרף הקולות האנטישמיים בארגנטינה, המהגרים היהודים הצליחו לייצר לעצמם מקומות עבודה והתברגו בכל ענפי הכלכלה: רבים מהם היו סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות, יצואני תבואה, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ועוד. היהודים אף הקימו איגודים מקצועיים ("איגוד הנגרים היהודי", "איגוד החקלאים היהודי" ועוד) ובית-חולים יהודי. גם חיי התרבות פרחו: בשנת 1914 פעלו בארגנטינה כ-40 כתבי-עת יהודיים, לצד העיתונים היידיים היומיים "Di Yidishe Tsaytung" (שפועל עד היום) וDi Prese"", שקהל היעד שלו היה יהודים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
הקהילה היהודית בארגנטינה של אותן שנים היתה מעין מיקרוקוסמוס של יהדות מזרח אירופה. לצד יהודי מזרח אירופה היגרו לארגנטינה גם יהודים מהאימפריה העותמאנית ומהקהילות היהודיות במזרח התיכון, ביניהן חאלב שבסוריה.


שנה מספר יהודים בארגנטינה (הערכה)
1895 6,085
1914 117,000
1947 249,000
1960 275,000




1930 | הכתם השחור של יהדות ארגנטינה

בשלהי המאה ה-19 הוצפה בואנוס-איירס במאות אלפי מהגרים מכל רחבי העולם. היחס המגדרי בעיר עמד על עשרה גברים לאשה. מציאות זו, לצד מצוקות חברתיות וכלכליות האופייניות למהגרים, הולידה תעשייה ענפה של סרסורים ("רופיאנים", בספרדית), רבים מהם גברים יהודים.
הרופיאנים היהודים ייסדו בבואנוס-איירס רשת מסועפת של בתי-זונות, הידועה בכינוי "מגדל צבי", שיחדו שופטים ופוליטיקאים ואימצו דפוסי התנהלות מאפיוזיים. הרופיאנים נהגו לשדל יהודיות לזנות במרמה: הם שלחו גבר יפה תואר ומהוגן למראה אל הקהילות היהודיות במזרח אירופה, וזה גייס נשים יהודיות עניות לעבודה בבתיהם של עשירים ארגנטינים. באונייה בדרך לארגנטינה עברו הנשים הללו מה שהרופיאנים היהודים הגדירו כ"חינוך מחדש", משמע, אונס.
הקהילה היהודית הוקיעה את הרופיאנים היהודים, מנעה מהם קבורה בבתי-הקברות היהודיים ואסרה עליהם את הכניסה לבתי-הכנסת, אולם ללא הועיל. כוחם הלך והתעצם, כמו גם עזות המצח שלהם: הם הקימו לעצמם בית-כנסת מפואר בשכונה היהודית בבואנוס-איירס, ואף ניהלו בו את עסקיהם. הקומה הראשונה יוחדה לאולם תפילה, הקומה השנייה לבית-בושת.
בשנת 1930 נסגרה רשת הזנות לאחר שרחל ליברמן, יהודייה שעבדה בשירות הרופיאנים והצליחה לפדות את עצמה, חשפה את הפרשה באומץ רב. תיק החקירה הגיע לשולחנו של השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שהדף את כספי השוחד הרבים שהניחו הרופיאנים היהודים לפתחו. "קיומו של הארגון הוא סכנה לחברה שלנו", חרץ אוקמפו, והביא את הקץ על אחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות יהודי ארגנטינה.


1948 | עלייה לצורך ירידה?

כאשר הגיעו לארגנטינה הידיעות על השואה המשתוללת באירופה, ניסו ארגונים יהודיים במדינה לשכנע את הממשלה הארגנטינית הלאומנית, שעלתה לשלטון ב-1930, להירתם להצלתם של 1,000 ילדים יהודים. למרות האהדה המאופקת של הממשל הארגנטיני לסבלם של הילדים, המבצע לא צלח. הילדים, כמו יהודים רבים אחרים שביקשו להיחלץ מציפורני הנאצים, נתקלו בחוקי הגירה נוקשים.
באותן שנים נשבו ברחוב הארגנטיני רוחות אנטישמיות שהוזנו בהסתה מצד שלוחות המפלגה הנאצית ודיפלומטים גרמנים שפעלו בארגנטינה. בד בבד המשיכה הקהילה היהודית במאמציה לפתח את חיי הציבור והתרבות היהודיים.
בשנת 1946 עלה לשלטון המנהיג הכריזמטי חואן פרון, קצין צבא בכיר בעברו ומעריץ גדול של הפשיזם האיטלקי. עלייתו של פרון עוררה חשש בקהילה היהודית, בעיקר בשל קשריו החמים עם המשטר הנאצי, אולם החשש התפוגג עם כינונה של החוקה הארגנטינית החדשה, שאסרה על אפליה אתנית, והצהרתו של פרון כי יכבד את זכויות היהודים.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוממה את רוחם של רבים מיהודי ארגנטינה: ארגונים ציוניים רבים נוסדו, ומערכת החינוך היהודית אימצה את השפה העברית ואת האידיאולוגיה הציונית. זרם של עולים ארגנטינים החל לטפטף לישראל. העולים הללו ייסדו שמונה קיבוצים חדשים, ואחרים הצטרפו לקיבוצים קיימים ולתנועת המושבים. עם זאת, שיעור העולים מארגנטינה היה נמוך יחסית: עד 1960 עלו לישראל כ-5,000 יהודים ארגנטינים בלבד. רבים מהם לא הצליחו להשתלב בארץ, וכעבור כמה שנים שבו לארגנטינה.


1962 | מדם לאדם

"אסם העולם", כך כונתה ארגנטינה בראשית המאה ה-20, וזאת בזכות הפריחה הכלכלית הגדולה שהפכה אותה לאחת המדינות המשגשגות בתבל. אלא שבשנת 1930 החל משהו להשתבש. החיידק הפשיסטי, שתקף מדינות רבות באותה עת, התנחל גם בארץ הטנגו, ובמהלך 43 שנה, עד 1983, התחלף בארגנטינה השלטון חדשות לבקרים – מחונטות צבאיות אכזריות ל"דמוקרטיות" מושחתות וחוזר חלילה.
באקלים זה, שהעלה על נס עוצמה, כוח ומצעדים צבאיים, הפכה ארגנטינה לאחת המדינות היחידות בעולם שהעניקו מקלט לפושעים נאצים. אחד מהם, אדולף אייכמן, היה האיש שפיקח על הוצאתו אל הפועל של "הפתרון הסופי" – תוכניתו של היטלר להשמדת העם היהודי.
בשנת 1962 יצא לפועל אחד המבצעים המפורסמים ביותר של המוסד הישראלי, ובמסגרתו נלכד אייכמן בביתו שבפרבר בבואנוס-איירס והובא למשפט בישראל. משפטו של אייכמן היה אירוע מכונן בתודעה הישראלית. ניצולי שואה רבים, שזכו עד אז ליחס ביקורתי בישראל והואשמו כי הלכו "כצאן לטבח", קיבלו סוף-סוף בימה, ועדויותיהם חשפו את היקף הסבל והרוע שפצעו את נפשם לעד.
בזמן שבישראל הידהדו עדויות הניצולים שהדגימו בעוצמה רבה לאן עלולה להגיע תופעת האנטישמיות, בארגנטינה המשיכה האנטישמיות להיות דבר שבשגרה. רק לשם המחשה, כ-142 מ-313 אירועים אנטישמיים שהתחוללו בעולם בשנת 1967 התרחשו בארגנטינה לבדה.
שירת הברבור של הפשיזם הארגנטיני החלה בשנת 1976, עם עלייתה לשלטון של הרודנות הצבאית האחרונה במדינה. השנים 1976–1983 אופיינו ברדיפת אנשי שמאל ובלכידת עשרות אלפי אנשים שנשלחו למעצר ללא כל האשמה חוקית. במהלך "המלחמה המלוכלכת", כפי שכונתה התקופה, "נעלמו" לפי הערכות שונות פעילי שמאל יהודים רבים, במספרים גדולים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אחד הפעילים המוכרים שהתנגדו לשלטון היה הרב מרשל מאייר, פעיל מרכזי למען זכויות האדם, שפעילותו בתחום זכתה להכרה משלטונות ארגנטינה רק לאחר סיומו של השלטון הצבאי.



2014 | הקהילה היהודית בראשית המאה ה-21

אחד האירועים הטראומטיים שחוותה הקהילה היהודית בארגנטינה התרחש ב-18 ביולי 1994, כאשר טרוריסט לבנוני פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית סמוך לבניין הקהילה היהודית. 85 איש נהרגו ו-330 נפצעו. היה זה אחד משני פיגועים שהתבצעו בארגנטינה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והוא נחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו על אדמת ארגנטינה אי-פעם. בשנת 2015 חזר הפיגוע לכותרות כשאלברטו ניסמן, התובע היהודי שמונה לחקור את הפרשה, נמצא ללא רוח חיים יום לפני עדות חשובה שהיה אמור לתת בבית-המשפט. ההערכה היא כי ממשלת ארגנטינה עדיין מנסה להסתיר פרטים מן האירוע הנורא.
בשנת 2014 חיו בארגנטינה כ-250 אלף יהודים, רובם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ומזרחים (בעיקר מסוריה ומלבנון). חלק הארי של היהודים מתגורר בבואנוס-איירס, בעיקר בשכונת אונסה ((Once, שם אפשר לראות שלטים רבים בעברית, המעידים על מוצאם וזיקתם של תושבי השכונה.
הקהילה היהודית בארגנטינה נחשבת מגוונת ועשירה. עם היהודים הארגנטינים הנודעים נמנים המנצח המחונן דניאל בארנבוים, הפילוסוף החברתי ומייסד "אסכולת פרנקפורט" לוסיו חוזה פליקס ומאמן הכדורגל המצליח חוסה פקרמן.
הקהילה היהודית הארגנטינית מלוכדת מאוד ומפעילה מסגרת מאורגנת של בתי-ספר ומאות בתי-כנסת. הקהילה בבואנוס-איירס נחשבת ציונית במיוחד, ומקצת חבריה אף עלו לארץ בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במדינה ב-2001. בעיר פעילים כמה בתי-ספר יהודיים, ביניהם בית-הספר תלפיות, המיועד לדתיים-לאומיים, בית-ספר של חב"ד ובית-הספר ד"ר הרצל, השייך לקהילת יונה. בעיר פועלים גם ארגונים מקומיים המחזקים את התרבות העברית והיהודית ואת הקשר עם מדינת ישראל.
אחד ממאפייניה הייחודיים של יהדות ארגנטינה הוא יישובי פאר קטנים, מעין מועדוני קנטרי-קלאב סגורים, שחברים בהם יהודים בני המעמד הגבוה. אלה מתארחים בהם בעיקר בסופי-שבוע ומקיימים פעילויות חברתיות ואירועי ספורט שונים. שניים מהמועדונים היוקרתיים הללו הם מועדון הכוח (Hacoaj) וסיסאב (Cissab).

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.