אדוארד רמיני

REMENYI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה קשור במושגים וסמלים מהמורשת היהודית.

רמני היא מילה הונגרית שפירושה "תקוה". כשם משפחה יהודי הוא יכול להיות תרגום של השם העברי תקווה. פירוש הסופית ההונגרית "-י" הוא "מ-", "מוצאו מ-".

אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה רמני כוללים את אנטל רמני (1912-1825), נוסע והסטוריון הונגרי אשר השתתף במהפכה של שנת 1848; ואת כנר והמלחין ההונגרי אדה (אדוארד) רמני (1898-1829).

מישקולץ MISKOLC

עיר במחוז בורשוד (BORSOD), צפון הונגריה.


יהודים התיישבו במקום במחצית השנייה של המאה ה-18, ותפשו מקום מרכזי בחיי המסחר בעיר. ב-1848 הקימו בית-ספר גבוה למסחר.

יהודי מישקולץ עסקו גם בתעשייה, בנקאות ומלאכה, והיו מאוגדים באיגודים מקצועיים משלהם. כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 היו יהודים רבים בעיר בעלי מקצועות חופשיים, ומספר הרופאים היהודים שם היה הגדול בהונגריה.

הקהילה התארגנה ב-1765, כשהוקצה ליהודים שטח לבית עלמין, ב-1767 נוסדה חברה קדישא.

במישקולץ פעלו שני בתי כנסת וכמה בתי תפילה קטנים.

הקהילה הקימה בית חולים, והחזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים. הוקמו בית ספר, ב-1895 למדו בו כ-800 תלמידים, שלוש ישיבות ו"תלמוד תורה". ב-1919 הוקם בית ספר לבנות, ב-1923 בית ספר לבנים וב-1928 נוסד במישקולץ בית מדרש למורות, שבו נלמדה השפה העברית.

ב-1870 התפלגה הקהילה כשמתפללי בית כנסת אחד קיבלו עליהם את תקנות קונגרס יהודי הונגריה (1869), והצטרפו בכך לזרם הנאולוגי (שגרס השתלבות בחברה ההונגרית ותיקון סדרי החיים הדתיים), והאורתודוקסים שהתנגדו לתקנות הקונגרס הקימו קהילה נפרדת. ב-1875 שבו והתאחדו שני הפלגים לקהילה אורתודוקסית אחת.

בשנת 1930 ישבו במישקולץ 10,862 יהודים.


תקופת השואה

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) הורע מצבם של יהודי הונגריה הפרו- גרמנית, עם החלת "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שהיפלו לרעה את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה. במישקולץ איבדו יהודים רבים את מקורות פרנסתם, ואחרים נאלצו לרשום את עסקיהם על-שם שותפיהם הלא-יהודים כדי למנוע הפקעת רכושם בידי השלטונות.

ב-20 ביוני 1942 נלקחו גברים יהודים ממישקולץ, שגילם היה פחות מ-50, לעיר האטוואן (HATVAN) לעבודות כפייה במקום. האחרים (עד גיל 60) גוייסו במסגרת "שרות-עזר" לצבא ההונגרי לשם עבודות ביצורים ושרותים. (גיוס זה כלל יהודים ואזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לצרף לשורות הצבא הלוחם). הם נשלחו לחזית אוקראינה, שם לחמו ההונגרים לצד הגרמנים. רובם ניספו.

באפריל 1944, כמה שבועות אחרי כניסת הצבא הגרמני להונגריה, רוכזו היהודים בגיטו. הגברים שעדיין נותרו במקום נשלחו למחנות עבודה. על-פי רשימות שנתקבלו מבנקים הונגריים עונו יהודים בידי חיילי הז'אנדרמריה ההונגרית, כדי לגלות את מקום חפצי הערך שהיו ברשותם. הורכבה יחידה של רופאים יהודיים מבין יהודי מישקולץ במטרה לסייע בחזית, אך כולם נרצחו בצאתם מהעיר בידי חיילי ס"ס גרמנים.

בימים 15-11 ביוני שולחו רוב תושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ. בעיר נשארו כמה בעלי מלאכה שהועסקו בעבודות עבור הצבא הגרמני. עם התקרב הצבא האדום, נרצחו כולם בידי הגרמנים. במשך שנות המלחמה ניספו במישקולץ וסביבתה 14,000 יהודים.


אחרי המלחמה חזרו למישקולץ כ-400 יהודים שניצלו. אליהם הצטרפו כמה מאות יהודים מכפרי הסביבה. הם שיפצו את בתי הכנסת ושיקמו את חיי הקהילה. רובם עלו אחר כך לישראל.

בשנות השישים למאה ה-20 חיו במישקולץ כ-300 יהודים.

סאן-פרנסיסקו

עיר במדינת קאליפורניה, ארצות הברית.


ברבע השני של המאה ה-19 היה בסאן פרנסיסקו יישוב יהודי קטן. מספר היהודים בעיר גדל בעת בהלת הזהב של שנות 1850-1849. יהודים רבים באו בעקבות הכורים, סובבו במחנות הכורים ומכרו להם מזון, דברי הלבשה וציוד (הצליח מכולם לוי שטראוס, אבי מכנסי הג'ינס המפורסמים). היו יהודים שפנו לגידול עופות וירקות, ובאחד הכפרים בקירבת העיר (פאטאלומה) נמצא יישוב חקלאי יהודי עד היום.

ב-1850 התארגנו בקהילה עדת "שארית ישראל" של יוצאי פולין ואנגליה ועדת "עמנואל" של יוצאי גרמניה, וכל אחת מהן הקימה אגודות ומוסדות משלה. יוליוס אקמאן, רבה הראשון של "עמנואל", פרש מתפקידו בגלל התנגדותו לתנועת הרפורמה והתחיל לפרסם את השבועון היהודי הראשון במערב הרחוק; הוא גם ניהל בית-ספר משלו.

יהודי המקום השתלבו מן ההתחלה בחיי הציבור ובכלכלה בעיר. צאצאי המשפחות המייסדות ממשיכים בניהול העסקים הוותיקים ובמסורת השירות לציבור עד היום הזה. הוא הדין לגבי צאצאי המהגרים ממזרח-אירופה בתחילת המאה; שממשיכים לנהל את המוסדות והארגונים שהקימו אבותיהם.

ב-1969 היו בסאן פרנסיסקו 13 עדות יהודיות מכל הזרמים, ביניהן עדת הספרדים "מגן דוד" ועדת "בני אמונה" של יוצאי גרמניה, שבילו את שנות המלחמה בשאנחאי. בעיר התקיימו מגביות מאוחדות למוסדות מקומיים דוגמת חמשת המרכזים הקהילתיים, מושב-זקנים, בית- חולים, חברת גמילות-חסדים, שירותי משפחה ובטחון הקהילה, ארגונים ארציים וציוניים.

היהודים בולטים בתחומי האמנות, במקצועות החופשיים, בענפי המסחר והבנקאות ובתעשייה הקלה. רבים מכהנים במערכת המשפט והמימשל המקומי. לא מעטים בעיר המקומות הציבוריים והאנדרטות על שמות יהודים מחשובי המקום.

ב-1976 התגוררו בסאן פרנסיסקו, לפי אומדן, 75,000 יהודים בעיר עצמה, ועוד 22,000 בשטח המטרופולין.

בסאן- פרנסיסקו יושב גם קונסול כללי של מדינת ישראל.

בשנת 1997 התגוררו בסאן פרנסיסקו כולה 210,000 יהודים.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.