חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי סאן-פראנסיסקו

סאן-פרנסיסקו

עיר במדינת קאליפורניה, ארצות הברית.


ברבע השני של המאה ה-19 היה בסאן פרנסיסקו יישוב יהודי קטן. מספר היהודים בעיר גדל בעת בהלת הזהב של שנות 1850-1849. יהודים רבים באו בעקבות הכורים, סובבו במחנות הכורים ומכרו להם מזון, דברי הלבשה וציוד (הצליח מכולם לוי שטראוס, אבי מכנסי הג'ינס המפורסמים). היו יהודים שפנו לגידול עופות וירקות, ובאחד הכפרים בקירבת העיר (פאטאלומה) נמצא יישוב חקלאי יהודי עד היום.

ב-1850 התארגנו בקהילה עדת "שארית ישראל" של יוצאי פולין ואנגליה ועדת "עמנואל" של יוצאי גרמניה, וכל אחת מהן הקימה אגודות ומוסדות משלה. יוליוס אקמאן, רבה הראשון של "עמנואל", פרש מתפקידו בגלל התנגדותו לתנועת הרפורמה והתחיל לפרסם את השבועון היהודי הראשון במערב הרחוק; הוא גם ניהל בית-ספר משלו.

יהודי המקום השתלבו מן ההתחלה בחיי הציבור ובכלכלה בעיר. צאצאי המשפחות המייסדות ממשיכים בניהול העסקים הוותיקים ובמסורת השירות לציבור עד היום הזה. הוא הדין לגבי צאצאי המהגרים ממזרח-אירופה בתחילת המאה; שממשיכים לנהל את המוסדות והארגונים שהקימו אבותיהם.

ב-1969 היו בסאן פרנסיסקו 13 עדות יהודיות מכל הזרמים, ביניהן עדת הספרדים "מגן דוד" ועדת "בני אמונה" של יוצאי גרמניה, שבילו את שנות המלחמה בשאנחאי. בעיר התקיימו מגביות מאוחדות למוסדות מקומיים דוגמת חמשת המרכזים הקהילתיים, מושב-זקנים, בית- חולים, חברת גמילות-חסדים, שירותי משפחה ובטחון הקהילה, ארגונים ארציים וציוניים.

היהודים בולטים בתחומי האמנות, במקצועות החופשיים, בענפי המסחר והבנקאות ובתעשייה הקלה. רבים מכהנים במערכת המשפט והמימשל המקומי. לא מעטים בעיר המקומות הציבוריים והאנדרטות על שמות יהודים מחשובי המקום.

ב-1976 התגוררו בסאן פרנסיסקו, לפי אומדן, 75,000 יהודים בעיר עצמה, ועוד 22,000 בשטח המטרופולין.

בסאן- פרנסיסקו יושב גם קונסול כללי של מדינת ישראל.

בשנת 1997 התגוררו בסאן פרנסיסקו כולה 210,000 יהודים.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
169181
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
פסנתרנית. נולדה בסן-פרנציסקו, קליפורניה (ארה"ב), והייתה אחותם של הפסנתרנית חפציבה והכנר יהודי מנוחין. למדה אצל מרסל צ'אמפי (Ciampi) בפריס ואצל קרל פרידברג בניו-יורק. הופיעה לעתים קרובות כסולנית, אך התפרסמה, בעיקר, כנגנית של מוסיקה קאמרית.
מלחין. נולד בסן-פרנציסקו, קליפורניה, ולמד מוסיקה בניו-יורק אצל גולדמרק, וכן בברלין. בשנים 1917-1913 הועסק כעוזר מנצח במטרופוליטן אופרה בניו-יורק ואחר כך יצא לחיות בקרב האינדיאנים בני שבט הפואבלו, כדי לחקור את מורשתם המוסיקלית. בעקבות המחקר, חיבר מספר יצירות המבוססות על נעימות אינדיאניות, וביניהן רביעיית כלי קשת על נושאים אינדיאניים (1924) ומחולות אינדיאניים לתזמורת (1928). בתקופה מאוחרת שילב ביצירותיו אלמנטים מוסיקליים קלאסיים, רומנטיים ומודרניים (למשל, ברביעיית כלי קשת מס' 2, 1933, ובקונצ'רטינו לפסנתר ולתזמורת כלי קשת, 1946). בשלהי חייו חיבר יצירות העל נושאים יהודיים ומיועדות לטקסים בבית הכנסת. נפטר בניו-יורק.
פסנתרנית. נולדה בסן-פרנציסקו, קליפורניה (ארה"ב), והייתה אחותם של הפסנתרנית יאלטה והכנר יהודי מנוחין. למדה בסן-פרנציסקו ואחר כך בפריס אצל מרסל צ'אמפי (Ciampi). הופיעה לראשונה בסן-פרנציסקו ב-1928. ב-1934 הופיעה לראשונה עם אחיה בפריס, וכך עשתה ברסיטלים רבים בשנים הבאות. ב-1938 השתקעה באוסטרליה. נפטרה בלונדון, אנגליה.
Zaentz, Saul (1921-2013), an independent film producer who adapted literary works for the screen and won best-picture Academy Awards for “One Flew Over the Cuckoo’s Nest,” “Amadeus” and “The English Patient”, born in Passaic, New Jersey USA, one of five children of Morris and Goldie Zaentz, Jewish refugees from a shtetl in eastern Poland.

Zaentz ran away from home at 15, sold peanuts at ballgames in St. Louis, made a little money gambling and traveled around the USA, hitchhiking and riding freight trains. He enlisted in the army in World War II and served in Africa, Europe and the Pacific. After the war he studied at Rutgers University, worked on a chicken farm and took a business course in St. Louis. He settled in San Francisco in 1950 and began working for a record distributor. In 1955 he was hired as a salesman by Fantasy Records, a label whose roster included the jazz pianist Dave Brubeck, the poet Allen Ginsberg and the comedian Lenny Bruce. He also managed tours for Duke Ellington, Stan Getz and others.

Zaentz was over 50 when he began making films, after having already made a fortune in the music business from the success of the rock group Creedence Clearwater Revival and the acquisition of a formidable jazz catalog. In a business driven by celebrity stars and box-office profits, he staked his reputation and his money on serious, intelligent films, often based on offbeat prizewinning books or plays, featuring rising stars and relatively untested directors passionate about the collaboration.

His major hits (each a decade apart), “Cuckoo’s Nest” (1975), “Amadeus” (1984) and “The English Patient” (1996), won 22 Oscars for his actors, actresses, directors and other contributors. And on Oscar night in 1997, Zaentz won the Irving G. Thalberg Memorial Award for lifetime achievement and his third best-picture award. It crowned a career and an evening of triumph, with nine Academy Awards conferred on “The English Patient”. Zaentz financed his own pictures when possible to retain creative control, selected his own stars and directors, and shot on location to capture the beauties of an African desert, a ruined Tuscan monastery or the jungles of Central America. Colleagues said he did not interfere with his artists’ work.

Levi Strauss (1829-1902), businessman and founder of company which made blue jeans, born as Löb Strauß in Buttenheim, Germany. His father died of tuberculosis when Strauss was aged sixteen. Two years later, at the age of eighteen, Strauss, his mother and two sisters went to the United States to join his brothers Jonas and Louis, who had begun a wholesale dry goods business in New York City called J. Strauss Brother & Co. Levi went to live in Louisville and sold his brothers' products throughout Kentucky. The family then decided to open a West Coast branch in San Francisco. Levi was chosen to represent the family and he took a steamship for San Francisco, arriving in early March 1853, where he joined his sister's family who already lived there.

Around 1872, Levi received a letter from one of his customers, Jacob Davis, a tailor from Reno, Nevada. In his letter, Davis disclosed the unique way he made pants for his customers, through the use of rivets at points of strain to make them last longer. Davis wanted to patent this new idea, but needed a business partner to get the idea off the ground. Levi was enthusiastic about the idea. The patent was granted to both men on May 20, 1873; the day the blue jean was born.
Levi carried on other business pursuits during his career, as well. He became a charter member and treasurer of the San Francisco Board of Trade in 1877. He was a director of the Nevada Bank, the Liverpool, London and Globe Insurance Company and the San Francisco Gas and Electric Company. In 1875, Levi and two associates purchased the Mission and Pacific Woolen Mills.

He was also one of the city’s greatest philanthropists. Levi was a contributor to the Pacific Hebrew Orphan Asylum and Home, the Eureka Benevolent Society and the Hebrew Board of Relief. In 1897, Levi provided the funds for twenty-eight scholarships at the University of California, Berkeley, all of which are still in place today. He died in San Francisco.

Djerassi, Carl (1923- 2015), a chemist, novelist, and playwright, born in Vienna, Austria. Djerassi spent his childhood in Sofia, Bulgaria. At the age of 14 he moved along with his mother to Vienna. Following the German anexation of Austria in 1938, he returned to Bulgaria, and a year later immigrated to the USA. Djerassi attended the Newark Junior College and then Tarkio college, he then studied chemistry at Kenyon College in Gambier, OH. He started his academic carreer in Mexico City in 1942, then he was professor of chemistry at Wayne State University in Detroit. From 1960 he was professor of Chemistry at Stanford University and then he was president of Syntex Research in Palo Alto, CA.

Djerassi is best known for his contribution to the development of contraceptive pills. Along with Mexican Luis E. Miramontes and Mexican-Hungarian George Rosenkranz, he was one of the inventors in 1951. He continued his scientific work during the 1960s and 1970s.

Djerassi authored four autobiographies, the most recent of which, "In Retrospect", was published in 2014. He wrote a number of plays.
Polack, Joel Samuel (1807-1882), one of the first Jewish settlers of New Zealand, born in London, England, of well-to-do Jewish parents. He was educated privately in England and in Europe.

In his early twenties he left England to embark on a life of globetrotting which brought him to New Zealand in 1831. He had been an artist in Europe, a gold miner in California, a commissariat and ordnance officer in South Africa, and a ship's chandler in Australia. Then in 1831 he sailed from Sydney for New Zealand and spent two unsatisfactory years before going into business at Kororareka, at that time an unruly and turbulent settlement where Maori-Pakeha relations were frequently dangerously strained. At this time he began to be interested in the purchase of land as an investor. He bought about 1,100 acres of land, and paid the relatively high price of £6 10s. an acre for some of it.

Polack did well at Kororareka, mainly because of his uncanny knack of coping amicably with Maoris in all their moods and quickly learned to speak their language. He went into business at Kororareka in flax, timber and brewing. He made journeys along the coastal areas of Northland, Bay of Plenty and East Coast. He also wrote, drew, and fought two duels.

Returning to England in 1837 he advocated British intervention and colonization for New Zealand. While in London, as a member of the Colonial Society, he gave evidence in 1838 before a Select Committee of the House of Lords, stating a case for the colonization of New Zealand. His views were well received. Polack returned to New Zealand after the proclamation of British sovereignty, and settled in Auckland. In 1842 he auctioned some of his New Zealand land and migrated again. His Bay of Islands business suffered with the transfer of the capital to Auckland and from the Northern Wars, when his property and records were burnt. He spent the years 1845–1850 running a business in Auckland before permanently departing for California, USA.

He died in San Francisco on April 17, 1882.
כנר. נולד במיסקולק, הונגריה, ולמד בווינה. היה מעורב בהתקוממות ההונגרית נגד האימפריה האוסטרית ב-1848, ובעקבות מפלתה ברח לארה"ב. לימים, הופיע ברחבי גרמניה בליווי ברהמס. מניחים שהביצועים שלו לנעימות צועניות השפיעו על ברהמס בכתיבת היצירה מחולות הונגריים. בשנים 1859-1854 היה כנר סולן בחצרה של המלכה ויקטוריה באנגליה. ב-1860 זכה בחנינה מטעם שלטונות אוסטריה ונעשה כנר סולן בחצרו של הקיסר. התישב בארה"ב ב-1878. הלחין קונצ'רטו לכינור ושכתב לכינור מוסיקה לפסנתר מאת שופן. נפטר בסן-פרנציסקו, קליפורניה.
כרטיס ביקור המפרסם סרבלים מתוצרת חברת לוי שטראוס ושות'
סן פרנציסקו, ארה"ב, שלהי המאה ה-19.
(סן פרנציסקו, חברת לוי שטראוס ושות')
בית הכנסת "היכל ישראל" קולג' קופר,
סן פרנציסקו, קליפורניה.
גלויה 1910 בקירוב.
(תל אביב, אוסף משפחת גרוס)
בית מלאכה של חברת לוי שטראוס ושות'.
סן פראנסיסקו, ארה"ב סוף המאה ה-19.
(סן פראנסיסקו, לוי שטראוס ושות')
Djerassi, Carl (1923- 2015), a chemist, novelist, and playwright, born in Vienna, Austria. Djerassi spent his childhood in Sofia, Bulgaria. At the age of 14 he moved along with his mother to Vienna. Following the German anexation of Austria in 1938, he returned to Bulgaria, and a year later immigrated to the USA. Djerassi attended the Newark Junior College and then Tarkio college, he then studied chemistry at Kenyon College in Gambier, OH. He started his academic carreer in Mexico City in 1942, then he was professor of chemistry at Wayne State University in Detroit. From 1960 he was professor of Chemistry at Stanford University and then he was president of Syntex Research in Palo Alto, CA.

Djerassi is best known for his contribution to the development of contraceptive pills. Along with Mexican Luis E. Miramontes and Mexican-Hungarian George Rosenkranz, he was one of the inventors in 1951. He continued his scientific work during the 1960s and 1970s.

Djerassi authored four autobiographies, the most recent of which, "In Retrospect", was published in 2014. He wrote a number of plays.

Levi Strauss (1829-1902), businessman and founder of company which made blue jeans, born as Löb Strauß in Buttenheim, Germany. His father died of tuberculosis when Strauss was aged sixteen. Two years later, at the age of eighteen, Strauss, his mother and two sisters went to the United States to join his brothers Jonas and Louis, who had begun a wholesale dry goods business in New York City called J. Strauss Brother & Co. Levi went to live in Louisville and sold his brothers' products throughout Kentucky. The family then decided to open a West Coast branch in San Francisco. Levi was chosen to represent the family and he took a steamship for San Francisco, arriving in early March 1853, where he joined his sister's family who already lived there.

Around 1872, Levi received a letter from one of his customers, Jacob Davis, a tailor from Reno, Nevada. In his letter, Davis disclosed the unique way he made pants for his customers, through the use of rivets at points of strain to make them last longer. Davis wanted to patent this new idea, but needed a business partner to get the idea off the ground. Levi was enthusiastic about the idea. The patent was granted to both men on May 20, 1873; the day the blue jean was born.
Levi carried on other business pursuits during his career, as well. He became a charter member and treasurer of the San Francisco Board of Trade in 1877. He was a director of the Nevada Bank, the Liverpool, London and Globe Insurance Company and the San Francisco Gas and Electric Company. In 1875, Levi and two associates purchased the Mission and Pacific Woolen Mills.

He was also one of the city’s greatest philanthropists. Levi was a contributor to the Pacific Hebrew Orphan Asylum and Home, the Eureka Benevolent Society and the Hebrew Board of Relief. In 1897, Levi provided the funds for twenty-eight scholarships at the University of California, Berkeley, all of which are still in place today. He died in San Francisco.

Bettelheim, Felix Albert (1861-1890), physician, born in Galgoc on the Vag, Hungary (then in Austria-Hungary), son of Rabbi Aaron Siegfried (Albert) Bettelheim, a physician and journalist. Brought to the United States by his parents as a young boy, he graduated from the University of California with honors at the age of seventeen and was awarded his degree in medicine from the San Francisco Medical College in 1880. The same year he was appointed resident physician of the San Quentin State Prison. From 1883 until a year before his death he served as surgeon-general of the Panama Railroad and Canal Company.

Bettelheim discovered a germ which caused certain tropical diseases. The reputation he gained with his discovery enabled him to conduct research at major European clinics in 1889. He contributed to the Lancet in London, England, and was the author of "On Contagious Diseases of Tropical Countries". He was decorated by the United States Government in recognition of his efforts in the building of the first hospital in Panama. Bettelheim died in Baltimore, MD, in 1890
פסנתרנית. נולדה בסן-פרנציסקו, קליפורניה (ארה"ב), והייתה אחותם של הפסנתרנית חפציבה והכנר יהודי מנוחין. למדה אצל מרסל צ'אמפי (Ciampi) בפריס ואצל קרל פרידברג בניו-יורק. הופיעה לעתים קרובות כסולנית, אך התפרסמה, בעיקר, כנגנית של מוסיקה קאמרית.
פסנתרנית. נולדה בסן-פרנציסקו, קליפורניה (ארה"ב), והייתה אחותם של הפסנתרנית יאלטה והכנר יהודי מנוחין. למדה בסן-פרנציסקו ואחר כך בפריס אצל מרסל צ'אמפי (Ciampi). הופיעה לראשונה בסן-פרנציסקו ב-1928. ב-1934 הופיעה לראשונה עם אחיה בפריס, וכך עשתה ברסיטלים רבים בשנים הבאות. ב-1938 השתקעה באוסטרליה. נפטרה בלונדון, אנגליה.
Behr, Scheva Caroline (1826-?1900), pious Jewish mother, born in Dettwiller, Alsace, the great granddaughter of Yissacher Behr of Dettwiller, a leader of the Jewish community who had participated in the 1777 Assembly of Rabbis and Notables of the Jews of Alsace.

In the late 1840s Behr was persuaded to marry a young American, Heymann Ackermnann (1823-1911). Heymann was the four year old son of a livestock dealer, Isaac Ackersmann (c1800-c1880) and his wife Rozie Reizele, when in 1827 his parents decided to leave their home in Germany to seek their fortune in California. California was still under Mexican rule at the time but it was beginning to attract European settlers from the East. The young family chose to live in San Francisco, which was still known as Yerba Buena - It became San Francisco in 1847, shortly before the start of the California Gold Rush. When the family had become well established in America it seems that son Heymann went back to France to find a bride. He became a property agent in San Francisco and the couple became wealthy. It was reported that they owned two beautiful large and well furnished homes. The couple had three children: Samuel (born in 1854), Henri and Seligmann.

In 1867 Behr Caroline returned to France to visit her parents who were living in Strasbourg. Some time after returning to America, probably in the early 1870s, Scheva Caroline determined that she would not be able to bring up her children strictly according to Jewish tradition if she continued to live in America, so she returned to France with the children and settled in Strasbourg. Heymann remained in America alone. Six years before his death, he lost almost everything he owned in the 1905 San Francisco earthquake. His son Salomon was about to travel to San Francisco to look for his father when he learned of his death.

Scheva Caroline, considered by her family as a women of great piety and strength of character, later moved to the holy city of Jerusalem where she died while living in Batei Hungarin in Mea Shearim neighbourhood. Scheva’s aunt Caroline Behr also emigrated to America, settling in New Orleans in 1848. She returned to France to care for a son who had contracted yellow fever in America.
Businessman

Born in Oldenburg, Germany, he was taken to the US while a child. He worked in New York and Savannah, Georgia, and then settled in San Francisco in 1849 initially to mine gold. He turned to business and soon dominated the California flour market, building the Eureka Flour Mills, the largest in the state of California. Known as the Grain King, by 1872 Friedlander controlled almost all exported Californian grain. He financed grain elevators and an irrigation project and was one of the first regents of the University of California and president of the San Francisco Chamber of Commerce.
Rabbi

He was born in Kosten and studied at the University of Berlin. Ordained a Reform rabbi, his first pulpit was in Brandenburg in 1850. Then in 1854 he moved to Albany, New York, where he succeeded Isaac Mayer Wise. From 1860 to his death he was rabbi of the prestigious Emanu-El Congregation in San Francisco. On his arrival the congregation was Orthodox but under his guidance it became Reform.
כנר. נולד במיסקולק, הונגריה, ולמד בווינה. היה מעורב בהתקוממות ההונגרית נגד האימפריה האוסטרית ב-1848, ובעקבות מפלתה ברח לארה"ב. לימים, הופיע ברחבי גרמניה בליווי ברהמס. מניחים שהביצועים שלו לנעימות צועניות השפיעו על ברהמס בכתיבת היצירה מחולות הונגריים. בשנים 1859-1854 היה כנר סולן בחצרה של המלכה ויקטוריה באנגליה. ב-1860 זכה בחנינה מטעם שלטונות אוסטריה ונעשה כנר סולן בחצרו של הקיסר. התישב בארה"ב ב-1878. הלחין קונצ'רטו לכינור ושכתב לכינור מוסיקה לפסנתר מאת שופן. נפטר בסן-פרנציסקו, קליפורניה.
Polack, Joel Samuel (1807-1882), one of the first Jewish settlers of New Zealand, born in London, England, of well-to-do Jewish parents. He was educated privately in England and in Europe.

In his early twenties he left England to embark on a life of globetrotting which brought him to New Zealand in 1831. He had been an artist in Europe, a gold miner in California, a commissariat and ordnance officer in South Africa, and a ship's chandler in Australia. Then in 1831 he sailed from Sydney for New Zealand and spent two unsatisfactory years before going into business at Kororareka, at that time an unruly and turbulent settlement where Maori-Pakeha relations were frequently dangerously strained. At this time he began to be interested in the purchase of land as an investor. He bought about 1,100 acres of land, and paid the relatively high price of £6 10s. an acre for some of it.

Polack did well at Kororareka, mainly because of his uncanny knack of coping amicably with Maoris in all their moods and quickly learned to speak their language. He went into business at Kororareka in flax, timber and brewing. He made journeys along the coastal areas of Northland, Bay of Plenty and East Coast. He also wrote, drew, and fought two duels.

Returning to England in 1837 he advocated British intervention and colonization for New Zealand. While in London, as a member of the Colonial Society, he gave evidence in 1838 before a Select Committee of the House of Lords, stating a case for the colonization of New Zealand. His views were well received. Polack returned to New Zealand after the proclamation of British sovereignty, and settled in Auckland. In 1842 he auctioned some of his New Zealand land and migrated again. His Bay of Islands business suffered with the transfer of the capital to Auckland and from the Northern Wars, when his property and records were burnt. He spent the years 1845–1850 running a business in Auckland before permanently departing for California, USA.

He died in San Francisco on April 17, 1882.
Zaentz, Saul (1921-2013), an independent film producer who adapted literary works for the screen and won best-picture Academy Awards for “One Flew Over the Cuckoo’s Nest,” “Amadeus” and “The English Patient”, born in Passaic, New Jersey USA, one of five children of Morris and Goldie Zaentz, Jewish refugees from a shtetl in eastern Poland.

Zaentz ran away from home at 15, sold peanuts at ballgames in St. Louis, made a little money gambling and traveled around the USA, hitchhiking and riding freight trains. He enlisted in the army in World War II and served in Africa, Europe and the Pacific. After the war he studied at Rutgers University, worked on a chicken farm and took a business course in St. Louis. He settled in San Francisco in 1950 and began working for a record distributor. In 1955 he was hired as a salesman by Fantasy Records, a label whose roster included the jazz pianist Dave Brubeck, the poet Allen Ginsberg and the comedian Lenny Bruce. He also managed tours for Duke Ellington, Stan Getz and others.

Zaentz was over 50 when he began making films, after having already made a fortune in the music business from the success of the rock group Creedence Clearwater Revival and the acquisition of a formidable jazz catalog. In a business driven by celebrity stars and box-office profits, he staked his reputation and his money on serious, intelligent films, often based on offbeat prizewinning books or plays, featuring rising stars and relatively untested directors passionate about the collaboration.

His major hits (each a decade apart), “Cuckoo’s Nest” (1975), “Amadeus” (1984) and “The English Patient” (1996), won 22 Oscars for his actors, actresses, directors and other contributors. And on Oscar night in 1997, Zaentz won the Irving G. Thalberg Memorial Award for lifetime achievement and his third best-picture award. It crowned a career and an evening of triumph, with nine Academy Awards conferred on “The English Patient”. Zaentz financed his own pictures when possible to retain creative control, selected his own stars and directors, and shot on location to capture the beauties of an African desert, a ruined Tuscan monastery or the jungles of Central America. Colleagues said he did not interfere with his artists’ work.
מלחין. נולד בסן-פרנציסקו, קליפורניה, ולמד מוסיקה בניו-יורק אצל גולדמרק, וכן בברלין. בשנים 1917-1913 הועסק כעוזר מנצח במטרופוליטן אופרה בניו-יורק ואחר כך יצא לחיות בקרב האינדיאנים בני שבט הפואבלו, כדי לחקור את מורשתם המוסיקלית. בעקבות המחקר, חיבר מספר יצירות המבוססות על נעימות אינדיאניות, וביניהן רביעיית כלי קשת על נושאים אינדיאניים (1924) ומחולות אינדיאניים לתזמורת (1928). בתקופה מאוחרת שילב ביצירותיו אלמנטים מוסיקליים קלאסיים, רומנטיים ומודרניים (למשל, ברביעיית כלי קשת מס' 2, 1933, ובקונצ'רטינו לפסנתר ולתזמורת כלי קשת, 1946). בשלהי חייו חיבר יצירות העל נושאים יהודיים ומיועדות לטקסים בבית הכנסת. נפטר בניו-יורק.

Janet Louise Yellen (b. 1946), economist, born in Brooklyn, NY, USA, the daughter of Julius Yellen and Anna Ruth nee Blumenthal. She was educated at Pembroke College (now Brown University) in Providence, RI, graduating summa cum laude in 1967, then she earned a Ph.D. in economics at Yale University in 1971. She was assistant professor of economics at Harvard University for five years. During 1977-1978 she served as an economist for the board of governors of the Federal Reserve. Her teaching career continued at the London School of Economics during 1978-1980, and at the Haas School of Business of University of California at Berkeley from 1980 through 2006.

Yellen was a member of the Federal Reserve Board of Governors (1994-1997). She served as Chair of President Bill Clinton's Council of Economic Advisers from 1997 to 1999. Yellen served as president and CEO of the Federal Reserve Bank of San Francisco, then vice-chair of the Federal Reserve Board (2010-2014), and finally as the Chair of the Federal Reserve Board (2014-2018), the first woman to hold this position.

In 2014, Forbes named Yellen as the second most powerful woman in the world, while being the highest American on the list, and in 2015 Bloomberg Markets Yellen was ranked first on the list of 50 most influential economists and policymakers.  She is author (with Alan Blinder) of The Fabulous Decade: Macroeconomics Lessons from the 1990s (2001).

Yellen is married to George Akerlof, the 2001 winner of Nobel Prize in Economic Science.

סאקראמנטו SACRAMENTO

בירת קליפורניה, כ- 150 ק"מ מצפון מזרח לסאן פראנסיסקו, ארצות הברית.


ההתיישבות היהודית בעיר החלה ב-1849, עם בואם של סוחרים שסיפקו מצרכים בתקופת הבהלה לזהב. כמה בתי-עלמין יהודיים של ספקים מוקדמים אלה מצויים במרחב סאקראמנטו. יהודים יוצאי גרמניה ויוצאי פולין ייסדו ב-1841 את הקהילה האורתודוקסית "בני-ישראל", ובנו את בית הכנסת הראשון בקליפורניה. "בני-ישראל" היתה לקהילה רפורמית בשנת 1895. ב-1912 ארגנו יהודים דתיים ממזרח אירופה את קהילת "דת משה" והיא היתה לקהילה קונסרבטיבית בשנת 1947.

ב-1890 גרו בסאקראמנטו 85 משפחות יהודיות ומספרן גדל ל-150 משפחות בשנת 1916. במאה ה-20 נמשך גידול האוכלוסיה היהודית בסאקראמנטו והגיע לכ-2,500 נפש בשנת 1960 וקרוב ל-5,000 ב-1970. במחצית השניה של המאה ה-20 התארגנו בסאקראמנטו קהילות נוספות: האגודה היהודית על שם דייויס DAVIS (רפורמית) ב-1960, "בית שלום" (רפורמית) ב-1973, המרכז התורני "כנסת ישראל" (אורתודוקסי) ב-1983, וקהילת SUNRISE "השחר" הרפורמית ב-1983.

הפדרציה היהודית של סאקראמנטו, שנוסדה ב-1948, , משמשת כארגון מרכזי להתרמות, לתיכנון ולתקצוב מוסדות הקהילה. הפדרציה מפקחת על מרכז קהילתי יהודי פעיל, הכולל בית-ספר יום "שלום", שרותי משפחה יהודיים ומשרד לחינוך יהודי. וכן על ועד ליחסי ציבור של "מוסד הילל" באוניברסיטה של קליפורניה על שם דייויס הקרובה לעיר, ובאוניברסיטה הממלכתית של קליפורניה בסאקראמנטו. הקהילה גם מנהלת מרכז המגורים לתושבים קשישים על שם אלברט איינשטיין (EINSTEIN).

יהודי סאקראמנטו מעורים בחיי הקהילה ומועסקים בכל הדרגים של ממשל מדינת קליפורניה. יהודים רבים עוסקים במקצועות הרפואה והמשפט ובפיתוח נכסי-דלא-נידיי וגם בחיי התרבות והאמנות של העיר סאקראמנטו.

בשנת 1987 חיו בסאקראמנטו קרוב ל-15,000 יהודים.

United States of America (USA)

A country in North America

Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world. 

Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis. 

American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:

New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000

States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):

New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3

אוקלאנד


עיר בקליפורניה, ארצות הברית.


מוסד יהודי ראשון במקום הוקם ב-1862 וב-1875 התארגנה עדה דתית (כיום "היכל סיני"). אותה שנה נפתחה באוקלאנד לשכת "בני-ברית" ואחריה אגודות שונות לענייני חברה ותרבות. ב-1880 מנה היישוב 295 נפש. לקהילת אוקלאנד על כל גווניה - אורתודוכסיים, רפורמיים וקונסרבאטיביים - 3 בתי-כנסת בעיר ו-11 בפרברים; לכל עדה בית-ספר משלה, וועד החינוך הכללי מתאם את הפעולה ביניהם. בולט חלקם של יהודי המקום במקצועות החופשיים ובמסחר. בקריית האוניברסיטה של קאליפורניה בברקליי, מצפון לעיר, פועל מוסד הלל ורבים בסגל ההוראה הם יהודים. מוזיאון ע"ש יהודה לייב נפתח בקריה ב-1961.

בשנת 1967 חיו באוקלאנד רבתי 22,000 יהודים.

שיקגו Chicago

עיר במדינת אילינוי, ארצות הברית. קיבלה מעמד של עיר בשנת 1837. אוכלוסייתה מנתה אז כ- 5,000 תושבים.

בשנים 1840-1844 התיישבו בשיקגו כעשרים יהודים, רובם מהגרים גרמנים מבוואריה. ב- 3 באוקטובר 1846, ייסדו 15 יהודים הקהילה היהודית הראשונה בעיר, קהילת "אנשי מערב" (KAM). הם נהגו לפי מנהג אשכנז, והתפללו בחדר מעל לחנות בגדים. עד אמצע המאה ה- 19 נוסדו עשרה מוסדות קהילתיים נוספים, שפעלו עד למלחמת העולם השנייה. ב- 1861 נוסדה הקהילה הרפורמית "סיני". באותה תקופה החלו להגיע לשיקגו יהודים ממזרח אירופה, רוסים וליטאים דוברי יידיש, רוכלים ברובם. בסתיו 1862 יסדו היהודים ממזרח אירופה את קהילת "בני יעקב", ושנה לאחר מכן את קהילת "בית המדרש הגדול". שתי הקהילות התאחדו בשנת 1867 תחת השם "בית המדרש ובני יעקב".

כאשר פרצו קרבות מלחמת האזרחים האמריקנית, כבר הייתה הקהילה גדולה למדי, והעמידה פלוגה שלמה בת כ- 100 מתנדבים, שהצטרפה לגדוד ה- 82 של מתנדבי אילינוי. בשנת 1871 פרצה בעיר שריפה גדולה, שפגעה בשכונת היהודים הבווארים, וב- 1874 פגעה שריפה נוספת באזורם של היהודים במזרח אירופאים. במהירה התאוששה הקהילה מהדלקות הקשות. שכונתם של היהודים ממזרח אירופה נקראה "גטו", ואילו זו של הבווארים - "גטו הזהב".

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 החלו היהודים מבוואריה לחדור למקצועות הרפואה והמשפט. חלקם השתלבו גם בתחום הבנקאות, ואפילו יסדו בנקים יהודיים. היהודים שהגיעו בשנות ה- 80 מרוסיה ומליטא, העדיפו את תחום התעשייה והעסקים הקטנים. רבים מהם (כ- 4,000 עד שנת 1900), נכנסו לתעשיית הטבק, ובעיקר לענף הסחר בסיגרים.

בשנות ה- 80, סדנאות-היזע הרבות לייצור בגדים, בהן שררו תנאי סניטציה גרועים ושעות עבודה ארוכות, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה של התנועה הסוציאליסטית יהודית ושל האיגוד המקצועי היהודי. איגוד יצרני הבגדים בשיקגו, שהיה יהודי ברובו, היה הראשון שהרים קול מחאה נגד העסקת ילדים, שנמשכה למרות חוק חינוך חובה. האיגוד הצליח להשיג העסקת ילדים מעל לגיל 14 בלבד. ב- 1911 ארגן האיגוד שביתה גדולה, שבעקבותיה הושג הסכם קיבוצי בענף ההלבשה. השביתה הניחה את היסודות לאיגוד חדש, שהאריך ימים, בשם איחוד פועלי ההלבשה של אמריקה (Amalgamated Clothing Workers of America). ב- 1888 נוסדה בשיקגו קרן סיוע ליהודים בתחום החקלאות, שמטרתה הייתה ליצור חלופה לסדנאות היזע.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בשיקגו כ- 10,000 יהודים, שהיוו 2 אחוזים מאוכלוסיית העיר. עד לשנות ה- 20 של המאה ה- 20 גדל מספרם ל- 225,000, 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

משנות ה- 30 עד שנות ה- 50 של המאה ה- 20, עברו היהודים לגור בצפון העיר ובפרבריה הצפוניים. בשנת 1969 חיו הקהילות היהודיות העיקריות בשכונות ווסט רוג'רס פארק וסקוקי, כ- 50,000 יהודים בכל אחת, שהיוו כ- 70 אחוזים מאוכלוסיית האזור. התפתחותן של קהילות חדשות אלה, על מוסדות החינוך, הדת, החינוך והחברה שלהן, הייתה תוצאה של מאמץ מודע לשמר אחדות וזהות יהודית. מנהיגי הקהילה אחזו בהשקפה שקורטוב חינוך יהודי, ומעט בידול מרצון מהסביבה, יבלמו את תהליך ההתבוללות.

שנות ה- 60

בשנת 1961 פעלו בשיקגו 43 בתי כנסת אורתודוכסיים, 25 בתי כנסת קונסרבטיביים, 16 רפורמיים, וחמישה מסורתיים. מועצת רבני שיקגו, שנתמכה על ידי הפדרציה היהודית וקרן הרווחה היהודית (The Jewish Welfare Fund) , מימנו גם תכניות וטלוויזיה יהודיות. הייתה גם ועידת רבנים, שסיפקה שירותי רבנות לבתי חולים ולבתי כלא. בשנות ה- 60 היו בעיר גם שלושה מקוואות, ושני בתי דין, האחד אורתודוכסי והשני קונסרבטיבי. בתי הדין עסקו בעיקר בגיטין ובגיור. ב- 1969 הוערך כי כ- 15 אחוזים מהיהודים בשיקגו נולדו מחוצה לה. לשונם של כ- 5 אחוזים מהם הייתה יידיש. 3-5 אחוזים היו שומרי שבת. בעיר שיקגו הלכו לבית-כנסת באופן קבוע כ- 50 אחוזים מהיהודים, ובפרברים - כ- 60 אחוזים.

ב- 1968 התאחדו הפדרציה היהודית, קרן הרווחה היהודית וה United Jewish Appeal, לארגון יהודי אחד בשם The Jewish United Fund of Metropolitan Chicago. הארגון עסק בסיוע בארצות הברית ומחוצה לה, וכן בתמיכה במוסדות קהילתיים רבים, ביניהם שירות קהילתי למשפחה, מרכזים להתפתחות הילד, מעונות יום, מרכזים רפואיים, ועוד. ב- 1881 נוסדו בשיקגו שני בתי חולים יהודיים, וב- 1918 נוסד בית החולים "מאונט סיני" (קודם "מיימונידס"). יהודים רבים איישו משרות ממשלתיות גבוהות, הן ברמה העירונית והן ברמה הלאומית, ביניהם ארתור גולדברג, שופט בית דין עליון ושגריר ארצות הברית באו"ם. היהודים השתלבו לחלוטין בחיי העיר, ולראייה, בשנת 1970 עמדו יהודים בראש שלושה מוסדות מרכזיים להשכלה גבוהה בשיקגו.

חיי תרבות

בשנים 1877-1950 פורסמה בשיקגו ביבליוגרפיה של פרסומים בעברית וביידיש, המונה 492 כותרים. העיתונות ביידיש פרחה בעיר, יותר מן העיתונות העברית. תחילתה של העיתונות העברית בשיקגו בשנת 1877, עם המוסף השבועי "היכל העברייה" (1877-1879), של העיתון Israelitishe Press . משנת 1889 יצא לאור גם ירחון בשם "קרן אור". ב- 1897 הופיע השבועון "הפיסגה", וב- 1899 תפס את מקומו "התחייה". כתב-העת היהודי הראשון בשיקגו היה השבועון Occident (1873-1895). גם כיום מתפרסמים בשיקגו עיתונים וכתבי עת יהודיים רבים.

הקהילה היהודית בשיקגו רבתי כיום

ב- 1999 האוכלוסייה היהודית בשיקגו רבתי, (כולל מחוזות קוק , דופייג', וחלק ממחוז לייק) מנתה כ- 261,000 נפש, והייתה הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בארצות הברית. ליהודים יש מוסדות וארגונים רבים, העוסקים בכל תחומי החיים, כגון תמיכה קהילתית ומשפחתית, טיפול בקשישים, צרכי דת, בריאות, פעילות תרבותית, חינוך, התנדבות וצדקה, ועוד. קהילת שיקגו מעורבת מאד בחיי יהדות ארצות הברית, והשפעתה מורגשת בכל העולם היהודי, כולל בישראל.

ב- 25 השנים האחרונות התיישבו בשיקגו כ- 30,000 מהגרים מברית המועצות לשעבר. רבים קיבלו סיוע מהפדרציה היהודית על מנת שיוכלו להתחיל חיים חדשים בשיקגו.

חינוך

מטרותיה העיקריות של הפדרציה היהודית הן חיזוק הזהות היהודית, הבטחת המשכיותה, ושימור המורשת היהודית העשירה. יותר מ- 20 אחוזים מכספי הפדרציה מוקצבים לחינוך, והיא אחד הגופים החשובים בשימור החיים היהודיים בדורנו ובדורות הבאים.

בשיקגו מוסדות חינוך יהודיים רבים ומגוונים, ביניהם בתי ספר רגילים, "סאנדיי סקולס" ומוסדות לא פורמליים, המקיימים שיעורים ותכניות חינוכיות לילדים בכל הגילים, לנוער, לצעירים ולמשפחות. המשותף לכל המוסדות הוא הרצון לקדם ולשמר ערכים ומורשת יהודיים, לעורר יצירתיות חדשה, ולשמר את הזהות היהודית, ובו בזמן להכין את הדור הצעיר לאתגרים של חיים בחברה דינמית ומשתנה. זאת באמצעות תכניות לימוד מגוונות, מערכת מעונות יום, מערכת חינוך תיכוני, מחנות קיץ ועוד. בשיקגו מתפרסמים גם כתבי עת יהודיים רבים, בדפוס ובאינטרנט, וכן מגזינים ברדיו ובטלוויזיה.*

חיי הדת

בשיקגו בתי כנסת, מוסדות וארגונים דתיים רבים ומגוונים, מכל התנועות והזרמים. הפדרציה היהודית של שיקגו וכן הקהילות היהודיות בעיר אחראים לנושאים כגון מזון כשר, מקוואות, קבורה, טקסי בר ובת מצווה ועוד. על ענייני הקהילה האורתודוכסית אחראית מועצת הרבנים, ואילו ארגון בשם איחוד הקהילות היהודיות באמריקה (UAHC) אמון על הקהילות הרפורמיות. בשיקגו פועל גם ארגון שלבתי הכנסת הקונסרבטיביים (USCJ) שאחראי לפעילויות הדתיות, החינוכיות והחברתיות של הקהילות הקונסרבטיביות.

בתי כנסת

נציין אך אחדים מבתי הכנסת הרבים בעיר: אחד מאבני הדרך בתולדות יהודי שיקגו הוא בית הכנסת הקונסרבטיבי "אנשי אמת" הוותיק מאד, הנמצא בשכונת "לייקוויו". קהילות קונסרבטיביות נוספות: קהילת "הר ציון" בריוור פורסט, "עם חי" בהופמן אסטייטס, "רודפי צדק" ו"בני אמונה" בסקוקי.

בתי כנסת רפורמיים: "מנורה", "עמנואל", ו"אור חדש", "בית ישראל" בסקוקי, "בני יהושע בית אלוהים" בגלנוויו, ו"בני יהודה בית שלום" בהומווד, הם רק אחדים מ- 20 הקהילות הרפורמיות בעיר.

בתי כנסת אורתודוכסים: "עדת ישורון אנשי כנסת ישראל" ו"אנשי שלום בני ישראל" בשיקגו, ו"אור תורה" בסקוקי.

קהילות רקונסטרוקציוניסטיות: "עזרא הבונים" (Ezra Habonim: Niles Township Jewish Reconstructionist Congregation) בסקוקי, "הקהילה הרקונסטרוקציוניסטית" באוונסטון, קהילת "בית שלום" בנאפרוויל, וקהילת "שיר קדוש" בנורת'ברוק.

קשרים עם ישראל

במסגרת התכנית שותפות 2000 (Partnership 2000) שמטרתה לכונן ולפתח קשרים קרובים בין קהילות יהודיות בתפוצות לבין יישובים בישראל, הפדרציה היהודית והקרן היהודית בשיקגו קשרו יחסים עם יישובי חבל לכיש בנגב, ומסייעים להם בפיתוח ובקשרים בין קהילות.

בנובמבר 2000 אירחה הפדרציה היהודית של שיקגו את הכינוס הכללי (GA) השנתי של איחוד הקהילות היהודיות. בכינוס השתתפו 5,000 נציגים מארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה, ישראל ואירופה.


*לפירוט מוסדות החינוך והתרבות השונים, אנא פנו לאתר האינטרנט שלנו bh.org.il .

לוס אנג'לס

עיר בקאליפורניה, ארצות-הברית


ב-1840 מנתה לוס אנג'לס 1,100 תושבים וראשון היהודים בה, יעקב פראנקפורט, הגיע עם קבוצת מהגרים מן המערב התיכון שנה לאחר- מכן. עם סיפוח קאליפורניה לארצות-הברית ב- 1850 וגילוי הזהב בא נחשול של יהודים ממדינות החוף המזרחי וממערב-אירופה; רובם לא עסקו בחיפוש זהב אלא פתחו חנויות קטנות בערים ובמחנות מסביב למכרות בצפון- קאליפורניה.

לוס אנג'לס שימשה כמרכז מסחרי לאיזור כולו. היישוב היהודי גדל במהירות; הגיעו מהגרים חדשים שניהלו בחלקם מסחר בעגלות ובקרונות עם הספרדים בעלי החוות המשגשגות. תפילה ראשונה בציבור נערכה כנראה בימים הנוראים תרי"ב (1851). עם בואו של יוסף ניימארק כעבור שלוש שנים נמצא דואג לחיי הדת במקום וב-1873 נחנך בית-כנסת ראשון. יהודי המקום הירבו לעסוק גם בענייני ציבור, הקימו אגודה לגמילות- חסדים, השתתפו בייסוד סניף "הבונים החופשיים" ותפשו משרות ציבוריות; ביוזמתם הוקמה לשכת המסחר הראשונה בעיר.

העסקים היהודיים היו מן הגדולים בעיר. ב-1865 נכנס י.וו. הלמן לעסקי בנקאות ולקראת סוף המאה נעשה עם הנרי האנטינגטון מאדירי-ההון בדרום-קאליפורניה. ב-1861 נוסד בית-הכנסת "בית אל" של יוצאי- פולין שהתמזג עד מהרה עם עדת "בני-ברית" של יוצאי-גרמניה אשר הזמינה רב חרדי מסאן פרנסיסקו שיעמוד בראשה. באמצע שנות ה-80 עברה "בני-ברית" לזרם הרפורמי.

עם השלמת מסילת-הברזל הטראנס- יבשתית בשנות השמונים גדלה אוכלוסית העיר פי חמישה תוך שנים ספורות. חל שינוי גם בצביון החברתי בעיר ויהודים התחילו להקים אגודות ומועדונים משלהם; ב"ספר הכחול" - המדריך לחברה הגבוהה - ירד בהדרגה מספר השמות היהודיים.

בתחילת המאה העשרים התחילו להגיע ללוס אנג'לס יהודים רבים מיוצאי מזרח-אירופה, חלקם בסיוע לשכה מיוחדת לפיזור האוכלוסיה היהודית שפעלה בניו-יורק.

ב-1900 ישבו בלוס אנג'לס 2,500 יהודים, כעבור עשרים שנה 40,000 וב-1930 70,000 מתוך 1,200,000 תושבים.

הגידול המהיר באוכלוסייה היהודית, ביניהם רבים שיצאו למערב מטעמי בריאות, חייב הקמת בתי-חולים ובתי-הבראה, בפרט לחולי שחפת. כמו-כן נוסדו מושב-זקנים ובית- יתומים. ב-1912 נוסדה הפדראציה של ארגוני-הצדקה, לצורך איחוד המגביות השונות.

במלחמת-העולם הראשונה עבר הדגש מצרכים מקומיים לתמיכה בקיבוצים יהודיים מעבר לים, ובשנות השלושים התגייסה הקהילה למאבק נגד גילוי האנטישמיות.

בחיי הדת בלטו בציבור היהודי בלוס אנג'לס, עד מלחמת-העולם השנייה, שני רבנים ושני בתי-כנסת: "היכל ווילשייר" המפואר (מ-1860), הרפורמי למהדרין, העיד על עושרם של בני העדה, ביניהם אישים מעולם הקולנוע; התפילה השקטה, גלימת הרב, המקהלה המעורבת, מרכזיותה של הדרשה, העדר חגיגות בר-מצוה - הכל על טהרת הרפורמה הקלאסית. בהנהגת רבה אדגאר פ. מאגנין גדלה מ-300 ל-2,000 חבר ונחשבה לקהילה הרפורמית הגדולה ביותר בארצות-הברית. השנייה היא עדת "סיני" הקונסרבאטיבית שעלתה לגדולה בזכותו של ד"ר יעקב כהן, תלמיד-חכם והוגה-דעות ליבראלי.

בסוף מלחמת-העולם השנייה התגוררו בלוס אנג'לס רבתי 150,000 יהודים, וכעבור שלוש שנים, ב-1948, כבר היו בה רבע מיליון יהודים - גידול בשיעור אלפיים איש לחודש; זאת הייתה נדידת יהודים מערבה מן הגדולות בתולדותינו. קרוב ל-%38 מיהודי לוס אנג'לס ב-1951 היו יוצאי שיקאגו והסביבה. ב-1965 כבר הגיע מספר היהודים בעיר לחצי מיליון - אחד המרכזים היהודיים הגדולים בעולם.

הגידול העצום גרר ריבוי עדות, בתי-כנסת וכלי-קודש למיניהם. תוך שנים מועטות גדל מספר בתי-הכנסת בעיר ל-150 שבהם היו הגדולים חמישה רפורמיים, חמישה קונסרבאטיביים ושניים אורתודוכסיים. שלושת הזרמים הקימו מוסדות גבוהים ללימודי היהדות: "היברו יוניון קולג'" הרפורמי פתח סניף בלוס אנג'לס עם מכינה לרבנים, ובתי-ספר להכשרת חזנים ומורים לבתי-ספר של יום א'; בית-המדרש (הקונסרבאטיבי) לרבנים הקים אוניברסיטה יהודית ולידה בית-מדרש למורים, בית-ספר לאמנות ותכנית נרחבת למבוגרים; "ישיבה"-אוניברסיטה האורתודוכסית הפעילה סניף המתמחה בהכשרת מורים ובלימוד תורה בקהל הרחב. מכון בראנדייס הקים מחנה לנוער בקירבת העיר.

הוועד לחינוך יהודי פעל רבות בהקמת מוסדות ומרכזים למיניהם בתחום המטרופוליטאני. התיכון העברי מנה ב-1968 500 תלמיד. תעשיית הסרטים התחילה לנוע מניו- יורק ללוס אנג'לס ערב מלחמת-העולם הראשונה; מרכוס לב, אדולף צוקור, ויליאם פוקס, קארל למלה, לואיס זלצניק, שמואל גולדפיש (לימים גולדווין) ולואיס ב. מאיר נטשו את עסקי ההלבשה ובאו לייצר סרטים בהוליווד. ב-1925 כבר הייתה הוליווד לשם דבר בעולם כולו. הוא הדין טלוויזיה, בשנות החמישים. אולם העיסוק העיקרי של יהודי המקום לא היה בענף הבידור אלא בבנייה ובמימון.

יהודים מיוצגים גם בעולם המחקר, בתעשייה האלקטרונית והאווירית ובמוסדות החינוך המרובים בדרום-קאליפורניה. ב-1930 נמצא באוניברסיטת קאליפורניה שבלוס אנג'לס פרופסור יהודי אחד, כעבור 30 שנה מנה הסגל האקדמי יותר מ-400 יהודים.

כבשאר מקומות בארצות-הברית בולטים יהודים ברפואה ובמערכת המשפט ובחשבונאות ותופסים מקום נכבד בענף הרהיטים, המזון, הציוד הספורטיבי ובמסחר הקמעוני לסוגיו. בשנות ה-60 המאוחרות נמשכת תזוזת האוכלוסיה היהודית מערבה, לשכונות החדישות של לוס אנג'לס המשתרעת למרחקים.

ב-1976 התגוררו בשטח המטרופוליטאני של לוס אנג'לס, לפי האומדן, 455,000 יהודים, הריכוז השני בגדלו בארצות-הברית אחרי ניו-יורק.

בשנת 1997 ישבו בלוס אנג'לס רבתי 585,000 יהודים.

סאן חוזה

עיר בקאליפורניה, מדרום לסאן פראנסיסקו, ארצות- הברית.


הקהילה נוסדה ב-1861 על-ידי מניין יהודים וכעבור 20 שנה מנתה 265 איש. עד 1953 פעל במקום בית-כנסת אחד "ביקור חולים" (שינה את שמו ל"היכל עמנואל"). התפילה בציבור הייתה רפורמית אבל בימים-נוראים נערכה גם תפילה בנוסח המסורתי, למען האורתודוקסים שבקהילה. ב-1970 נוספו בית-כנסת רפורמי ("בית שלום") ובית כנסת מסורתי - "עם אחד".

ב-1976 התגוררו בסאן חוזה, לפי אומדן, 10,000 יהודים.

בעיר בתי-כנסת של שלושת הזרמים של יהודי אמריקה, וכל אחד מהם מקיים לימודי דת. בקולג'ים המקומיים רב מספר המורים היהודים, כך גם במפעלי המדע וההנדסה, שקלטו מאז 1950 עובדי-מחקר יהודים ברמה גבוהה.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.