חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קרסו, עמנואל

Carasso, Emanuel (1862-1934), lawyer and statesman born in Salonika, Greece (than part of the Ottoman Empire). Carasso taught criminal law at the University of Salonika. He was one of the first non-Moslems members of the Ottoman Freedom Society which became part of the Committee of Union and Progress. As such he joined the Young Turks movement and in 1908 was elected one of the six deputies who represented the city of Salonika in the Ottoman parliament. When asked to become a member of the government he refused. He was one of the three members of the parliamentary committee which informed Sultan Abdul Hamid II, the last Ottoman sultan to rule with absolute power, of his deposition in 1909. In 1910 he was invited to direct the ministry of Commerce and Public Affairs, but once again he declined. He was a member of the committee which negotiated the peace treaty between Italy and Turkey after the 1912 war and was also closely involved in the negotiations which were designed to internationalize Salonika. In recognition of his services he was awarded a concession to export Turkish goods to Germany.

Carasso was one of the founders of the Macedonian Risorta Masonic Lodge in Thessaloniki. Later he became president of the Lodge. The Masonic Lodges and other secret societies became the meeting places for sympathizers of the Young Turk movement. He worked for the coordination of the activities of Jewish organizations in Turkey. Strenuously opposing Zionist settlement in Ottoman Palestine, he believed that Jews should be Turks first and Jews only second.

After Kemal Ataturk came to power in 1923, Carasso lost influence. He went to live in Italy an died in Trieste in 1934. He was buried in the Jewish cemetery in Arnvutkoy, Istanbul. His nephew Isaac Carasso was the founder of the Danone food group.
תאריך לידה:
1862
תאריך פטירה:
1934
מקום לידה:
שאלוניקי
מקום פטירה:
טרייסט
סוג אישיות:
מדינאים
,
משפטנים
מספר פריט:
254539
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
CARASSO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה קרסו יכול להיות קשור בשמה של העיירה קארסו ליד לוקרנו, שוויץ, או של העיירה קרסו מזרחית מהעיר איסטנבול, טורקיה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קרסו כוללים במאה ה-19 את סוחר והנוסע דויד קרסו; ואת הפוליטיקאי והעו"ד עמנואל קרסו (1943-1863) אשר נולד ביוון וחי בטורקיה.

טרייסט Trieste

עיר-נמל בצפון איטליה.


יהודים חיו במקום כנראה לפני סוף המאה ה-11, אולם מתועדים רק מן המאה ה-14. כאשר סופחה טרייסט לאוסטריה ב-1382, התיישבו בטרייסט יהודים מגרמניה. ב-1583 נעשה נסיון לגרש את היהודים מהעיר, אך היהודים נותרו שם והקימו מסגרת קהילתית. בסוף המאה ה- 17 סירבה הקהילה להקמת גיטו בעיר, אך כעבור כמה שנים בכל זאת נאלצו לחיות בגיטו. באמצע המאה ה- 18 שוב התחילו יהודים בטרייסט לחיות מחוץ לגיטו.

כתב-הסובלנות של הקיסר יוזף ה-2 (1782) הניח את היסוד לשיפור המצב ושערי הגיטו נפתחו שלוש שנים לאחר-מכן.

יהודי המקום תמכו במהפכה הצרפתית ובתנועת הריסורג'ימנטו שהביאה לסיפוחה של העיר לאיטליה (1919). במאה ה-18 גדלה הקהילה ממאה איש לערך ב-1735 ל-670 ב-1788. בית- הכנסת הגדול נחנך ב-1912.

בין יהודי המקום היו המשוררת רחל מורפורגו, המחבר חיים קאסטיליוני, הרב הירש פרץ חיות והסופר איטאלו סוובו; בטרייסט נולד שמואל דוד לוצאטו (שד"ל).

בשנים 1915-1862 הופיע בעיר העיתון "איל קוריירה איזראליטיקו" ויצאו לאור ספרים עבריים חשובים.

ב-1938 מנתה האוכלוסייה היהודית בטרייסט כ-6,000 נפש; אותה שנה הונהגו באיטליה הפאשיסטית חוקי הגזע.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובראשית 1940 היו התקפות על יהודים. ב- 1943 נשארו בעיר כ-2,300 יהודים ולקראת סוף המלחמה הקימו הגרמנים בסאבה, בקירבת העיר, את מחנה-הריכוז היחיד באיטליה. המרות הדת בקרב יהודי העיר היו אז שכיחות יותר מכל קהילה אחרת באיטליה.

ריטה רוזאני, בת המקום, לחמה בין הפארטיזאנים.

אחרי המלחמה נמצאו בטרייסט כ-1500 יהודים וב- 1965 ירד המספר ל-1,052.

ב-1969 התגוררו בטרייסט 1,000 יהודים, היה במקום בית-כנסת, "מניין" אשכנזי, בית-ספר ומושב-זקנים.

איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.

שאלוניקי - סאלוניקי

ביוונית: Θεσσαλονίκη

עיר-נמל ביוון.


את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. עם הקמת הקיסרות הביזאנטית (395 לספירה) נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי הקנאי לאורך כל התקופה עד הפלתו בידי הטורקים בשנת 1430.

היהודים היו סוחרים ברובם, בעיקר בענף המשי. מהתקופה הביזאנטית נשתמרו עד תחילת המאה העשרים שני בתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר, "עץ החיים" ו"עץ דעת".

יהודים מהונגריה השתקעו בעיר עוד בשנות ה-70 של המאה ה-14. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו מהגרים מבאוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הרומאניוטית הקיימת. הקהילה שמרה על ייחודה, עד שנתפזרה בתחילת המאה ה-20.

בשנת 1493 הגיעו לסאלוניק יהודים ממגורשי ספרד וב- 1536 הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגאל. יהודים אלה הקימו בתי-כנסת משלהם ("קהל קדוש") על שמות מקום מוצאם (למשל, סיציליה, קאלאבריה, מאיורקה, ליסבון). בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.

כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולאנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי יתרון רב במסחר הבין-לאומי. יהודים הצטיינו גם באריגת דברי משי, בצביעת צמר ובייצור תכשיטים; גם במכרות הזהב והכסף בסביבה עבדו יהודים רבים. היו אז בסלוניקי כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על-ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי-מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. העיר נעשתה מקום תורה וקבלה, והיו בה חכמים דוגמת ר' שלמה הלוי אלקבץ בעל "לכה דודי", יצחק אדרבי בעל "דברי ריבות" ו"דברי שלום", משה אלמושנינו ובעל השו"ת שמואל די מדינה (הרשד"ם). מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית-מדרש לפיוטים ולזמרה ובית-אולפנה למדעים, שבו לימד הרופא אמאטוס לוזיטאנוס בסוף שנות החמישים של המאה ה- 16.

בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגיפות ודליקות אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היו 30,000 היהודים מחצית האוכלוסייה בסלוניקי. עם התחלת השפל בקיסרות העותמאנית בסוף אותה מאה חלה ירידה גם בתנועת המסחר אבל הקהילה הוסיפה להיות אבן-שואבת לתלמידי-חכמים, דוגמת ר' חיים שבתאי בעל "תורת החיים", ר' אהרון כהן פרחיה בעל "פרח מטה אהרון" ודוד קונפורטי בעל "קורא הדורות".

האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי (1657); הוא גורש מן העיר על דעת גדולי הרבנים אבל אחרי מותו התאסלמו כמוהו 300 משפחות מבני המקום וכך נולדה כת ה"דונמה" (מומרים בטורקית) שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי-הדין בקהילה אורגנו מחדש על-פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר. רבים היו המוסלמים והיוונים שהעדיפו בתי-דין אלה על פני מערכת המשפט הטורקית.

בשנות ה-20 של המאה הגיעו לסלוניקי אנוסים מפורטוגאל ("פראנקוס"), רובם סוחרים עשירים ובנקאים, בהתחלה הם סרבו לקבל עליהם את דין הקהילה. במרוצת הזמן הצטמצם לימוד התורה בעיר, והיו מקרים של התערבות השלטונות בענייני פנים, באימפריה בכלל ובקיבוץ היהודי בטורקיה בפרט.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימה חברת "כל ישראל חברים" בית-ספר ראשון בסלוניקי (1873), צעירים יצאו ללמוד רפואה במערב, הוקם בנק מרכזי.

ב-1887 בוטלה שלישיית הרבנים ויעקב קובו נתמנה "חכם באשי" (רב ראשי); ב- 1899 נוסדה חברה להפצת הלשון העברית, בהנהגת יצחק אפשטיין.

בתחילת המאה העשרים מנתה האוכלוסיה היהודית 80,000 (מתוך 173,000). כאשר הגיעו לשלטון "הטורקים הצעירים" (1908) פתחו בגיוס לא-מוסלמים לצבא וצעירים יהודים שלא רצו להתגייס היגרו לארצות הברית. במשטר החדש התארגנו בעיר אגודות ציוניות וסוציאליסטיות, ויהודים חדרו לכל ענפי המשק ולמקצועות החופשיים. בימי שבת בנמל סלוניקי פסקה כל עבודה.

הצבא היווני נכנס לסלוניקי ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון. ב-1917 פרצה דליקה ברוב חלקי העיר ו-50,000 יהודים נשארו ללא קורת-גג. רבים היגרו לאחר שהממשלה סירבה לשקמם במקומותיהם הישנים; אחרים עזבו ב-1922 בגלל איסור עבודה בימי ראשון, רובם לפאריס, לא מעטים עלו לארץ ישראל, ביניהם משפחות פלורנטין, ריקנאטי, מולכו ועוזיאל, והם תרמו רבות לפיתוחה של תל-אביב.

ב-1933 הביא אבא חושי 300 עובדי-נמל לחיפה מסלוניקי, ובזכותם נכבש נמל חיפה לעבודה עברית, ונתאפשרה הפעלת הנמל בתל-אביב (ב- 1936).

ב-1935 עדיין ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. כעבור יומיים סגרו את העתון היהודי היחיד בעיר ("מסאג'ירו") והחרימו בנייני ציבור, לרבות בית-חולים ע"ש הבארון הירש. חברי ועד הקהילה נעצרו ולראש הקהילה נתמנה אדם חדש. על היהודים נאסר לבקר בבתי-קפה ולהחזיק מקלטי רדיו.

בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במאלאריה; תוך עשרה שבועות מתו %12 מהם. בתום מו"מ שוחררו היהודים מעבודות-כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר אותה שנה נמסרו כחצי מיליון המציבות היהודיות בבית-העלמין הישן לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון המחקר בפראנקפורט. בתחילת פברואר באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת ה"טלאי הצהוב" וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרס הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, ולה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ןלהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני-ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.

ב-15 במרס אספו הגרמנים 2,500 מיהודי סלוניקי ושילחו אותם למחנה אושוויץ. במשך מרס אפריל ותחילת מאי 1942, שולחו לשם יהודים גם ממקומות אחרים במאקדוניה. בסך-הכל שולחו לאושוויץ 19 קבוצות כאלה, והקיפו 43,850 אנשים. 5,000 היהודים שלא נשלחו למחנות-ההשמדה מצאו את מותם במחנות-העבודה. מעט יהודים מצאו מקלט בכפרים או באתונה.


אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית-הפליטה, רובם מערי-השדה.

ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי-כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על- ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".

בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביון כולה נימנו באותה השנה 5,000 יהודים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קרסו, עמנואל
Carasso, Emanuel (1862-1934), lawyer and statesman born in Salonika, Greece (than part of the Ottoman Empire). Carasso taught criminal law at the University of Salonika. He was one of the first non-Moslems members of the Ottoman Freedom Society which became part of the Committee of Union and Progress. As such he joined the Young Turks movement and in 1908 was elected one of the six deputies who represented the city of Salonika in the Ottoman parliament. When asked to become a member of the government he refused. He was one of the three members of the parliamentary committee which informed Sultan Abdul Hamid II, the last Ottoman sultan to rule with absolute power, of his deposition in 1909. In 1910 he was invited to direct the ministry of Commerce and Public Affairs, but once again he declined. He was a member of the committee which negotiated the peace treaty between Italy and Turkey after the 1912 war and was also closely involved in the negotiations which were designed to internationalize Salonika. In recognition of his services he was awarded a concession to export Turkish goods to Germany.

Carasso was one of the founders of the Macedonian Risorta Masonic Lodge in Thessaloniki. Later he became president of the Lodge. The Masonic Lodges and other secret societies became the meeting places for sympathizers of the Young Turk movement. He worked for the coordination of the activities of Jewish organizations in Turkey. Strenuously opposing Zionist settlement in Ottoman Palestine, he believed that Jews should be Turks first and Jews only second.

After Kemal Ataturk came to power in 1923, Carasso lost influence. He went to live in Italy an died in Trieste in 1934. He was buried in the Jewish cemetery in Arnvutkoy, Istanbul. His nephew Isaac Carasso was the founder of the Danone food group.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

שאלוניקי
איסטנבול
טרייסט

שאלוניקי - סאלוניקי

ביוונית: Θεσσαλονίκη

עיר-נמל ביוון.


את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. עם הקמת הקיסרות הביזאנטית (395 לספירה) נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי הקנאי לאורך כל התקופה עד הפלתו בידי הטורקים בשנת 1430.

היהודים היו סוחרים ברובם, בעיקר בענף המשי. מהתקופה הביזאנטית נשתמרו עד תחילת המאה העשרים שני בתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר, "עץ החיים" ו"עץ דעת".

יהודים מהונגריה השתקעו בעיר עוד בשנות ה-70 של המאה ה-14. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו מהגרים מבאוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הרומאניוטית הקיימת. הקהילה שמרה על ייחודה, עד שנתפזרה בתחילת המאה ה-20.

בשנת 1493 הגיעו לסאלוניק יהודים ממגורשי ספרד וב- 1536 הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגאל. יהודים אלה הקימו בתי-כנסת משלהם ("קהל קדוש") על שמות מקום מוצאם (למשל, סיציליה, קאלאבריה, מאיורקה, ליסבון). בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.

כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולאנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי יתרון רב במסחר הבין-לאומי. יהודים הצטיינו גם באריגת דברי משי, בצביעת צמר ובייצור תכשיטים; גם במכרות הזהב והכסף בסביבה עבדו יהודים רבים. היו אז בסלוניקי כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על-ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי-מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. העיר נעשתה מקום תורה וקבלה, והיו בה חכמים דוגמת ר' שלמה הלוי אלקבץ בעל "לכה דודי", יצחק אדרבי בעל "דברי ריבות" ו"דברי שלום", משה אלמושנינו ובעל השו"ת שמואל די מדינה (הרשד"ם). מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית-מדרש לפיוטים ולזמרה ובית-אולפנה למדעים, שבו לימד הרופא אמאטוס לוזיטאנוס בסוף שנות החמישים של המאה ה- 16.

בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגיפות ודליקות אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היו 30,000 היהודים מחצית האוכלוסייה בסלוניקי. עם התחלת השפל בקיסרות העותמאנית בסוף אותה מאה חלה ירידה גם בתנועת המסחר אבל הקהילה הוסיפה להיות אבן-שואבת לתלמידי-חכמים, דוגמת ר' חיים שבתאי בעל "תורת החיים", ר' אהרון כהן פרחיה בעל "פרח מטה אהרון" ודוד קונפורטי בעל "קורא הדורות".

האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי (1657); הוא גורש מן העיר על דעת גדולי הרבנים אבל אחרי מותו התאסלמו כמוהו 300 משפחות מבני המקום וכך נולדה כת ה"דונמה" (מומרים בטורקית) שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי-הדין בקהילה אורגנו מחדש על-פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר. רבים היו המוסלמים והיוונים שהעדיפו בתי-דין אלה על פני מערכת המשפט הטורקית.

בשנות ה-20 של המאה הגיעו לסלוניקי אנוסים מפורטוגאל ("פראנקוס"), רובם סוחרים עשירים ובנקאים, בהתחלה הם סרבו לקבל עליהם את דין הקהילה. במרוצת הזמן הצטמצם לימוד התורה בעיר, והיו מקרים של התערבות השלטונות בענייני פנים, באימפריה בכלל ובקיבוץ היהודי בטורקיה בפרט.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימה חברת "כל ישראל חברים" בית-ספר ראשון בסלוניקי (1873), צעירים יצאו ללמוד רפואה במערב, הוקם בנק מרכזי.

ב-1887 בוטלה שלישיית הרבנים ויעקב קובו נתמנה "חכם באשי" (רב ראשי); ב- 1899 נוסדה חברה להפצת הלשון העברית, בהנהגת יצחק אפשטיין.

בתחילת המאה העשרים מנתה האוכלוסיה היהודית 80,000 (מתוך 173,000). כאשר הגיעו לשלטון "הטורקים הצעירים" (1908) פתחו בגיוס לא-מוסלמים לצבא וצעירים יהודים שלא רצו להתגייס היגרו לארצות הברית. במשטר החדש התארגנו בעיר אגודות ציוניות וסוציאליסטיות, ויהודים חדרו לכל ענפי המשק ולמקצועות החופשיים. בימי שבת בנמל סלוניקי פסקה כל עבודה.

הצבא היווני נכנס לסלוניקי ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון. ב-1917 פרצה דליקה ברוב חלקי העיר ו-50,000 יהודים נשארו ללא קורת-גג. רבים היגרו לאחר שהממשלה סירבה לשקמם במקומותיהם הישנים; אחרים עזבו ב-1922 בגלל איסור עבודה בימי ראשון, רובם לפאריס, לא מעטים עלו לארץ ישראל, ביניהם משפחות פלורנטין, ריקנאטי, מולכו ועוזיאל, והם תרמו רבות לפיתוחה של תל-אביב.

ב-1933 הביא אבא חושי 300 עובדי-נמל לחיפה מסלוניקי, ובזכותם נכבש נמל חיפה לעבודה עברית, ונתאפשרה הפעלת הנמל בתל-אביב (ב- 1936).

ב-1935 עדיין ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. כעבור יומיים סגרו את העתון היהודי היחיד בעיר ("מסאג'ירו") והחרימו בנייני ציבור, לרבות בית-חולים ע"ש הבארון הירש. חברי ועד הקהילה נעצרו ולראש הקהילה נתמנה אדם חדש. על היהודים נאסר לבקר בבתי-קפה ולהחזיק מקלטי רדיו.

בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במאלאריה; תוך עשרה שבועות מתו %12 מהם. בתום מו"מ שוחררו היהודים מעבודות-כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר אותה שנה נמסרו כחצי מיליון המציבות היהודיות בבית-העלמין הישן לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון המחקר בפראנקפורט. בתחילת פברואר באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת ה"טלאי הצהוב" וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרס הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, ולה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ןלהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני-ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.

ב-15 במרס אספו הגרמנים 2,500 מיהודי סלוניקי ושילחו אותם למחנה אושוויץ. במשך מרס אפריל ותחילת מאי 1942, שולחו לשם יהודים גם ממקומות אחרים במאקדוניה. בסך-הכל שולחו לאושוויץ 19 קבוצות כאלה, והקיפו 43,850 אנשים. 5,000 היהודים שלא נשלחו למחנות-ההשמדה מצאו את מותם במחנות-העבודה. מעט יהודים מצאו מקלט בכפרים או באתונה.


אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית-הפליטה, רובם מערי-השדה.

ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי-כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על- ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".

בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביון כולה נימנו באותה השנה 5,000 יהודים.

איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.
טרייסט Trieste

עיר-נמל בצפון איטליה.


יהודים חיו במקום כנראה לפני סוף המאה ה-11, אולם מתועדים רק מן המאה ה-14. כאשר סופחה טרייסט לאוסטריה ב-1382, התיישבו בטרייסט יהודים מגרמניה. ב-1583 נעשה נסיון לגרש את היהודים מהעיר, אך היהודים נותרו שם והקימו מסגרת קהילתית. בסוף המאה ה- 17 סירבה הקהילה להקמת גיטו בעיר, אך כעבור כמה שנים בכל זאת נאלצו לחיות בגיטו. באמצע המאה ה- 18 שוב התחילו יהודים בטרייסט לחיות מחוץ לגיטו.

כתב-הסובלנות של הקיסר יוזף ה-2 (1782) הניח את היסוד לשיפור המצב ושערי הגיטו נפתחו שלוש שנים לאחר-מכן.

יהודי המקום תמכו במהפכה הצרפתית ובתנועת הריסורג'ימנטו שהביאה לסיפוחה של העיר לאיטליה (1919). במאה ה-18 גדלה הקהילה ממאה איש לערך ב-1735 ל-670 ב-1788. בית- הכנסת הגדול נחנך ב-1912.

בין יהודי המקום היו המשוררת רחל מורפורגו, המחבר חיים קאסטיליוני, הרב הירש פרץ חיות והסופר איטאלו סוובו; בטרייסט נולד שמואל דוד לוצאטו (שד"ל).

בשנים 1915-1862 הופיע בעיר העיתון "איל קוריירה איזראליטיקו" ויצאו לאור ספרים עבריים חשובים.

ב-1938 מנתה האוכלוסייה היהודית בטרייסט כ-6,000 נפש; אותה שנה הונהגו באיטליה הפאשיסטית חוקי הגזע.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובראשית 1940 היו התקפות על יהודים. ב- 1943 נשארו בעיר כ-2,300 יהודים ולקראת סוף המלחמה הקימו הגרמנים בסאבה, בקירבת העיר, את מחנה-הריכוז היחיד באיטליה. המרות הדת בקרב יהודי העיר היו אז שכיחות יותר מכל קהילה אחרת באיטליה.

ריטה רוזאני, בת המקום, לחמה בין הפארטיזאנים.

אחרי המלחמה נמצאו בטרייסט כ-1500 יהודים וב- 1965 ירד המספר ל-1,052.

ב-1969 התגוררו בטרייסט 1,000 יהודים, היה במקום בית-כנסת, "מניין" אשכנזי, בית-ספר ומושב-זקנים.
קרסו
CARASSO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה קרסו יכול להיות קשור בשמה של העיירה קארסו ליד לוקרנו, שוויץ, או של העיירה קרסו מזרחית מהעיר איסטנבול, טורקיה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קרסו כוללים במאה ה-19 את סוחר והנוסע דויד קרסו; ואת הפוליטיקאי והעו"ד עמנואל קרסו (1943-1863) אשר נולד ביוון וחי בטורקיה.