מקור השם קרסו

Emanuel Carasso (1862-1934), lawyer and statesman born in Salonika, Greece (than part of the Ottoman Empire). Carasso taught criminal law at the University of Salonika. He was one of the first non-Moslems members of the Ottoman Freedom Society which became part of the Committee of Union and Progress. As such he joined the Young Turks movement and in 1908 was elected one of the six deputies who represented the city of Salonika in the Ottoman parliament. When asked to become a member of the government he refused. He was one of the three members of the parliamentary committee which informed Sultan Abdul Hamid II, the last Ottoman sultan to rule with absolute power, of his deposition in 1909. In 1910 he was invited to direct the ministry of Commerce and Public Affairs, but once again he declined. He was a member of the committee which negotiated the peace treaty between Italy and Turkey after the 1912 war and was also closely involved in the negotiations which were designed to internationalize Salonika. In recognition of his services he was awarded a concession to export Turkish goods to Germany.

Carasso was one of the founders of the Macedonian Risorta Masonic Lodge in Thessaloniki. Later he became president of the Lodge. The Masonic Lodges and other secret societies became the meeting places for sympathizers of the Young Turk movement. He worked for the coordination of the activities of Jewish organizations in Turkey. Strenuously opposing Zionist settlement in Ottoman Palestine, he believed that Jews should be Turks first and Jews only second.

After Kemal Ataturk came to power in 1923, Carasso lost influence. He went to live in Italy an died in Trieste in 1934. He was buried in the Jewish cemetery in Arnvutkoy, Istanbul. His nephew Isaac Carasso was the founder of the Danone food group.

David Halevy Carasso (the “elder”) (? – 1792), rabbi, born in Salonika, Greece (then part of the Ottoman Empire). He served as av beit din in Salonika. His book Yedei David – a collection of responsa on the ‘Arba Torim, was published in Salonika in 1867.

ציוני דרך בתולדות יהודי תורכיה

1923 | אבי האומה התורכית

מלחמת העולם הראשונה בישרה את תום עידן האימפריות הגדולות – האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העותמנית התורכית הכבירה, שהשתרעה בתקופות שונות מדרום-מזרח אירופה ועד צפון אפריקה. קריסתו של הענק הטורקי והתפוררותה של האימפריה היו כר פורה לאנדרלמוסיה ולחיכוכים בין בני קבוצות אתניות רבות ושונות, בעיקר בין היוונים לתורכים.

ב-24 ביולי 1923 התכנסו בעיר לוזאן שבשווייץ נציגי התורכים, הבריטים, האנגלים, האיטלקים והיוונים כדי להרכיב מחדש את הפאזל של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העותמנית. הסכם לוזאן קבע את גבולותיה של תורכיה המודרנית, שהפכה מאימפריה עם צביון דתי-מסורתי למדינה דמוקרטית, חילונית ולאומית.

בהנהגתו של השליט החדש, מוסטפא כמאל המכונה אטאטורק ("אבי התורכים"), עברה תורכיה תהליך אגרסיבי של מודרניזציה וחילון. מוסד הח'ליפות, התואר פאשה, המדרסות (בתי-ספר מוסלמיים) והשריעה (ההלכה המוסלמית) – כולם בוטלו והיו לנחלת העבר. אטאטורק דגל בהומוגניות אתנית, ולכן נערכו במסגרת "הסכם לוזאן" חילופי אוכלוסין המוניים בין יוון לתורכיה, שבמסגרתם נעקרו מבתיהם כ-2 מיליון תורכים ויוונים.

לפי ההסכם, השלטון הטורקי נדרש להעניק למיעוטים את הזכות לשמר את תרבותם. אטאטורק, יש לציין, לא התרשם: הוא אסר על חשיפת סממנים דתיים בשטחים ציבוריים והגביל בין היתר את לימוד העברית בבתי-הספר. למרות זאת, רבים מיהודי תורכיה הזדהו עם הגל הפטריוטי ששטף את המדינה וויתרו על המאפיינים שעיצבו את זכויותיהם כמיעוט.


1926 | נסיכי הגאות והשפל

שגריר ארצות-הברית באיסטנבול, ביי רנדל, היטיב לתאר את מצב היהודים בראשית שלטונות של אטאטורק. "בתקופה העותמנית", כתב, "היהודים אמנם הצליחו להשיג זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל הנטייה הכללית היתה להתייחס אליהם כאל אחת הקבוצות הנחותות באימפריה. עם הקמתה של תורכיה המודרנית כבשו היהודים לעצמם מקום בכל ענפי החיים הטורקיים: כסוחרים בבורסה, כבנקאים, כבעלי מקצועות חופשיים, כפקידים, ואפילו התברגו לעמדות מרכזיות באיגודים המקצועיים". עם זאת, היסטוריונים מציינים את שנת 1926 כתום עידן הגאות של יהודי תורכיה ותחילתו של עידן השפל, ששיאו היה במלחמת העולם השנייה.

כמו כל מדינה בעיצומה של מלחמה, קל וחומר מלחמת עולם, גם תורכיה הניטרלית נזקקה למזומנים. לצורך כך הטילו שלטונות תורכיה מס דיפרנציאלי על אוכלוסייתה – מס שלא נגבה בהתאם להכנסתו של האזרח, אלא על בסיס מוצאו. מוסלמים שילמו פחות, ואילו בני קבוצות אתניות אחרות – ובראשם היהודים – שילמו יותר. הרבה יותר.

המס הכביד מאוד על היהודים והאיץ את הגירתם מהמדינה, מה גם שהעיתונות התורכית של אותם ימים הייתה פרו-גרמנחת, וטענה כי בעורקיהם של היהודים זורם "דם זר" ושהם "תורכים רק בשמם". גילויי האנטישמיות לא איחרו לבוא. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה העניקה תורכיה מקלט למספר קטן של פליטים יהודים. יחד עם זאת, שלטונות תורכיה, בלחץ ממשלת בריטניה, אילצו את אונייה "סטרומה" שעל סיפונה מעל 750 יהודים שקיוו להגיע אל ארץ ישראל ולהיחלץ מרדיפות, לשוב אל רומניה. בדרכה חזרה טורפדה האונייה ע"י צוללת סובייטית בים השחור עם מותם של כל הנוסעים, למעט ניצול אחד.

עם תום המלחמה, כשהיה ברור לכל שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה, בוטל המס המפלה והחובות שנותרו נמחקו.


1948 | אנו מכריזים בזאת!

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל וממשלת תורכיה הכריזה על הרחבה נוספת של חופש הדת. כ-35 אלף יהודים עלו מתורכיה באותה שנה; ילדיהם של היהודים שנותרו בה הורשו ללמוד עברית בסיסית באחד מחמשת בתי-הספר היהודיים באיסטנבול (הוראת המקצועות הכלליים התבצעה עדיין בשפה התורכית בלבד).

באותן שנים התרחב מעגל התרבות היהודית בתורכיה, ובין היתר ראו בה אור שלושה כתבי-עת יהודיים. שניים מהם – "שלום" ו"לה ורה לוז" – הודפסו בלדינו, והשלישי, "המנורה", יצא לאור בחסות הארגון בני-ברית והופץ בשלוש שפות: עברית, צרפתית ולדינו. אלה היו גם שנות פעילותם בתורכיה של המשורר היהודי יוסף חביב, שהרבה לכתוב על תהילתה של איסטנבול, ושל אברהם גלנטי – פובליציסט, היסטוריון וחוקר פורה, שחיבר ספרים רבים על יהדות תורכיה.

יהודי תורכיה הותירו חותם גם על האמנות הפלסטית במדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הזמין אטאטורק את המורה לציור ליאופולד לוי לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. לוי, אשר דגל במורשת האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם האירופיים, הפיח חיים בעולם האמנות הרדום של איסטנבול, וגדולי הציור התורכים חבים לו על כך חוב גדול.

גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר להפליא בהשוואה למצבם בימי מלחמת העולם השנייה. רבים מהם עסקו במסחר ואמנות, כיהנו כפקידים ממשלתיים ועסקו במקצועות חופשיים שונים. בשנות ה-1950 וה-1960 חיו יהודי תורכיה עם שכניהם בשלום, למעט התפרצויות אנטישמיות מעטות אחרי נצחונה של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת-הימים (1967).



1970 | דרוש: מחיה שפה

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חיו בתורכיה 30–35 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. 95% מהם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד, והשאר בני יהודים שהיגרו מפולין ומאוסטריה במאות ה-17 וה-18.

היהודים ממוצא אוסטרי, שנחשבו לשכבת העלית של הקהילה, ייסדו בין השאר את בית-הכנסת הגדול באיסטנבול, אשר נודע בשם "בית-הכנסת האוסטרי". הקהילה הספרדית חנכה בשנת 1951 בית-כנסת מפורסם אחר באיסטנבול, נווה-שלום, שהיה לימים לזירתו של מעשה נורא: בשנת 1986 חדרו אליו שני מחבלים שהתחזו לעיתונאים ורצחו 22 מתפללים.

נשמת אפה של הקהילה היהודית הספרדית היתה במשך מאות שנים שפת הלדינו, אך לא לעולם חוסן. אף שבשנת 1927 הכריזו 84% מיהודי תורכיה כי הלדינו היא שפת אמם, בסקר שנערך בשנת 1955 ירד מספרם ל-64% – ואילו בראיון לעיתון "ישראל היום", שהתקיים בשנת 2013, סיפר הסופר היהודי-טורקי מריו לוי כי בנותיו התאומות, אז בנות 25, אינן יודעות מלה בלדינו. נכון לשנת 2015, תרבות הלדינו בתורכיה הולכת ונמוגה.



2015 | יחסים קשים

בשנת 2014 חיו בתורכיה כ-17 אלף יהודים, רובם באיסטנבול ומקצתם (כ-2,000 איש) באיזמיר ובערי שדה שונות. רבים מיהודי תורכיה שומרים על גחלת המסורת היהודית. באותה שנה באיסטנבול פעלו 16 בתי-כנסת וכן בית-עלמין מטופח, הנשמר בקפידה מפני התנכלויות למיניהן.

לנוכח היחסים הקשים בין ישראל ותורכיה בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התפרצות "פרשת המרמרה" (2010) והחזרת השגריר הטורקי מישראל, התגברה תופעת האנטישמיות במדינה. היהודים דיווחו על חשש הולך וגובר להלך ברחובות עם סממנים המעידים על מוצאם היהודי, ורבים מהם עזבו את תורכיה, בעיקר לארצות-הברית ולאירופה.