מקס גלוקסמן
Max Gluecksmann (1875-1946), Argntinian pioneer of the music and film who was born in 1875 in Austria and immigrated with his family to Argentina in 1890. His first job in Buenos Aires was at a company which imported photographic materials; in 1904 he began to import European records and a short time later he began to make records using local artists - he set out to dominate the market for tango music and largely succeeded in doing so by signing contracts with the leading Argentinian performers and song writers. His company "Discos Glueckmann" was renamed "Discos Nacional-Gluecksmann" and his music remained predominant in Argentina, Brazil and Uruguay
גלוקסמן
(שם משפחה)GLUECKSMANN
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.
גלוקמן נגזר מהשם גלוקל שמאז ימי הביניים היה נפוץ כשם פרטי של נשים. שם זה, הקשור במילה הגרמנית גלוק שפירושה "מזל", הפך לשם מטרונימי, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה.
אישים מוכרים שנשאו שם משפחה זה כוללים את את גלוקל מהמלן, מחברת אוטוביוגרפיה מפורסמת אשר חיה בתחילת המאה ה-17. פירוש שם המשפחה גלוקמן יכול להיות "האיש (בעלה) של גלוקל", או "האיש מגלוקסבורג / גלוקשטד" או "איש בר מזל". אפשר ששם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. בתור שם משפחה יהודי גליקליך יכול להיות גם קיצור של גלוקסבורג, עיירה בשלסוויג, צפון גרמניה, הנמצאת בסמוך לגלוקשטט, תחילתו של היישוב היהודי במקום זה מתועד במאה ה-17.
אישים ידועים בעלי שם המשפחה היהודי-גרמני גלוקסמן כוללים את המחזאי, הביוגרף והעורך היינריך גלוקסמן, הידוע גם בשם הרמן היינריך פורטונטוס, אשר נולד באוסטריה במאה ה-19.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.
גלוקמן נגזר מהשם גלוקל שמאז ימי הביניים היה נפוץ כשם פרטי של נשים. שם זה, הקשור במילה הגרמנית גלוק שפירושה "מזל", הפך לשם מטרונימי, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה.
אישים מוכרים שנשאו שם משפחה זה כוללים את את גלוקל מהמלן, מחברת אוטוביוגרפיה מפורסמת אשר חיה בתחילת המאה ה-17. פירוש שם המשפחה גלוקמן יכול להיות "האיש (בעלה) של גלוקל", או "האיש מגלוקסבורג / גלוקשטד" או "איש בר מזל". אפשר ששם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. בתור שם משפחה יהודי גליקליך יכול להיות גם קיצור של גלוקסבורג, עיירה בשלסוויג, צפון גרמניה, הנמצאת בסמוך לגלוקשטט, תחילתו של היישוב היהודי במקום זה מתועד במאה ה-17.
אישים ידועים בעלי שם המשפחה היהודי-גרמני גלוקסמן כוללים את המחזאי, הביוגרף והעורך היינריך גלוקסמן, הידוע גם בשם הרמן היינריך פורטונטוס, אשר נולד באוסטריה במאה ה-19.
ארגנטינה
(מקום)ציוני דרך בתולדות יהודי ארגנטינה
1853 | הטיול הפורטוגזי לדרום אמריקה
בשנת 1580, בעקבות האיחוד הזמני בין ספרד לפורטוגל, החלה נדידה של יהודים אנוסים מפורטוגל לאזור שלימים ייקרא ארגנטינה. הבחירה בארגנטינה לא היתה מקרית: מקום מושבה של האינקוויזיציה הדרום-אמריקאית היה אז בלימה, פרו, והיהודים ביכרו להתיישב הרחק ככל האפשר מחרון אפה של הכנסייה. רבים מהם בחרו להסתיר את יהדותם, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר ההיסטורי על אודותיהם דל במיוחד. ידוע כי רובם התיישבו בערים בואנוס-איירס, קורדובה וטוקומן.
במרץ 1813 בוטלה האינקוויזיציה באופן רשמי, ו-12 שנה לאחר מכן, בשנת 1825, העניק המשטר העצמאי המתגבש בארגנטינה חופש דת לבני כל הדתות, כולל היהודים, אולם זה הוגבל לרשות הפרט בלבד. 28 שנה לאחר מכן, בשנת 1853, קבעה חוקת ארגנטינה כי בני כל הדתות ייהנו מהזכות לחופש דת מלא, כמעט ללא סייגים ומגבלות, אך רק כמעט: הנשיא וחברי הממשלה חויבו להחזיק באמונה הקתולית. המהלך הושלם בשנת 1888, אז אישרה ממשלת ארגנטינה את חוק הנישואים האזרחיים.
1881 | חולות נודדים
בשנת 1881 פרצו באזור תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית הפוגרומים הגדולים (הידועים בכינוי "סופות בנגב") והביאו לגלי הגירה גדולים לעבר "העולם החדש", שכלל גם את ארגנטינה. שלטונות ארגנטינה קיבלו את המהגרים בברכה, ואף מינו סוכן מיוחד להכוונת המהגרים היהודים למדינה. היוזמה עוררה תסיסה אנטישמית בעיתונות המקומית, וב-1890 אף יצא לאור הרומן האנטישמי "La Bolsa", פרי עטו של חוזה מרייה מירו, שהודפס במהדורות רבות במשך עשרות שנים.
המהגרים היהודים החדשים נחתו בשדה חרוש: עשר שנים קודם לכן הוקמה בארגנטינה תשתית קהילתית יהודית מאורגנת, שהעניקה לחבריה שירותים דתיים שונים, ובהם שחיטה כשרה, חופה וקידושין, ברית-מילה ותפילות מסודרות בבתי-כנסת.
שלטונות ההגירה הארגנטיניים דגלו אמנם בהומוגניות תרבותית-אתנית ועודדו את המהגרים היהודים להיטמע באוכלוסייה המקומית ולאמץ את תרבותה, אולם ריבוי המהגרים מכל העולם (בשנת 1914 חיו בארגנטינה כ-2,358,000 מהגרים) הקשה על יצירת "כור היתוך".
למעט אירוע בודד בו נסגר זמנית בית-הספר היהודי בבואנוס-איירס, נהנו היהודים מחופש פולחן דתי מלא ומהזכות לשמר את תרבותם. ואכן, הקהילה שיגשגה: בשנים 1895–1919 גדל מספרם של היהודים בארגנטינה מ-6,000 ל-125 אלף איש.
1896 | הדגניה של ארגנטינה
מי שישוטט ברחובות העיירה מוזסוויל ("העיר של משה", בספרדית), השוכנת מצפון לבואנוס-איירס, עשוי לחשוב שנקלע לאתר צילומים של סרט מערבונים. המרחבים הפתוחים, החום הדחוס, הכיכר הראשית שבמרכזה המסעדה המקומית עם מאוורר התקרה החורק – כל אלו נראים כתפאורה קלאסית לדו-קרב הפאן-אמריקאי בין הטוב לרע. אולם מבט חטוף בשמות הרחובות במוזסוויל – תיאודור הרצל, הברון הירש ועוד – מלמד כי בעיירה חיו בעיקר גאוצ'וס יהודים שקמו בכל בוקר לחלוב את הפרות, לא לפני שהתפללו תפילת ותיקין בבית-הכנסת המקומי.
ואכן, 20 שנה לפני שחלוצי דגניה וכנרת הקימו קהילות חקלאיות על גדות הימה הארץ-ישראלית הקטנה והחיו את המיתוס המקראי של החקלאי היהודי והעבודה העברית, חלוצי המושבות החקלאיות בארגנטינה הם שנאבקו עם תנאים קשים ומחלות טורדניות, ויכלו להם.
מפעל ההתיישבות החקלאית של היהודים בארגנטינה, בעיקר בפרובינציה אנטרה-ריוס ("בין נהרות"), כלל יישובים רבים נוספים, שכונו "קולוניות" ("מושבות"). ארגנטינה היתה המדינה היחידה מבין ארצות אמריקה הלטינית שקהילות יהודיות הקימו בה כפרים ועיירות קטנות. נכון לשנת 1896 היה מניין החקלאים היהודים בארגנטינה כ-10,000 איש.
מייסדי מוזסוויל שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו בעיירה אלפי יהודים, פעלו בה שבעה בתי-כנסת, בתי-ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון (שנקרא "קדימה"). נכון להיום מתגוררים במוזסוויל כ-2,500 תושבים, רובם לא יהודים, אך עדיין פעילים בה בית-הספר היהודי, בית-כנסת, מרכז תרבות וכן מוזיאון המתעד את תולדות המושבה. לפני כ-15 שנה הכריזה ממשלת ארגנטינה על המושבה כאתר מורשת לאומי והפכה אותה לאטרקציה לתיירים, בעיקר יהודים.
1920 | השטעטל הארגנטיני
בשנת 1920, כשנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרו לארגנטינה 79 אלף יהודים, רובם מרוסיה. ההגירה ההמונית, שנבעה בין השאר מסגירתם של שערי ארה"ב, עוררה בארגנטינה הלך רוח שלילי ביחס ליהודים וקריאה לחסום בפניהם את הגבולות. העובדה שרבים מהמהגרים היהודים אחזו באידיאולוגיות סוציאליסטיות היתה להם לרועץ. המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) עוררה את חששם של השלטונות הארגנטיניים מפני "היהודים האדומים", שהמניפסט הקומוניסטי באמתחתם ושירת ה"אינטרנציונל" בגרונם. מאוחר יותר הואשמו היהודים (שכונו בשם הגנאי "הרוסים") בעליית החוגים הפשיסטיים לשלטון ב-1930, מהלך שהיה ריאקציה לאקלים השמאלני לכאורה שהביאו עמם.
חרף הקולות האנטישמיים בארגנטינה, המהגרים היהודים הצליחו לייצר לעצמם מקומות עבודה והתברגו בכל ענפי הכלכלה: רבים מהם היו סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות, יצואני תבואה, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ועוד. היהודים אף הקימו איגודים מקצועיים ("איגוד הנגרים היהודי", "איגוד החקלאים היהודי" ועוד) ובית-חולים יהודי. גם חיי התרבות פרחו: בשנת 1914 פעלו בארגנטינה כ-40 כתבי-עת יהודיים, לצד העיתונים היידיים היומיים "Di Yidishe Tsaytung" (שפועל עד היום) וDi Prese"", שקהל היעד שלו היה יהודים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
הקהילה היהודית בארגנטינה של אותן שנים היתה מעין מיקרוקוסמוס של יהדות מזרח אירופה. לצד יהודי מזרח אירופה היגרו לארגנטינה גם יהודים מהאימפריה העותמאנית ומהקהילות היהודיות במזרח התיכון, ביניהן חאלב שבסוריה.
שנה מספר יהודים בארגנטינה (הערכה)
1895 6,085
1914 117,000
1947 249,000
1960 275,000
1930 | הכתם השחור של יהדות ארגנטינה
בשלהי המאה ה-19 הוצפה בואנוס-איירס במאות אלפי מהגרים מכל רחבי העולם. היחס המגדרי בעיר עמד על עשרה גברים לאשה. מציאות זו, לצד מצוקות חברתיות וכלכליות האופייניות למהגרים, הולידה תעשייה ענפה של סרסורים ("רופיאנים", בספרדית), רבים מהם גברים יהודים.
הרופיאנים היהודים ייסדו בבואנוס-איירס רשת מסועפת של בתי-זונות, הידועה בכינוי "מגדל צבי", שיחדו שופטים ופוליטיקאים ואימצו דפוסי התנהלות מאפיוזיים. הרופיאנים נהגו לשדל יהודיות לזנות במרמה: הם שלחו גבר יפה תואר ומהוגן למראה אל הקהילות היהודיות במזרח אירופה, וזה גייס נשים יהודיות עניות לעבודה בבתיהם של עשירים ארגנטינים. באונייה בדרך לארגנטינה עברו הנשים הללו מה שהרופיאנים היהודים הגדירו כ"חינוך מחדש", משמע, אונס.
הקהילה היהודית הוקיעה את הרופיאנים היהודים, מנעה מהם קבורה בבתי-הקברות היהודיים ואסרה עליהם את הכניסה לבתי-הכנסת, אולם ללא הועיל. כוחם הלך והתעצם, כמו גם עזות המצח שלהם: הם הקימו לעצמם בית-כנסת מפואר בשכונה היהודית בבואנוס-איירס, ואף ניהלו בו את עסקיהם. הקומה הראשונה יוחדה לאולם תפילה, הקומה השנייה לבית-בושת.
בשנת 1930 נסגרה רשת הזנות לאחר שרחל ליברמן, יהודייה שעבדה בשירות הרופיאנים והצליחה לפדות את עצמה, חשפה את הפרשה באומץ רב. תיק החקירה הגיע לשולחנו של השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שהדף את כספי השוחד הרבים שהניחו הרופיאנים היהודים לפתחו. "קיומו של הארגון הוא סכנה לחברה שלנו", חרץ אוקמפו, והביא את הקץ על אחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות יהודי ארגנטינה.
1948 | עלייה לצורך ירידה?
כאשר הגיעו לארגנטינה הידיעות על השואה המשתוללת באירופה, ניסו ארגונים יהודיים במדינה לשכנע את הממשלה הארגנטינית הלאומנית, שעלתה לשלטון ב-1930, להירתם להצלתם של 1,000 ילדים יהודים. למרות האהדה המאופקת של הממשל הארגנטיני לסבלם של הילדים, המבצע לא צלח. הילדים, כמו יהודים רבים אחרים שביקשו להיחלץ מציפורני הנאצים, נתקלו בחוקי הגירה נוקשים.
באותן שנים נשבו ברחוב הארגנטיני רוחות אנטישמיות שהוזנו בהסתה מצד שלוחות המפלגה הנאצית ודיפלומטים גרמנים שפעלו בארגנטינה. בד בבד המשיכה הקהילה היהודית במאמציה לפתח את חיי הציבור והתרבות היהודיים.
בשנת 1946 עלה לשלטון המנהיג הכריזמטי חואן פרון, קצין צבא בכיר בעברו ומעריץ גדול של הפשיזם האיטלקי. עלייתו של פרון עוררה חשש בקהילה היהודית, בעיקר בשל קשריו החמים עם המשטר הנאצי, אולם החשש התפוגג עם כינונה של החוקה הארגנטינית החדשה, שאסרה על אפליה אתנית, והצהרתו של פרון כי יכבד את זכויות היהודים.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוממה את רוחם של רבים מיהודי ארגנטינה: ארגונים ציוניים רבים נוסדו, ומערכת החינוך היהודית אימצה את השפה העברית ואת האידיאולוגיה הציונית. זרם של עולים ארגנטינים החל לטפטף לישראל. העולים הללו ייסדו שמונה קיבוצים חדשים, ואחרים הצטרפו לקיבוצים קיימים ולתנועת המושבים. עם זאת, שיעור העולים מארגנטינה היה נמוך יחסית: עד 1960 עלו לישראל כ-5,000 יהודים ארגנטינים בלבד. רבים מהם לא הצליחו להשתלב בארץ, וכעבור כמה שנים שבו לארגנטינה.
1962 | מדם לאדם
"אסם העולם", כך כונתה ארגנטינה בראשית המאה ה-20, וזאת בזכות הפריחה הכלכלית הגדולה שהפכה אותה לאחת המדינות המשגשגות בתבל. אלא שבשנת 1930 החל משהו להשתבש. החיידק הפשיסטי, שתקף מדינות רבות באותה עת, התנחל גם בארץ הטנגו, ובמהלך 43 שנה, עד 1983, התחלף בארגנטינה השלטון חדשות לבקרים – מחונטות צבאיות אכזריות ל"דמוקרטיות" מושחתות וחוזר חלילה.
באקלים זה, שהעלה על נס עוצמה, כוח ומצעדים צבאיים, הפכה ארגנטינה לאחת המדינות היחידות בעולם שהעניקו מקלט לפושעים נאצים. אחד מהם, אדולף אייכמן, היה האיש שפיקח על הוצאתו אל הפועל של "הפתרון הסופי" – תוכניתו של היטלר להשמדת העם היהודי.
בשנת 1962 יצא לפועל אחד המבצעים המפורסמים ביותר של המוסד הישראלי, ובמסגרתו נלכד אייכמן בביתו שבפרבר בבואנוס-איירס והובא למשפט בישראל. משפטו של אייכמן היה אירוע מכונן בתודעה הישראלית. ניצולי שואה רבים, שזכו עד אז ליחס ביקורתי בישראל והואשמו כי הלכו "כצאן לטבח", קיבלו סוף-סוף בימה, ועדויותיהם חשפו את היקף הסבל והרוע שפצעו את נפשם לעד.
בזמן שבישראל הידהדו עדויות הניצולים שהדגימו בעוצמה רבה לאן עלולה להגיע תופעת האנטישמיות, בארגנטינה המשיכה האנטישמיות להיות דבר שבשגרה. רק לשם המחשה, כ-142 מ-313 אירועים אנטישמיים שהתחוללו בעולם בשנת 1967 התרחשו בארגנטינה לבדה.
שירת הברבור של הפשיזם הארגנטיני החלה בשנת 1976, עם עלייתה לשלטון של הרודנות הצבאית האחרונה במדינה. השנים 1976–1983 אופיינו ברדיפת אנשי שמאל ובלכידת עשרות אלפי אנשים שנשלחו למעצר ללא כל האשמה חוקית. במהלך "המלחמה המלוכלכת", כפי שכונתה התקופה, "נעלמו" לפי הערכות שונות פעילי שמאל יהודים רבים, במספרים גדולים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אחד הפעילים המוכרים שהתנגדו לשלטון היה הרב מרשל מאייר, פעיל מרכזי למען זכויות האדם, שפעילותו בתחום זכתה להכרה משלטונות ארגנטינה רק לאחר סיומו של השלטון הצבאי.
2014 | הקהילה היהודית בראשית המאה ה-21
אחד האירועים הטראומטיים שחוותה הקהילה היהודית בארגנטינה התרחש ב-18 ביולי 1994, כאשר טרוריסט לבנוני פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית סמוך לבניין הקהילה היהודית. 85 איש נהרגו ו-330 נפצעו. היה זה אחד משני פיגועים שהתבצעו בארגנטינה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והוא נחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו על אדמת ארגנטינה אי-פעם. בשנת 2015 חזר הפיגוע לכותרות כשאלברטו ניסמן, התובע היהודי שמונה לחקור את הפרשה, נמצא ללא רוח חיים יום לפני עדות חשובה שהיה אמור לתת בבית-המשפט. ההערכה היא כי ממשלת ארגנטינה עדיין מנסה להסתיר פרטים מן האירוע הנורא.
בשנת 2014 חיו בארגנטינה כ-250 אלף יהודים, רובם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ומזרחים (בעיקר מסוריה ומלבנון). חלק הארי של היהודים מתגורר בבואנוס-איירס, בעיקר בשכונת אונסה ((Once, שם אפשר לראות שלטים רבים בעברית, המעידים על מוצאם וזיקתם של תושבי השכונה.
הקהילה היהודית בארגנטינה נחשבת מגוונת ועשירה. עם היהודים הארגנטינים הנודעים נמנים המנצח המחונן דניאל בארנבוים, הפילוסוף החברתי ומייסד "אסכולת פרנקפורט" לוסיו חוזה פליקס ומאמן הכדורגל המצליח חוסה פקרמן.
הקהילה היהודית הארגנטינית מלוכדת מאוד ומפעילה מסגרת מאורגנת של בתי-ספר ומאות בתי-כנסת. הקהילה בבואנוס-איירס נחשבת ציונית במיוחד, ומקצת חבריה אף עלו לארץ בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במדינה ב-2001. בעיר פעילים כמה בתי-ספר יהודיים, ביניהם בית-הספר תלפיות, המיועד לדתיים-לאומיים, בית-ספר של חב"ד ובית-הספר ד"ר הרצל, השייך לקהילת יונה. בעיר פועלים גם ארגונים מקומיים המחזקים את התרבות העברית והיהודית ואת הקשר עם מדינת ישראל.
אחד ממאפייניה הייחודיים של יהדות ארגנטינה הוא יישובי פאר קטנים, מעין מועדוני קנטרי-קלאב סגורים, שחברים בהם יהודים בני המעמד הגבוה. אלה מתארחים בהם בעיקר בסופי-שבוע ומקיימים פעילויות חברתיות ואירועי ספורט שונים. שניים מהמועדונים היוקרתיים הללו הם מועדון הכוח (Hacoaj) וסיסאב (Cissab).
1853 | הטיול הפורטוגזי לדרום אמריקה
בשנת 1580, בעקבות האיחוד הזמני בין ספרד לפורטוגל, החלה נדידה של יהודים אנוסים מפורטוגל לאזור שלימים ייקרא ארגנטינה. הבחירה בארגנטינה לא היתה מקרית: מקום מושבה של האינקוויזיציה הדרום-אמריקאית היה אז בלימה, פרו, והיהודים ביכרו להתיישב הרחק ככל האפשר מחרון אפה של הכנסייה. רבים מהם בחרו להסתיר את יהדותם, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר ההיסטורי על אודותיהם דל במיוחד. ידוע כי רובם התיישבו בערים בואנוס-איירס, קורדובה וטוקומן.
במרץ 1813 בוטלה האינקוויזיציה באופן רשמי, ו-12 שנה לאחר מכן, בשנת 1825, העניק המשטר העצמאי המתגבש בארגנטינה חופש דת לבני כל הדתות, כולל היהודים, אולם זה הוגבל לרשות הפרט בלבד. 28 שנה לאחר מכן, בשנת 1853, קבעה חוקת ארגנטינה כי בני כל הדתות ייהנו מהזכות לחופש דת מלא, כמעט ללא סייגים ומגבלות, אך רק כמעט: הנשיא וחברי הממשלה חויבו להחזיק באמונה הקתולית. המהלך הושלם בשנת 1888, אז אישרה ממשלת ארגנטינה את חוק הנישואים האזרחיים.
1881 | חולות נודדים
בשנת 1881 פרצו באזור תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית הפוגרומים הגדולים (הידועים בכינוי "סופות בנגב") והביאו לגלי הגירה גדולים לעבר "העולם החדש", שכלל גם את ארגנטינה. שלטונות ארגנטינה קיבלו את המהגרים בברכה, ואף מינו סוכן מיוחד להכוונת המהגרים היהודים למדינה. היוזמה עוררה תסיסה אנטישמית בעיתונות המקומית, וב-1890 אף יצא לאור הרומן האנטישמי "La Bolsa", פרי עטו של חוזה מרייה מירו, שהודפס במהדורות רבות במשך עשרות שנים.
המהגרים היהודים החדשים נחתו בשדה חרוש: עשר שנים קודם לכן הוקמה בארגנטינה תשתית קהילתית יהודית מאורגנת, שהעניקה לחבריה שירותים דתיים שונים, ובהם שחיטה כשרה, חופה וקידושין, ברית-מילה ותפילות מסודרות בבתי-כנסת.
שלטונות ההגירה הארגנטיניים דגלו אמנם בהומוגניות תרבותית-אתנית ועודדו את המהגרים היהודים להיטמע באוכלוסייה המקומית ולאמץ את תרבותה, אולם ריבוי המהגרים מכל העולם (בשנת 1914 חיו בארגנטינה כ-2,358,000 מהגרים) הקשה על יצירת "כור היתוך".
למעט אירוע בודד בו נסגר זמנית בית-הספר היהודי בבואנוס-איירס, נהנו היהודים מחופש פולחן דתי מלא ומהזכות לשמר את תרבותם. ואכן, הקהילה שיגשגה: בשנים 1895–1919 גדל מספרם של היהודים בארגנטינה מ-6,000 ל-125 אלף איש.
1896 | הדגניה של ארגנטינה
מי שישוטט ברחובות העיירה מוזסוויל ("העיר של משה", בספרדית), השוכנת מצפון לבואנוס-איירס, עשוי לחשוב שנקלע לאתר צילומים של סרט מערבונים. המרחבים הפתוחים, החום הדחוס, הכיכר הראשית שבמרכזה המסעדה המקומית עם מאוורר התקרה החורק – כל אלו נראים כתפאורה קלאסית לדו-קרב הפאן-אמריקאי בין הטוב לרע. אולם מבט חטוף בשמות הרחובות במוזסוויל – תיאודור הרצל, הברון הירש ועוד – מלמד כי בעיירה חיו בעיקר גאוצ'וס יהודים שקמו בכל בוקר לחלוב את הפרות, לא לפני שהתפללו תפילת ותיקין בבית-הכנסת המקומי.
ואכן, 20 שנה לפני שחלוצי דגניה וכנרת הקימו קהילות חקלאיות על גדות הימה הארץ-ישראלית הקטנה והחיו את המיתוס המקראי של החקלאי היהודי והעבודה העברית, חלוצי המושבות החקלאיות בארגנטינה הם שנאבקו עם תנאים קשים ומחלות טורדניות, ויכלו להם.
מפעל ההתיישבות החקלאית של היהודים בארגנטינה, בעיקר בפרובינציה אנטרה-ריוס ("בין נהרות"), כלל יישובים רבים נוספים, שכונו "קולוניות" ("מושבות"). ארגנטינה היתה המדינה היחידה מבין ארצות אמריקה הלטינית שקהילות יהודיות הקימו בה כפרים ועיירות קטנות. נכון לשנת 1896 היה מניין החקלאים היהודים בארגנטינה כ-10,000 איש.
מייסדי מוזסוויל שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו בעיירה אלפי יהודים, פעלו בה שבעה בתי-כנסת, בתי-ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון (שנקרא "קדימה"). נכון להיום מתגוררים במוזסוויל כ-2,500 תושבים, רובם לא יהודים, אך עדיין פעילים בה בית-הספר היהודי, בית-כנסת, מרכז תרבות וכן מוזיאון המתעד את תולדות המושבה. לפני כ-15 שנה הכריזה ממשלת ארגנטינה על המושבה כאתר מורשת לאומי והפכה אותה לאטרקציה לתיירים, בעיקר יהודים.
1920 | השטעטל הארגנטיני
בשנת 1920, כשנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרו לארגנטינה 79 אלף יהודים, רובם מרוסיה. ההגירה ההמונית, שנבעה בין השאר מסגירתם של שערי ארה"ב, עוררה בארגנטינה הלך רוח שלילי ביחס ליהודים וקריאה לחסום בפניהם את הגבולות. העובדה שרבים מהמהגרים היהודים אחזו באידיאולוגיות סוציאליסטיות היתה להם לרועץ. המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) עוררה את חששם של השלטונות הארגנטיניים מפני "היהודים האדומים", שהמניפסט הקומוניסטי באמתחתם ושירת ה"אינטרנציונל" בגרונם. מאוחר יותר הואשמו היהודים (שכונו בשם הגנאי "הרוסים") בעליית החוגים הפשיסטיים לשלטון ב-1930, מהלך שהיה ריאקציה לאקלים השמאלני לכאורה שהביאו עמם.
חרף הקולות האנטישמיים בארגנטינה, המהגרים היהודים הצליחו לייצר לעצמם מקומות עבודה והתברגו בכל ענפי הכלכלה: רבים מהם היו סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות, יצואני תבואה, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ועוד. היהודים אף הקימו איגודים מקצועיים ("איגוד הנגרים היהודי", "איגוד החקלאים היהודי" ועוד) ובית-חולים יהודי. גם חיי התרבות פרחו: בשנת 1914 פעלו בארגנטינה כ-40 כתבי-עת יהודיים, לצד העיתונים היידיים היומיים "Di Yidishe Tsaytung" (שפועל עד היום) וDi Prese"", שקהל היעד שלו היה יהודים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
הקהילה היהודית בארגנטינה של אותן שנים היתה מעין מיקרוקוסמוס של יהדות מזרח אירופה. לצד יהודי מזרח אירופה היגרו לארגנטינה גם יהודים מהאימפריה העותמאנית ומהקהילות היהודיות במזרח התיכון, ביניהן חאלב שבסוריה.
שנה מספר יהודים בארגנטינה (הערכה)
1895 6,085
1914 117,000
1947 249,000
1960 275,000
1930 | הכתם השחור של יהדות ארגנטינה
בשלהי המאה ה-19 הוצפה בואנוס-איירס במאות אלפי מהגרים מכל רחבי העולם. היחס המגדרי בעיר עמד על עשרה גברים לאשה. מציאות זו, לצד מצוקות חברתיות וכלכליות האופייניות למהגרים, הולידה תעשייה ענפה של סרסורים ("רופיאנים", בספרדית), רבים מהם גברים יהודים.
הרופיאנים היהודים ייסדו בבואנוס-איירס רשת מסועפת של בתי-זונות, הידועה בכינוי "מגדל צבי", שיחדו שופטים ופוליטיקאים ואימצו דפוסי התנהלות מאפיוזיים. הרופיאנים נהגו לשדל יהודיות לזנות במרמה: הם שלחו גבר יפה תואר ומהוגן למראה אל הקהילות היהודיות במזרח אירופה, וזה גייס נשים יהודיות עניות לעבודה בבתיהם של עשירים ארגנטינים. באונייה בדרך לארגנטינה עברו הנשים הללו מה שהרופיאנים היהודים הגדירו כ"חינוך מחדש", משמע, אונס.
הקהילה היהודית הוקיעה את הרופיאנים היהודים, מנעה מהם קבורה בבתי-הקברות היהודיים ואסרה עליהם את הכניסה לבתי-הכנסת, אולם ללא הועיל. כוחם הלך והתעצם, כמו גם עזות המצח שלהם: הם הקימו לעצמם בית-כנסת מפואר בשכונה היהודית בבואנוס-איירס, ואף ניהלו בו את עסקיהם. הקומה הראשונה יוחדה לאולם תפילה, הקומה השנייה לבית-בושת.
בשנת 1930 נסגרה רשת הזנות לאחר שרחל ליברמן, יהודייה שעבדה בשירות הרופיאנים והצליחה לפדות את עצמה, חשפה את הפרשה באומץ רב. תיק החקירה הגיע לשולחנו של השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שהדף את כספי השוחד הרבים שהניחו הרופיאנים היהודים לפתחו. "קיומו של הארגון הוא סכנה לחברה שלנו", חרץ אוקמפו, והביא את הקץ על אחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות יהודי ארגנטינה.
1948 | עלייה לצורך ירידה?
כאשר הגיעו לארגנטינה הידיעות על השואה המשתוללת באירופה, ניסו ארגונים יהודיים במדינה לשכנע את הממשלה הארגנטינית הלאומנית, שעלתה לשלטון ב-1930, להירתם להצלתם של 1,000 ילדים יהודים. למרות האהדה המאופקת של הממשל הארגנטיני לסבלם של הילדים, המבצע לא צלח. הילדים, כמו יהודים רבים אחרים שביקשו להיחלץ מציפורני הנאצים, נתקלו בחוקי הגירה נוקשים.
באותן שנים נשבו ברחוב הארגנטיני רוחות אנטישמיות שהוזנו בהסתה מצד שלוחות המפלגה הנאצית ודיפלומטים גרמנים שפעלו בארגנטינה. בד בבד המשיכה הקהילה היהודית במאמציה לפתח את חיי הציבור והתרבות היהודיים.
בשנת 1946 עלה לשלטון המנהיג הכריזמטי חואן פרון, קצין צבא בכיר בעברו ומעריץ גדול של הפשיזם האיטלקי. עלייתו של פרון עוררה חשש בקהילה היהודית, בעיקר בשל קשריו החמים עם המשטר הנאצי, אולם החשש התפוגג עם כינונה של החוקה הארגנטינית החדשה, שאסרה על אפליה אתנית, והצהרתו של פרון כי יכבד את זכויות היהודים.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוממה את רוחם של רבים מיהודי ארגנטינה: ארגונים ציוניים רבים נוסדו, ומערכת החינוך היהודית אימצה את השפה העברית ואת האידיאולוגיה הציונית. זרם של עולים ארגנטינים החל לטפטף לישראל. העולים הללו ייסדו שמונה קיבוצים חדשים, ואחרים הצטרפו לקיבוצים קיימים ולתנועת המושבים. עם זאת, שיעור העולים מארגנטינה היה נמוך יחסית: עד 1960 עלו לישראל כ-5,000 יהודים ארגנטינים בלבד. רבים מהם לא הצליחו להשתלב בארץ, וכעבור כמה שנים שבו לארגנטינה.
1962 | מדם לאדם
"אסם העולם", כך כונתה ארגנטינה בראשית המאה ה-20, וזאת בזכות הפריחה הכלכלית הגדולה שהפכה אותה לאחת המדינות המשגשגות בתבל. אלא שבשנת 1930 החל משהו להשתבש. החיידק הפשיסטי, שתקף מדינות רבות באותה עת, התנחל גם בארץ הטנגו, ובמהלך 43 שנה, עד 1983, התחלף בארגנטינה השלטון חדשות לבקרים – מחונטות צבאיות אכזריות ל"דמוקרטיות" מושחתות וחוזר חלילה.
באקלים זה, שהעלה על נס עוצמה, כוח ומצעדים צבאיים, הפכה ארגנטינה לאחת המדינות היחידות בעולם שהעניקו מקלט לפושעים נאצים. אחד מהם, אדולף אייכמן, היה האיש שפיקח על הוצאתו אל הפועל של "הפתרון הסופי" – תוכניתו של היטלר להשמדת העם היהודי.
בשנת 1962 יצא לפועל אחד המבצעים המפורסמים ביותר של המוסד הישראלי, ובמסגרתו נלכד אייכמן בביתו שבפרבר בבואנוס-איירס והובא למשפט בישראל. משפטו של אייכמן היה אירוע מכונן בתודעה הישראלית. ניצולי שואה רבים, שזכו עד אז ליחס ביקורתי בישראל והואשמו כי הלכו "כצאן לטבח", קיבלו סוף-סוף בימה, ועדויותיהם חשפו את היקף הסבל והרוע שפצעו את נפשם לעד.
בזמן שבישראל הידהדו עדויות הניצולים שהדגימו בעוצמה רבה לאן עלולה להגיע תופעת האנטישמיות, בארגנטינה המשיכה האנטישמיות להיות דבר שבשגרה. רק לשם המחשה, כ-142 מ-313 אירועים אנטישמיים שהתחוללו בעולם בשנת 1967 התרחשו בארגנטינה לבדה.
שירת הברבור של הפשיזם הארגנטיני החלה בשנת 1976, עם עלייתה לשלטון של הרודנות הצבאית האחרונה במדינה. השנים 1976–1983 אופיינו ברדיפת אנשי שמאל ובלכידת עשרות אלפי אנשים שנשלחו למעצר ללא כל האשמה חוקית. במהלך "המלחמה המלוכלכת", כפי שכונתה התקופה, "נעלמו" לפי הערכות שונות פעילי שמאל יהודים רבים, במספרים גדולים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אחד הפעילים המוכרים שהתנגדו לשלטון היה הרב מרשל מאייר, פעיל מרכזי למען זכויות האדם, שפעילותו בתחום זכתה להכרה משלטונות ארגנטינה רק לאחר סיומו של השלטון הצבאי.
2014 | הקהילה היהודית בראשית המאה ה-21
אחד האירועים הטראומטיים שחוותה הקהילה היהודית בארגנטינה התרחש ב-18 ביולי 1994, כאשר טרוריסט לבנוני פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית סמוך לבניין הקהילה היהודית. 85 איש נהרגו ו-330 נפצעו. היה זה אחד משני פיגועים שהתבצעו בארגנטינה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והוא נחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו על אדמת ארגנטינה אי-פעם. בשנת 2015 חזר הפיגוע לכותרות כשאלברטו ניסמן, התובע היהודי שמונה לחקור את הפרשה, נמצא ללא רוח חיים יום לפני עדות חשובה שהיה אמור לתת בבית-המשפט. ההערכה היא כי ממשלת ארגנטינה עדיין מנסה להסתיר פרטים מן האירוע הנורא.
בשנת 2014 חיו בארגנטינה כ-250 אלף יהודים, רובם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ומזרחים (בעיקר מסוריה ומלבנון). חלק הארי של היהודים מתגורר בבואנוס-איירס, בעיקר בשכונת אונסה ((Once, שם אפשר לראות שלטים רבים בעברית, המעידים על מוצאם וזיקתם של תושבי השכונה.
הקהילה היהודית בארגנטינה נחשבת מגוונת ועשירה. עם היהודים הארגנטינים הנודעים נמנים המנצח המחונן דניאל בארנבוים, הפילוסוף החברתי ומייסד "אסכולת פרנקפורט" לוסיו חוזה פליקס ומאמן הכדורגל המצליח חוסה פקרמן.
הקהילה היהודית הארגנטינית מלוכדת מאוד ומפעילה מסגרת מאורגנת של בתי-ספר ומאות בתי-כנסת. הקהילה בבואנוס-איירס נחשבת ציונית במיוחד, ומקצת חבריה אף עלו לארץ בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במדינה ב-2001. בעיר פעילים כמה בתי-ספר יהודיים, ביניהם בית-הספר תלפיות, המיועד לדתיים-לאומיים, בית-ספר של חב"ד ובית-הספר ד"ר הרצל, השייך לקהילת יונה. בעיר פועלים גם ארגונים מקומיים המחזקים את התרבות העברית והיהודית ואת הקשר עם מדינת ישראל.
אחד ממאפייניה הייחודיים של יהדות ארגנטינה הוא יישובי פאר קטנים, מעין מועדוני קנטרי-קלאב סגורים, שחברים בהם יהודים בני המעמד הגבוה. אלה מתארחים בהם בעיקר בסופי-שבוע ומקיימים פעילויות חברתיות ואירועי ספורט שונים. שניים מהמועדונים היוקרתיים הללו הם מועדון הכוח (Hacoaj) וסיסאב (Cissab).
אוסטריה
(מקום)ציוני דרך בתולדות יהודי אוסטריה
1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.
בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.
כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.
1420 | מלך היהודים
ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.
בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.
1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא
אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.
בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).
יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.
1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ
לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.
מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.
בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.
1867 | מיהו אליטיסט?
"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.
במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.
חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.
שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.
1900 | החוג הווינאי
"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.
הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.
נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.
וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.
1938 | רנסנס, הסוף
הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.
רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.
האוכלוסייה היהודית בווינה
שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%
2014 | פסיפס זהויות
בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.
הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.
בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.
נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.
1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.
בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.
כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.
1420 | מלך היהודים
ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.
בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.
1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא
אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.
בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).
יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.
1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ
לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.
מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.
בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.
1867 | מיהו אליטיסט?
"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.
במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.
חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.
שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.
1900 | החוג הווינאי
"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.
הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.
נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.
וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.
1938 | רנסנס, הסוף
הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.
רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.
האוכלוסייה היהודית בווינה
שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%
2014 | פסיפס זהויות
בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.
הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.
בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.
נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.
בואנוס איירס
(מקום)בואנוס איירס
בירת ארגנטינה.
מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.
פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.
לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.
ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.
בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.
בירת ארגנטינה.
מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.
פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.
לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.
ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.
בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.