ולדמר לוי קרדוסו

CARDOSO, CARDOZO, CARTOSO, CARTOZO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה קרדוסו קשור בשמה של העיירה אל קרדוסו במחוז גואדלחרה בספרד או בשמה של העיירה קרדוסו במחוז ויסאו בפורטוגל.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה Cקרדוסו כוללים במאה ה-17 את הרופא והפילוסוף יצחק (פרננדו) קרדוסו מהעיירה סלוריקו, פורטוגל, אשר הצליח להימלט מידי האינקוויזיציה ולהתיישב בוונציה, איטליה. חיבורו "פילוסופיה ליברה אין ספטם ליברוס דיסטריבוטה" פורסם בוונציה בשנת 1673. אחיו, אברהם מיגל קרדוסו (1706-1630) היה רופא שנמנה עם המאמינים של משיח השקר שבתאי צבי. במאה ה-18 השם קרדוסו מתועד גם בכתובה מטוניס מתאריך 11 באפריל 1789, של ראובן חי, בנו של אברהם קרדוסו ושל רעייתו ריינה, בתו של דניאל פרנקו; ג'. ה. קרדוסו מוזכר בטוניס בנת 1865 ברשימת חברות המסחריות אשר הוקמו ע"י יהודים יוצאי איטליה.

אישים מוכרים נוספים במאה ה-19 שנאו את שם משפחה קרדוסו כוללים את הרב דניאל קרדוסו (נפטר בשנת 1872) אשר כיהן כאב בית הדין ורב ראשי של קהילת יוצאי ליבורנו בטוניס; את דוד קרדוסו, העו"ד היהודי הראשון בטוניסיה; את הרופא המנתח מאוריציו קרדוסו (נולד בשנת 1877 בסוס, טוניסיה), אשר שימש כמנהל בית החולים האיטלקי ושל בית החולים היהודי בטוניס; ואת בנימין נתן קרדוסו (1938-1860), צאצא למשםחה יהודית שמוצאה בסלוניקי, יוון, אשר שימש כשופט בבית המשפט העליון של ארה"ב.

LEVI, LEVY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ששם משפחה זה נגזר ממונח המצביע על השתייכות המשפחה אל הלוויים. ובכן שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

הלוויים הם צאצאיו של לוי המקראי, בנם השלישי של יעקוב ולאה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה לוי כוללים את נתן לוי, נתין אוסטריה, אשר היה סוחר בטוניס במאה ה-19. בנו, יהודה לוי, שימש כרב של הקהילה של יוצאי ליבורנו בטוניס משנת 1839 ועד מותו בשנת 1848; שמחה לוי (1923-1868) מטוניס היה בעל דפוס ומוציא לאור ונמנה עם מייסדי העיתונות והספרות היהודית בשפה הערבית בטוניס; הוא ייסד את העיתון "אל-פונוגרף" (1907) והלחין שירים יהודיים מסורתיים. בנו ויקטור לוי היה בעל דפוס ומחבר שפירסם את ספריו בשם העט והל, בין ספריו הוא פרסם גם את ספר הבישול "המטבח הטוניסי" (בצרפתית) אשר כלל גם מתקונים יהודיים רבים.

רפאל לוי, נכדו של שמחה לוי, שימש כמנהל רשת בתי הספר "כל ישראל חברים" ("כי"ח") בין השנים 1953-1943, וכסופר פרסם תחת שם העט ריבל סיפורים קצרים מחיי יהודי טוניס; משה לוי (1968-1885) היה צייר אשר חי בטוניסיה ותיאר בעבודותיו את נופיה של הארץ הזאת ואת חיי היהודים בטוניס.

אישים מוכרים נופסים בעלי שם המשפחה היהודי לוי כוללים את רפאל לוי (1779-1685), מתמטיקאי גרמני; את קרלו לוי, רופא וסופר איטלקי מן המאה ה-20; את אהרון לוי (1815-1742), סוחר אמריקאי יליד הולנד אשר ייסד את העיר ארונסבורג ותמך כספית בצבאו של ג'ורג' ושינגטון; את וילהלם פון לוי (1947-1861), בנקאי גרמני; ואת פריץ לוי, חוקר של מדעי החיים גרמני מן המאה ה-20.

Samuel Kicis (1913-1984), general of the Brazilian army, born in Rio de Janeiro, Brazil, into a family of Jewish immigrants from Romania. Kicis entered military service in 1932. During WW II he served as an artillery captain in the ranks of the Brazilian Expeditionary Force (Força Expedicionária Brasileira – FEB) in Italy and took part in the Battle of Monte Castello in northern Italy from November 1944 to February 1945. In the 1950s and the 1960s he advanced through the ranks of the Brazilian Army and was discharged in 1968 with the rank of general.

Isaac Nahon (1907-2000), general of the Brazilian army, born in Rio de Janeiro, Brazil, into a family of Jewish immigrants from Oran, Algeria. He entered the military service in 1918 and studied at Realengo Military School in Rio de Janeiro graduating in 1925. As an artillery officer he rose through the ranks from lieutenant in 1928 to colonel in 1952. After serving in several positions within the Brazilian army, he was named military attache at the Brazilian embassy in Paraguay holding that position from 1959 to 1961. After graduating from the Higher Military School of War in 1962, he was advanced to the rank of brigadier general. As commander of the IV Army based in Recife, during the 1964 military coup Nahon was responsible for the arrest of Pelopidas Silveira, the mayor of Pernambuco, who was elected with the support of the left parties. His next position was chief of staff of the III Army, based in Porto Alegre, and after having been advanced to the rank of division general in 1965, he became commander of the eight-military region based in Belem. As of 1969 he served commander of the Main Directorate of Army Personnel with the rank of full general.

Moyses Chahon (1918-1981), general of the Brazilian army, born in Rio de Janeiro, Brazil. He joined the army in late 1930s and during WW II he was a member of the Brazilian Expeditionary Force (Força Expedicionária Brasileira – FEB) in Italy with the rank of lieutenant. For his bravery in the fight against the Germans, Chahon was awarded the Silver Star Medal (SSM), third-highest military decoration of the United Stayes Armed Forces, one of the only four Brazilian servicemen to receive this decoration. He left the army in 1969 with the rank of general of division. 

ריו דה ז'נירו

Rio de Janeiro

העיר השנייה הכי מאוכלסת בברזיל. בירת הרפובליקה הברזילאית עד 1960.

בריו דה ז'נירו נמצאת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בברזיל, אחרי סאו פאולו. לפי רישומי הפדרציה היהודית של מדינת ריו דה ז'נירו (FIERJ), בשנת 2000 נאמד שהאוכלוסייה היהודית מונה בין 25,000 ל-30,000, כ-0.34 אחוז מכלל אוכלוסיית העיר. הקהילה היהודית של ריו דה ז'נירו מורכבת מיהודים ממוצא אשכנזי וממוצא ספרדי כאחד; באמצע שנות ה-1800 הגיעו יהודים ממרוקו לריו דה ז'נירו וארגנו קהילה לצד שכניהם האשכנזים. הרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית של ריו מתגורר בשכונות המרכזיות של לבלון, בוטאפוגו, איפנמה וקופקבנה (Leblon, Botafogo, Ipanema, and Copacabana). החל משנת 2010 לקהילות אלו היו בתי כנסת, בתי ספר יהודיים וחנויות כשרות. יהודי ריו דה ז'נירו מיוצגים על ידי רשת מאורגנת היטב של מוסדות חברתיים, דתיים ותרבותיים. ל-FIERJ (פדרציה ישראלית בריו דה ז'נירו) קשורים יותר מ-80 ארגונים שונים העוסקים בעבודה קהילתית. אלה כוללים בתי כנסת, בתי ספר, תכניות חברתיות ורווחה, ארגוני נשים ועמותות בריאות וכושר שונות. בין אלה שהשפיעו הכי הרבה על הקהילה היהודית במהלך השנים הם: "ההסתדרות הציונית" (Organização Sionista), "בני ברית", "מועדון ישראלי ברזילאי" ("Clube Israelita Brasileiro"), "חברת צדקה של נשים", "בית הילדים היהודי", ובמיוחד "חברת צדקה ישראלית" ("Sociedade Beneficente Israelita"), בית החולים "אלברט איינשטיין", יהודית והר סיני. הקהילה היהודית של ריו תמיד הייתה פעילה בפילנתרופיה, תמכה בקרנות מקומיות ומדינתיות ובמקביל גם הקימה קרנות רבות משלהן.

כלי תקשורת שונים שרתו את הקהילה היהודית בריו דה ז'נירו. הפדרציה היהודית של מדינת ריו דה ז'נירו (FIERJ) הפיקה תכנית טלוויזיה שבועית המוקדשת לחדשות ולחינוך. הפדרציה היהודית הפיקה גם תכנית טלוויזיה המכונה "מנורה" ("Menora" TV).

החיים היהודיים הדתיים בריו מגוונים. הקהילות נעות בין חרדים ואולטרה-אורתודוקסים לרפורמים וזרמים ליברליים אחרים ביהדות. בשנת 1900 נמנו שתי קהילות בלבד: האחת הוקמה על ידי יהודים שעלו ממערב אירופה, והשנייה על ידי יהודים מצפון אפריקה. בשנת 2005 היו בריו דה ז'נירו כ-30 בתי כנסת. שני בתי הכנסת הידועים ביותר בריו הם: הקהילה היהודית של ברזיל (Congregação Judaica do Brasil), קהילה רפורמית, והאגודה הדתית הישראלית (Associação Religiosa Israelita), קהילה שנוסדה על ידי מהגרים יהודים מגרמניה ב-1942, מספר החברים היה למעלה מ-800 משפחות.

כ-3,000 תלמידים רשומים בבתי הספר היהודיים של ריו. בתי ספר אלה נעים בין אורתודוקסים לפלורליסטים. קורסים לעברית ותכניות ללימודי יהדות מוצעים באוניברסיטאות הממלכתיות של ריו דה ז'נירו. בין בתי הספר היהודיים הבולטים בריו הם "שלום עליכם" המכללה הישראלית-ברזילאית (פלורליסטי), "אליעזר שטיינברג – מקס נורדאו" (פלורליסטי), "בר אילן" (ציונות דתית), "אורט", "מחנה אור ישראל" (אורתודוקסית) ו"בית מנחם" (אורתודוקסי).

בריו דה ז'נירו ישנם מספר מרכזי תרבות ומוזיאונים יהודיים. אלה כוללים את המדרש המרכזי התרבותי (MCC). מוסד רפורמי הממוקם בלבּלון (Leblon), אחת השכונות העשירות ביותר בריו, המדרש המרכזי התרבותי מציע מגוון תכניות חינוכיות, קונצרטים ואירועים. מוקד מרכזי לחיים יהודיים חברתיים הוא המרכז הקהילתי היהודי. בנוסף לארגון אירועים תרבותיים וחברתיים, המרכז היהודי מספק מגוון רחב של פעילויות ספורט ופנאי, כמו גם תכניות הקשורות לבריאות. מרכזים קהילתיים חשובים נוספים של יהודים כוללים את מועדון "הר סיני" (Club Monte Sinai), מועדון אתלטיקה, ושלושה מרכזי חב"ד בריו. יש גם מספר נקודות ציון יהודיות משמעותיות ברחבי העיר. בשנת 2008, איגוד מדריכי התיירים של ריו ארגן את הסיור הראשון בעיר בנושא יהודי. מבקרים בריו יכולים לצאת לסיור מאורגן במרכז העיר כדי לראות במבט חטוף את עברהּ היהודי ההיסטורי של הקהילה. מרכז חשוב נוסף להיסטוריה היהודית הוא המוזיאון היהודי הקטן הכולל את מה שמכונה אוסף פלדמן, המורכב מכ-60 חנוכיות וחפצי פולחן אחרים, כל פריט עוצב על ידי האמן יליד רוסיה יוסף פלדמן. המוזיאון כולל גם כמה פריטים שנתרמו על ידי ראשוני המהגרים היהודים בברזיל וחפצים של ניצולי שואה שהתיישבו בריו לאחר מלחמת העולם השנייה. ציוני דרך יהודיים חשובים נוספים הם אנדרטת יצחק רבין ובית הכנסת הגדול במרכז העיר ריו דה ז'נירו, שהיה פעם מרכז החיים היהודיים בריו. אזור מרכז העיר נמצא בדעיכה כבר עשרות שנים וכתוצאה מכך, התפילות בבית הכנסת הגדול מתקיימות רק במהלך הימים הנוראים.

הִסטוריה

בתחילת המאה ה-16 היו בריו דה ז'נירו קבוצות קטנות של מראנוס (Marranos), בדרך כלל מפורטוגל; מאוחר יותר הם נטמעו באוכלוסייה המקומית. עם הכרזת העצמאות של ברזיל (1822) וההכרזה על האימפריה הברזילאית (1824), שדגלה בסובלנות דתית, מהגרים יהודים ראשונים החלו להופיע לפרקים בריו דה ז'נירו. אחד מהבולטים מבין העולים הראשונים הללו היה דניס דה סמואל (1860-1782), מהגר צעיר מאנגליה שזכה להצלחה והשפעה רבה מלך פורטוגל העניק לו תואר ברון.

הניסיון הראשון לארגן קהילה נעשה בשנת 1846 על ידי יהודים יוצאי מרוקו שהגיעו לריו דה ז'נירו מצפון ברזיל. ארגון יוניאושל גמילות חסדים (Uniaoshel Guemilut Hassadim), שעדיין קיים, מייחס לניסיון זה את מקורו. בשנת 1867 הוקמה בריו דה ז'נירו המועצה המקומית של הברית הישראלית האוניברסלית  (Alliance Israelite Universelle). ב-1873 נוסדה חברה לענייני דת ורווחה. היא ניסתה להקים בית קברות, ומשנת 1876 ואילך שמרה על מקום תפילה קבוע, אך היקפו המצומצם, כמו גם השלכות ההתבוללות, מנעו את המוסד מלממש את הפוטנציאל הטמון בו.

בעת הכרזת הרפובליקה (1889) מספר היהודים בריו דה ז'נירו נאמד ב-200. בשנת 1900 היו בעיר שני בתי כנסת, האחד הוקם על ידי מהגרים מצפון אפריקה, והשני על ידי מתיישבים מצרפת וממערב אירופה; שתי הקהילות היו קטנות. עם ההתפתחויות שהחלו בשנת 1900, עד סוף מלחמת העולם הראשונה נאמדה האוכלוסייה היהודית בעיר בכ-2,000 נפש.

לאחר מלחמת העולם הראשונה היה גל גדול של מהגרים יהודים לריו דה ז'נירו, וככל שהקהילה היהודית גדלה החיים הקהילתיים נעשו מגוונים יותר. ב-1910 נוסדה המרכז הישראלי של ריו דה ז'נירו על ידי יהודי צרפת; מטרתו העיקרית הייתה הקמת בית כנסת, ובית קברות שנוסד בשנת 1920 בווילה רוסאלי (Vila Rosali). המוסד הפילנתרופי הראשון "אחיעזר" הוקם ב-1912; מאוחר יותר (1920) שונה שמו ל"האיחוד הישראלי המיטיב" ("Uniao Beneficente Israelita") שביקש לקדם את התיישבות וסייע בקביעות למהגרים יהודים בריו דה ז'נירו. החל משנת 1924, האגודה היהודית לקולוניזציה (ICA) השתלטה על ה"איחוד", ששלחה את ישעיהו רפאלוביץ' (Isaiah Raffalovitch) כציר קבוע לריו דה ז'נירו. מאמציו להקים שם קהילה מאוחדת כשלו, בגלל הגיוון הארגוני והמפלגתי הגדול. בשנת 1937 נוסדה מרפאה ישראלית (Policlinica Israelita), אחד המוסדות הקהילתיים היהודיים המועילים ביותר בריו דה ז'נירו, כחלק מהמחלקה הרפואית של אותו "איחוד" במטרה להעניק סיוע רפואי למהגרים. מוסד נוסף המוקדש לסיוע לנשים, לילדים ולקשישים הוקם בשנת 1923 ושמו "אגודת הנשים הישראליות" (Sociedade Das Damas Israelitas), שפיתחה תכנית חברתית מגוונת.

בתחום הפוליטי והתרבותי נוסד בשנת 1913 הארגון הציוני הראשון בריו דה ז'נירו בשם "תפארת ציון"; הוא הוחלף ב-1922 על ידי "הפדרציה הציונית של ברזיל" Federacao Sionista do Brasil)). בשנת 1927 נוסד הוועד המרכזי של מפלגת "פועלי ציון". ספריית "שלום עליכם" הוקמה ב-1915, ספריית "ביאליק" ב-1937, וספריית "מיכל קלפפיש" (Michal Klepfisz) ב-1944. שלוש הספריות הללו ממשיכות לתפקד ולפתח פעילות תרבותית כללית. בית הספר הגדול הראשון, "מגן דוד", הוקם בשנת 1922. עיתונים ושבועונים רבים החלו להתפרסם בריו דה ז'נירו החל משנת 1916.

ב-1969 היו קרוב ל-30 ארגונים קהילתיים בריו "לאר דה קריאנקה", "לאר דוס ולהוס" ("lar dos Velhos"), "פוליקליניקה", "נשים מאוחדות" ("Froien Farein"), "קופת חיסכון" (Lai-Shpar-Kasse) שהוקדשו להקלה ולסיוע; "Hebraica", "Monte Sinai", "CIB", "Asa" שירתו את צורכי הפנאי של הקהילה.

ארגוני התרבות כללו את ספריית ביאליק, מרכז יידיש, ואת המכון המרכזי האידי של האידישיסטים. היו שלושה בתי כנסת קונסרבטיביים, ארבע קהילות ספרדיות, קהילה אורתודוקסית ושלושה בתי קברות.

ניטרול (Niterol) היא בירת מדינת ריו דה ז'נירו ויש בה קהילה יהודית מאורגנת מאז 1916. הקהילה כללה שירותי דת (בית כנסת, בית קברות וכו'), בית ספר מקומי (76 תלמידים בשנת 1967), ומספר פעילויות תרבותיות וחברתיות. בנוסף, מועדון "הבראיקה" ("Hebraica" Club) (נוסד 1961), המונה כ-600 חברים, הציע פעילויות פנאי, ספורט ותרבות. ספריית הקהילה, על שם דוד פישביין (נוסדה ב-1922), שימשה כמרכז תרבות.

בשנת 1997 חיו בריו דה ז'נירו 40,000 יהודים. סך כל האוכלוסייה היהודית בברזיל הייתה אז 130,000 אנשים.

מדריד

בירת ספרד.

בתקופה המוסלמית (עד 1083) ישבה במקום קהילה יהודית קטנה שעסקה במסחר. בסוף המאה ה-13 הוטלו על הקהילה המתפתחת הגבלות בהתאם להחלטת הקורטז בוואליאדוליד; בין השאר נאסר על יהודים לשרת במשרות ציבוריות, לקנות נכסי דלא ניידי מנוצרים או למכור נכסים שכבר היו בבעלותם, והוגבל שיעור הריבית. בשו"ת של ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש, תחילת המאה ה-14) מוצאים הוראה המתירה לפעול נגד מלשין שגרם נזק לקהילה. ההגבלות חזרו ונשנו עד סוף המאה ה-14 ובגזירות קנ"א (1391) נהרגו רוב יהודי המקום, אחרים הוטבלו לנצרות והקהילה חדלה להתקיים. שלטונות העיר דיווחו לכתר על "פחותי- עם" שממשיכים בביזה; אחדים הועמדו לדין אך רובם התחמקו מידי החוק.

היישוב התחדש כעבור זמן. המערכה נגד "המתייהדים" לא פסקה וב-1478 התלוננה מועצת העיר על שהיהודים והמאורים אינם עונדים את אות הקלון. באותו הזמן אישרו פרדינאנד ואיזאבלה מחדש את הגזירה מ-1447, האוסרת על יהודי מאדריד לסחור בצורכי מזון וברפואות ולעסוק בניתוחים.

אין פרטים על מצב הקהילה אחרי צו הגירוש ממארס 1492, אך ידוע שהמלך הורה לחקור האשמות בקשר לתקיפת יהודים בדרכם לצפון- אפריקה. בנובמבר אותה השנה הופקדו שני יהודים, אברהם סניור ולואיס דה אלקלע, על גביית חובות תלויים ועומדים.

ב-1561 נעשתה מאדריד בירת המדינה, בימי פיליפ השני, מלך ספרד, הועתק לעיר בית-הדין העליון ומאז הועלו רבים על המוקד (אוטו-דה-פה), ובפרט במאה ה-17 כאשר הועלו על המוקד אנוסים רבים מפורטוגאל. בשנות ה-30 של המאה ניהל יעקב קאנסינו שיחות עם הדוכס דה אוליבארס בדבר אפשרות החזרתם של יהודים למאדריד, כפי שנעשה ברומא; הדיונים לא נשאו פרי בגלל התנגדות האינקוויזיציה. כל אותה התקופה הייתה מאדריד מרכז של אנוסים פורטוגליים, היו בהם בעלי קשרים עם חצר המלכות, אחרים פיתחו עסקים שונים וקיימו מגע עם אנוסים מחוץ לחצי-האי האיברי.

היישוב התחדש בהדרגה אחרי הענקת החוקה משנת 1869, על-ידי מהגרים מצפון-אפריקה ומארצות אירופה; הקהילה התארגנה רק בשנות ה-20 של המאה העשרים.

בימי מלחמת-העולם הראשונה נקלעו למאדריד פליטים יהודים, ובאותן השנים התגוררו בה גם מכס נורדאו וא"ש יהודה, פרופסור לבלשנות שמית. משפחת באואר הייתה מראשוני היהודים שהתיישבו במאדריד, ומילאה תפקיד נכבד בארגון הקהילה ופיתוחה. ב-1924 נתקבל חוק המקנה אזרחות לאנשים ממוצא ספרדי, ויהודים בתוכם. בשנות השלושים קלטה הקהילה יהודים נוספים מפליטי גרמניה. אחרי מלחמת-האזרחים שוקם הארגון הקהילתי. ב-1941 נפתח באוניברסיטת מאדריד מכון ללימודי היהדות (אריאס מונטאנוס) בראשות פראנצ'סקו קאנטרה- בורגוס ואחריו פ' פרץ קאסטרו.

פליטי מלחמת העולם השנייה במאדריד זכו לתמיכת הג'וינט. בעת ביקורו של נציג איחוד הספרדים העולמי, יאיר בכר פאסי, נערכה במאדריד ב-1959 תערוכה לכבוד תרבות ישראל על אדמת ספרד. כעבור שנתיים השתתף איחוד הספרדים העולמי בהקמת מכון ללימודים יהודיים, ספרדיים ולימודי המזרח התיכון (ב-1968 התמזג עם מכון אריאס מונטאנו). ב-1964 אירגן המכון סימפוזיון ראשון במאדריד על יהדות ספרד.

הנהגת הקהילה המחודשת בסוף שנות ה-60 הייתה בידי א' באואר, ח. כהן, ל. בליץ ומ' מאזין, מי שכיהן אז כראש הקהילה.

בסוף שנות השישים מנתה קהילת מאדריד יותר מ-3,000 נפש. ב-1968 נחנכו בית-כנסת ומרכז קהילתי. באותה העת פעלו בקהילה גן-ילדים, בית-ספר ותנועת הצופים. כרב הקהילה הראשון כיהן ד"ר ב' גארזון.

בשנת 1997 ישבו במאדריד 3,500 יהודים. בספרד כולה חיו אז כ- 14,000 יהודים.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.