קהילת יהודי קורדובה , ארגנטינה

Arnaldo Rascovsky (1907-1995), physician and psychoanalyst born in Córdoba, Argentina. He graduated from the Medical School of the University of Buenos Aires when he was 22 years old, and became a pediatrician interested mainly in neurology, endocrinology, and psychosomatic medicine. He studied Freudian ideas in 1936 and started his personal research together with Angel Garma, who came to Argentina in 1938. Rascovsky was one of the pioneers of psychonalysis in Argentina and in Latin America. In 1942 he co-founded the Argentine Psychoanalytic Association, was the first editor of the "Revista de Psicoanálisis" magazine, which continued to appear until 2005. He was co-founder and president of COPAL/FePAL (Latin American Psychoanalytic Federation), founder and president of Filium (Interdisciplinary Association for the Study and Prevention of Filicide) and several times president of the Society of Psychological Medicine, Psychoanalysis and Psychosomatic Medicine, a branch of the Argentine Medical Association.

Rascovsky made important contributions to the understanding of the emotional troubles related to psychosomatic disease. His most original contribution to psychoanalysis was his study of early psychic development and his theoretical and clinical approach to fetal psychism. The papers on feminine psychology, written in collaboration with his wife Matilde Rascovsky (also a psychoanalyst), threw new light on the complex phenomena taking place in different moments of the feminine life cycle. His numerous writings deal with the psychoanalytic understanding of psychosomatics, the conceptualization of fetal psychism from the metapsychological point of view, and the understanding and prevention of filicide. A gifted communicator, his lectures on television and radio stimulated psychoanalytic thought throughout Latin America.
He is considered to have been one of the main pioneers of the Argentine Psychoanalytic Movement, highly cultivated, gifted, and generous in his teaching.

מרקוס אגיניס (נ. 1935), סופר רב אשכולות שלמד ספרות, רפואה, מוסיקה, אמנות, היסטוריה ופסיכואנליזה.

קבוצת רופאים מקורדובה מבקרת בבואנוס איירס.
ביניהם ד"ר אלחנן דוקטש (שורה שלישית מלמטה, שלישי משמאל).
ארגנטינה, 1923.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות מרים שפירא, חיפה)

חברי הקהילה היהודית בקורדובה.
ארגנטינה שנות 1940.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מרים שפירא, ישראל)

Boleslao Lewin (1908-1988), historian with a passion for the past of South America, born in Lodz, Poland. He emigrated to Uruguay in 1932 and moved to Buenos Aires, Argentina, in 1937. He became Professor at the Universities of Cordoba and La Plata, was director of the Institute of Historical Research of the Universidad del Litoral. He received a number of awards including, in 1980, the Grand Cross of the Order of Merit awarded by the President of the Republic of Peru, for his contribution to research into the history of Latin America.

Lewin was fascinated by the figure of Tupac Amaru, the last indigenous monarch of the Inca state in Peru who in 1572 led the uprising against Spanish rule and declared the liberation of all slaves. Lewin went to Bolivia to visit the places where the events took place and to research the surviving documents. The result of his investigation was Tupac Amaru, the Rebel, a play about the love of freedom, which appeared in Buenos Aires in 1943. The book, become a classic, and was reprinted many times and translated into several languages. Lewin also researched the history crypto-Jews in the colonial era and the Inquisition in Spanish America. He was also a pioneer in historical research on Jewish immigration to Argentina and he wrote the story of the enigmatic Jewish explorer of Patagonia, Julius Popper.

Noe Jitrik (b. 1928), literary critic born in Buenos Aires, Argentina. He has written several novels, literary and historical critical essays, and poetry. From 1960 to 1966 he was professor of literature at the University of Argentina in Cordoba. In 1987 he became an Honorary Professor at the University of the Republic of Uruguay, and began working as a principal investigator for the "Council for Scientific and Technological Research", CONICET. In 1997 he was appointed director of the Instituto de literatura hispanoamericana at the University of Buenos Aires and contributed to a number of cultural and literary magazines on literary theory. Jitrik won the Artistic Merit Award, awarded by the National Endowment for the Arts. Included in the works for which he was given the award are "History and Literary Imagination", "Stop all certainty", "The Example of the Family", and "Literally dizzy". In 1999 he began to write "Critical History of the Argentian Literature".

Margarita Zatzkin (1883-1927), first Argentine woman pharmacist and physician born in Odessa, Ukriane (then part of the Russian Empire). She was brought to Argentina in 1891 by her parents who wished to flee from the anti-Semitic pogroms of her country of birth. The family settled in the Jewish agricultural colony of Moises Ville. After a short while her parents, who were not suited to work in agriculture, moved to the city of Cordoba, Argentina.

Zatkin completed her secondary education there with distinction and decided that she wished to become doctor. At that time no woman had ever been accepted for a course in medicine in Argentina. Determined to beat the embargo on women students, she spoke to many leading citizens of the city and persuaded several important figures to support her cause. Finally she was allowed to enroll at the medical school of the National University of Cordoba. In 1905 she graduated as a pharmacist and in 1909 as a doctor of medicine - the first Argentinian woman with either title.

Mauricio Lasansky (1914- 2012), graphic artist, born in Buenos Aires, Argentina. Due to his early contributions in the development of graphic techniques and his dedication to printmaking, Lasansky is considered to be a forerunner in the evolution of the graphic arts as a critical art form and has become recognized as one of the "Fathers of 20th Century American Printmaking."

In 1936, then aged 22, he became the director of the Free Fine Arts School, in Villa Maria, Cordoba, Argentina. In 1943, Lasansky was offered a Guggenheim Fellowship to study the print collection at the Metropolitan Museum of Art. During the 1940's, interest in printmaking as a fine art was revitalized by the Works Progress Administration graphic arts workshops. Lasansky and others worked extensively formulating new methods and creating new techniques for their subjects as well as their prints. He established the printmaking workshop at the University of Iowa, USA. To this day, it serves as a model for numerous other university printmaking departments led by many of Lasansky's former students.

Best known for large scale prints in which he uses multiple plates and full ranges of color, Lasansky combines a spectrum of graphic techniques including etching, drypoint, aquatint and engraving. Throughout his stylistic evolution, he has created eloquent figural statements that are colorful, fresh and spontaneous. His early and late works show that his imagery has consistently dealt with elements which have undergone change and expansion as the work was created. Therefore, the subject of his art is as important as the technical aspect of his printmaking. Lasansky has devoted himself to exploring the expressive possibilities of graphic arts. He has amassed a body of prints considered to be some of the most powerful and impressive in contemporary art. He has contributed significantly in establishing printmaking as a meaningful and critical art form of the 20th century.

Lasansky has been the recipient of a total of five Guggenheim Fellowships, six honorary Doctorate of Arts degrees and numerous prizes and honors. His work is represented in more than one hundred public collections including virtually every major museum in the United States. Internationally recognized, he has been exhibited throughout North and South America, Europe, and Russia.

אנדרס ריוורה (שם בדוי של מרקוס ריבק) (1928-), בן של מהגרים. סופר, נולד בבואנוס איירס, ארגנטינה. בראשית הקריירה שלו עבד בחברת טקסטיל ולאחר מכן הפך לעיתונאי וסופר. מ- 1953-1957 עבד במשרדי המערכת של המגזין "שיחה". מאז 1995 הוא גר בשכונה מוזנחת של בלה ויסטה בעיר קורדובה, ארגנטינה.

בשנת 1985 זכה בפרס על הרומן "בארץ המתוקה" וב-1992 קיבל את הפרס הלאומי לספרות עבור הרומן שלו "מהפכה היא שינה נצחית"
ספרו "המשרת" זכה בתואר הספר הטוב ביותר שפורסם ב-1992.
הרומן שלו "האיכר", המספר על השנים האחרונות של חואן מנואל דה רוסאס, קצין הצבא הארגנטיני ופוליטיקאי, שנבחר למושל הקונפדרציה בין השנים 1835-1852, היה רב מכר בארגנטינה למשך מספר שבועות ב-1996.

ציוני דרך בתולדות יהודי ארגנטינה

1853 | הטיול הפורטוגזי לדרום אמריקה

בשנת 1580, בעקבות האיחוד הזמני בין ספרד לפורטוגל, החלה נדידה של יהודים אנוסים מפורטוגל לאזור שלימים ייקרא ארגנטינה. הבחירה בארגנטינה לא היתה מקרית: מקום מושבה של האינקוויזיציה הדרום-אמריקאית היה אז בלימה, פרו, והיהודים ביכרו להתיישב הרחק ככל האפשר מחרון אפה של הכנסייה. רבים מהם בחרו להסתיר את יהדותם, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר ההיסטורי על אודותיהם דל במיוחד. ידוע כי רובם התיישבו בערים בואנוס-איירס, קורדובה וטוקומן.
במרץ 1813 בוטלה האינקוויזיציה באופן רשמי, ו-12 שנה לאחר מכן, בשנת 1825, העניק המשטר העצמאי המתגבש בארגנטינה חופש דת לבני כל הדתות, כולל היהודים, אולם זה הוגבל לרשות הפרט בלבד. 28 שנה לאחר מכן, בשנת 1853, קבעה חוקת ארגנטינה כי בני כל הדתות ייהנו מהזכות לחופש דת מלא, כמעט ללא סייגים ומגבלות, אך רק כמעט: הנשיא וחברי הממשלה חויבו להחזיק באמונה הקתולית. המהלך הושלם בשנת 1888, אז אישרה ממשלת ארגנטינה את חוק הנישואים האזרחיים.



1881 | חולות נודדים

בשנת 1881 פרצו באזור תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית הפוגרומים הגדולים (הידועים בכינוי "סופות בנגב") והביאו לגלי הגירה גדולים לעבר "העולם החדש", שכלל גם את ארגנטינה. שלטונות ארגנטינה קיבלו את המהגרים בברכה, ואף מינו סוכן מיוחד להכוונת המהגרים היהודים למדינה. היוזמה עוררה תסיסה אנטישמית בעיתונות המקומית, וב-1890 אף יצא לאור הרומן האנטישמי "La Bolsa", פרי עטו של חוזה מרייה מירו, שהודפס במהדורות רבות במשך עשרות שנים.
המהגרים היהודים החדשים נחתו בשדה חרוש: עשר שנים קודם לכן הוקמה בארגנטינה תשתית קהילתית יהודית מאורגנת, שהעניקה לחבריה שירותים דתיים שונים, ובהם שחיטה כשרה, חופה וקידושין, ברית-מילה ותפילות מסודרות בבתי-כנסת.
שלטונות ההגירה הארגנטיניים דגלו אמנם בהומוגניות תרבותית-אתנית ועודדו את המהגרים היהודים להיטמע באוכלוסייה המקומית ולאמץ את תרבותה, אולם ריבוי המהגרים מכל העולם (בשנת 1914 חיו בארגנטינה כ-2,358,000 מהגרים) הקשה על יצירת "כור היתוך".
למעט אירוע בודד בו נסגר זמנית בית-הספר היהודי בבואנוס-איירס, נהנו היהודים מחופש פולחן דתי מלא ומהזכות לשמר את תרבותם. ואכן, הקהילה שיגשגה: בשנים 1895–1919 גדל מספרם של היהודים בארגנטינה מ-6,000 ל-125 אלף איש.



1896 | הדגניה של ארגנטינה

מי שישוטט ברחובות העיירה מוזסוויל ("העיר של משה", בספרדית), השוכנת מצפון לבואנוס-איירס, עשוי לחשוב שנקלע לאתר צילומים של סרט מערבונים. המרחבים הפתוחים, החום הדחוס, הכיכר הראשית שבמרכזה המסעדה המקומית עם מאוורר התקרה החורק – כל אלו נראים כתפאורה קלאסית לדו-קרב הפאן-אמריקאי בין הטוב לרע. אולם מבט חטוף בשמות הרחובות במוזסוויל – תיאודור הרצל, הברון הירש ועוד – מלמד כי בעיירה חיו בעיקר גאוצ'וס יהודים שקמו בכל בוקר לחלוב את הפרות, לא לפני שהתפללו תפילת ותיקין בבית-הכנסת המקומי.
ואכן, 20 שנה לפני שחלוצי דגניה וכנרת הקימו קהילות חקלאיות על גדות הימה הארץ-ישראלית הקטנה והחיו את המיתוס המקראי של החקלאי היהודי והעבודה העברית, חלוצי המושבות החקלאיות בארגנטינה הם שנאבקו עם תנאים קשים ומחלות טורדניות, ויכלו להם.
מפעל ההתיישבות החקלאית של היהודים בארגנטינה, בעיקר בפרובינציה אנטרה-ריוס ("בין נהרות"), כלל יישובים רבים נוספים, שכונו "קולוניות" ("מושבות"). ארגנטינה היתה המדינה היחידה מבין ארצות אמריקה הלטינית שקהילות יהודיות הקימו בה כפרים ועיירות קטנות. נכון לשנת 1896 היה מניין החקלאים היהודים בארגנטינה כ-10,000 איש.
מייסדי מוזסוויל שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו בעיירה אלפי יהודים, פעלו בה שבעה בתי-כנסת, בתי-ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון (שנקרא "קדימה"). נכון להיום מתגוררים במוזסוויל כ-2,500 תושבים, רובם לא יהודים, אך עדיין פעילים בה בית-הספר היהודי, בית-כנסת, מרכז תרבות וכן מוזיאון המתעד את תולדות המושבה. לפני כ-15 שנה הכריזה ממשלת ארגנטינה על המושבה כאתר מורשת לאומי והפכה אותה לאטרקציה לתיירים, בעיקר יהודים.



1920 | השטעטל הארגנטיני

בשנת 1920, כשנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרו לארגנטינה 79 אלף יהודים, רובם מרוסיה. ההגירה ההמונית, שנבעה בין השאר מסגירתם של שערי ארה"ב, עוררה בארגנטינה הלך רוח שלילי ביחס ליהודים וקריאה לחסום בפניהם את הגבולות. העובדה שרבים מהמהגרים היהודים אחזו באידיאולוגיות סוציאליסטיות היתה להם לרועץ. המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) עוררה את חששם של השלטונות הארגנטיניים מפני "היהודים האדומים", שהמניפסט הקומוניסטי באמתחתם ושירת ה"אינטרנציונל" בגרונם. מאוחר יותר הואשמו היהודים (שכונו בשם הגנאי "הרוסים") בעליית החוגים הפשיסטיים לשלטון ב-1930, מהלך שהיה ריאקציה לאקלים השמאלני לכאורה שהביאו עמם.
חרף הקולות האנטישמיים בארגנטינה, המהגרים היהודים הצליחו לייצר לעצמם מקומות עבודה והתברגו בכל ענפי הכלכלה: רבים מהם היו סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות, יצואני תבואה, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ועוד. היהודים אף הקימו איגודים מקצועיים ("איגוד הנגרים היהודי", "איגוד החקלאים היהודי" ועוד) ובית-חולים יהודי. גם חיי התרבות פרחו: בשנת 1914 פעלו בארגנטינה כ-40 כתבי-עת יהודיים, לצד העיתונים היידיים היומיים "Di Yidishe Tsaytung" (שפועל עד היום) וDi Prese"", שקהל היעד שלו היה יהודים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
הקהילה היהודית בארגנטינה של אותן שנים היתה מעין מיקרוקוסמוס של יהדות מזרח אירופה. לצד יהודי מזרח אירופה היגרו לארגנטינה גם יהודים מהאימפריה העותמאנית ומהקהילות היהודיות במזרח התיכון, ביניהן חאלב שבסוריה.


שנה מספר יהודים בארגנטינה (הערכה)
1895 6,085
1914 117,000
1947 249,000
1960 275,000




1930 | הכתם השחור של יהדות ארגנטינה

בשלהי המאה ה-19 הוצפה בואנוס-איירס במאות אלפי מהגרים מכל רחבי העולם. היחס המגדרי בעיר עמד על עשרה גברים לאשה. מציאות זו, לצד מצוקות חברתיות וכלכליות האופייניות למהגרים, הולידה תעשייה ענפה של סרסורים ("רופיאנים", בספרדית), רבים מהם גברים יהודים.
הרופיאנים היהודים ייסדו בבואנוס-איירס רשת מסועפת של בתי-זונות, הידועה בכינוי "מגדל צבי", שיחדו שופטים ופוליטיקאים ואימצו דפוסי התנהלות מאפיוזיים. הרופיאנים נהגו לשדל יהודיות לזנות במרמה: הם שלחו גבר יפה תואר ומהוגן למראה אל הקהילות היהודיות במזרח אירופה, וזה גייס נשים יהודיות עניות לעבודה בבתיהם של עשירים ארגנטינים. באונייה בדרך לארגנטינה עברו הנשים הללו מה שהרופיאנים היהודים הגדירו כ"חינוך מחדש", משמע, אונס.
הקהילה היהודית הוקיעה את הרופיאנים היהודים, מנעה מהם קבורה בבתי-הקברות היהודיים ואסרה עליהם את הכניסה לבתי-הכנסת, אולם ללא הועיל. כוחם הלך והתעצם, כמו גם עזות המצח שלהם: הם הקימו לעצמם בית-כנסת מפואר בשכונה היהודית בבואנוס-איירס, ואף ניהלו בו את עסקיהם. הקומה הראשונה יוחדה לאולם תפילה, הקומה השנייה לבית-בושת.
בשנת 1930 נסגרה רשת הזנות לאחר שרחל ליברמן, יהודייה שעבדה בשירות הרופיאנים והצליחה לפדות את עצמה, חשפה את הפרשה באומץ רב. תיק החקירה הגיע לשולחנו של השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שהדף את כספי השוחד הרבים שהניחו הרופיאנים היהודים לפתחו. "קיומו של הארגון הוא סכנה לחברה שלנו", חרץ אוקמפו, והביא את הקץ על אחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות יהודי ארגנטינה.


1948 | עלייה לצורך ירידה?

כאשר הגיעו לארגנטינה הידיעות על השואה המשתוללת באירופה, ניסו ארגונים יהודיים במדינה לשכנע את הממשלה הארגנטינית הלאומנית, שעלתה לשלטון ב-1930, להירתם להצלתם של 1,000 ילדים יהודים. למרות האהדה המאופקת של הממשל הארגנטיני לסבלם של הילדים, המבצע לא צלח. הילדים, כמו יהודים רבים אחרים שביקשו להיחלץ מציפורני הנאצים, נתקלו בחוקי הגירה נוקשים.
באותן שנים נשבו ברחוב הארגנטיני רוחות אנטישמיות שהוזנו בהסתה מצד שלוחות המפלגה הנאצית ודיפלומטים גרמנים שפעלו בארגנטינה. בד בבד המשיכה הקהילה היהודית במאמציה לפתח את חיי הציבור והתרבות היהודיים.
בשנת 1946 עלה לשלטון המנהיג הכריזמטי חואן פרון, קצין צבא בכיר בעברו ומעריץ גדול של הפשיזם האיטלקי. עלייתו של פרון עוררה חשש בקהילה היהודית, בעיקר בשל קשריו החמים עם המשטר הנאצי, אולם החשש התפוגג עם כינונה של החוקה הארגנטינית החדשה, שאסרה על אפליה אתנית, והצהרתו של פרון כי יכבד את זכויות היהודים.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוממה את רוחם של רבים מיהודי ארגנטינה: ארגונים ציוניים רבים נוסדו, ומערכת החינוך היהודית אימצה את השפה העברית ואת האידיאולוגיה הציונית. זרם של עולים ארגנטינים החל לטפטף לישראל. העולים הללו ייסדו שמונה קיבוצים חדשים, ואחרים הצטרפו לקיבוצים קיימים ולתנועת המושבים. עם זאת, שיעור העולים מארגנטינה היה נמוך יחסית: עד 1960 עלו לישראל כ-5,000 יהודים ארגנטינים בלבד. רבים מהם לא הצליחו להשתלב בארץ, וכעבור כמה שנים שבו לארגנטינה.


1962 | מדם לאדם

"אסם העולם", כך כונתה ארגנטינה בראשית המאה ה-20, וזאת בזכות הפריחה הכלכלית הגדולה שהפכה אותה לאחת המדינות המשגשגות בתבל. אלא שבשנת 1930 החל משהו להשתבש. החיידק הפשיסטי, שתקף מדינות רבות באותה עת, התנחל גם בארץ הטנגו, ובמהלך 43 שנה, עד 1983, התחלף בארגנטינה השלטון חדשות לבקרים – מחונטות צבאיות אכזריות ל"דמוקרטיות" מושחתות וחוזר חלילה.
באקלים זה, שהעלה על נס עוצמה, כוח ומצעדים צבאיים, הפכה ארגנטינה לאחת המדינות היחידות בעולם שהעניקו מקלט לפושעים נאצים. אחד מהם, אדולף אייכמן, היה האיש שפיקח על הוצאתו אל הפועל של "הפתרון הסופי" – תוכניתו של היטלר להשמדת העם היהודי.
בשנת 1962 יצא לפועל אחד המבצעים המפורסמים ביותר של המוסד הישראלי, ובמסגרתו נלכד אייכמן בביתו שבפרבר בבואנוס-איירס והובא למשפט בישראל. משפטו של אייכמן היה אירוע מכונן בתודעה הישראלית. ניצולי שואה רבים, שזכו עד אז ליחס ביקורתי בישראל והואשמו כי הלכו "כצאן לטבח", קיבלו סוף-סוף בימה, ועדויותיהם חשפו את היקף הסבל והרוע שפצעו את נפשם לעד.
בזמן שבישראל הידהדו עדויות הניצולים שהדגימו בעוצמה רבה לאן עלולה להגיע תופעת האנטישמיות, בארגנטינה המשיכה האנטישמיות להיות דבר שבשגרה. רק לשם המחשה, כ-142 מ-313 אירועים אנטישמיים שהתחוללו בעולם בשנת 1967 התרחשו בארגנטינה לבדה.
שירת הברבור של הפשיזם הארגנטיני החלה בשנת 1976, עם עלייתה לשלטון של הרודנות הצבאית האחרונה במדינה. השנים 1976–1983 אופיינו ברדיפת אנשי שמאל ובלכידת עשרות אלפי אנשים שנשלחו למעצר ללא כל האשמה חוקית. במהלך "המלחמה המלוכלכת", כפי שכונתה התקופה, "נעלמו" לפי הערכות שונות פעילי שמאל יהודים רבים, במספרים גדולים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אחד הפעילים המוכרים שהתנגדו לשלטון היה הרב מרשל מאייר, פעיל מרכזי למען זכויות האדם, שפעילותו בתחום זכתה להכרה משלטונות ארגנטינה רק לאחר סיומו של השלטון הצבאי.



2014 | הקהילה היהודית בראשית המאה ה-21

אחד האירועים הטראומטיים שחוותה הקהילה היהודית בארגנטינה התרחש ב-18 ביולי 1994, כאשר טרוריסט לבנוני פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית סמוך לבניין הקהילה היהודית. 85 איש נהרגו ו-330 נפצעו. היה זה אחד משני פיגועים שהתבצעו בארגנטינה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והוא נחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו על אדמת ארגנטינה אי-פעם. בשנת 2015 חזר הפיגוע לכותרות כשאלברטו ניסמן, התובע היהודי שמונה לחקור את הפרשה, נמצא ללא רוח חיים יום לפני עדות חשובה שהיה אמור לתת בבית-המשפט. ההערכה היא כי ממשלת ארגנטינה עדיין מנסה להסתיר פרטים מן האירוע הנורא.
בשנת 2014 חיו בארגנטינה כ-250 אלף יהודים, רובם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ומזרחים (בעיקר מסוריה ומלבנון). חלק הארי של היהודים מתגורר בבואנוס-איירס, בעיקר בשכונת אונסה ((Once, שם אפשר לראות שלטים רבים בעברית, המעידים על מוצאם וזיקתם של תושבי השכונה.
הקהילה היהודית בארגנטינה נחשבת מגוונת ועשירה. עם היהודים הארגנטינים הנודעים נמנים המנצח המחונן דניאל בארנבוים, הפילוסוף החברתי ומייסד "אסכולת פרנקפורט" לוסיו חוזה פליקס ומאמן הכדורגל המצליח חוסה פקרמן.
הקהילה היהודית הארגנטינית מלוכדת מאוד ומפעילה מסגרת מאורגנת של בתי-ספר ומאות בתי-כנסת. הקהילה בבואנוס-איירס נחשבת ציונית במיוחד, ומקצת חבריה אף עלו לארץ בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במדינה ב-2001. בעיר פעילים כמה בתי-ספר יהודיים, ביניהם בית-הספר תלפיות, המיועד לדתיים-לאומיים, בית-ספר של חב"ד ובית-הספר ד"ר הרצל, השייך לקהילת יונה. בעיר פועלים גם ארגונים מקומיים המחזקים את התרבות העברית והיהודית ואת הקשר עם מדינת ישראל.
אחד ממאפייניה הייחודיים של יהדות ארגנטינה הוא יישובי פאר קטנים, מעין מועדוני קנטרי-קלאב סגורים, שחברים בהם יהודים בני המעמד הגבוה. אלה מתארחים בהם בעיקר בסופי-שבוע ומקיימים פעילויות חברתיות ואירועי ספורט שונים. שניים מהמועדונים היוקרתיים הללו הם מועדון הכוח (Hacoaj) וסיסאב (Cissab).