קהילת יהודי אירקוטסק
עיר בסיביר, רוסיה. עד 1991 בברית המועצות.
בתחילת המאה ה-19 השתקעו במקום אסירים או גולים יהודיים ואליהם הצטרפו יוצאי צבא מצבא ניקולאי הראשון, שסיימו שירות של 25 שנים ("קאנטוניסטים"). ב-1897 מנתה האוכלוסייה היהודית במקום 3,610 (%7,1 מכלל האוכלוסיה) וכעבור 12 שנה 6,100 נפש.
היהודים מילאו תפקיד חשוב בחיי המסחר והתעשיה במקום ובפיתוח מכרות הזהב בסביבה. אחרי מהפכת 1917 מונה הגולה הפוליטי פ"מ רובינשטיין כנשיא האוניברסיטה החדשה באירקוטסק. בפלך כולו התפקדו ב-1959 10,313 יהודים.
ב-1970 התגוררו באירקוטסק, לפי האומדן, כ-15,000 יהודים. במקום היה בית-כנסת אחד, ולא היו שם לא רב ולא חזן.
יצחק זלנסקי
(אישיות)Isaak Abramovich Zelensky (1890-1938), politician, born in Saratov, Russia (then part of the Russian Empire). He was educated in his native city and joined the Russian Social Democratic Workers' Party in 1906. Over time, this party became the Communist Party, and Zelensky quickly rose through its ranks. He took on the responsibility of propagating party ideology in various Russian cities including Orenburg, Penza, and Samara.
In 1915, due to his active involvement with the party, Zelensky was arrested and subsequently exiled near Irkutsk in Siberia. However, in 1916, he managed to escape his confinement. When the October Revolution of 1917 erupted, Zelensky actively participated in military operations in Moscow, fighting alongside the Bolsheviks. He played a significant role in the process of agricultural collectivization.
Zelensky's career continued to thrive, and in 1921, he was appointed as the First Secretary of the Moscow communist party. The following year, he became a full member of the Central Committee during the 11th Party Congress. As the First Secretary of the Moscow City Committee, he was involved in the preparations for Lenin's burial in 1924. Later that same year, Zelensky was promoted to the position of Secretary of the Central Committee, working closely with Joseph Stalin, the General Secretary.
In 1924, Zelensky's brother, Alexander, was accused of being a former agent of Okhrana (the Tsarist secret police), leading to his execution. In August 1924, Zelensky experienced a demotion and was dispatched to Tashkent in Central Asia to assist in the development of party structures. From 1924 to 1929, he served as the secretary of the Central Asian bureau of the Communist Party. Zelensky briefly held the position of General Secretary of the Communist Party of Uzbekistan in 1929.
In 1931, Zelensky was summoned back to Moscow to oversee the state consumer distribution network. However, during the Stalinist purges of 1937, he was expelled from the Communist Party and subsequently arrested. During his trial, Zelensky was coerced into confessing to being an Okhrana spy, following in the footsteps of his brother since 1911. He admitted to sabotaging food distribution by tampering with butter and allowing truckloads of eggs to spoil. Consequently, he was sentenced to death and executed on March 15, 1938.
סרפימה הופנר
(אישיות)Serafima Ilyinichna Hopner (Gopner) (1880-1966), revolutionary, politician, and historian, served as First Secretary of the Communist Party of Ukraine for one month in 1918, born in Kherson, Ukraine (then part of the Russian Empire). She attended the women's gymnasium and attended law courses for women in Odessa. Later, she studied literature at the University of Paris, where she became associated with the Russian political emigration center and joined the French Socialist Party. In 1903, Hopner joined the Russian Social Democratic Labor Party (RSDLP). During her time in France from 1910 to 1916, Hopner actively participated in the emigration group of the RSDLP and engaged in propaganda activities among Russian emigrants. She played a role in organizing an international conference of socialists in Berne, Switzerland. In 1916, Hopner returned to Russia and carried out underground activities in various cities, including Irkutsk, Yekaterinoslav (now Dnipro), and Bryansk, facing brief periods of arrest due to her revolutionary activities.
Following the February Revolution in 1917, Hopner became a member of the Yekaterinoslav Committee of the Bolshevik wing of the RSDLP and the Yekaterinoslav Council. She also served as the editor of the Zvezda newspaper, and was a delegate at the 7th All-Russian Conference of the RSDLP(Bolshevik) in April 1917.
In March 1918, Hopner began working in the People's Commissariat of Education of and subsequently, she served as the First Secretary of the Central Committee of the Communist Party of Ukraine from September 9 to October 17, 1918. In January 1919, Hopner assumed the role of deputy People's Commissar of Education in Ukraine From August 1919 to January 1920, she directed instructor courses for the Political Board of the 12th Army during the Russian Civil War, operating on the Western, Southern, and Southwestern Fronts.
From 1920 to 1925 Hopner led the Agitation and Propaganda Department successively in the Yekaterinoslav, Moscow, Donetsk and finally the Kharkiv(Kharkov). She then assumed the position of the Press Subdivision Women's Work Department at the Central Committee of the Communist Party from 1925 to 1927.
Between 1927 and 1929, Hopner served as the editor of the newspaper Vsieukrainskij proletarij and deputy editor of the newspaper Kommunist in Kharkiv. She also served as a candidate member of the Executive Committee of the Communist International (Comintern), from 1928 to 1943.
From 1938 to 1945, Hopner worked as a deputy editor of the Istoritse journal and after 1945 became a senior scientific consultant at the Marx-Engels-Lenin Institute of the Central Committee of the Communist Party in Moscow.
פליקס קון
(אישיות)Feliks Yakovlevich Kon (1864-1941), politician, ethnographer, publicist and journalist, best known as the editor-in-chief of the Soviet satirical magazine Krokodil, born in Warsaw, Poland (then part of the Russian Empire). He attended the Warsaw Gymnasium and engaged in its socialist circle. After graduation, he enrolled at the University of Warsaw, where he joined the Polish Socialist Party. In 1884, he was arrested, receiving a 10-year hard labor sentence. In 1886, he was transferred to Nizhne-Kariysky prison. Witnessing brutality and a fellow prisoner's death, he instigated poisonings as a protest against the use of corporal punishment against political prisoners, surviving his own attempt to commit suicide. Upon completing his term in 1891, he settled in Churapcha, a village in Yakutia, Siberia. From 1895 to 1897, he resided in Irkutsk, contributing to the Eastern Review. In June 1897 he moved to the village of Balagansk in the region of Irkutsk, where he studied the life, customs and folklore of local residents
In 1897, he encountered V.I. Lenin. From 1897 to 1904, he lived under police surveillance in Minusinsk, a city in the region of Krasnoyarsk in Siberia, conducting anthropological research and joining Sibiryakov's expedition. He documented the Khakass, Tuvans, and Soyots, contributing to the Russian Museum in St. Petersburg. After 1904, he returned to Warsaw, opposing the Polish Socialist Party, editing Courier Tsozenny, and engaging in political activities. Arrested in 1906, he fled to Galicia, then part of Austria-Hungary. He lived in exile until 1917. During WWI, he moved to Switzerland. Kon returned to Russia in 1917 and one year later he joined the Communist Party of Russia. He became the commissioner for Kharkiv (Kharkov) province and was members of various committees. After joining the Communist Party, he served in a number of positions, including member of the People's Commissariat for Foreign Affairs of the Ukrainian SSR, member of the Polish Bureau under the Central Committee of the Bolshevik party, member of the Organizing Bureau for convening the 1st Congress of the Communist Party of Ukraine, and chairman of the Galician Organizing Committee of the Communist Party. After the White Army occupied Ukraine, he moved to Moscow. In 1920, as one of the representatives of Soviet Ukraine, he signed the first treaty between Soviet Ukraine and Lithuania.
From 1921, Kon was active in Ukrainian politics. He led the Communist Party's Central Committee and directed the Red Army's Political Directorate. He later edited a number of periodicals, including Krasnaya Zvezda and Rabochaya Gazeta. In the 1930s, he held roles in Soviet and party institutions, including head of the arts sector of the People's Commissariat of Education of the RSFSR during 1930-1931, 1st chairman of the All-Union Committee for Radio Broadcasting under the People's Commissariat of Posts and Telegraphs of the USSR during 931-1933, and head of the museum Department of the People's Commissariat for Education of the RSFSR, after 1933. He passed away during Moscow's evacuation on July 28, 1941.
סיביר
(מקום)חבל סיביר נחלק לשני אזורים עיקריים. מערב-סיביר הוא האזור המיושב יותר, שגבולו הנהר יניסי. הוא סופח לאימפריה הרוסית עוד בסוף המאה ה- 16. באזור מזרח-סיביר, האוכלוסייה דלילה יותר. רק בסוף המאה ה- 19 החלו רוסים להתיישב במחוזותיו המרוחקים יותר.
מאז ראשיתה הייתה התיישבות בסיביר שם נרדף לגלות רוסית, להתיישבות בכפייה, למחנות עבודה ולבתי כלא. כבר בתחילת המאה ה- 17, כאשר החלה נסיכות מוסקבה המתפתחת להביס את ממלכת פולין-ליטא, יסד מיכאיל רומאנוב (1613-1645), הצאר הראשון לשושלת רומאנוב, משרד נפרד לענייני סיביר. על פי צו מ- 1635, נשלחו כל שבויי המלחמה הליטאים, הגרמנים והיהודים להתיישבות כפויה בסיביר. מדיניות זו נועדה להעצים את פיתוחה של נסיכות מוסקבה על ידי יישוב סיביר, ובה בעת גם להיפטר מיריבים פוליטיים לא רצויים. גם הצאר הבא בשושלת, אלכסיי (1645-1676) המשיך במדיניות זו. במסגרת המאבק הפנימי על הכס, העניש אלכסיי את יריביו הפוליטיים ואת תומכיהם בהגליה לסיביר. בשנת 1659 היו בין הגולים היו גם כמה עשרות "זרים" - יהודים וגרמנים ממחוז סלובודה הגרמני (עד תחילת המאה ה- 18 כל הזרים ברוסיה נקראו "גרמנים"), אשר כמה מיריבי הצאר חיפשו מקלט בבתיהם.
בתחילת המאה ה- 18 שלחה החברה הגיאוגרפית של האימפריה הרוסית כמה משלחות מדעיות לסיביר, לחקור את האזור. הם גילו משאבים טבעיים רבים, כגון גז, פחם, זהב, ברזל, כסף, נחושת ועוד. על כן הוחלט לייסד רשת של מפעלים ופרוייקטים בבעלות מדינות במטרה לעודד פיתוח תעשייתי של האזור על ידי ניצול המשאבים החדשים שנתגלו. מפעלים כאלה נוסדו בנרצ'ינסק, באצ'ינסק, בלאינסק (קואיבישב), בלאנסק (קראסנויארק), ובניז'נאודינסק. כוח העבודה היה מורכב בעיקר מאסירים פוליטיים ומנהליים, ובהמשך גם מאסירים פליליים.
ראשיתה של הקהילה היהודית בטובולסק
בין המתיישבים הראשונים בעיר טובולסק (על הנהר אירטיש, מערב סיביר) היו, בנוסף לסוחרים, גם אסירים פוליטיים ומנהליים יהודים. באותה תקופה החלו יהודים לייסד קהילות ברחבי סיביר. התיעוד הראשון של קהילה יהודית בטובולסק הוא מסמך משנת 1813, בו מוזכרים חברה קדישא, בית עלמין יהודי, ובית תפילה. ב- 1816 תרם סוחר יהודי בשם פרייסמן 10,000 רובלים בזהב לבניית כנסיה רוסית אורתודוכסית, מה שהקנה לו את הזכות להתיישב בעיר עם כל משפחתו, ולפתוח בית-כנסת עבור הקהילה היהודית המקומית. הקהילות החדשות בסיביר היו גדולות מספיק להבטיח שמירת המסורת ואורח החיים היהודיים. היהודים הורשו ללמוד תורה ותלמוד.
ראשיתה של הקהילה היהודית בקאינסק (קואיבישב)
בתחילת המאה ה- 19 עבר המרכז היהודי לקאינסק. הרוזן מיכאל ספראנסקי (1772-1839), ראש ממשלה רוסי שהודח ונתמנה בהמשך למושל סיביר, כתב ביומנו "קאינסק היא התיישבות חדשה. מה שמפתיע אותי כאן הוא המון הצוענים והיהודים". הגיאוגרף הנודע סרגיי מאקסימוב (1831-1901), שעבר בקאינסק, כתב "בגלל האוכלוסייה היהודית הגדולה נהייתה העיר דומה לערים רוסיות במערב האימפריה הרוסית. הם [היהודים] מהווים ארבע חמישיות מכלל אוכלוסיית העיר, לובשים בגדים יהודיים מסורתיים ומגדלים פאות. הנוכחות היהודית שינתה את העיר והפכה אותה לאחד מהמרכזים הכלכליים בשטחי סיביר". קאינסק נהייתה אחד המרכזים לסחר בפרוות, שהיה להן ביקוש רב במערב אירופה. בכל שנה שלחו הסוחרים היהודים משלוח פרוות מיוחד ליריד בלייפציג. בעיר, שאוכלוסייתה הכללית מנתה 700 תושבים, היו 70 סוחרים, כולם יהודים. אחרי 1820, עם גילויים של מכרות זהב חדשים בהרי אלאטי, לא רחוק מהעיר, עלה מספר הסוחרים. היהודים בקאינסק היו בעליהם של 23 מהבתים הגדולים והעשירים בעיר.
המחצית הראשונה של המאה ה- 19
חוק משנת 1812 התיר לבעלי מלאכה ולסוחרים יהודים לעזוב את כפריהם במחוזות המערביים של האימפריה הרוסית ולהתיישב בסיביר. ובכל זאת, עדיין הגורם העיקר בגידול האוכלוסייה היהודית בסיביר היו יהודים גולים. מתיישבים יהודים חדשים שמרו בדרך כלל על קשרים קרובים עם קרוביהם במקומותיהם הקודמים.
אחת הבעיות העיקריות שניצבו בפני הגברים היהודים מקרב המתיישבים החדשים, הייתה הקמת משפחה. שדכנים רבים נדדו ברחבי סיביר לספק לגברים יהודים כלות ממחוזות מערביים, עבור סכום של 50 עד 200 רובלים בזהב. למרות שהיהודים בסיביר נודעו כחתנים אמידים, לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו סכום כזה לשדכן. באפריל 1817 פרסמה הממשלה צו מיוחד שהתיר לכל תושבי סיביר, כולל יהודים, לשאת נשים מקרב האוכלוסייה המקומית, בתנאי שהללו יתנצרו או יתגיירו. במקרים רבים נהיו נשים אלה אדוקות מאד, אף יותר מבעליהן, ונודעו במסירותן הדתית. על גברים יהודים נאסר לשאת נשים נוצריות. כמו כן, גברים יהודים לא הורשו לבוא בעקבות נשותיהם הגולות. רק נשים יהודיות ובנותיהן (אך לא בניהן), הורשו לבוא בעקבות בעליהן היהודים לגלות סיביר.
לעתים קרובות הואשמו הסוחרים היהודים בשוחד, בגניבה ובסחר לא-חוקי בזהב, בפרוות ובאבנים טובות. על כן, מ- 1820, הוחלט ליישב אותם עוד מזרחה, רחוק יותר מהמפעלים בבעלות המדינה שבהרי אוראל. מחוזות אומסק וטובולסק נבחרו כיעדים החדשים להתיישבות יהודית כפויה. על מנת להרחיב את אוכלוסיית סיביר ובו בזמן לעודד יהודים מאזורים צפופי אוכלוסייה במערב רוסיה להתיישב באזורים החדשים, יצא בנובמבר 1836 צו, על פיו יקבל כל מתיישב שטח אדמה של כ- 140 דונמים לעיבוד, כולל ציוד חקלאי ראשוני, בקר, ציוד משק ואספקת מזון לחצי שנה, וכן סכום כסף לכיסוי הוצאות נסיעה ומגורים. אלפי משפחות יהודיות היו מוכנות להגר באזורים החדשים, אולם בינואר 1837 הוחלט באופן לא צפוי להפסיק את יישוב היהודים בסיביר, בנימוק "מדיניות זו תכפיל את מספר היהודים, אשר 'יקלקלו' את האוכלוסייה המקומית, שכן ידועים היהודים בעצלות, גניבה, שוחד, וחוסר אמונה". אף על פי כן הורשו 1367 יהודים חדשים להתיישב במחוזות אומסק וטומסק.
הממשל הצארי הטיל הגבלות חדשות על אסירים יהודים מנהליים ופוליטיים. הם הורשו להתיישב רק במחוז יאקוצק ובאזור אגם באיקל. נשותיהם הורשו להצטרף, אך בנים מתחת גיל 18 אולצו להתנצר ולהצטרף ל"קנטוניסטים" (חטופים). בחורים מעל גיל זה נאלצו להישאר בכפרי תחום המושב.
המחצית השנייה של המאה ה- 19
בשנת 1855 עלה אלכסנדר השני לכס המלוכה הרוסי. הוא נודע בתפיסותיו הליברליות וניסה ליישם רפורמות פוליטיות ומינהליות. מוסד ה"קנטוניסטים" בוטל. סוחרים יהודים מכפרי תחום המושב הורשו להתיישב בערים, ולהצטרף לאיגודים מסחריים. יהודים הורשו לרכוש אדמות בחלקים מסוימים של האימפריה הרוסית ולפתוח עסקים פרטיים קטנים. הוכנסו כמה שינויים למעמדם החוקי של היהודים בסיביר. ילדים וילדות ילידי סיביר היו זכאים לקבל חינוך בבתי ספר ציבוריים ולבחור מקצוע. צווים נוספים מ- 1868 ומ- 1875 התירו לחיילים יהודים בדימוס ולבעלי מלאכה להתיישב בכל חלקי סיביר.
הקהילות היהודיות בסיביר, בעיקר בערים הגדולות, החלו להתפתח ולצמוח. ב- 1859 נפתחה ישיבה, וכעבור שנה מכללה טכנולוגית לגברים יהודים, בה למדו מעל למאה תלמידים. במהירה נוסד גם בית-כנסת חדש ובית עלמין יהודי. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 חיו בעיר טומסק 2,089 יהודים, שהיוו 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.
הקהילות היהודיות בערים הגדולות הורשו בדרך כלל להקים בית-כנסת ו"חדר". בטובולסק חיו 1,500 יהודים, שהיוו 8.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בקאינסק היו היהודים 8 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בכל המסמכים הרשמיים מאותה תקופה מודגש כי יהודי סיביר, שהתפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה, היו אמידים מאד.
אחרי רצח אלכסנדר השני (1881), בוטלו רוב הפריבילגיות שהוענקו ליהודים. למרות זאת, השלטונות המקומיים בסיביר, אשר הפיקו תועלת מפעילותם הכלכלית של היהודים, העדיפו להעלים עין מן ההנחיות החדשות, שהגיעו מסט. פטרסבורג, ולא ליישמן.
על פי מפקד אוכלוסין מ- 1897, חיו בסיביר 34,477 יהודים, רובם בערים. הם היוו 0.6 אחוז מאוכלוסיית סיביר. בעקבות פתיחתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית ב- 1904, הגיעו יהודים רבים לסיביר, סוחרים , בעלי מלאכה, ופועלים חקלאיים מתחום המושב. האוכלוסייה היהודית גדלה ל- 50,000 בשנת 1911, והוסיפה לצמוח בתחילת המאה ה- 20. כ- 84 אחוזים מהסוחרים בסיביר היו יהודים.
המחצית הראשונה של המאה ה- 20
אורח החיים של היהודים בסיביר נבדל מזה של אחיהם בתחום המושב. רובם הלכו לבית-כנסת רק בחגים הגדולים (ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ושבועות), פתחו חנויותיהם בכל ימות השבוע, כולל בשבתות ובחגים, לבשו לבוש אירופאי ונשאו שמות פרטיים ושמות משפחה רוסיים או בעלי צליל רוסי. כמו כן, התעלמו בדרך כלל מן ההבדלים בין חסידים לליטאים. בבתי-הכנסת לא היו ספרי תורה עתיקים או תשמישי קדושה מיוחדים. עם זאת, החינוך היהודי היה חשוב ליהודים בסיביר. מרצונם תרמו כספים לבתי הספר היהודיים ולצרכי קהילה אחרים.
סיביר הייתה ידועה כמרכז של פעילות ציונית ופוליטית. בין הגולים הפוליטים היו יהודים ממפלגות שונות: בונדיסטים, מהפכנים סוציאליסטים, דמוקרטים-סוציאליסטים (בולשביקים ומנשביקים), ציונים-סוציאליסטים, ופועלי ציון. ב- 1903 התקיים בטומסק הקונגרס הראשון של ציוני סיביר, ובו השתתפו נציגים מ- 13 קהילות יהודיות. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914- 1918) הוצפה סיביר ביהודים מאוכזבי המשטר הפוליטי ברוסיה, וכן בפליטים מתחום המושב. באוגוסט 1917 קיימו נציגי ה"בונד" בסיביר ועידה באירקוצק. בשנים 1918-1922 פרסם ה"בונד" עיתון של התנועה בסיביר. בתום מלחמת האזרחים ב- 1921, סופחה סיביר לפדרציה הרוסית. יהודים רבים הואשמו בשיתוף פעולה עם אויבי השלטון הסובייטי. חלקם הוצאו להורג ואחרים עזבו לסין, למונגוליה ולארץ ישראל. רכושם הפרטי של יהודים אמידים הוחרם וכן רכוש קהילות, כולל בתי-כנסת. בשנת 1922 השיבו הבולשביקים חלק מהרכוש לקהילות היהודיות. ה Evsektsia , המחלקה היהודית במשרד הפנים הסובייטי, יזמה פתיחתם של כמה מועדוני תרבות לפועלים יהודים, תיאטראות יהודיים, בתי ספר וספריות בערי סיביר.
במפקד האוכלוסין של 1926 נמנו בסיביר 32,750 יהודים. 28,972 מהם חיו בערים ו- 3,778 בכפרים.
בשנת 1928, בתמיכת ה Evsektsia, החליט השלטון הסובייטי להקים אוטונומיה יהודית במזרח סיביר, שמרכזה בבירוביג'אן. אין נתונים מדויקים אודות מספר היהודים שהגיעו לשם בשנים 1928-1936. ההנחה היא כי מספרם היה כ- 30,000 , וכי הגיעו בעיקר מהאזורים המערביים של ברית המועצות.
המחצית השנייה של המאה ה- 20
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939-1945), הגיע לסיביר גל הגירה יהודי נוסף. מפעלי תעשייה ומוסדות רבים להשכלה גבוהה, כולל האקדמיה הסובייטית למדעים, פונו ממרכז ברית המועצות לסיביר ולמרכז אסיה. צוותיהם של המוסדות המפונים כללו יהודים רבים ומשפחותיהם. אחרי המלחמה החליטו רבים מהם להישאר בסיביר, ולא לשוב למקומם הקודם. כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה היהודית בסיביר ביותר מ- 10,000 תושבים.
מתחילת שנות ה- 50 ועד אמצע שנות ה- 80 הייתה האנטישמיות מצד המדינה שכיחה מאד. יהודים רבים הואשמו בפעילות ובתעמולה אנטי סובייטית, והוגלו לסיביר, ואילו אחרים עברו ממרכז רוסיה לסיביר מרצונם, כדי לחמוק מדיכוי סובייטי. באותה תקופה נסגרו כל מרכזי התרבות והדת היהודיים, למעט כמה מוסדות יהודיים סובייטים "לדוגמא", ביניהם בתי-כנסת אחדים, עיתונים, והתיאטרון בבירוביג'אן. חיי התרבות והרוח היהודיים ירדו למחתרת. כמעט בכל עיר גדולה היו קבוצות חשאיות שלמדו עברית, יהדות, והיסטוריה יהודית וישראלית.
מאז סוף שנות ה- 80 ומיוחד מאז התמוטטות הגוש הסובייטי, מתחוללת בקרב יהודי סיביר תחייה קהילתית ותרבותית. בבירוביג'אן נפתח מחדש בית ספר יהודי. בעריםטומסק, אומסק, וקואיבישב (היא קאינסק) מתקיימים קורסים ללימוד עברית ומסורת יהודית. אף כי יהודים רבים עלו בתקופה זו לישראל, בחרו רבים אחרים להישאר בסיביר.
בסוף המאה ה- 20 מעריכים כי חיים בסיביר בין 25,000 ל- 30,000 יהודים.
אישים ופועלם:
קונסטנטין קאופמן פטרוביץ' (1818-1882). גנרל רוסי נודע. כבש שטחים גדולים במרכז אסיה ובסיביר עבור האימפריה הרוסית. במשך שני עשורים היה מושל טורקסטאן וסיביר.
הוראציו גינצברג (1833-1909). סוחר רוסי ופילנתרופ נודע. מייסד "חברת לנה גולדפילד". הוא וילדיו אחריו שלטו למעשה בכל ייצור הזהב בסיביר לפני המהפכה הבולשביקית של 1917. כהכרה בהישגיו ובשירותיו למען רוסיה הוענק לו תואר ברון.
לב דוידוביץ' טרוצקי (ברונשטיין) (1879-1940). מהפכן, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית ברוסיה. בינואר 1898 נעצר באשמת פעילות מהפכנית, וריצה שנתיים במעצר. אחר כך הוגלה לכפר הקטן אוסט-קוט בסיביר. ב- 1902 הצליח, בעזרת דרכון מזויף, להימלט תחת השם טרוצקי, שלקח מאחד משומריו הרוסים ואימץ כשם המהפכה שלו. במהפכה הרוסית הראשונה (1905-1907) נעצר טרוצקי שנית והוגלה לכפר אובדורסק באזור הארקטי בסיביר. הוא נמלא שוב ב- 1907.
אברהם הרצפלד (פוסטרלקו) (1888-1973). מנהיג פועלים ישראלי. הצטרף למפלגת הצ"ס (ציונים סוציאליסטים) ב- 1906. ב- 1909 נעצר על פעילות מהפכנית והפצת ספרות לא חוקית. ב- 1910 נשפט למאסר עולם עם עבודת פרך ונשלח לכפר קטן ליד יאקוצק בסיביר, אך ב- 1914, הצליח להימלט ועלה לישראל. כיהן כחבר כנסת בשנים 1949-1965.
הלפרן לייוויק (1886-1962). משורר יידי. בונדיסט מאז 1902. נעצר ב- 1906 באשמת הפצת ספרות לא חוקית. אחרי 4 שנים בכלא בסט. פטרסבורג ובמוסקבה, שם כתב כמה ספרים ביידיש, הוגלה ב- 1911 לכפר ויטים ליד נהר לאנה. נמלט בקיץ 1913 ואחר היגר לארצות הברית.
אלכסנדר אברבוך (יליד 1974), אתלט ישראלי, קופץ במוט. יליד אירקוצק, סיביר. עלה לישראל ב- 1999. הישגיו המרשימים כוללים ניצחון בדקאתלון האירופי של 1997, מדליית ארד באליפות העולם באתלטיקה בסביליה ב- 1999, מדליית כסף באליפות העולם באדמונטון, קנדה, ומדליית זהב באליפות אירופה ב- 2002.
רוסיה
(מקום)1772 | היום פולני. מחר רוסי
לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.
1797 | גאון, בווילנה כבר היית?
אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.
1801 | אין ייאוש בעולם כלל
מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".
1804 | לתקן את היהודי
שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.
1844 | השטעטל- העיירה היהודית
במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.
1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה
מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.
1881 | שמן בגלגלי המהפכה
תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.
1884 | לך לך מארצך וממולדתך
קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.
1897 | יהודי כל העולם התאחדו
לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.
1903 | אין עוד מלבדנו
בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".
1917 | האינטרנציונל העולמי
עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
מונגוליה
(מקום)מונגוליה
Монгол Улс / ᠮᠤᠩᠭᠤᠯ ᠤᠯᠤᠰ
מדינה במזרח אסיה. מונגוליה גובלת בצפון ברוסיה, ובדרום בסין.
המאה ה-21
אוכלוסייה יהודית מוערכת בשנת 2018: פחות מ-100, בעיקר גולים ישראלים המתגוררים במדינה זמנית, מתוך 3,200,000 תושבים.
Монгол Улс дахь жид үндэстэн - הקהילה היהודית של מונגוליה - The Jewish Community of Mongolia
הִסטוריה
משפחות יהודיות מסיביר סחרו במונגוליה בסוף המאה ה-19, ומעטים התיישבו בה. מספר יהודים רוסים, שנמלטו ממלחמת האזרחים בין 1918 ל-1920, חצו את אגם בייקל כדי להתיישב במונגוליה החיצונית. חלקם זכו להצלחה רבה והצליחו להשתלב בחברה המונגולית. אחד מהיהודים הללו, הברון זנצר (Zanzer), התקבל לשורות האצולה המונגולית ושינה את שמו לכבוד אונדור ג'ין זנבאזאר (חי במאה ה-16), הבוגד חאן (Bogd Khan) הראשון והמנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי במונגוליה החיצונית. הקהילה היהודית הושמדה בשנת 1921 על ידי הרוסים הלבנים האנטי-בולשביקים בהנהגתו של הברון רומן פון אונגרן-שטרנברג, אציל רוסי אנטישמי ידוע לשמצה ממוצא גרמני שהאמין שכל היהודים תומכים בקומוניזם. הוא רדף אפילו אחרי יהודים נמלטים והרג את כולם.
באולנבאטאר (לשעבר אורגה, הידועה גם בשם אולן באטור), בירת הרפובליקה העממית המונגולית, הייתה ב-1926 קהילה של 600 יהודים רוסים. רבים עבדו כשענים, תכשיטנים, ספרים, פרוונים וכפועלי בניין. בנוסף, באותה שנה נודע לעיתונאי רוסי-יהודי שישנן 50 משפחות יהודיות שזה עתה התיישבו באזור נטוש במונגוליה החיצונית, כ-200 מייל מגבול מנצ'וריה. בין המומחים הסובייטים שנשלחו למונגוליה היו גם מספר יהודים. יהודים נוספים ביקרו במונגוליה החיצונית מהעיירה היילר (Hailar) שבמנצ'וריה במהלך שנות 1920, אך אלה היו ביקורים עונתיים על מנת לקנות פרוות ומוצרים ביתיים אחרים, והם לא התיישבו במונגוליה. למרות נוכחות יהודית מסוימת במונגוליה במהלך רוב המאה ה-20, לא ניתן היה להקים קהילה יהודית או כל ארגון יהודי אחר במדינה זו בגלל הדיכוי האנטי-דתי של המשטר הקומוניסטי.
רוב היהודים שהתיישבו במונגוליה נטמעו בחיים המונגוליים, ורבים נישאו לגברים ונשים מונגולים. עם קריסת ברית המועצות ב-1991 וסיום הקומוניזם במונגוליה באותה שנה, עלו לישראל מספר ילדים ממשפחות מעורבות אלו.
בשנת 2003 נוצר שיתוף פעולה מונגולי-יהודי, והשיק אתר אינטרנט שעסק בנושאים הקשורים ליהדות ולישראל. מנהיג הארגון, סומטי לובסנדנדב (Sumati Luvsandendev), הצהיר כי "יש מספיק אצבעות על שתי ידיים כדי לספור את כל היהודים שחיים כאן".