קהילת יהודי וידין
עיר נמל בצפון-מערב בולגריה, על הנהר דנובה, סמוכה לגבול סרביה במערב ולגבול רומניה בצפון, כ- 200 ק"מ מצפון-מערב לסופיה.
וידין היא אחת מערי בולגריה העתיקות ביותר. יש בה שרידי שבטים קלטים (מהמאה ה- 3 לפנה"ס), ממצאים מהתקופה הרומית, שאז נקראה העיר בונוניה (Bononia), ומהממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה, שאז נקראה בדין (Bdin). שמה הנוכחי מקורו ביוונית בתקופה הביזנטית. משנת 1360 ועד לכיבוש העות'מאני בשנת 1398 הייתה וידין בירת הממלכה הבולגרית. בכל התקופות הייתה וידין ידועה כעיר מבצר, בשל מיקומה על עיקול הדנובה. חשיבותה עלתה במיוחד תחת השלטון העות'מאני, שהפך אותה למרכז המנהלי והאסטרטגי של הסנג'ק (המחוז). ככזו, היה בה רוב מוסלמי גדול, ומראה אוריינטלי. לאחר תום הכיבוש העות'מאני (1878) הפכו הבולגרים-הנוצרים לרוב בעיר. וידין החלה לפתח תיעוש מודרני, בעיקר בתחום התעשייה הכימית.
בשנת 1880 מנתה אוכלוסיית העיר 13,714 תושבים. ב- 1926 עלה מספרם ל- 18,507. ב- 1985 - כ- 62,500, ובתחילת שנות האלפיים ניכרת ירידה במספר התושבים (כ- 35,000), בשל אבטלה קשה.
הקהילה היהודית
בסוף המאה ה- 19 גילה בווידין הרב הראשי של בולגריה, ד"ר מרדכי גרינוולד, מצבה, כנראה מהמאה השנייה, ועליה המילה "אנאניס". גרינוולד היה סבור שמדובר בשם יהודי, משום שהופיע גם על מצבות בבית עלמין עתיק שנתגלה בחפירות ברומא, אך הדבר לא הוכח בוודאות.
ראשוני היהודים בווידין היו יהודים רומניוטים, שהובאו לשם עוד בימי הממלכה הבולגרית השנייה (1187-1396), כדי לבנות את המבצר. בהמשך הצטרפו אליהם סוחרים ובעלי מלאכה יהודים. וידין היא אחת מארבע קהילות הרומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים) לאורך הדנובה. במקורות היהודיים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית. באמצע המאה ה- 9, "תור הזהב" של הממלכה הבולגרית הראשונה (608-1018), היו כנראה בווידין סוחרים יהודים ויוונים, אך אין עדויות על ישיבת קבע של היהודים. יש הסבורים, שיהודים הגיעו לווידין כבר ב- 679, אך גם לכך לא נמצאו לכך הוכחות מוצקות.
עם ייסוד הממלכה הבולגרית השנייה, בסוף המאה ה- 12 , עודדו השליטים הבולגרים התיישבות סוחרים מאיטליה ומחוף הים האדריאטי בווידין, ביניהם גם יהודים. במחצית השנייה של המאה ה- 14 הצטרפו אליהם יהודים שגורשו מהונגריה. במסמך של הקהילה מ- 1376 מסופר כי ליהודים הייתה אוטונומיה מלאה וכי קיבלו יחס טוב מצד המלוכה. "תקנות קהילת וידין 1377", שקבעו כללים לבעיות היום-יום של בני הקהילה, העלו את יוקרתה. מקור יהודי נוסף לחיי קהילה מסודרים בווידין (אז בדין) הוא השו"ת (שאלות ותשובות) של רבי שלמה הכהן משנת 1377 . הוא מספר על קהילה מאורגנת המורכבת מיהודים רומניוטים ואשכנזים. הרב הרומניוטי באותה תקופה היה משה "היווני" (כינוי המאשר את מוצאו הביזנטי). בנו רבי דוסה בן משה "היווני" ידוע כאחד מפרשני התורה המוקדמים ביותר באימפריה העות'מאנית. חיבורו "פירוש ותוספת על פירוש רש"י על התורה" התפרסם ב- 1429.
בשנת 1398 נכבשה וידין על ידי העות'מאנים. תחת השלטון החדש נהנו היהודים מחופש כלכלי והצטיינו במסחר בעיר שהייתה לצומת מסחרי בין האימפריה העות'מאנית לבין צפון אירופה ומערבה.
במאה ה- 15 הגיעו לווידין יהודים מבאוואריה, במאה ה- 15 הצטרפו פליטים נוספים מהונגריה, ומראשית המאה ה- 16 החלו להגיע מגורשי ספרד. הקהילה היהודית גדלה והתחזקה. היהודים הרומניוטים נטמעו בין הספרדים.
באמצע המאה ה- 17 היו בווידין שני בתי כנסת, ספרדי ואשכנזי. בראשית המאה ה- 18 התמזגו לבית כנסת אחד. באותה תקופה כיהנו ברבנות דוד שבתאי ונטורה, מחבר "נהר שלום" (1774), ואליהו ונטורה, מחבר "כוכב שביט" (1799). רוב הרבנים הגיעו לווידין שעל הגבול מקהילות אחרות, בעיקר מהמרכזים היהודיים הגדולים סאלוניקי, איסטנבול ואדירנה. כמה רבנים הגיעו גם מסופיה.
מלחמותיה הרבות של האימפריה העות'מאנית פגעו גם ביהודי וידין. בשלהי המאה ה- 16 כבשו את העיר צבאות הונגריה. רוב היהודים נמלטו לניקופול ולפלבן, הנותרים נרצחו. ב- 1598, ימי חילופי שלטון באימפריה העות'מאנית, נכבשה העיר זמנית על ידי הנסיך הוואלאכי מיכאל "האמיץ". בסוף המאה ה- 17 כבשו האוסטרו-הונגרים את העיר. המצב החריף במיוחד במאה ה- 18 בעת המלחמות בין האימפריה העות'מאנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית, והאימפריה הרוסית. באותה תקופה היו שרפות רבות, ופנקסי הקהילה הושמדו. חלק מן היהודים נטשו וחזרו בשוך הקרבות. בראשית המאה ה- 19 השתלט על האזור מושל וידין אוסמן פזבנטאוע'לו ((Pazvantoğlu (1758-1807), שמרד בשלטון המרכזי. פרעות פרצו בתוך העיר והקהילה היהודית, שהייתה בין הקורבנות הראשונים של הבוזזים, הלכה ודעכה. פליטים רבים מווידין עברו לרוסצ'וק. קהילות פלובדיב, פלבן וסופיה התגייסו לעזרת יהודי העיר. באותה תקופה, החלו חוגגים בקהילה "פורים ד'ווידין" בד' באדר, לציון הצלת היהודים מידי פזבנט אוע'לו. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 נכבשה העיר לסירוגין על ידי הרוסים והוואלאכים. גם אז מצאו היהודים מקלט ברוסצ'וק (רוסה).
בימי המלחמה בין רוסיה לבין האימפריה העות'מאנית (1877-1878), נפגעה הקהילה מהפגזות הרוסים מחוץ, וממעשי השוד של הצבא העות'מאני מבית. הן הרוסים והן הבולגרים ראו ביהודים משתפי פעולה עם העות'מאנים. שוב נטשו יהודים רבים את העיר.
השלטון העות'מאני הסתיים בשנת 1878 ובולגריה קיבלה עצמאות. ב- 1900 נמנתה וידין ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה. היהודים המשיכו לעסוק במסחר ובמלאכה. מראשית המאה ה- 20 התרבו גם היהודים בעלי מקצועות חופשיים.
בתחילת המאה ה- 20 הייתה בבולגריה התעוררות אנטישמית. ב- 1904 היו התפרעויות נגד יהודים בלום (Lom), ורבים נמלטו לווידין. הנוצרים בווידין קיבלו אותם בעוינות, ורק התערבותו של ראש הכנסייה מנעה הפרות סדר.
בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בווידין 1,225 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 16,387 תושבים). 253 גברים יהודים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) נוסדה הקואופרציה הבולגרית, אשר פגעה במסחר היהודי. בעזרת מוסדות יהודיים, הג'וינט, ובנק "גאולה" מסופיה, הוקם קואופרטיב "תחיה" שתמך בסוחרים היהודים.
בראשית המאה ה- 20 החלה בווידין פעילות ציונית. בשנים 1906 - 1907 פעל ארגון "ציון". ב- 1905 הוקם סניף "מכבי". ב- 1908 הוקמה תזמורת של "מכבי" ובה 23 נגנים. בסוף מלחמת העולם הראשונה פעלה אגודה של "ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית". רבים מחברי האגודה נפלו במלחמות הבלקנים ובמלחמת העולם הראשונה, והפעילות התחדשה ב- 1919. ב- 1921 אף סייעו יהודים מווידין בהקמת אגודות כאלה בערים שכנות. בין שתי מלחמות העולם קמו בווידין תנועות נוער וביניהן "השומר הצעיר", "בית"ר" וסניף של "ויצ"ו" (הוקם ב- 1926). הרבה עיתונים, ספרים ופרסומים ציוניים בלדינו ובבולגרית יצאו לאור בקהילה.
היהודים בווידין היו פעילים גם במפלגות הבולגריות הדמוקרטיות ובמפלגה הקומוניסטית. היו ביניהם גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. הבחירות בווידין שיקפו מחלוקות ומתיחות בין הציונים ללא ציונים.
בית הספר המסורתי, ה"מלדאר", היה המסגרת החינוכית היהודית היחידה עד 1876. באותה שנה הוקם בית ספר של "כל ישראל חברים" (כי"ח), ובית-ספר של אגודת "עזרא" של יהודי גרמניה. בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 הוקמו גן ילדים ובית-ספר יסודי בהם לימדו ודיברו עברית. ביוזמה פרטית ניתנה בבית הספר ארוחה לתלמידים עניים. באותה תקופה למדו 92.7 אחוזים מילדי היהודים במסגרות החינוך היהודיות.
בווידין היו ארגוני הסעד כגון "ביקור חולים", קופת צדקה "מחזיקי חסד" ו"מלביש ערומים". הייתה "חברה קדישא", והיו שני בתי עלמין, הישן, מהמחצית השניה של המאה ה- 19, והחדש, מראשית המאה ה- 20, סמוך לבית הקברות הנוצרי.
ב- 1903 נחנך בית הכנסת המרכזי, מן הגדולים והמפוארים בחצי האי הבלקני, כדוגמת בית הכנסת הגדול בוינה.
ב- 1893 חיו בווידין 1,546 יהודים.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בווידין למעלה מ- 2,000 יהודים. הרב האחרון שכיהן בעיר לפני המלחמה היה אברהם בכר.
תקופת השואה
בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס מלך בולגריה לראשות הממשלה את בוגדן פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.
במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.
במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה). בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, אישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.
גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע לווידין. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.
בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור חיו בווידין כ- 1,000 יהודים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948 - 1950.
ב- 1949 היו בווידין 17 משפחות יהודיות.
ב- 1991 חיו בווידין פחות ממניין יהודים, רובם קשורים בנישואים מעורבים.
בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 החלו בשחזור ובשיקום של בית הכנסת הגדול, שחרב כולו. העבודות נפסקו בשל חוסר תקציב. בניין בית הספר היהודי, הסמוך לבית הכנסת, שימש כמבנה מגורים, אך בסוף המאה ה- 20 חרב כליל.
מיצירות האמנות של קהילת וידין נשאר ספר תורה בסגנון אוסטרו-הונגרי, המצוי בסופיה.
בשנים 1994-1996 נערך מבצע מיפוי, ניקוי וצילום של בית העלמין היהודי בווידין, מטעם אוניברסיטת תל אביב, בראשותו של ד"ר צבי קרן וצוות מדעי בולגרי. הצוות תיעד יותר מ- 900 מצבות. אחרי התיעוד, אבדו מצבות רבות, נותצו או נלקחו לשימוש משני. על שטח בית הקברות הקודם, שחדלו לקבור בו בסוף המאה ה- 19, הוקמה שכונת מגורים. חלק מהמצבות ששרדו הועברו לבית העלמין הנוכחי. מצבה אחת משנת 1851, מן היפות והשלמות שנותרו, נמצאת בחצרו של בית פרטי. המצבה, הכתובה לדינו, עשויה שיש לבן ועליה שמו של המנוח, הצעיר יעקב בן נסים כלב. מאז 1978 קוברים היהודים בחלקה נפרדת בבית הקברות הכללי.
ז'יול פינקס פסין
(אישיות)Jules Pincas Pascin (1885-1930), painter, born in Vidin, Bulgaria, son of a grain merchant. In 1891 he moved with his family to Bucharest, Romania, and by 1901 he was working in his father's business. He went to Vienna to study art and from there to Berlin where he sold caricatures to a satirical magazine. In 1905 Pascin settled in Paris where he became a noted figure in the world of the artists, many of them Jews. In 1913 he was represented in the famous Armory Show in New York. In World War I Pascin moved to the US and traveled extensively through Latin America, making drawings. In 1920 he returned to Paris and painted some of his best oils. He was attracted by the exotic and the erotic. He lived a life of dissipation but nevertheless produced 500 oils and works in many other media. He committed suicide.
אברהם בן ארויה
(אישיות)Avraham Ben-Aroya (1887-1979), labor leader, born in Vidin, Bulgaria. He worked as a teacher until 1908 when he went to Salonika, Greece (then in the Ottoman Empire) where he taught Bulgarian and was a printer. His Socialist views found a wide audience in Salonika's Jewish working-class. In 1909, he formed the Salonika workers' federation. After the Balkan Wars, he joined with Greek Socialists in Athens to found the Jewish Syndicate Center. Ben-Aroya was also active in the general Socialist movement and in 1924 helped found the Social Democratic Party. His opposition to Zionism changed with WW2 and in 1953 he settled in Israel. He was the author of many political pamphlets.
רחמין טלבי
(אישיות)Rachamim Talbi (born Rahamim Talbiev) (b. 1943), footballer, born in Vidin, Bulgaria. He immigrated to Israel in 1949 and served in the IDF in the paratroopers corp. He began his career at Hapoel Jaffa club and later moved to Maccabi Tel Aviv where he played as an extreme right winger for 13 years, winning three championships and four cups. Talbi then served as a coach for Hapoel Marmorak and Kiryat Ata before retiring from football altogether. He represented the Israeli national team in the 1968 Mexico Olympics and the 1970 World Cup, scoring ten goals in 45 appearances. Talbi retired in 1976 after making 340 league appearances and scoring 67 goals.
אליעזר אלשייך
(אישיות)Eliezer Nisim Alsheh (1908-1983), painter, particularly of landscapes in an expressionist style, born in Vidin, Bulgaria. He graduated from the Akademie der Bildenden Künste (The Academy of Fine Arts) in Munich, Germany, in 1933. He then lived in various European countries, including Belgium, Germany, France, Portugal, and Spain. In 1934, he returned to Bulgaria and held his first solo exhibition. Over the course of 1935-1936, he traveled through several countries, including Turkey, Greece, Italy, Algeria, Tunisia, and the Land of Israel. In 1937, he displayed his artwork from his trip to the Land of Israel in a solo exhibition in Belgrade, then went to Venice and Paris, where he exhibited at the Autumn Salon, before returning to Bulgaria in 1938. After the outbreak of WW II, he was sent to a forced labor camp from 1941 until 1943. After his release, he held his second solo exhibition in Bulgaria in 1946, then traveled to Milan and Venice. In 1951, along with his wife he immigrated to Argentina settling in Buenos Aires. In Argentina he was a teacher at the State School of Fine Arts Manuel Belgrano from 1958 onward. In 1975, Alsheh held a solo exhibition of his artwork painted in Argentina upon invitation from the Union of Bulgarian Artists. He died in Buenos Aires. Several of his works are part of the collection of the National Gallery in Sofia.
מונטנה, בולגריה
(מקום)מונטנה
Montana
Монтана
שמות קודמים: פרדינאנד Ferdinand ; מיכאיילובגראד Michailovgrad
עיר בצפון מערב בולגריה, כ- 115 ק"מ מצפון לסופיה. בנויה על חורבות עיר מבצר רומית בשם קסטרה אד מונטננזיום (Castra ad Montanesium), שפירושו: מבצר-הרים. העיר ניצבה בהצטלבות דרכים חשובה מצפון לדרום וממזרח למערב המדינה. מימי קדם היה המקום מרכז מסחרי ושוק בהמות אזורי.
בשנת 1878, שנת סיום המלחמה בין העות'מאנים לרוסים, היה המקום עדיין כפר בן כ- 900 נפשות, בשם קוטלוביצה הגדולה (Kutlovitsa). מ- 1892 קיבל היישוב מעמד של עיר בשם פרדיננד (על שם מלך בולגריה דאז). ב- 1945 שונה שמו למיכאיילובגראד (על שם אחד ממנהיגי המרד בשנת 1923). עם תום המשטר הקומוניסטי נקראה העיר בשמה העתיק - מונטנה. בסוף שנות ה- 90 מנתה אוכלוסיית מונטנה כ- 55,000 נפש.
הקהילה היהודית
מניחים כי ראשוני היהודים הגיעו לעיר בשלהי המאה ה- 19, קרוב לודאי מווידין ומברקוביצה הסמוכות. היו להם בית כנסת ובית עלמין משלהם, שנעלמו בשנות ה- 50 של המאה ה- 20.
ב- 1900 נכללה מונטנה ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.
ב- 1904 סבלה הקהילה היהודית במונטנה, כמו במקומות אחרים בבולגריה, מהתפרעויות אנטישמיות על רקע עלילות דם, אך השלטונות מנעו את התרחבות המאורעות.
בית הכנסת היה מרכז קהילתי חשוב. בימות החול לא היה בשימוש בדרך כלל, אך בחגים היה תמיד מלא. בחג סוכות הקימו סוכה גדולה משותפת. לקהילה היו רב ושוחט, שמילאו את רוב התפקידים הדתיים.
בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו במונטנה 175 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 3,200 תושבים. 15 גברים יהודים גוייסו לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.
בקהילה הייתה פעילות ציונית. רוב היהודים בעיר היו חברי ההסתדרות הציונית. היו יהודים גם במפלגות בולגריות. בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 הוקם סניף של "מכבי" שקיים פעילות ספורטיבית ותרבותית, כגון חוגים, הרצאות ומופעים. היה גם סניף של "ויצ"ו", בו עסקו הנשים בעיקר בגיוס תרומות.
הקהילה היהודית הייתה קטנה ולא היה בה בית ספר יהודי. הילדים למדו בבית ספר ממשלתי, בו הנהיגה הקהילה שיעורי דת ועברית.
פרנסת היהודים התבססה בעיקר על המסחר. היו גם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים.
תקופת השואה
במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.
במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה).
גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע למונטנה. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.
בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944.
יהודים רבים עלו ממונטנה לישראל במסגרת העלייה ההמונית מבולגריה, בשנים 1948-1950.
במפקד שנערך ב- 1949 נמנו במונטנה כ- 30 יהודים. אין בידינו נתונים על מספרם קודם לעלייה.