חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

אברהם בן ארויה

Avraham Ben-Aroya (1887-1979) Labor leader.

Born in Vidin, Bulgaria, he worked as a teacher until 1908 when he went to Salonika, Greece (then in the Ottoman Empire) where he taught Bulgarian and was a printer. His Socialist views found a wide audience in Salonika's Jewish working-class. In 1909, he formed the Salonika workers' federation. After the Balkan Wars, he joined with Greek Socialists in Athens to found the Jewish Syndicate Center. Ben-Aroya was also active in the general Socialist movement and in 1924 helped found the Social Democratic Party. His opposition to Zionism changed with WW2 and in 1953 he settled in Israel. He was the author of many political pamphlets.

תאריך לידה:
1887
תאריך פטירה:
1979
מקום לידה:
וידין
סוג אישיות:
פוליטיקאים
מספר פריט:
234669
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
BENARROYO, BENAROYO, BEN AROYA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

השמות בקובצה הזאת קשורים בארויו.

הפירוש המילולי הוא "נחל קטן". בספרדית, ארויו הוא שמן של מספר עיירות במחוזות בורגוס, מדריד ובדחוז, ספרד.

הגרסה בנארויו מתועדת בטולדו, ספרד, במאה ה-12 עם אבו יצחק בנארויו. אבן ארויו מוזכר במאות ה-14 וה-15 והגרסה דה ארויוס בשנת 1451. שם המשפחה ארויו נדיר בארצות צפון אפריקה, אבל נפוץ מאד בארצות האימפריה העותומנית, כשבדרך כלל הוא מופיע ביחד עם המילה "בן": בן ארויו. ארויו וארוליה מתועדים בסלונירי, יוון, במאה ה-16.

יהדות יוון

168 לפנה"ס | תרבות, יוון

שתי התפוצות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני (מ-538 לפנה"ס ועד 136 לספירה) חיו, כידוע, במצרים ובבבל, אולם מקורות היסטוריים שונים מעידים כי גם ביוון חיו יהודים רבים, בעיקר בערים סלוניקי, לאריסה וביזנטיון. אחת ההוכחות לכך היא העובדה כי חוניו השלישי, הכוהן הגדול של בית-המקדש, שנאלץ בשנת 168 לפנה"ס להימלט מפני המלך אנטיוכוס, בחר לברוח ליוון. בעת העתיקה היתה יוון מחולקת לערי מדינה (פוליס) רבות, ובהן אתונה וספרטה; כל אחת מהן היתה מעין מדינה ריבונית עם מוסדות שלטונות עצמאיים. הנחת החוקרים היא שאדם בכיר כמו חוניו השלישי לא היה נמלט אלא למקום שיש בו קהילה יהודית מסודרת וגדולה.
יוון הורישה לעולם את התרבות ההלניסטית האדירה, וגם השפעתה על היהודים באזור היתה מכרעת. תרבות זו, שטיפחה את פולחן הגוף והאינדיבידואליזם, הולידה טיפוס יהודי חדש, היהודי המתייוון, שהיה יהודי על-פי מוצאו ודתו, אולם נשא זהות יוונית בכל הנוגע לשפתו, למראהו החיצוני, להתנהגותו ולחשיבתו. אפילו השמות היהודיים עברו תהליך של התייוונות (אריסטובולוס, הורקנוס ואונקלוס, למשל), ובהמשך ספגה גם השפה העברית מלים יווניות, ובהן אלכסון, פרוזדור, אוויר, פנס וסינר.


67 | היהודים מגיעים ליוון

מראות רבים התחלפו לנגד עיניו של אל הים פוסידון ממשכנו שעל גדות מפרץ קורינתוס, המפריד בין חצי האי פלופונסוס לצפון יוון. על-פי כתבי יוספוס פלאביוס, בשנת 67 לספירה נשקף מבעד לגזוזטראות מקדש פוסידון מחזה שהיה אולי מכמיר את לבו של האל, לו היה בשר ודם: 5,000 עבדים עברים, שלל "המרד הגדול" בירושלים, שנשלחו לעבודות כפייה על-פי צו של המצביא הרומאי אספסיאנוס.
במאה הראשונה לספירה חיו במרחב היווני קהילות יהודיות רבות, בין השאר בספרטה, בארגוס, בקוס ובנקסוס. פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הגדול שחי באלכסנדריה באותה העת, מדווח כי במהלך נדודיו באזור פגש יהודים רבים בחצי האי פלופונסוס. השליח הנוצרי פאולוס מזכיר בכתביו כמה בתי-כנסת באזור, עדות שלימים קיבלה חיזוק בשרידים ארכיאולוגיים של בתי-כנסת שהתגלו באתונה, בקוס ובכרתים. הקהילות הללו היו ככל הנראה התשתית להתיישבות היהודית באזור בתקופה הביזנטית, שהחלה בשנת 330 לספירה.


632 | מרומא לביזנטיון

בשנת 380 אימצה האימפריה הרומית את הנצרות כדת הרשמית. מהלך זה אירע בד בבד עם היחלשותה של האימפריה, שנחצתה לשניים – האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, המוכרת בשם "האימפריה הביזנטית".
מעמדם של היהודים היוונים תחת השלטון הביזנטי לא השתנה במידה מכרעת, למעט כמה הגבלות ובהן האיסור לכהן במשרות ציבוריות, להחזיק עבדים ולהעיד נגד נוצרים. יהודים רבים עסקו אז במקצועות הרפואה והתפרנסו מטקסטיל וממסחר.
בשנת 632 הוציא הקיסר הביזנטי הרקליוס צו שחייב את כל יהודי האימפריה להתנצר. הצו נומק בצורך באחידות דתית של האימפריה, אך נימוק נוסף לו היה נאמנותם המפוקפקת של היהודים. בסופו של דבר הצו לא יצא אל הפועל, והיחידים שאולצו להתנצר היו נוצרים שכפרו. 90 שנה מאוחר יותר יצא צו דומה, אולם גם אז היתה השפעתו מינורית.
הנוסע היהודי בנימין מטודלה דיווח על פזורה יהודית נרחבת שחיה ביוון המאה ה-12. בין היתר סיפר על 500 יהודים שהתגוררו בסלוניקי ועל 2,000 יהודים שהתגוררו בעיר תבאי, שעליהם כתב: "והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היוונים, ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד".


1204 | הרומניוטים

בשנת 1204 כבשו הצלבנים ממערב אירופה את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. במהלך 80 השנים שלאחר מכן החליפה יוון ידיים בין כובשים שונים – הצלבנים, הסלג'וקים, הבולגרים, הוונציאנים ועוד – והיהודים סבלו מחקיקה אנטי-יהודית ורדיפות מתמשכות.
אנקדוטה היסטורית מספרת כי המלך הבולגרי ג'ון אסן, שהביס את המלך תיאודור דוכס – אחד השליטים האכזריים ביותר ביחסו ליהודים – ציווה על שני יהודים לעקור את עיניו של המלך המובס. השניים סירבו, ובתגובה נזרקו מפסגת צוק אל מותם.
בשנת 1282 כבש הקיסר מיכאל השמיני את קונסטנטינופול מחדש ואיחד את האימפריה הביזנטית. הקיסר ביטל את החוקים המפלים נגד היהודים, ואיפשר להם לחזור לחיות בשקט ובשלווה. בתקופה זו ידוע על ארבע קהילות יהודיות מרכזיות ביוון: בכרתים, בקורינתוס בפטרס ובכיוס. היהודים הללו, צאצאיהם של היהודים שהגיעו לאזור אחרי חורבן בית שני, כונו "רומניוטים".
אחת היצירות המעניינות של קבוצה זו היתה נוסח תפילה ייחודי, שאף נקרא על שמם, "מנהג רומניה". לאחר שמגורשי ספרד הגיעו לאזור הבלקן, נטמעו הרומניוטים בקרב היהודים הספרדים, אולם שרידיהם נמצאים עד היום בשכונת נחלאות שבירושלים, שם פועל בית-כנסת של הקהילה, שאף שימרה כמה מהמזמורים והפיוטים העתיקים. נכון להיום מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, בישראל ובעיר ניו-יורק.


1453 | שבת שלום, סלוניקי

כיבוש יוון על-ידי האימפריה העותמאנית בשנת 1453 וחיסולם של הביזנטים הרגיעו את הטלטלות שאפיינו את היחס ליהודים ביוון עד אז. היהודים זכו לחופש פולחן דתי ולחירות תעסוקתית, מה שהוביל לשגשוג ופריחה של בני הקהילה בכל תחומי הפרנסה – ממלאכה זעירה כמו צביעת בדים, ועד עיסוק בבנקאות, בספנות ובמסחר בינלאומי. במאות ה-16 וה-17 ידעו יורדי הים שאין זה מומלץ לעגון בנמל של סלוניקי בשבת. המנופים מושבתים, העגורנים נחים, והסוורים? הם מן הסתם מתפללים בבתי-הכנסת הרבים בעיר או שרים פיוטים ומזמורים סביב שולחן השבת. ואכן, בתקופה זו היתה סלוניקי הגדולה והחשובה ב"ערי היהודים" בעולם, ואולי הגדולה שבקהילות ישראל. בעיר פעלו רבנים ידועים, ובהם שמואל דה-מדינה ורבי יהודה אלשיך, והוקמו בה ישיבות ומרכזי תורה רבים. יהודי סלוניקי אף מילאו תפקיד ראשון במעלה במודרניזציה של העיר ובפיתוח התעשייה, הבנקאות ושירותי הציבור בה.
הסיבה המרכזית להפיכתה של סלוניקי לאכסניה יהודית גדולה כל-כך היתה זרימה מסיבית של יהודים אליה אחרי גירוש ספרד, עובדה שבאה לידי ביטוי בשפה הבולטת בעיר, הלאדינו (יהודית-ספרדית). כמו אחיותיה מהמזרח, שספגו את אווירת ארץ-ישראל – למשל וילנה, שכונתה "ירושלים דליטא", ולובלין, שכונתה "ירושלים דפולין" – זכתה גם סלוניקי בתואר הכבוד "ירושלים דבלקן".






1821 | עצמאות כן, יהודים לא

בשנת 1821 כוננה יוון העצמאית, ומצבם של היהודים, שהתייצבו לצדו של השלטון העותמאני, שנלחם במורדים, הורע. 5,000 יהודים קיפחו את חייהם בטבח הידוע בפלופונסוס. ברודוס ובקורפו החל רצף של עלילות דם. 1,500 יהודים עזבו את איי יוון בעקבות הפרעות והיגרו לאיטליה, לטורקיה ולמצרים. על-פי רישומי האוכלוסין ביוון, בתחילת המאה ה-20 נותרו בה 10,000 יהודים בלבד. ב-1912, בעקבות מלחמת הבלקן וסיפוח שטחים ליוון, גדל מספרם באופן משמעותי.
בתקופה זו פעלו ביוון כמה בתי-ספר של רשת אליאנס העולמית. ילדים שלא התגוררו בקרבתם נרשמו לבתי-ספר ציבוריים, ואת עיקר חינוכם היהודי קיבלו מהחזנים בבתי-הכנסת. ביישובים שהיו עדיין בשליטה טורקית, כמו קורפו, תראקיה ומקדוניה, נהנו היהודים מחינוך דתי ברמה גבוהה. בסוף המאה ה-19 פעלו בסלוניקי כמה בתי-ספר של אליאנס והוקמו בה אגודות להפצת העברית וספרותה, כמו גם עשרות עיתונים בלאדינו ובצרפתית ואגודות ציוניות וסוציאליסטיות.
הריכוז הגדול ביותר של בתי-ספר יהודיים היה בסלוניקי, שבה פעלו 12 מוסדות חינוך יהודיים בין שתי מלחמות העולם. בשנת 1931 ספגה רשת אליאנס מכה קשה כשביוון נחקק חוק שאסר על אזרחי המדינה ללמוד בבתי-ספר זרים.


1943 | בעוז ובגבורה

ערב מלחמת העולם השנייה, רוב תושבי יוון היהודים – כ-55 אלף איש – חיו בסלוניקי. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל יהודי סלוניקי בני 19–45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת ואולצו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד, לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי ריקודים ספגו רבים מהם מכות אכזריות.
מבין 43,850 יהודים יוונים שהגיעו לאושוויץ, 11,500 בלבד ניצלו בסלקציה. הישרדותם ועוז רוחם של יהודי יוון במחנות היו לשם דבר. הגאווה ורוח החירות שנטבעו בהם לא מטו גם לנוכח הזוועות – וכך עמדו בעינן גם ההיאחזות בשפה (הלאדינו והיוונית), ברעות, בפטריוטיות ובלכידות התרבותית, וכן יכולות השירה, האירוניה העצמית והתחבלנות.
וכך כתב פרימו לוי על יהודי יוון בספרו "הזהו אדם?": "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים... היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית-החרושת הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים. הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו... שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".
האחווה בין היהודים היוונים היתה לשם דבר. אהרון רוזה, רוקח מסלוניקי, שהיה היהודי היחיד שעבד במרפאת האס.אס במחנה, נהג להבריח תרופות ואמצעים רפואיים לחבריו תוך סיכון חייו. כינויו היה "האבא של היוונים". נודע לתהילה גם ד"ר ליאון קונקה, ששימש רופא בבית-החולים של אושוויץ 3.
מקהילה של כ-55 אלף יהודים ביוון שרדו רק 1,950 איש. רובם עלו לישראל בשנים 1945–1948.

2014

נכון לשנת 2014 חיו ביוון כ-5,000 יהודים, כ-3,500 מהם באתונה וכ-1,000 בסלוניקי. הקהילה מפעילה בתי-כנסת, בית-ספר יהודי, שלושה מוזיאונים ובתי-תמחוי. יהודי יוון שעלו לישראל הקימו כמה יישובים, ובהם צור-משה, והתיישבו בשכונת פלורנטין שבתל-אביב ובנמל יפו.

וידין Vidin

עיר נמל בצפון-מערב בולגריה, על הנהר דנובה, סמוכה לגבול סרביה במערב ולגבול רומניה בצפון, כ- 200 ק"מ מצפון-מערב לסופיה.

וידין היא אחת מערי בולגריה העתיקות ביותר. יש בה שרידי שבטים קלטים (מהמאה ה- 3 לפנה"ס), ממצאים מהתקופה הרומית, שאז נקראה העיר בונוניה (Bononia), ומהממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה, שאז נקראה בדין (Bdin). שמה הנוכחי מקורו ביוונית בתקופה הביזנטית. משנת 1360 ועד לכיבוש העות'מאני בשנת 1398 הייתה וידין בירת הממלכה הבולגרית. בכל התקופות הייתה וידין ידועה כעיר מבצר, בשל מיקומה על עיקול הדנובה. חשיבותה עלתה במיוחד תחת השלטון העות'מאני, שהפך אותה למרכז המנהלי והאסטרטגי של הסנג'ק (המחוז). ככזו, היה בה רוב מוסלמי גדול, ומראה אוריינטלי. לאחר תום הכיבוש העות'מאני (1878) הפכו הבולגרים-הנוצרים לרוב בעיר. וידין החלה לפתח תיעוש מודרני, בעיקר בתחום התעשייה הכימית.

בשנת 1880 מנתה אוכלוסיית העיר 13,714 תושבים. ב- 1926 עלה מספרם ל- 18,507. ב- 1985 - כ- 62,500, ובתחילת שנות האלפיים ניכרת ירידה במספר התושבים (כ- 35,000), בשל אבטלה קשה.


הקהילה היהודית

בסוף המאה ה- 19 גילה בווידין הרב הראשי של בולגריה, ד"ר מרדכי גרינוולד, מצבה, כנראה מהמאה השנייה, ועליה המילה "אנאניס". גרינוולד היה סבור שמדובר בשם יהודי, משום שהופיע גם על מצבות בבית עלמין עתיק שנתגלה בחפירות ברומא, אך הדבר לא הוכח בוודאות.

ראשוני היהודים בווידין היו יהודים רומניוטים, שהובאו לשם עוד בימי הממלכה הבולגרית השנייה (1187-1396), כדי לבנות את המבצר. בהמשך הצטרפו אליהם סוחרים ובעלי מלאכה יהודים. וידין היא אחת מארבע קהילות הרומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים) לאורך הדנובה. במקורות היהודיים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית. באמצע המאה ה- 9, "תור הזהב" של הממלכה הבולגרית הראשונה (608-1018), היו כנראה בווידין סוחרים יהודים ויוונים, אך אין עדויות על ישיבת קבע של היהודים. יש הסבורים, שיהודים הגיעו לווידין כבר ב- 679, אך גם לכך לא נמצאו לכך הוכחות מוצקות.

עם ייסוד הממלכה הבולגרית השנייה, בסוף המאה ה- 12 , עודדו השליטים הבולגרים התיישבות סוחרים מאיטליה ומחוף הים האדריאטי בווידין, ביניהם גם יהודים. במחצית השנייה של המאה ה- 14 הצטרפו אליהם יהודים שגורשו מהונגריה. במסמך של הקהילה מ- 1376 מסופר כי ליהודים הייתה אוטונומיה מלאה וכי קיבלו יחס טוב מצד המלוכה. "תקנות קהילת וידין 1377", שקבעו כללים לבעיות היום-יום של בני הקהילה, העלו את יוקרתה. מקור יהודי נוסף לחיי קהילה מסודרים בווידין (אז בדין) הוא השו"ת (שאלות ותשובות) של רבי שלמה הכהן משנת 1377 . הוא מספר על קהילה מאורגנת המורכבת מיהודים רומניוטים ואשכנזים. הרב הרומניוטי באותה תקופה היה משה "היווני" (כינוי המאשר את מוצאו הביזנטי). בנו רבי דוסה בן משה "היווני" ידוע כאחד מפרשני התורה המוקדמים ביותר באימפריה העות'מאנית. חיבורו "פירוש ותוספת על פירוש רש"י על התורה" התפרסם ב- 1429.

בשנת 1398 נכבשה וידין על ידי העות'מאנים. תחת השלטון החדש נהנו היהודים מחופש כלכלי והצטיינו במסחר בעיר שהייתה לצומת מסחרי בין האימפריה העות'מאנית לבין צפון אירופה ומערבה.

במאה ה- 15 הגיעו לווידין יהודים מבאוואריה, במאה ה- 15 הצטרפו פליטים נוספים מהונגריה, ומראשית המאה ה- 16 החלו להגיע מגורשי ספרד. הקהילה היהודית גדלה והתחזקה. היהודים הרומניוטים נטמעו בין הספרדים.

באמצע המאה ה- 17 היו בווידין שני בתי כנסת, ספרדי ואשכנזי. בראשית המאה ה- 18 התמזגו לבית כנסת אחד. באותה תקופה כיהנו ברבנות דוד שבתאי ונטורה, מחבר "נהר שלום" (1774), ואליהו ונטורה, מחבר "כוכב שביט" (1799). רוב הרבנים הגיעו לווידין שעל הגבול מקהילות אחרות, בעיקר מהמרכזים היהודיים הגדולים סאלוניקי, איסטנבול ואדירנה. כמה רבנים הגיעו גם מסופיה.

מלחמותיה הרבות של האימפריה העות'מאנית פגעו גם ביהודי וידין. בשלהי המאה ה- 16 כבשו את העיר צבאות הונגריה. רוב היהודים נמלטו לניקופול ולפלבן, הנותרים נרצחו. ב- 1598, ימי חילופי שלטון באימפריה העות'מאנית, נכבשה העיר זמנית על ידי הנסיך הוואלאכי מיכאל "האמיץ". בסוף המאה ה- 17 כבשו האוסטרו-הונגרים את העיר. המצב החריף במיוחד במאה ה- 18 בעת המלחמות בין האימפריה העות'מאנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית, והאימפריה הרוסית. באותה תקופה היו שרפות רבות, ופנקסי הקהילה הושמדו. חלק מן היהודים נטשו וחזרו בשוך הקרבות. בראשית המאה ה- 19 השתלט על האזור מושל וידין אוסמן פזבנטאוע'לו ((Pazvantoğlu (1758-1807), שמרד בשלטון המרכזי. פרעות פרצו בתוך העיר והקהילה היהודית, שהייתה בין הקורבנות הראשונים של הבוזזים, הלכה ודעכה. פליטים רבים מווידין עברו לרוסצ'וק. קהילות פלובדיב, פלבן וסופיה התגייסו לעזרת יהודי העיר. באותה תקופה, החלו חוגגים בקהילה "פורים ד'ווידין" בד' באדר, לציון הצלת היהודים מידי פזבנט אוע'לו. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 נכבשה העיר לסירוגין על ידי הרוסים והוואלאכים. גם אז מצאו היהודים מקלט ברוסצ'וק (רוסה).

בימי המלחמה בין רוסיה לבין האימפריה העות'מאנית (1877-1878), נפגעה הקהילה מהפגזות הרוסים מחוץ, וממעשי השוד של הצבא העות'מאני מבית. הן הרוסים והן הבולגרים ראו ביהודים משתפי פעולה עם העות'מאנים. שוב נטשו יהודים רבים את העיר.

השלטון העות'מאני הסתיים בשנת 1878 ובולגריה קיבלה עצמאות. ב- 1900 נמנתה וידין ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה. היהודים המשיכו לעסוק במסחר ובמלאכה. מראשית המאה ה- 20 התרבו גם היהודים בעלי מקצועות חופשיים.

בתחילת המאה ה- 20 הייתה בבולגריה התעוררות אנטישמית. ב- 1904 היו התפרעויות נגד יהודים בלום (Lom), ורבים נמלטו לווידין. הנוצרים בווידין קיבלו אותם בעוינות, ורק התערבותו של ראש הכנסייה מנעה הפרות סדר.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בווידין 1,225 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 16,387 תושבים). 253 גברים יהודים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) נוסדה הקואופרציה הבולגרית, אשר פגעה במסחר היהודי. בעזרת מוסדות יהודיים, הג'וינט, ובנק "גאולה" מסופיה, הוקם קואופרטיב "תחיה" שתמך בסוחרים היהודים.

בראשית המאה ה- 20 החלה בווידין פעילות ציונית. בשנים 1906 - 1907 פעל ארגון "ציון". ב- 1905 הוקם סניף "מכבי". ב- 1908 הוקמה תזמורת של "מכבי" ובה 23 נגנים. בסוף מלחמת העולם הראשונה פעלה אגודה של "ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית". רבים מחברי האגודה נפלו במלחמות הבלקנים ובמלחמת העולם הראשונה, והפעילות התחדשה ב- 1919. ב- 1921 אף סייעו יהודים מווידין בהקמת אגודות כאלה בערים שכנות. בין שתי מלחמות העולם קמו בווידין תנועות נוער וביניהן "השומר הצעיר", "בית"ר" וסניף של "ויצ"ו" (הוקם ב- 1926). הרבה עיתונים, ספרים ופרסומים ציוניים בלדינו ובבולגרית יצאו לאור בקהילה.

היהודים בווידין היו פעילים גם במפלגות הבולגריות הדמוקרטיות ובמפלגה הקומוניסטית. היו ביניהם גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. הבחירות בווידין שיקפו מחלוקות ומתיחות בין הציונים ללא ציונים.

בית הספר המסורתי, ה"מלדאר", היה המסגרת החינוכית היהודית היחידה עד 1876. באותה שנה הוקם בית ספר של "כל ישראל חברים" (כי"ח), ובית-ספר של אגודת "עזרא" של יהודי גרמניה. בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 הוקמו גן ילדים ובית-ספר יסודי בהם לימדו ודיברו עברית. ביוזמה פרטית ניתנה בבית הספר ארוחה לתלמידים עניים. באותה תקופה למדו 92.7 אחוזים מילדי היהודים במסגרות החינוך היהודיות.

בווידין היו ארגוני הסעד כגון "ביקור חולים", קופת צדקה "מחזיקי חסד" ו"מלביש ערומים". הייתה "חברה קדישא", והיו שני בתי עלמין, הישן, מהמחצית השניה של המאה ה- 19, והחדש, מראשית המאה ה- 20, סמוך לבית הקברות הנוצרי.

ב- 1903 נחנך בית הכנסת המרכזי, מן הגדולים והמפוארים בחצי האי הבלקני, כדוגמת בית הכנסת הגדול בוינה.

ב- 1893 חיו בווידין 1,546 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בווידין למעלה מ- 2,000 יהודים. הרב האחרון שכיהן בעיר לפני המלחמה היה אברהם בכר.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס מלך בולגריה לראשות הממשלה את בוגדן פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה). בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, אישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע לווידין. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור חיו בווידין כ- 1,000 יהודים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948 - 1950.

ב- 1949 היו בווידין 17 משפחות יהודיות.


ב- 1991 חיו בווידין פחות ממניין יהודים, רובם קשורים בנישואים מעורבים.

בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 החלו בשחזור ובשיקום של בית הכנסת הגדול, שחרב כולו. העבודות נפסקו בשל חוסר תקציב. בניין בית הספר היהודי, הסמוך לבית הכנסת, שימש כמבנה מגורים, אך בסוף המאה ה- 20 חרב כליל.

מיצירות האמנות של קהילת וידין נשאר ספר תורה בסגנון אוסטרו-הונגרי, המצוי בסופיה.

בשנים 1994-1996 נערך מבצע מיפוי, ניקוי וצילום של בית העלמין היהודי בווידין, מטעם אוניברסיטת תל אביב, בראשותו של ד"ר צבי קרן וצוות מדעי בולגרי. הצוות תיעד יותר מ- 900 מצבות. אחרי התיעוד, אבדו מצבות רבות, נותצו או נלקחו לשימוש משני. על שטח בית הקברות הקודם, שחדלו לקבור בו בסוף המאה ה- 19, הוקמה שכונת מגורים. חלק מהמצבות ששרדו הועברו לבית העלמין הנוכחי. מצבה אחת משנת 1851, מן היפות והשלמות שנותרו, נמצאת בחצרו של בית פרטי. המצבה, הכתובה לדינו, עשויה שיש לבן ועליה שמו של המנוח, הצעיר יעקב בן נסים כלב. מאז 1978 קוברים היהודים בחלקה נפרדת בבית הקברות הכללי.
במאגרי המידע הפתוחים
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
אברהם בן ארויה

Avraham Ben-Aroya (1887-1979) Labor leader.

Born in Vidin, Bulgaria, he worked as a teacher until 1908 when he went to Salonika, Greece (then in the Ottoman Empire) where he taught Bulgarian and was a printer. His Socialist views found a wide audience in Salonika's Jewish working-class. In 1909, he formed the Salonika workers' federation. After the Balkan Wars, he joined with Greek Socialists in Athens to found the Jewish Syndicate Center. Ben-Aroya was also active in the general Socialist movement and in 1924 helped found the Social Democratic Party. His opposition to Zionism changed with WW2 and in 1953 he settled in Israel. He was the author of many political pamphlets.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
בן ארויו
BENARROYO, BENAROYO, BEN AROYA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

השמות בקובצה הזאת קשורים בארויו.

הפירוש המילולי הוא "נחל קטן". בספרדית, ארויו הוא שמן של מספר עיירות במחוזות בורגוס, מדריד ובדחוז, ספרד.

הגרסה בנארויו מתועדת בטולדו, ספרד, במאה ה-12 עם אבו יצחק בנארויו. אבן ארויו מוזכר במאות ה-14 וה-15 והגרסה דה ארויוס בשנת 1451. שם המשפחה ארויו נדיר בארצות צפון אפריקה, אבל נפוץ מאד בארצות האימפריה העותומנית, כשבדרך כלל הוא מופיע ביחד עם המילה "בן": בן ארויו. ארויו וארוליה מתועדים בסלונירי, יוון, במאה ה-16.

יוון
יהדות יוון

168 לפנה"ס | תרבות, יוון

שתי התפוצות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני (מ-538 לפנה"ס ועד 136 לספירה) חיו, כידוע, במצרים ובבבל, אולם מקורות היסטוריים שונים מעידים כי גם ביוון חיו יהודים רבים, בעיקר בערים סלוניקי, לאריסה וביזנטיון. אחת ההוכחות לכך היא העובדה כי חוניו השלישי, הכוהן הגדול של בית-המקדש, שנאלץ בשנת 168 לפנה"ס להימלט מפני המלך אנטיוכוס, בחר לברוח ליוון. בעת העתיקה היתה יוון מחולקת לערי מדינה (פוליס) רבות, ובהן אתונה וספרטה; כל אחת מהן היתה מעין מדינה ריבונית עם מוסדות שלטונות עצמאיים. הנחת החוקרים היא שאדם בכיר כמו חוניו השלישי לא היה נמלט אלא למקום שיש בו קהילה יהודית מסודרת וגדולה.
יוון הורישה לעולם את התרבות ההלניסטית האדירה, וגם השפעתה על היהודים באזור היתה מכרעת. תרבות זו, שטיפחה את פולחן הגוף והאינדיבידואליזם, הולידה טיפוס יהודי חדש, היהודי המתייוון, שהיה יהודי על-פי מוצאו ודתו, אולם נשא זהות יוונית בכל הנוגע לשפתו, למראהו החיצוני, להתנהגותו ולחשיבתו. אפילו השמות היהודיים עברו תהליך של התייוונות (אריסטובולוס, הורקנוס ואונקלוס, למשל), ובהמשך ספגה גם השפה העברית מלים יווניות, ובהן אלכסון, פרוזדור, אוויר, פנס וסינר.


67 | היהודים מגיעים ליוון

מראות רבים התחלפו לנגד עיניו של אל הים פוסידון ממשכנו שעל גדות מפרץ קורינתוס, המפריד בין חצי האי פלופונסוס לצפון יוון. על-פי כתבי יוספוס פלאביוס, בשנת 67 לספירה נשקף מבעד לגזוזטראות מקדש פוסידון מחזה שהיה אולי מכמיר את לבו של האל, לו היה בשר ודם: 5,000 עבדים עברים, שלל "המרד הגדול" בירושלים, שנשלחו לעבודות כפייה על-פי צו של המצביא הרומאי אספסיאנוס.
במאה הראשונה לספירה חיו במרחב היווני קהילות יהודיות רבות, בין השאר בספרטה, בארגוס, בקוס ובנקסוס. פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הגדול שחי באלכסנדריה באותה העת, מדווח כי במהלך נדודיו באזור פגש יהודים רבים בחצי האי פלופונסוס. השליח הנוצרי פאולוס מזכיר בכתביו כמה בתי-כנסת באזור, עדות שלימים קיבלה חיזוק בשרידים ארכיאולוגיים של בתי-כנסת שהתגלו באתונה, בקוס ובכרתים. הקהילות הללו היו ככל הנראה התשתית להתיישבות היהודית באזור בתקופה הביזנטית, שהחלה בשנת 330 לספירה.


632 | מרומא לביזנטיון

בשנת 380 אימצה האימפריה הרומית את הנצרות כדת הרשמית. מהלך זה אירע בד בבד עם היחלשותה של האימפריה, שנחצתה לשניים – האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, המוכרת בשם "האימפריה הביזנטית".
מעמדם של היהודים היוונים תחת השלטון הביזנטי לא השתנה במידה מכרעת, למעט כמה הגבלות ובהן האיסור לכהן במשרות ציבוריות, להחזיק עבדים ולהעיד נגד נוצרים. יהודים רבים עסקו אז במקצועות הרפואה והתפרנסו מטקסטיל וממסחר.
בשנת 632 הוציא הקיסר הביזנטי הרקליוס צו שחייב את כל יהודי האימפריה להתנצר. הצו נומק בצורך באחידות דתית של האימפריה, אך נימוק נוסף לו היה נאמנותם המפוקפקת של היהודים. בסופו של דבר הצו לא יצא אל הפועל, והיחידים שאולצו להתנצר היו נוצרים שכפרו. 90 שנה מאוחר יותר יצא צו דומה, אולם גם אז היתה השפעתו מינורית.
הנוסע היהודי בנימין מטודלה דיווח על פזורה יהודית נרחבת שחיה ביוון המאה ה-12. בין היתר סיפר על 500 יהודים שהתגוררו בסלוניקי ועל 2,000 יהודים שהתגוררו בעיר תבאי, שעליהם כתב: "והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היוונים, ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד".


1204 | הרומניוטים

בשנת 1204 כבשו הצלבנים ממערב אירופה את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. במהלך 80 השנים שלאחר מכן החליפה יוון ידיים בין כובשים שונים – הצלבנים, הסלג'וקים, הבולגרים, הוונציאנים ועוד – והיהודים סבלו מחקיקה אנטי-יהודית ורדיפות מתמשכות.
אנקדוטה היסטורית מספרת כי המלך הבולגרי ג'ון אסן, שהביס את המלך תיאודור דוכס – אחד השליטים האכזריים ביותר ביחסו ליהודים – ציווה על שני יהודים לעקור את עיניו של המלך המובס. השניים סירבו, ובתגובה נזרקו מפסגת צוק אל מותם.
בשנת 1282 כבש הקיסר מיכאל השמיני את קונסטנטינופול מחדש ואיחד את האימפריה הביזנטית. הקיסר ביטל את החוקים המפלים נגד היהודים, ואיפשר להם לחזור לחיות בשקט ובשלווה. בתקופה זו ידוע על ארבע קהילות יהודיות מרכזיות ביוון: בכרתים, בקורינתוס בפטרס ובכיוס. היהודים הללו, צאצאיהם של היהודים שהגיעו לאזור אחרי חורבן בית שני, כונו "רומניוטים".
אחת היצירות המעניינות של קבוצה זו היתה נוסח תפילה ייחודי, שאף נקרא על שמם, "מנהג רומניה". לאחר שמגורשי ספרד הגיעו לאזור הבלקן, נטמעו הרומניוטים בקרב היהודים הספרדים, אולם שרידיהם נמצאים עד היום בשכונת נחלאות שבירושלים, שם פועל בית-כנסת של הקהילה, שאף שימרה כמה מהמזמורים והפיוטים העתיקים. נכון להיום מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, בישראל ובעיר ניו-יורק.


1453 | שבת שלום, סלוניקי

כיבוש יוון על-ידי האימפריה העותמאנית בשנת 1453 וחיסולם של הביזנטים הרגיעו את הטלטלות שאפיינו את היחס ליהודים ביוון עד אז. היהודים זכו לחופש פולחן דתי ולחירות תעסוקתית, מה שהוביל לשגשוג ופריחה של בני הקהילה בכל תחומי הפרנסה – ממלאכה זעירה כמו צביעת בדים, ועד עיסוק בבנקאות, בספנות ובמסחר בינלאומי. במאות ה-16 וה-17 ידעו יורדי הים שאין זה מומלץ לעגון בנמל של סלוניקי בשבת. המנופים מושבתים, העגורנים נחים, והסוורים? הם מן הסתם מתפללים בבתי-הכנסת הרבים בעיר או שרים פיוטים ומזמורים סביב שולחן השבת. ואכן, בתקופה זו היתה סלוניקי הגדולה והחשובה ב"ערי היהודים" בעולם, ואולי הגדולה שבקהילות ישראל. בעיר פעלו רבנים ידועים, ובהם שמואל דה-מדינה ורבי יהודה אלשיך, והוקמו בה ישיבות ומרכזי תורה רבים. יהודי סלוניקי אף מילאו תפקיד ראשון במעלה במודרניזציה של העיר ובפיתוח התעשייה, הבנקאות ושירותי הציבור בה.
הסיבה המרכזית להפיכתה של סלוניקי לאכסניה יהודית גדולה כל-כך היתה זרימה מסיבית של יהודים אליה אחרי גירוש ספרד, עובדה שבאה לידי ביטוי בשפה הבולטת בעיר, הלאדינו (יהודית-ספרדית). כמו אחיותיה מהמזרח, שספגו את אווירת ארץ-ישראל – למשל וילנה, שכונתה "ירושלים דליטא", ולובלין, שכונתה "ירושלים דפולין" – זכתה גם סלוניקי בתואר הכבוד "ירושלים דבלקן".






1821 | עצמאות כן, יהודים לא

בשנת 1821 כוננה יוון העצמאית, ומצבם של היהודים, שהתייצבו לצדו של השלטון העותמאני, שנלחם במורדים, הורע. 5,000 יהודים קיפחו את חייהם בטבח הידוע בפלופונסוס. ברודוס ובקורפו החל רצף של עלילות דם. 1,500 יהודים עזבו את איי יוון בעקבות הפרעות והיגרו לאיטליה, לטורקיה ולמצרים. על-פי רישומי האוכלוסין ביוון, בתחילת המאה ה-20 נותרו בה 10,000 יהודים בלבד. ב-1912, בעקבות מלחמת הבלקן וסיפוח שטחים ליוון, גדל מספרם באופן משמעותי.
בתקופה זו פעלו ביוון כמה בתי-ספר של רשת אליאנס העולמית. ילדים שלא התגוררו בקרבתם נרשמו לבתי-ספר ציבוריים, ואת עיקר חינוכם היהודי קיבלו מהחזנים בבתי-הכנסת. ביישובים שהיו עדיין בשליטה טורקית, כמו קורפו, תראקיה ומקדוניה, נהנו היהודים מחינוך דתי ברמה גבוהה. בסוף המאה ה-19 פעלו בסלוניקי כמה בתי-ספר של אליאנס והוקמו בה אגודות להפצת העברית וספרותה, כמו גם עשרות עיתונים בלאדינו ובצרפתית ואגודות ציוניות וסוציאליסטיות.
הריכוז הגדול ביותר של בתי-ספר יהודיים היה בסלוניקי, שבה פעלו 12 מוסדות חינוך יהודיים בין שתי מלחמות העולם. בשנת 1931 ספגה רשת אליאנס מכה קשה כשביוון נחקק חוק שאסר על אזרחי המדינה ללמוד בבתי-ספר זרים.


1943 | בעוז ובגבורה

ערב מלחמת העולם השנייה, רוב תושבי יוון היהודים – כ-55 אלף איש – חיו בסלוניקי. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל יהודי סלוניקי בני 19–45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת ואולצו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד, לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי ריקודים ספגו רבים מהם מכות אכזריות.
מבין 43,850 יהודים יוונים שהגיעו לאושוויץ, 11,500 בלבד ניצלו בסלקציה. הישרדותם ועוז רוחם של יהודי יוון במחנות היו לשם דבר. הגאווה ורוח החירות שנטבעו בהם לא מטו גם לנוכח הזוועות – וכך עמדו בעינן גם ההיאחזות בשפה (הלאדינו והיוונית), ברעות, בפטריוטיות ובלכידות התרבותית, וכן יכולות השירה, האירוניה העצמית והתחבלנות.
וכך כתב פרימו לוי על יהודי יוון בספרו "הזהו אדם?": "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים... היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית-החרושת הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים. הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו... שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".
האחווה בין היהודים היוונים היתה לשם דבר. אהרון רוזה, רוקח מסלוניקי, שהיה היהודי היחיד שעבד במרפאת האס.אס במחנה, נהג להבריח תרופות ואמצעים רפואיים לחבריו תוך סיכון חייו. כינויו היה "האבא של היוונים". נודע לתהילה גם ד"ר ליאון קונקה, ששימש רופא בבית-החולים של אושוויץ 3.
מקהילה של כ-55 אלף יהודים ביוון שרדו רק 1,950 איש. רובם עלו לישראל בשנים 1945–1948.

2014

נכון לשנת 2014 חיו ביוון כ-5,000 יהודים, כ-3,500 מהם באתונה וכ-1,000 בסלוניקי. הקהילה מפעילה בתי-כנסת, בית-ספר יהודי, שלושה מוזיאונים ובתי-תמחוי. יהודי יוון שעלו לישראל הקימו כמה יישובים, ובהם צור-משה, והתיישבו בשכונת פלורנטין שבתל-אביב ובנמל יפו.

וידין
וידין Vidin

עיר נמל בצפון-מערב בולגריה, על הנהר דנובה, סמוכה לגבול סרביה במערב ולגבול רומניה בצפון, כ- 200 ק"מ מצפון-מערב לסופיה.

וידין היא אחת מערי בולגריה העתיקות ביותר. יש בה שרידי שבטים קלטים (מהמאה ה- 3 לפנה"ס), ממצאים מהתקופה הרומית, שאז נקראה העיר בונוניה (Bononia), ומהממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה, שאז נקראה בדין (Bdin). שמה הנוכחי מקורו ביוונית בתקופה הביזנטית. משנת 1360 ועד לכיבוש העות'מאני בשנת 1398 הייתה וידין בירת הממלכה הבולגרית. בכל התקופות הייתה וידין ידועה כעיר מבצר, בשל מיקומה על עיקול הדנובה. חשיבותה עלתה במיוחד תחת השלטון העות'מאני, שהפך אותה למרכז המנהלי והאסטרטגי של הסנג'ק (המחוז). ככזו, היה בה רוב מוסלמי גדול, ומראה אוריינטלי. לאחר תום הכיבוש העות'מאני (1878) הפכו הבולגרים-הנוצרים לרוב בעיר. וידין החלה לפתח תיעוש מודרני, בעיקר בתחום התעשייה הכימית.

בשנת 1880 מנתה אוכלוסיית העיר 13,714 תושבים. ב- 1926 עלה מספרם ל- 18,507. ב- 1985 - כ- 62,500, ובתחילת שנות האלפיים ניכרת ירידה במספר התושבים (כ- 35,000), בשל אבטלה קשה.


הקהילה היהודית

בסוף המאה ה- 19 גילה בווידין הרב הראשי של בולגריה, ד"ר מרדכי גרינוולד, מצבה, כנראה מהמאה השנייה, ועליה המילה "אנאניס". גרינוולד היה סבור שמדובר בשם יהודי, משום שהופיע גם על מצבות בבית עלמין עתיק שנתגלה בחפירות ברומא, אך הדבר לא הוכח בוודאות.

ראשוני היהודים בווידין היו יהודים רומניוטים, שהובאו לשם עוד בימי הממלכה הבולגרית השנייה (1187-1396), כדי לבנות את המבצר. בהמשך הצטרפו אליהם סוחרים ובעלי מלאכה יהודים. וידין היא אחת מארבע קהילות הרומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים) לאורך הדנובה. במקורות היהודיים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית. באמצע המאה ה- 9, "תור הזהב" של הממלכה הבולגרית הראשונה (608-1018), היו כנראה בווידין סוחרים יהודים ויוונים, אך אין עדויות על ישיבת קבע של היהודים. יש הסבורים, שיהודים הגיעו לווידין כבר ב- 679, אך גם לכך לא נמצאו לכך הוכחות מוצקות.

עם ייסוד הממלכה הבולגרית השנייה, בסוף המאה ה- 12 , עודדו השליטים הבולגרים התיישבות סוחרים מאיטליה ומחוף הים האדריאטי בווידין, ביניהם גם יהודים. במחצית השנייה של המאה ה- 14 הצטרפו אליהם יהודים שגורשו מהונגריה. במסמך של הקהילה מ- 1376 מסופר כי ליהודים הייתה אוטונומיה מלאה וכי קיבלו יחס טוב מצד המלוכה. "תקנות קהילת וידין 1377", שקבעו כללים לבעיות היום-יום של בני הקהילה, העלו את יוקרתה. מקור יהודי נוסף לחיי קהילה מסודרים בווידין (אז בדין) הוא השו"ת (שאלות ותשובות) של רבי שלמה הכהן משנת 1377 . הוא מספר על קהילה מאורגנת המורכבת מיהודים רומניוטים ואשכנזים. הרב הרומניוטי באותה תקופה היה משה "היווני" (כינוי המאשר את מוצאו הביזנטי). בנו רבי דוסה בן משה "היווני" ידוע כאחד מפרשני התורה המוקדמים ביותר באימפריה העות'מאנית. חיבורו "פירוש ותוספת על פירוש רש"י על התורה" התפרסם ב- 1429.

בשנת 1398 נכבשה וידין על ידי העות'מאנים. תחת השלטון החדש נהנו היהודים מחופש כלכלי והצטיינו במסחר בעיר שהייתה לצומת מסחרי בין האימפריה העות'מאנית לבין צפון אירופה ומערבה.

במאה ה- 15 הגיעו לווידין יהודים מבאוואריה, במאה ה- 15 הצטרפו פליטים נוספים מהונגריה, ומראשית המאה ה- 16 החלו להגיע מגורשי ספרד. הקהילה היהודית גדלה והתחזקה. היהודים הרומניוטים נטמעו בין הספרדים.

באמצע המאה ה- 17 היו בווידין שני בתי כנסת, ספרדי ואשכנזי. בראשית המאה ה- 18 התמזגו לבית כנסת אחד. באותה תקופה כיהנו ברבנות דוד שבתאי ונטורה, מחבר "נהר שלום" (1774), ואליהו ונטורה, מחבר "כוכב שביט" (1799). רוב הרבנים הגיעו לווידין שעל הגבול מקהילות אחרות, בעיקר מהמרכזים היהודיים הגדולים סאלוניקי, איסטנבול ואדירנה. כמה רבנים הגיעו גם מסופיה.

מלחמותיה הרבות של האימפריה העות'מאנית פגעו גם ביהודי וידין. בשלהי המאה ה- 16 כבשו את העיר צבאות הונגריה. רוב היהודים נמלטו לניקופול ולפלבן, הנותרים נרצחו. ב- 1598, ימי חילופי שלטון באימפריה העות'מאנית, נכבשה העיר זמנית על ידי הנסיך הוואלאכי מיכאל "האמיץ". בסוף המאה ה- 17 כבשו האוסטרו-הונגרים את העיר. המצב החריף במיוחד במאה ה- 18 בעת המלחמות בין האימפריה העות'מאנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית, והאימפריה הרוסית. באותה תקופה היו שרפות רבות, ופנקסי הקהילה הושמדו. חלק מן היהודים נטשו וחזרו בשוך הקרבות. בראשית המאה ה- 19 השתלט על האזור מושל וידין אוסמן פזבנטאוע'לו ((Pazvantoğlu (1758-1807), שמרד בשלטון המרכזי. פרעות פרצו בתוך העיר והקהילה היהודית, שהייתה בין הקורבנות הראשונים של הבוזזים, הלכה ודעכה. פליטים רבים מווידין עברו לרוסצ'וק. קהילות פלובדיב, פלבן וסופיה התגייסו לעזרת יהודי העיר. באותה תקופה, החלו חוגגים בקהילה "פורים ד'ווידין" בד' באדר, לציון הצלת היהודים מידי פזבנט אוע'לו. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 נכבשה העיר לסירוגין על ידי הרוסים והוואלאכים. גם אז מצאו היהודים מקלט ברוסצ'וק (רוסה).

בימי המלחמה בין רוסיה לבין האימפריה העות'מאנית (1877-1878), נפגעה הקהילה מהפגזות הרוסים מחוץ, וממעשי השוד של הצבא העות'מאני מבית. הן הרוסים והן הבולגרים ראו ביהודים משתפי פעולה עם העות'מאנים. שוב נטשו יהודים רבים את העיר.

השלטון העות'מאני הסתיים בשנת 1878 ובולגריה קיבלה עצמאות. ב- 1900 נמנתה וידין ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה. היהודים המשיכו לעסוק במסחר ובמלאכה. מראשית המאה ה- 20 התרבו גם היהודים בעלי מקצועות חופשיים.

בתחילת המאה ה- 20 הייתה בבולגריה התעוררות אנטישמית. ב- 1904 היו התפרעויות נגד יהודים בלום (Lom), ורבים נמלטו לווידין. הנוצרים בווידין קיבלו אותם בעוינות, ורק התערבותו של ראש הכנסייה מנעה הפרות סדר.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בווידין 1,225 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 16,387 תושבים). 253 גברים יהודים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) נוסדה הקואופרציה הבולגרית, אשר פגעה במסחר היהודי. בעזרת מוסדות יהודיים, הג'וינט, ובנק "גאולה" מסופיה, הוקם קואופרטיב "תחיה" שתמך בסוחרים היהודים.

בראשית המאה ה- 20 החלה בווידין פעילות ציונית. בשנים 1906 - 1907 פעל ארגון "ציון". ב- 1905 הוקם סניף "מכבי". ב- 1908 הוקמה תזמורת של "מכבי" ובה 23 נגנים. בסוף מלחמת העולם הראשונה פעלה אגודה של "ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית". רבים מחברי האגודה נפלו במלחמות הבלקנים ובמלחמת העולם הראשונה, והפעילות התחדשה ב- 1919. ב- 1921 אף סייעו יהודים מווידין בהקמת אגודות כאלה בערים שכנות. בין שתי מלחמות העולם קמו בווידין תנועות נוער וביניהן "השומר הצעיר", "בית"ר" וסניף של "ויצ"ו" (הוקם ב- 1926). הרבה עיתונים, ספרים ופרסומים ציוניים בלדינו ובבולגרית יצאו לאור בקהילה.

היהודים בווידין היו פעילים גם במפלגות הבולגריות הדמוקרטיות ובמפלגה הקומוניסטית. היו ביניהם גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. הבחירות בווידין שיקפו מחלוקות ומתיחות בין הציונים ללא ציונים.

בית הספר המסורתי, ה"מלדאר", היה המסגרת החינוכית היהודית היחידה עד 1876. באותה שנה הוקם בית ספר של "כל ישראל חברים" (כי"ח), ובית-ספר של אגודת "עזרא" של יהודי גרמניה. בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 הוקמו גן ילדים ובית-ספר יסודי בהם לימדו ודיברו עברית. ביוזמה פרטית ניתנה בבית הספר ארוחה לתלמידים עניים. באותה תקופה למדו 92.7 אחוזים מילדי היהודים במסגרות החינוך היהודיות.

בווידין היו ארגוני הסעד כגון "ביקור חולים", קופת צדקה "מחזיקי חסד" ו"מלביש ערומים". הייתה "חברה קדישא", והיו שני בתי עלמין, הישן, מהמחצית השניה של המאה ה- 19, והחדש, מראשית המאה ה- 20, סמוך לבית הקברות הנוצרי.

ב- 1903 נחנך בית הכנסת המרכזי, מן הגדולים והמפוארים בחצי האי הבלקני, כדוגמת בית הכנסת הגדול בוינה.

ב- 1893 חיו בווידין 1,546 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בווידין למעלה מ- 2,000 יהודים. הרב האחרון שכיהן בעיר לפני המלחמה היה אברהם בכר.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס מלך בולגריה לראשות הממשלה את בוגדן פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה). בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, אישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע לווידין. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור חיו בווידין כ- 1,000 יהודים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948 - 1950.

ב- 1949 היו בווידין 17 משפחות יהודיות.


ב- 1991 חיו בווידין פחות ממניין יהודים, רובם קשורים בנישואים מעורבים.

בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 החלו בשחזור ובשיקום של בית הכנסת הגדול, שחרב כולו. העבודות נפסקו בשל חוסר תקציב. בניין בית הספר היהודי, הסמוך לבית הכנסת, שימש כמבנה מגורים, אך בסוף המאה ה- 20 חרב כליל.

מיצירות האמנות של קהילת וידין נשאר ספר תורה בסגנון אוסטרו-הונגרי, המצוי בסופיה.

בשנים 1994-1996 נערך מבצע מיפוי, ניקוי וצילום של בית העלמין היהודי בווידין, מטעם אוניברסיטת תל אביב, בראשותו של ד"ר צבי קרן וצוות מדעי בולגרי. הצוות תיעד יותר מ- 900 מצבות. אחרי התיעוד, אבדו מצבות רבות, נותצו או נלקחו לשימוש משני. על שטח בית הקברות הקודם, שחדלו לקבור בו בסוף המאה ה- 19, הוקמה שכונת מגורים. חלק מהמצבות ששרדו הועברו לבית העלמין הנוכחי. מצבה אחת משנת 1851, מן היפות והשלמות שנותרו, נמצאת בחצרו של בית פרטי. המצבה, הכתובה לדינו, עשויה שיש לבן ועליה שמו של המנוח, הצעיר יעקב בן נסים כלב. מאז 1978 קוברים היהודים בחלקה נפרדת בבית הקברות הכללי.