די אינפרינטה לה וידי ויניר, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 45 (1972)

מירה זכאי (1942-2019) זמרת אלט. נולדה בירושלים, למדה באקדמיה למוסיקה על שם רובין בתל-אביב. בעקבות הופעת הבכורה שלה בווינה ב-1976 זכתה להכרה ופתחה בקריירה בינלאומית. היא מופיעה בכל רחבי העולם ושרה עם התזמורות החשובות ביותר (התזמורת הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הפילהרמונית של לונדון) ובניצוחם של טובי המנצחים (קלאודיו אבאדו, גאורג שולטי, זובין מהטה, רפאל קובליק, קרלו מריה ג'וליני, אריך ליינסדורף, ריקרדו מוטי, ג'יימס ליויין ואחרים). מירה זכאי מופיעה לעתים קרובות ברסיטלים בישראל ובחוץ לארץ בליווי אנסמבל קאמרי, ומבצעת יצירות של מלחינים ישראליים, שרבות מהן הולחנו במיוחד עבורה. זכתה בפרסים רבים (כולל פרס גראמי על סימפוניה מס' 2 של מאהלר עם התזמורת הסימפונית של שיקגו בניצוחו של גאורג שולטי). 

אלברטו חמזי (1896-1975) מלחין, מנצח ואתנומוסיקולוג. נולד בטורגוטךו (קסבה, תורכיה), ,תורכיה (אז חלק מאימפריה העותומנית) למשפחה יהודית נצר למגורשי ספרד. בהיותו בן עשר עבר עם משפחתו לאיזמיר. בשנת 1913 התחיל ללמוד בקונסרבטוריון ע"ש ורדי במילנו. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה שירת בצבא האיטלקי ונפצע בקרב, חזר לאיזמיר והתרכז בחקר המסורת המוסיקלית של יהודי ספרד. בשנת 1923 עבר לרודוס והמשיך את מחקרו בקרב הקהילה הקטנה של היהודים באי. ב-1927 הגיע לאלכסנדריה בהזמנתו של הרב הראשי שלה וחי בה במשך שלושים שנה. במהלכן היה מנצח המקהלה והתזמורת של בית הכנסת "אליהו הנביא", בית הכנסת הראשי של אלכסנדריה, ומורה בקונסרבטוריון של העיר. בשנת 1957, בעקבות מבצע סיני, עזב את אלכסנדריה, השתקע בפריס והיה מנצח של בית הכנסת הספרדי הראשי. חמזי ייחד את תקופת שהותו במזרח התיכון לאיסופם ולכתיבתם של שירי הקהילה היהודית הספרדית. הוא אסף 66 שירים. חמשת הכרכים בכתב ידו – El Cancionero Sefardi – מכילים 230 שירים (מנגינות וטקסטים) ונמצאים בארכיון של הספרייה הלאומית בירושלים. שישים מתוך שירים אלה עובדו על ידיו לקול ולפסנתר ופורסמו בעשרה כרכים, וכותרתם Coplas Sefardies. נפטר בפריס, צרפת.

איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.