קהילת יהודי סנינה

KRAUS, KRAUSZ, KRAUSE, KRAUSHAAR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. אפשר ששם משפחה יהודי זה נגזר מתכונה או כינוי אישי.

השפ קראוס נגזר ממילה גרמנית שפירושה "(בעל שיער) מתולתל".

על פי האמונה העממית אנשים בעלי שיער מתולתל נחשבו למהירי חמה, בדומה לכהנים בישראל הקדומה. משפחות רבות אימצו שמות הקשורים במושג "מתולתל" כדי לציין את השתייכותן לכהנים. אצל משפחות אחרות השמות נגזרו מכינוים אשר תיארו תכונה אישית, דהיינו אנשים בעלי שיער מתולתל.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קראוס כוללים את הסופר האוסטרי קרל קראוס (1936-1874), עורך כתב העת בעל ההשפעה "די פאקל"; ואת הבקטריולוג האוסטרי רודולף קראוס אשר חי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

קראוס מתועד כשם משפחה יהודי בתחילת המאה ה-20 , עם החיילים הגרמנים מקס, אוסקר, זיגפריד ותיאודור קראוזה, אשר נהרגו במלחמת העולם הראשונה. במאה ה-20,בהונגריה השפ קראוס מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם אנדור קראוס , אשר גורש ממחוז היידו, הונגריה, אל מחנה השמדה גרמני ביוני 1944.

KLEIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע תכונה פיזית או מכינוי אישי.

קלייו היא מילה גרמנית / יידיש שפירושה "קטן" / "מעט". בשפות הלועזיות השם קליין מופיע במספר צורות איות.

השם קליין היה נפוץ, בין היתר, בערים פלוצק, קאליש ולודז', כולן בפולין. בסוף המאה ה-19 . קליין מתועד כשם משפחה יהודי עם אן קליין בשנת 1530 ועם באר משה קליין מפראג, צ'כיה, אשר ביקר ביריד של לייפציג בגרמניה בשנת 1719.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קליין כוללים את הגיאוגרף ההונגרי שמואל קליין (1940-1886); את המשורר הקנדי אברהם מוזס קליין (1972-1909); את הרב גוטליב קליין (1914-1852) אשר נולד בסלובקיה; את פסיכואנליטיקאית הבריטית ילידת אוסטריה מלאני קליין (1882- 1960); ואת החייל האמריקאי ג'וליוס קליין בן המאה ה-20.

במאה ה-20 Klein מתועד כשם משפחה יהודי עם חמש משפחות בשם קליין אשר התגוררו בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראיה) בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. כל אנשי קהילת ז'אדובה גורשו אל מחנות המוות ביולי 1941.

בית המלאכה לתפירה של יוסף גרבר,
סנינה, צ'כוסלובקיה, 1939.
(באדיבות אמיל קניזה, ציריך)

הומנה HUMENNE

(בהונגרית HOMONNA)

עיר במחוז זמפלין, מזרח סלובקיה.


הומנה שוכנת על הנהר לאבורץ (LABORCZ), בקרבת הגבול עם פולין, והייתה מרכז שיווק בין הונגריה לפולין. מן המאה ה-14 קשורה העיר במשפחת האצולה לבית דרוגט (DRUGETH), ששלטו באזור במשך מאת שנים. עד 1918 הייתה הומנה בממלכת הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

ב-1684 חי בעיר רק יהודי אחד, שהיה חוכר ארנדה.יהודים נוספים באו לשם רק בימי הבציר. אחר כך החלו יהודים מן הכפרים בסביבה להתיישב בעיר הומנה, והחלה להתארגן קהילה.

כבר בתחילת המאה ה-18 חכרו היהודים קרקע והקימו בית כנסת צנוע. ב-1792 נבנה בית כנסת גדול יותר ותוך זמן קצר נבנה גם בית מדרש מעץ. המצבה העתיקה ביותר בבית העלמין היהודי בהומנה היא משנת 1772, ו"חברה קדישא" נוסדה ב-1786.

הרב פנחס לוריא היה הרב הראשון שכיהן במקום. הוא עזב את כהונתו ב-1804. הקהילה התארגנה ב-1809. מוריץ פרופר היה נשיא הקהילה ועל כס הרבנות ישב ר' יעקב שפירא. כמו כן העסיקה הקהילה כבר ברבע הראשון של המאה ה-19 דיין, שהיה גם מו"צ (מורה צדק) וחזן, ששימש גם מוהל ושמש.

בעקבות האמנציפציה של יהודי הונגריה וקונגרס יהודי הונגריה, שבו ייצג ד"ר שמואל אונגאר את המשכילים שבקהילת הומנה ונציג השמרנים היה אדולף פיש; הוכרזה קהילת הומנה כקהילה אורתודוקסית. בית המדרש נחנך ב-1867, והתפללו בו בנוסח אשכנז. לימים נעשה בית המדרש למרכזם של החסידים, שהתפללו בנוסח ספרד. ב-1930 נחנך בית כנסת אורתודוקסי מפואר בעיר.

אחרי פטירת הרב פנחס שפירא (1828) כיהנו במקביל בנו הרב אריה אביש שפירא וחתנו הרב יהודה לייביש ספיר. ר' שפירא נפטר ב-1873, והרב ספיר ב-1882. שנה לאחר מכן התמנה הרב מוזס בן עמרם גרינוואלד, עזב כעבור שלוש שנים, וכמה שנים מילא את תפקיד הרב הדיין ר' מנדל טאוב. ב- 1890 נבחר הרב הגאון דוד יהודי זאלצר, וב-1920 התמנה חתנו ר' איזיק פרידריך. אחרי פטירתו נשארה הקהילה במשך כמה שנים ללא רב, עד שב-1930 התמנה הרב האחרון של קהילת הומנה, ר' חיים יהודה ארנרייך (EHRENREICH).

בית ספר יהודי בן שלוש כיתות, מן הראשונים במזרח סלובקיה, נפתח במקום ב-1856. בין מקימיו היו ד"ר שמואל אונגאר ונשיא הקהילה בארקאני קאופמן. כעבור מספר שנים, כשנפתח בעיר בית הספר הריאלי, המשיכו רבים מן התלמידים היהודים את לימודיהם שם, ובבית הספר היהודי נאלצו לסגור את שתי הכיתות העליונות. ב-1880 נשרף בית הספר בשריפה שכילתה גם רבים מבתי היהודים. ב-1882, אחרי הפסקת פעילות של שנתיים, פתח בית הספר את שעריו מחדש, הפעם במבנה שנרכש במיוחד עבורו ושפת ההוראה שונתה מגרמנית להונגרית. בהנהלת המורה שמואל לנדייל (LENGYEL קודם LEITNER) צויין בית הספר לשבח והוכרז כבית ספר לדוגמה. בתחילת המאה ה-20 נוספו שתי כיתות תיכוניות לבנות. אחרי מלחמת העולם הראשונה חדל בית ספר זה להתקיים ורק "תלמוד תורה", שנוסד עוד ב-1835, המשיך לפעול. בשנות השלושים למאה ה-20 נפתח בית ספר "בית יעקב" לתלמידות דתיות.

בין מוסדות הצדקה של הקהילה היו: "חברה קדישא"; "ביקור חולים", שנוסד על-ידי המחנך שמואל לנדיל ב-1928; "אגודת נשים" שנוסדה ב-1890; אגודת "צדוק"; "מועדון בנות", "תומכי עניים"; "יסודי תורה" ו"פועל צדק".

בשנות השלושים למאה ה-20 עמדו בראש הקהילה לצד הרב אהרנרייך נשיא הקהילה ברנאט ברוך גרין, משה שטרן והרמן גרוס.

אישים בעלי שם, ילידי המקום, היו: הרב גוטליב קליין מייסד הקהילות היהודיות בשוודיה, הרב מוריס נויפלד, לימים נשיא אגודות הרבנים של ארצות הברית, הספורטאי ד"ר וילמוש גורוג (GOEROEG) אלוף עולם בזריקת דיסקוס.

ראשוני המתיישבים היהודים בעיר היו חוכרי ארנדה וסוחרים ביין. הומנה הייתה מרכז שיווק וליהודים היה חלק בפתוח המסחר במקום. הם ייצאו תוצרת חקלאית ויינות מהונגריה לפולין וייבאו משם עורות ופרוות. אחר כך התפרנסו יהודים רבים מבישול יי"ש, מחכירת בתי מזיגה, ממסחר זעיר ומלאכה. אחרי קבלת זכויות אזרח התמחו יהודים במקצועות הרפואה, עריכת דין, הנדסה, הוראה, בנקאות, מדע, ספרות ועתונאות. ד"ר שמואל אונגאר היה לימים הרופא הראשי של המחוז, רופא חברת הרכבות המלכותית, חבר בחברה למדעי הטבע ובמכון הגיאולוגי הקיסרי בווינה. ד"ר ארווין מושקוביץ נבחר לשופט הראשי של העיר.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה, הייתה בקרב הקהילה פעילות פוליטית וציונית. הוקמו סניפים של אגודות הנוער "בני מאמינים בבית יצחק" ו"אגודה". בשנות השלושים נפתחו סניפים "המזרחי", "השומר הצעיר", ויצ"ו וארגונים ציוניים אחרים.

ב-1927, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הט"ו, רכשו יהודי העיר 84 שקלים, וב-1937 בבחירות לקונגרס ה-כ' השתתפו 119 מיהודי הומנה. באותה השנה הייתה עלילה נגד יהודי העיר, תוכננו פרעות ופורסמו דרישות לגירושם מן העיר. ד"ר חיים קוגל, מנהל בית הספר העברי בעיר מוקאצ'בו, פנה לשלטונות, והרוחות נרגעו.

בשנת 1930 חיו בהומנה 1,812 יהודים וב-1941 היה מספרם 2,172.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן מספטמבר 1938 על צ'כוסלובקיה את מסירת חבל הסודטים לגרמניה, הרפובליקה התפרקה, וב-14 במארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה. אנשי "משמר הלינקה" (HLINKA) התנכלו ליהודים ובצעו מעצרים. היהודים הורחקו מחיי החברה והכלכלה ורבים נותרו בלא פרנסה. גברים יהודים נלקחו למחנות עבודה, שבהם עבדו למען השלטונות.

חיסול יהודי סלובקיה החל בסוף מארס 1942, כאשר צעירים יהודים גורשו למחנות השמדה על אדמת פולין, לאושוויץ ולכמה מחנות באזור לובלין.

בתחילת חודש אפריל הפכו פאשיסטים סלובקים את בית הכנסת החדש למקום ריכוז היהודים, ומשם יצאו טרנספורטים של משפחות יהודיות למחנות ריכוז על אדמת פולין. עד אוקטובר אותה השנה גורשו רוב היהודים. במקום נותרו רק אלה שעבדו לתועלת השלטונות, הנשואים בנישואי תערובת ואלה שהצליחו להסתתר בעזרת תעודות מזויפות.

יהודים מהומנה לחמו נגד הנאצים בשורות הצבא הצ'כי, במסגרת הצבא האדום במזרח אירופה.

בשנת 1944 כבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד האנטי פאשיסטי שפרץ שם. אז הועברו ספרי הקודש לשם שמירתם מהומנה לעיר ניטרה (NITRA), אך שם נשרפו. אחרי גירוש היהודים שימש בית הכנסת את כמחסן מזון לגרמנים. פנקסי הקהילה בת 300 השנים אבדו וגדר בית העלמין היהודי נהרסה בידי הגרמנים. %90 מיהודי העיר נספו במחנות ההשמדה.


אחרי המלחמה שבו לעיר כמה יהודים שרידי המחנות. קלגסי הלינקה השתכנו בבתי יהודים, אנסו את הנשים ורצחו 11 מהניצולים. ובכל זאת נשארו היהודים בעיר. בית הכנסת החדש שופץ וחודשו התפילות בציבור. חודשה פעילות "השומר הצעיר" ומקצת חניכיו עלו לישראל בשנות הארבעים המאוחרות. בשנות החמישים חיו בהומנה כ-160 יהודים שרובם באו מיישובים אחרים בסביבה; הם השתייכו לקהילת קושיצה. במרוצת השנים הלך ופחת מספר היהודים בעיר, ובסופו של דבר הפכו השלטונות את בניין בית הכנסת למחסן.

ב-1988 נמצא בית העלמין היהודי במצב מוזנח. ב-1990 עוד חיו במקום 28 יהודים, רובם נשואים בנישואי תערובת, הם לא קיימו מצוות, ובית הכנסת נהרס כליל.

לובלין

Lublin

עיר מחוז במזרח פולין, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לוורשה.

עיקרים

בשנת 2016 חיים יהודים מועטים בלובלין , לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה הושמדו הרוב מ - 38 אלף היהודים שחיו בה .
בביקור ניתן לראות בעיר את ישיבת חכמי לובלין המחודשת , את בית הקברות הישן והחדש , בית הכנסת נושים , בית החולים היהודי ושער העיר ( השער היהודי בעבר ) . כן ניתן לבקר במחנה ההשמדה מאידנק הסמוך .

היסטוריה

לובלין היא אחת הערים העתיקות בפולין, מתועדת כבר במאה ה-10 וקיבלה מעמד של עיר ב-1317. בימי הביניים הייתה עיר מסחר מרכזית בין הוויסלה לדנייפר. במאות ה-15 וה-16 הייתה גם מרכז תרבותי, התקיימו בה ישיבות ה"סיים" (בית הנבחרים הפולני) ולירידיה באו סוחרים מארצות רחוקות. ב-1569 נחתם בלובלין ההסכם לאיחוד פולין וליטא המכונה "האוניה הלובלינית".

לאחר החלוקה השלישית של פולין עברה לובלין לשליטת אוסטריה, ב-1809 נכבשה בידי הצבא הפולני של "דוכסות וארשה", אך קונגרס וינה (1814) כלל אותה בשטח שנמסר לרוסיה הצארית. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה שוב בשטח פולין העצמאית.

לובלין הייתה אסורה ליהודים עד 1336, כאשר התיר להם המלך קאז'ימייז' ה-3 להתיישב על החולות בקירבת העיר.בשנים 96 - 1335 צמחה בעיר קהילה יהודית של כמה עשרות אנשים . מוכס עשיר בשם יוסף (יוסקו) שיינוביץ בנה לו בית בלובלין בשנת 1500 וכעבור עשרות שנים התיר זיגמונט ה-1 לייסד יישוב יהודי ליד מצודת העיר. בשנת 1568 גרו בלובלין כבר 500 יהודים .

ב-1602 ישבו בלובלין 2,000 יהודים ומספרם לא השתנה עד אמצע המאה ה-18. ב-1787 מנתה הקהילה כ-4,320 נפש. שררה מתיחות בלתי-פוסקת בינה לבין האוכלוסייה הכללית, נוכח מאבקם של היהודים על הזכות לגור בין החומות; בלית ברירה ישבו בשכירות מופרזת בבתים של כמרים או של בעלי-אחוזות, שהיו מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. הם בלטו בירידים המפורסמים של לובלין ובמסחר המקומי והיו ביניהם בעלי-מלאכה, כגון חייטים, פרוונים, אופים, מייצרי מברשות ובירה, שעמדו בתחרות עם מתחריהם הנוצרים. גילדה משותפת לחייטים הוקמה רק ב-1805. ב-1780 ציווה סטאניסלאב פוניאטובסקי לגרש את היהודים מלובלין; הגירוש נידחה ל-1795, ועד 1862 היה איסור רשמי על ישיבת יהודים בעיר. האנטישמיות גברה בימים שנערכו בבית-הדין הפולני הגבוה משפטים של עלילת-דם. יהודים שנידונו למיתה היו מוציאים להורג בשבת מול בית-הכנסת של המהרש"ל, במעמד נכבדי העדה. לא אחת התלוותה לכך התנפלות על הרובע היהודי. בימי גזרות ת"ח ות"ט (1648) נפגעו יהודי לובלין, ככל יהודי פולין וליטא. ובמחצית השנייה של המאה ה-18, עם התפוררות ממלכת פולין שוב באו להם ימים קשים.

חרף כל התלאות כבשה לה קהילת לובלין מקום מרכזי בין קהילות פולין בזכות הישיבה הגדולה והירידים המקומיים. הישיבה הגדולה, מרכז לחסידות ברחבי פולין, נחשבה לישיבה התלמודית מהחשובות באזור; הבניין בן חמש קומות נבנה בסגנון ניאו-קלאסי כנראה במאה ה-18, במרכזו היה בית-כנסת. בין רבני לובלין היו יעקב בן יוסף פולאק, שלום שכנא בר-יוסף, שלמה בן יחיאל לוריא (המהרש"ל), מרדכי בן אברהם יפה, ומאיר בן גדליא לוריא ("המהר"ם מלובלין").

בית-הכנסת המבוצר של המהרש"ל, המפורסם מכל בתי-הכנסת בעיר, הוקם ב-1567; נהרס בדליקה ב-1655 ושוקם מחדש. היו בעיר גם רופאים יהודים ידועים, וחיים ויטאליס, שהוסמך בפאדובה (ב-1658) היה רופאו של מלך פולין. במאה ה-19 הייתה לובלין מרכז מסחרי חשוב; משנפתחו לפניה שווקים נרחבים ברוסיה הרחיבו היהודים את המסחר הסיטונאי ופיתחו מפעלי תעשייה.

אחד מבתי-החרושת הגדולים לסיגריות נוסד בידי יהודי ב-1860. %95 מתעשיית העורות הייתה בידי יהודים. קמו איגודים מקצועיים, נוצר ה"בונד". מכ-3,000 בשנת 1806 גדלה הקהילה ל- 10,415 ב-1862, שנת ביטול האיסור הרשמי על ישיבת יהודים בעיר.

ב-1897 היו בקהילה 23,586 נפש. החסידות תפסה מקום חשוב בחיי הקהילה, בזכות הצדיקים ר' יעקב יצחק, "החוזה מלובלין", ושושלת הרבנים אייגר, מאמצע המאה ה-19. גם מתנגדים מובהקים ישבו על כס הרבנות בלובלין, דוגמת ר' עזריאל הורוביץ ור' יהושע העשל אשכנזי, שניהל את המאבק נגד החסידות ביד רמה בלי להתחשב בדעת אנשי המקום. בסוף המאה ה-18 התרופפה השפעתה של לובלין עם ביטול ועד ארבע הארצות והשתלטות החסידות. במחצית השנייה של המאה נוסדו בתי הספר הראשונים ליהודים, כשרוסית ופולנית היו שפות הוראה, וב-1897 נפתח בית-הספר העברי הראשון. עד לשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בלובלין קרוב ל-400 שנה בתי-דפוס עבריים שהוציאו לאור ספרי-קודש לרוב, ביניהם התלמוד והזוהר.

בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד שיעור היהודים באוכלוסייה ל-35% בערך (לעומת 51% בסוף המאה ה-19), אך לא חלו שינויים משמעותיים במבנה הכלכלי והחברתי של הקהילה. בשנות השלושים מנתה הקהילה פחות מ-40,000 נפש. רבים עבדו בעיבוד עורות; ב-1939 היה בבעלות יהודי בית-החרושת הגדול ביותר בעיר בענף העורות, ומחצית הפועלים בו היו יהודים. באיגוד המקצועי היהודי בענף זה היו יותר מ-500 חברים.

כשאר יהודי פולין גם יהודי לובלין סבלו מן המדיניות האנטישמית, בעקבות המשברים הכלכליים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. בשנות השלושים היו גם התקפות אלימות מצד תלמידי האוניברסיטה הקאתולית בלובלין, בהשפעת הרקטור והעיתון הפולני הראשי בעיר. עם זאת התנהלו בלובלין חיי תרבות וחברה ערים. האיגודים המקצועיים התמקדו סביב ה"בונד" ו"פועלי-ציון שמאל", ובמעמד הבינוני פעלו "אגודת-ישראל" ומפלגת הפולקיסטים, שתיהן אנטי-ציוניות. המפלגות הציוניות ניהלו פעילות ערה גם בתחום החינוך והתרבות. בתחום החינוך הדתי פעלו ה"חדר" המסורתי, "בית-יעקב" לבנות ובית- ספר "יבנה". מבית-הספר "תרבות" יצאו הבוגרים הראשונים ב-1933. הפעילות התרבותית כללה להקות תיאטרון, ספריות, תזמורות וארגון ספורט, וכמו כן יצא לאור עיתון יומי, בשם "לובלינער טאגבלאט".

את "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת הקים ר' מאיר שפירא, שכיהן במקום בשנים 1933-1925. אחרי פטירתו לא נתמנה רב בלובלין ואת מקומו תפס בית-דין של שלושה.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ישבו בלובלין כ-38,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את העיר ב-18 בספטמבר 1939, ופתחו בפינוי יהודים מדירותיהם, בתקיפתם ברחובות, ובחטיפת יהודים לעבודות כפייה. זמן-מה תכננו הגרמנים להפוך את מחוז לובלין לשמורה יהודית ולרכז בתוכה מגורשים משטחי הכיבוש בפולין ומן הרייך עצמו. בסוף 1939 הובאו למקום כ-5,000 פליטים ובפברואר 1940 נוספו עליהם עוד 1,300 יהודים משטטין (קבוצה זאת לא נשארה בלובלין). באפריל 1940 נגנזה תכנית השמורה ולובלין נעשתה כעבור זמן לאחד ממרכזי ההשמדה של המוני יהודים.

בנובמבר 1939 נתמנה לראש המשטרה והס"ס במחוז לובלין אודילו גלובוצ'ניק, (Odilo Globocnik), מי שפיקד לימים על "מבצע ריינהארדט" (השמדת יהודי פולין בשטחי הגנרלגוברנמנט).

ב-25 בינואר 1940 נתמנה "יודנראט". בראשית פעולתו לא הסתפק ה"יודנראט" בביצוע פקודות הגרמנים (למשל, בגיוס לעבודות-כפייה) אלא יזם פעולות להקלת מצב היהודים בעיר. הוקמו בתי-תמחוי לעניים ולפליטים, הונהגו סדרי תברואה, והוקמו בתי-חולים של יותר מ-500 מיטות ושטח-הסגר למחלות מדבקות ובו 300 מיטות. נוסדו מעונות לילדים עזובים, ורק את מערכת החינוך לא הצליח ה"יודנראט" לשקם והלימודים התנהלו במחתרת.

במארס 1941 גורשו כ-10,000 יהודים לכפרים ולעיירות בסביבה, ובסוף החודש נתחם גטו ל-34,000 היהודים שבעיר. יהודי לובלין היו בין ראשוני הקרבנות של מסע ההשמדה. האקציות התחילו ב-16 במארס 1942, בשיעור של 1,500 יהודים ליום. 30,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ, 4,000 נלקחו למידאן טאטארסקי, והוחזקו שם כמה חודשים בתנאים בלתי אנושיים. ב-2 בספטמבר נרצחו 2,000 מהם, ובסוף אוקטובר עוד 1,800. ה-200 הנותרים שולחו למחנה ההשמדה במאידאנק , שנמצא צמוד לעיר .

מספר יהודים בעלי מקצועות נדרשים עדיין הועסקו בידי הגרמנים בלובלין, אך במאי 1943 נסגרו בתי-המלאכה והיהודים נשלחו למאידאנק. עוד 300 יהודים הוחזקו במבצר ליד העיר והועסקו בבתי-המלאכה המעטים שנשארו שם עד יולי 1944. הם הומתו ימים אחדים לפני נסיגת הגרמנים מלובלין.

סמוך לעיר היה מחנה לשבויי-מלחמה יהודים, מאלה ששרתו בצבא הפולני. ה"יודנראט" סייע לשבויים ונעשו גם ניסיונות לספק להם מסמכים מזויפים, שיאפשרו להם לצאת מהמחנה. היו שבויים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים והגיעו לעמדות פיקוד. בתחילת נובמבר 1943 שילחו הגרמנים למאידאנק את קבוצת השבויים האחרונה.

אחרי מלחמת העולם השניה

הצבא הסובייטי שחרר את לובלין ב-24 ביולי 1944. למחרת היום נכנסו לעיר צבא פולני סדיר ויחידות לוחמי מחתרת, וביניהן יחידה יהודית בפיקוד סרן יחיאל גרינשפאן. לובלין הייתה לבירה זמנית של פולין עד לשחרור ורשה בינואר 1945. בלובלין פעלו אז מוסדות יהודיים לתרבות ולסעד, וביניהם הוועד המרכזי ליהודי פולין. בעיר הוקמה אנדרטה לזכר קרבנות השואה. אלפי יהודים, רובם פליטים מרוסיה, התיישבו בלובלין, אך עזבו את העיר בשנים 1950-1946. ב-1968 עזבו כמעט כל היהודים את לובלין. בשנת 1990 נשארו 10 יהודים בעיר.

שנות ה - 2000

בשנת 2003 חודשה ונפתחה, אחרי שיפוץ יסודי, "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת אשר נוסדה בשנת 1930. נערכות בה תפילות בבית הכנסת אשר פועל במתחם. כמו כן קיים במקום מלון בשם "אילן" המשמש בעיקר קבוצות של תיירים יהודים שמגיעות מרחבי העולם. עוד פועלחים במקום חדרי לימוד, מסעדה כשרה, מקווה, בית קפה, מרפאה ומועדון לקשישים. בלובלין קיימים עוד כמה בתי כנסת בודדים, מתוך כ-100 שהיו לפני השואה.

משנת 1994 פועל בעיר אתר זיכרון לתרבות יהודית בשם תאטרון "בראמה גרודסקה" שהוקם ע"י יהודים מהעיר. במקום מתקיימים תערוכות ומופעים, ספרית מולטימדיה, סדנאות וסמינרים וכן מפגשים בין בני נוער יהודי ופולני.

בלובלין קיים אחד מבתי הקברות העתיקים בפולין, כאשר הקבר העתיק ביותר, קברו של ר' יעקב הלוי קיפלמן, הינו משנת 1541. בארכיון השתמר אישור קבורה שניתן בשנת 1555 לקהילה היהודית לקבור את מתיה במקום. בית הקברות נסגר פורמלית בשנת 1830 ונפתח חדש, אך המשיכו גם בו לקבור יהודים  בשתי מלחמות העולם בית הקברות ניזוק קשות. בתחילת המאה ה-21 היו בו 60 מצבות. במקום קבורים כמה יהודים מפורסמים,  ביניהם אברהם בן חיים אשר שימש יו"ר ועד ארבע הארצות - נפטר בשנת 1762 - ופרשן התלמוד המפורסם יהודה לייב בן מאיר אשכנזי שנפטר בשנת 1597. בבית הקברות החדש שנפתח בשנת 1829 השתמרו כ-50 קברים.

בשנת 2007 נרשמו בלובלין 20 יהודים ובשנת 2016 היו בעיר 40 יהודים. הקהילה היהודית מהווה סניף של הקהילה היהודית בוורשה. בשנות ה-2010 ראש הקהילה בעיר היה רומאן ליטמן.