מקור השם קראוס

רודיך

RUDICH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע מתכונה אישית או כינוי.

שם משפחה זה נגזר מהמונח הפולני "רודה", קיצור של הביטוי "רודה ולושי" שפירושו "שיער בצבע ג'ינג'י" בתוספת סופית הגרמנית/היידיש "-איך". במקור ייתכן ששם משפחה זה היה כינויו האישי של אחד מאבות המשפחה.  

מאז ומתמיד יהודים ולא יהודים השתמשו בכינוים כאמצעי לזיהוי בני הקהילה או אנשים אחרים. במסורת היהודית הגבול בין שמות פרטיים לבין כינויים היה תמיד די גמיש וכתוצאה נוצר מגוון רחב של שמות משפחה. 

רודיך מתועד כשם משפחה יהודי עם העיתונאי והמשורר הישראלי יליד רומניה מאיר (מרקו מויסה) רודיך (1913- 1991), ידוע גם בשם מ. רודיך.

Bernat Krausz (1851-1916), editor.

Born in Kajászószentpéter, Hungary (then part of the Austrian Empire). The son of a rabbi, he left Hungary as a young man, at first to Vienna, Austria, and later to Berlin, Germany, and became a journalist. He made important international contacts, and enjoyed the goodwill of the imperial court of China. The "Ostasiatischer Lloyd", which he published and edited, was a journal for German interests in the Far East. Krausz was also persona grata with the Austro-Hungarian Embassy at Berlin. For many years he was president of the Hungarian Society at Berlin, and assisted many Hungarians studying there.
Krausz died in Vienna.

Judah Ha-Kohen Krauss (1858-1939), rabbi and halakhist born in Csaszta, Baranya county, Hungary (then part of the Austrian Empire). He was ordained by his teacher Moses Schick, by Moses Pollak, the Av Bet Din of Bonyhad, and by Eliezer Susman of Paks. In 1885 Krauss was appointed rabbi of Lackenbach, Austria, where he served for 50 years. The community was one of the oldest in Hungary and had a long tradition of learning. Here Krauss founded a yeshivah, which attracted many students, and his fame spread, especially as a preacher. At the request of Moses Schick, he published homiletical and aggadic works in German written in Hebrew characters. He also published and edited in six volumes "Davar be-Itto" (1909-1913), a religious homiletical journal which became a source book for preachers and lecturers in German-speaking countries. Krauss paid especial attention to the education of youth. In 1935, he emigrated to Jerusalem, Israel, where he devoted himself to study.
Krauss wrote: "Simkhat ha-Nefesh"; "Minhagei Izrael"; "Ben Melekh ve-ha-Nazir"; "Divrei Emet"; "Moreh la-Derekh"; and "Divrei Shalom".

Samuel Krauss (1866-1948), historian, philologist and Talmudic scholar born in Ukk, western Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at Papa Yeshivah and at the Budapest rabbinical seminary and university. From 1894 to 1906 Krauss taught Bible and Hebrew at the Jewish teachers' seminary in Budapest. In 1906 he began to teach Bible, history, and liturgy at the Israelitische-Theologische Lehranstalt in Vienna, Austria. It was due to his efforts that the college did not succumb to financial difficulties after World War I. Krauss was appointed head of the seminary in 1932 and rector in 1937. Krauss founded the "Vienna Verein juedische Geschichte und Literatur", and was active in many communal institutions. During the Kristallnacht in November 1938, the Nazis destroyed his valuable library and papers, and he fled to England, joining his daughter in Cambridge, where he remained until his death.

Kraus wrote over 1,300 articles and monographs, many of them major works, ranging widely in Judaica, philology, history, Bible, Talmud, Christianity and medieval Hebrew literature. One of his early works in philology: "Griechische und Lateinische Lehnwoerter im Talmud" (2 vol., 1898-99; repr. 1964), deals with the problems of phonetics, grammar, and transcription, and also with words borrowed from other languages. He also prepared a volume of additions and corrections to A. Kohut's "Arukh" entitled "Tosefot ha-Arukh ha-Shalem" (1936, repr. 1955). Among Krauss' historical studies was "Antonius und Rabbi" (1910), in which he offered his solution to the problem of the identity of the Talmudic Antonius, the friend of Judah ha-Nasi. On the then little-known Byzantine period in Jewish history, Krauss contributed "Studien zur byzantinisch-juedischen Geschichte" (in "Jahresbericht der Israelitisch-Theologischen Lehranstalt", vol. 21, 1914). Krauss wrote on the aliyah of the Polish Hasidim in the 18th century (in "Abhandlungen … Chajes" (1933, 51-95), and on Viennese and Austrian Jewish history in "Wiener Geserah vom Jahre 1421" (1922), in "Geschichte der israelitischen Armenanstalt" (1922), and in "Joachim Edler von Popper" (1926). His "Vier Jahrtausende juedischen Palaestinas" (1922) demonstrates the unbroken record of a Jewish presence in the Holy Land. Kraus contributed to A. Kahana's edition of the Hebrew Bible, a modern commentary of Isaiah (1905). He also cooperated in the Hungarian Bible translation edited by Bacher and Banoczi, Szentiras (1898-1907). Krauss' greatest work is his "Talmudische Archeologie" (3 vol., 1910-12; repr. 1966), a classic description of every aspect of life reflected in Talmudic and Midrashic literature. A similar work in Hebrew is his unfinished "Kadmoniyyot ha-Talmud" (2 vol., 1914-23). The history of the synagogue is described in his "Synagogale Altertuemer" (1922., repr. 1966). His last work, "Korot Battei ha- Tefillah be-Israel", ed. by A. R. Malachi (1955), was an extension and continuation of this work. His "Griechen und Roemer" (in Monumenta hebraica: Monumenta Talmudica, 5 pt. 1, 1914) and "Paras ve-Romi ba-Talmud u-va-Midrashim" (1948) also deal with the talmudic period. Kraus contributed to German and English publications on Sanhedrin, Makkot and Mishna, and a Hungarian translation of the Talmudic tractate Derekh Erez. Krauss also tackled the subject of Christianity in his "Leben Jesu nach juedischen Quellen" (1902) and in several articles. His interest in Hebrew poetry of the Spanish period is reflected in his "Givat Sha'ul" (1923), and in his "Mishbezet ha-Tarshish" (1926), on Moses ibn Ezra. His "Geschichte der juedischen Aerzte" (1930) is a description of the work and status of Jewish physicians of the Middle Ages. In his "Zur Orgelfrage" (1919), Krauss expressed his conservative stance concerning the use of organs in synagogues. He contributed ahundreds of articles to the "Jewish Encyclopedia", the "Encyclopedia Judaica" (German), and the "Juedische Lexikon". He wrote biographies of his teachers Wilhelm Bacher, David Kaufmann, and Alexander Kohut.

Zsigmond Krausz (1815-1874), journalist and communal leader, born in Gyorsziget, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at several yeshivot, was a school teacher for some time and subsequently became a businesssman. He took part in the emancipation movement of Hungarian Jewry, but opposed any reform of religious and communal life. He was one of the leaders and founders of the Shomre Hadath Association ("Guardians of the Faith"), the nucleus of the national Orthodox organization of Hungary which effectively resisted Reform Jewish tendencies in the country. Krausz, a delegate at the general congress of the Jews of Hungary held in Budapest (1868-1869), introduced the plan of the Shomre Hadath for community organization. After the Congress he fought against the enforcement of the resolutions which had been passed by the Reform majority. When, in 1871, in consequence of the protests of the Shomre Hadath, the Hungarian government permitted the Orthodox Jews to form a separate autonomous community, Krausz became a member of the Central Committee of the Orthodox Jewish group.

Krausz wrote articles against anti-Semitism, and he published in 1857 a series of articles on the Jewish religion and the Talmud in the largest Hungarian daily, "Pesti Naplo". He maintained a lively correspondence on Jewish subjects and halakhic questions with leading contemporary personalities and did much to foster the friendly attitude of some Hungarian statesmen toward Orthodox aspirations for organizational independence from the Reform movement.

Among his published works and articles are: "Ueber die biblischen Benennungen der Schal und Muscheltiere" (in "Ben Chananja"; 1858); "Die grosse Synode, ihr Uhrsprung und ihre Wirkungen" (1859), "Einige Worte an die schreibenden Judenfeinde" (1861); "Eine Israelitische Stimme zur Begruessung der edlen magyarischen Nation" (1861); "Die Aufgabe des gesetzestreuen Judentums im vereinigten vaterlande" (1870). He was editor of the Hungarian-language weekly, "Magyar Zsido" (1968-1969).

Krausz died in Mezobereny, Hungary.

Simon Krausz de Érd (1873-1938), banker, born in Torna, Hungary (then part of Austria-Hungary, now Turna nad Bedvou, Slovakia). He was one of the leading financiers of Hungary. The Hungarian government occasionally turned to him for advice on its financial operations, and as a member of the assembly of the city of Budapest he participated in directing its financial policy.

The son of poor parents, Krausz founded a banking house at the age of twenty-seven in partnership with Mor Bettelheim, which operated for twenty-four years. He was elected a member of the council of the Budapest Commodity and Stock Exchange and a member of the assembly of the city of Budapest.

In 1915 Hungarian nobility was bestowed upon him with the use of the title "de Erd." He was also a member of the committee of the Jewish congregation of Pest. In 1924 he became president of the Anglo-Hungarian Bank and in 1929 president of the Association of Hungarian bankers. He was not, however, connected for long with the Anglo-Hungarian Bank, but founded a private banking house again. He was a member of board of directors of many industrial companies and banks.

Krausz was a well-known figure of Budapest society. To him making money was an art like other arts, but which enabled one to help others for whom art spelled poverty. Krausz' great interest in human nature and human ambitions, in the mechanism of society and career-making made him a practical philanthropist. He gave lavishly for many causes, national or individual. Even after he had lost all of his fortune he preserved to the end his good name and his popularity.

Karl Kraus (1874-1936), satirist and poet, was one of the greatest stylists in the German language, born in Jičín (Gitschin, in German), Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He was raised in Vienna, Vienna. In 1898 he converted to Catholicism. In 1899 he founded Die Fackl, a satirical magazine and one of the most important journals in Vienna, which he edited until his death. As a conservative moralist he tirelessly attacked liberalism and the permissive intellectual atmosphere. He had no kind words for Judaism or Jews either, and he blamed the Jews themselves and the Jewish press for anti-Semitism.

His satirical essays were collected in six volumes (1908-1937) including Sittlichkeit und  Kriminalität (“Morality and Criminality”, 1908) and Heine und die Folgen (“Heine and the Results”, 1910). His epigrams and aphorisms appeared in four volumes (1909-1927). One of his most important works, Die letzten Tage der Menschheit (“The Last Days of Mankind”), a gigantic stage drama, could not be produced on stage due to its length. It was recognized only in 1980 and gained international recognition. The Untergang der Welt durch schwarze Magic (“Decline of Mankind through Black Magic”) was published in 1922. His lyric poetry appeared in nine volumes, entitled Woerte in Versen. Auswahl aus dem Werk, a selection from eleven of his works was published in 1961.

Karl Kraus died in Vienna.

Mircea Crișan (born Mauriciu Kraus, aka Mircea Krishan) (1924-2013), actor, cabaret artist, director and comedian, born in Maramures, Romania. As a child he went on tour with his parents who were employed at a circus wagon. He started his artistic career at the Baraseum Jewish Theater in Bucharest in 1943. After WW II he studied at the Conservatory of Dramatic Art in Bucharest from 1944 to 1946. In the 1950s and 1960s he starred in several Romanian comedies and in the theater and became one of the most famous comedians in Romania, regarded as the "King of Humor" of Romania of the 1960s. In 1968, while in a tour at the Olympia Music Hall in Paris, he defected and moved to Western Germany. In Germany he began a second successful career appearing in a number of TV serials, including Derrick, Polizeiruf 110, and Großstadtrevier. He was a sketch partner of the Dutch show master Rudi Carell and then of the German actress Gisela Schlüter. From 1993 to 2006 he performed more than ten times at the Störtebeker Festival on the island of Rügen, Germany. Crișan died in Duesseldorf, Germany.

בישטינה BUSTYN

בהונגרית: BUSTYAHAZA

עיירה בנפת טטש TACHOVO או TYACHIV, קארפאטורוס, אוקראינה.


בישטינה שוכנת כ- 20 ק"מ מדרום מזרח לעיר חוסט CHUST. רוב תושביה רותנים (אוקראינים), מיעוטם הונגרים. עד 1918 הייתה נפת טטש במחוז מאראמארוש בממלכת הונגריה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה סופחה לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1939 - 1945 היה האזור תחת כיבוש הונגרי וב- 1945 סופח לאוקראינה, אז רפובליקה בברית המועצות.

ב- 1728 ישב בבישטינה יהודי אחד בחסות בית האצולה, ייצר משקאות, החזיק בית מרזח וחכר שלוש טחנות קמח. באמצע המאה ה- 18 ישבה בעיירה משפחה יהודית אחת. אחר כך, בגלל התנגדות התושבים, לא ישבו יהודים במקום במשך קרוב למאה שנה. רק בשנות החמישים למאה ה- 19, אחרי ביטול הגבלות ההתיישבות של יהודי הונגריה, החלו יהודים להתיישב בבישטינה. ב- 1880 היו בעיירה 142 יהודים ועד 1910 עלה מספרם ל- 579 נפש.

יהודי בישטינה היו שונים משאר יהודי מחוז מאראמארוש. אמנם כולם היו שומרי מסורת, אבל לא כולם לבשו שטריימל ומקצתם קיצרו את זקניהם; כמה היו משכילים ודיברו גרמנית, הונגרית וצ'כית. רוב יהודי העיירה היו חסידי סיגט או חסידי ספינקה. לקהילה לא היה רב משלה והייתה מסופחת לרבנות טטש. בראשית שנות השלושים למאה ה- 20 נבחר ר' אבישי הורוויץ, חתן האדמו"ר מספינקה ר' איתמר לייפר, לרבה של בישטינה, ובגלל התנגדות חסידי סיגט לא מומש המנוי.

תחילה נערכו התפילות בבתים פרטיים. בבית הכנסת הראשון ה"צנטראל שול", שהיה בנוי בעץ, היו כ- 120 מקומות ישיבה. בית הכנסת השני, ה"האנדל שול" הוקם בשנות העשרים המאוחרות של המאה ה- 20 והיו בו כ- 150 מושבים. בניין זה הוקם במקום שבו עמד בית כנסת עתיק יותר. בית הכנסת של הכפריים (דארפס שול) היה מאוכלס בעיקר בשבתות ובחגים. בית מדרש גדול היה בדירת האדמו"ר איתמר לייפר. בית מדרש קטן היה ברחוב השוקולדה ועד מלחמת העולם הראשונה גם ברובע בנטישה, ולידו היה המקווה הישן.

ילדי הקהילה למדו במשך עשרות שנים אצל מלמדים פרטיים. רק בשנות ה- 30 למאה ה- 20 נוסד במקום "תלמוד תורה". בין שתי מלחמות העולם למדו כ- 20 אחוזים מהצעירים בישיבות המחוז או בישיבות הגדולות בסלובקיה. רבים למדו בבית הספר האזרחי POLGARI שבטטש, בגימנסיה העברית באוז'הורוד או במוקאצ'בו ובבית הספר המקצועי בסליש. כמה צעירים למדו רפואה, משפטים והנדסה בבראטיסלאבה או בברנו.

בין מוסדות הקהילה היו חברה ש"ס וארגון נשים לצדקה. חברה קדישא נוסדה עם התארגנות הקהילה, אבל בית עלמין קודש רק בשלהי המאה ה- 19. עד אז נקברו יהודי בישטינה בכפרים הסמוכים. שוחט הועסק במקום משנת 1868.

ב- 1921 היו בקהילה כ- 1,300 יהודים. ראש הקהל היה אז קלמן קראוס KRAUS, שנבחר לכל ימי חייו; ואליעז טייטלבאום TEITELBAUM כיהן כרב. בין ראשי הקהילה היו גם קופל קרויס, חיים שרטר ויעקב פייג.

בעמק הטיסה גודלו פירות ותבואה, ובישטינה שימשה מרכז למסחר סיטונאי וקימונאי של תוצרת חקלאית ושל מוצרים אחרים. כלכלתה המשגשגת של העיירה משכה יהודים להתיישב בה, ורוב ענפי המסחר היו בידיהם. כשליש מבתי האב התפרנסו על ענף העץ (כריתה, נסירה והובלה). בין היהודים היו סוחרים גדולים של עץ, ובבעלות יהודים היו יערות, בתי מסחר ליין ולמשקאות חריפים וחנויות לטקסטיל. בין בעלי המלאכה היו סנדלרים, חייטים, נגרים ואחרים. כ- 50 יהודים היו בעלי עגלות. יהודי הקים בית חרושת למקלות הליכה.

ב- 1867 קיבלו היהודים זכויות אזרח, והרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה בהם כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה העת היו כמה יהודים חברים במועצה הכפרית. עמנואל קרויס נבחר ב- 1926 לסגן ראש המועצה המקומית. אחד מבניו, אלכסנדר קרויס, היה עוזרו של נשיא צ'כוסלובקיה, אדוארד בנש, ב- 1938 גלה עימו ללונדון.

ב- 1927 נערכה בבישטינה אספה ציונית ובה השתתפו כ- 200 צעירים. באותו מעמד נוסד סניף בית"ר של כ- 80 חברים, מועדונם שימש גם ללימוד עברית, להרצאות ולתפילות. ב- 1930 נוסדה קבוצת "החלוץ הצעיר" והיו בה כ- 100 חברים. ב- 1933 התארגנו הנוער הדתי הלאומי ו"צעירי אגודת ישראל", רובם היו תלמידי ישיבה.

משנת 1933 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה עלו כ- 20 צעירים וכמה משפחות מבישטינה לארץ ישראל. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) נרכשו בבישטינה 32 שקלים.

ב- 1930 ישבו בבישטינה 1,042 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. לאזור קארפאטורוס שבו שכנה בישטינה הוענקה בנובמבר 1938 אוטונומיה רותנית. האוקראינים רדפו את יהודים עד שנכבשה האוטונומיה בידי צבא הונגריה ב- 15 במרס 1939. מאז הצרו ההונגרים את צעדי היהודים, שללו מהם רשיונות עבודה ורשיונות מסחר ומשפחות רבות נותרו בלי פרנסה.

בקיץ 1941 גורשו יהודים חסרי אזרחות הונגרית למקום ריכוז בקמנץ פודולסק (אוקראינה) או אל שטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים. ב- 9 באוגוסט חטפו ז'נדרמים הונגרים יהודים והסיעו אותם לעיירה יאסינה, ומשם גורשו מעבר לגבול. בתום שבועיים של חטיפות שבמהלכן גורשו כ- 200 משפחות יהודיות גם של בעלי אזרחות, נתקבלה הוראה להפסיק את הגירושים ולהחזיר את המגורשים. כמה עשרות יהודים הוחזרו לבישטינה. אך כ- 60 אחוזים מיהודי בישטינה כבר נרצחו במקומות שונים באוקראינה ובפולין. יהודים אחדים הצליחו להמלט מגיא ההריגה בקמנץ פודולסקי ולהסתנן חזרה להונגריה.

ב- 1941 גוייסו גברים יהודים לחיל עזר של צבא הונגריה, ועשרות מיהודי בישטינה נשלחו לחזית אוקראינה ושם ניספו. יהודים שנפלו בשבי הרוסים ביקשו להלחם בגרמנים בשורות הצבא האדום, אך נדחו והושלכו למחנות שבויים. לבסוף הצטרפו כתריסר ללגיון הצ'כי של הגנרל סבובודה. גם בבריגדה הצ'כית שלחמה במסגרת חילות בנות הברית היו עשרה יהודים מבישטינה.

ב- 1941 נשלחו לבישטינה כמה פלוגות עבודה של יהודים שהועסקו בהכשרת שדה תעופה צבאי. מקצתם שוכנו בבתי הכנסת שבעיירה והקהילה סייעה להם. במפקד אותה השנה התפקדו בבישטינה 994 יהודים.

ב- 19 במרס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. בצאת חג הפסח (16 באפריל) הוסעו יהודי העיירה ברכבת לגיטו מאטסאלקה מקום ריכוז אלפי יהודים מהסביבה. יהודי בישטינה שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ במשלוח השלישי, ביום ב' של חג השבועות (29 במאי 1944). כל בתי הכנסת ובתי המדרש של העיירה נהרסו במהלך המלחמה.


אחרי המלחמה שבו כמה יהודים לבישטינה. התקינו מטבח ציבורי וחדרי תפילה לגברים ולנשים. מ- 1947, כשאסרו השלטונות לערוך תפילות בציבור, התפללו בבתים פרטיים.

בין השנים 1945 - 1947 ישבו בבישטינה כ- 30 משפחות יהודיות. רובם ישבו לפני המלחמה ביישובי הסביבה. כעבור כמה שנים עלו רוב יהודי בישטינה לארץ ישראל. אחרי שעזבו את העיירה נעשה בניין המקוה למחסן.

בשנות השמונים למאה ה-20 חיו שישה יהודים בבישטינה. באותה עת היה בית העלמין מוזנח ומצבות נלקחו לצרכי בנייה. נשתמר קברו של הצדיק ר' מרדכי מנאדבורנה.

שנות ה-2000

במקום חיו מספר מועט מאוד של יהודים אשר לא היו מאורגנים מסגרת קהילתית.בית העלמין שמור. במקום נמצא קברו של הרבי מנדבורנה. קברו של הרבי שמור ומוקף אוהל. בסמוך אליו בנו חסידי נדבורנה מישראל בית כנסת, המשמש את עולי הרגל שמגיעים לאתר באופן קבוע.

סנינה

SNINA

בהונגרית SZINNA

עיירה במזרח סלובקיה.


סנינה סמוכה לעיר הומנה (HUMENNE), בקרבת הגבול עם אוקראינה. עיקר פרנסת התושבים היא על היערות שבסביבה. עד 1918 הייתה העיירה בממלכת הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

תחילת היישוב היהודי במקום אינו ידוע לנו; בשנת 1750 התפקדו בעיירה 19 יהודים בין 206 התושבים, שהיו רובם קתולים-יוונים. עדויות ראשונות לחיים יהודיים מאורגנים במקום משמשים מצבה בבית העלמין היהודי משנת 1843 ופנקס הקהילה מ-1851.

ב-1880 הצטרפה הקהילה לזרם הקהילות האורתודוקסיות. באותה השנה נפתח מקווה טהרה והתמנה רב הקהילה הראשון, הרב שמואל קראוס, וכיהן עד 1911. בית הכנסת הוקם ב- 1893.

עד 1918 פעל במקום בית ספר יהודי ממלכתי בהונגרית, בהנהלת המורה מנהיים מבודאפשט.

ב-1921, נפתחו בית תפילה, ששימש גם כבית מדרש, ושני "חדרים". מוסדות נוספים היו: "חברה קדישא"; אגודת נשים ואגודת "תלמוד תורה".

ב-1922 היו רשומים בספרי הקהילה 1,571 יהודים, מספר זה כלל כנראה גם את יהודי הכפרים בסביבה. בראש הקהילה עמדו אז הרב היינריך קליין, מ' סרולוביץ, נשיא הקהילה, ויעקב אייכלר מזכיר הקהילה ואחר כך מילא את תפקיד הנשיא.

רוב יהודי סנינה התפרנסו כסוחרים וכבעלי מלאכה. שני הרופאים ועורך-הדין היחיד של העיירה היו יהודים.

במלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודים רבים מן המקום לפני פלישת הרוסים ושבו אחרי כמה חדשים. עם כנון הרפובליקה הצ'כוסלובקית, באוקטובר 1918, הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, וחלה התעוררות בפעילות חברתית ופוליטית בקהילה.

בין 1940-1922 פעלה בסנינה תנועה ציונית מאוחדת, ובה היו חברים אנשי "הפועל המזרחי", ה"ציונים כלליים" ו"בית"ר". בראש התנועה עמד ד"ר קורנפלד, במסגרתה למדו את עיקרי הציונות ועברית, ועסקו באיסוף תרומות לקרן הקיימת לישראל ולקרן היסוד.

ב-1930 חיו בסנינה 390 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה ב-6 באוקטובר על אוטונומיה וב-14 במארס 1939 נהייתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. חקיקה גזענית הרחיקה את היהודים מחיי החברה והכלכלה, עד שנושלו מזכויותיהם ומרכושם.

בין מארס לאוקטובר 1942 גורשו רוב יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ב- 26 במארס שולחו כ-1,000 צעירות יהודיות לאושוויץ ולמחרת - 1,000 צעירים ללובלין. רוב המשפחות היהודיות מסנינה גורשו לפולין בחודש מאי 1942. מקצת היהודים נשלחו גם למחנות עבודה שהוקמו בסלובקיה. שמונה משפחות הורשו להשאר במקום, מקצתן קבלו פטור מגירוש מפני שבעלי המקצוע במשפחה היו מועילים לשלטונות ומקצתן - משום שבני המשפחה המירו את דתם. בסתיו 1944 שולחו לאושוויץ גם יהודים אלה, רק מעטים מהם ניצלו.


ב-1945, אחרי המלחמה, נתקלו הניצולים היהודים שחזרו לעיירה בהתפרצויות אנטישמיות. עשר נשים יהודיות, שחזרו מהמחנות, השתכנו בכפר קולבסוב (KOLBASOV), שבאזור סנינה. לילה אחד חדרה למקום קבוצת "בנדרים" (כנופיית פולנים אנטישמים בהנהגת סטפן בנדרה BANDERA) ורצחה את הנשים בשנתן, אשה אחת שהסתתרה ניצלה והיגרה אחר כך לארצות הברית. היהודים עזבו את סנינה תוך כמה שנים, רובם עלו לישראל. בסנינה וסביבתה לא נותרו יהודים. כל מוסדות הקהילה נהרסו ורק בית העלמין נותר.