אברהם בן יחיאל מיכל דנציג
Avraham ben Yehiel Mikhal Danzig (1748-1820), rabbi and codifier, born in Danzig (now Gdansk, in Poland. At age 16 he went to study in the Prague yeshiva. He left when he was 18 with a certificate attesting to his great skill in Talmud. Danzig then settled in Vilnius (Vilna), Lithuania, where he was offered the situation of salaried rabbi. However, he declined, considering it improper to receive a salary in such a position and he earned his living as a merchant. Only in his later years, after he lost almost his entire fortune in the explosion of a powder magazine did he accept the post of dayan, remaining in Vilna until his death, despite his intention of emigrating to the Land of Israel. He wrote many works but is especially known as the author of Hayyei Adam, covering all the laws of the Shulhan Arukh dealing with everyday life. It was meant for the cultured layman rather than the scholar. The book met with wide success, already in the author's lifetime and in many cities, societies were formed to study this work. It has appeared in more than a hundred editions.
דנציג
(שם משפחה)DANZIG
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
דנציגהוא שמה הגרמני של העיר גדנסק השוכנמת בשפך נהר הוויסלה אשר בפולין. היהודים התגוררו בעיר זאת מאז המאה ה-15, אבל סוחרים יהודים מפוליו ומליטא ביקרו שם לצורכי עסקים עוד לפני כן.
שמה של עיר זאת, בגרמנית ופולנית, שימש בסיס ליצירת מספר שמות משפחה יהודיים. שמות אלה כוללים את דנציג ודנציגר, המכיל את הסופית הגרמנית "-אר" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-", וגם את השם דנסקי, המכיל את הסופית הסלבית "-סקי" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-", וכמו כן הגרסאות דנסיקר ודנציגיר המשלבות בשם אחד צורות גרמניות וסלביות.
אישים ידועים בעלי שם המשפחה היהודי-גרמני דנציג כוללים את הסוחר הרב אברהם בן יחיאל מיכל דנציג (1820-1748) אשר נולד בעיר דנציג; את המטיף יצחק בן מנחם מקיש דנציג (1914-1840) אשר חי ברוסיה; a והרב סמואלו דנציג, הרב הספרדי הראשי של העיר סיגט בצפון רומניה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
דנציגהוא שמה הגרמני של העיר גדנסק השוכנמת בשפך נהר הוויסלה אשר בפולין. היהודים התגוררו בעיר זאת מאז המאה ה-15, אבל סוחרים יהודים מפוליו ומליטא ביקרו שם לצורכי עסקים עוד לפני כן.
שמה של עיר זאת, בגרמנית ופולנית, שימש בסיס ליצירת מספר שמות משפחה יהודיים. שמות אלה כוללים את דנציג ודנציגר, המכיל את הסופית הגרמנית "-אר" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-", וגם את השם דנסקי, המכיל את הסופית הסלבית "-סקי" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-", וכמו כן הגרסאות דנסיקר ודנציגיר המשלבות בשם אחד צורות גרמניות וסלביות.
אישים ידועים בעלי שם המשפחה היהודי-גרמני דנציג כוללים את הסוחר הרב אברהם בן יחיאל מיכל דנציג (1820-1748) אשר נולד בעיר דנציג; את המטיף יצחק בן מנחם מקיש דנציג (1914-1840) אשר חי ברוסיה; a והרב סמואלו דנציג, הרב הספרדי הראשי של העיר סיגט בצפון רומניה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
גדאנסק, דנציג
(מקום)גדאנסק Gdansk
(ידועה בשמה הגרמני דאנציג DANZIG)
עיר נמל על הים הבאלטי, צפון פולין.
גדאנסק מתועדת כעיר כבר בסוף המאה העשירית. העיר פותחה בידי סוחרים גרמנים, ומשנת 1308 נכללה בתחומי שלטונו של מסדר האבירים הטווטונים. על יהודים נאסר להשתקע בעיר. באמצע המאה ה-15 הירבו לבקר בעיר סוחרים יהודיים מפולין ומליטא, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 ניתקה גדאנסק את קשריה עם המסדר הטוטוני והצטרפה לפולין. בהיותה חברה בברית ערי ההנזה ועיר נמל חופשית, נעשתה גדאנסק העיר העשירה ביותר במדינה וצומת מסחרי חשוב בין מזרח אירופה למערבה. בזכות מעמדה האוטונומי נהגה מועצת העיר להפלות לרעה את הסוחרים היהודיים, וזאת למורת-רוחם של מלכי פולין.
יישוב יהודי הוקם בגדאנסק באמצע המאה ה- 15, אולם בגלל התנגדותם של סוחרי העיר נאלצו היהודים להתיישב בפרבר שוטלאנד, שהיה מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. בהתערבות זיגמונט הראשון, מלך פולין, ביטלה מועצת העיר ב-1531 את התקנה האוסרת על יהודים לסחור ביריד של גדאנסק, אך שאר ההגבלות נשארו בתוקפן. בתגובה לכך הכריזו יהודי ליטא חרם על הבאנק הגדאנסקאי בקובנו ודחקו את רגליהם של סוחרי גדאנסק מסחר המלח הליטאי. ב-1616 נמצאו בגדאנסק כ- 500 יהודים. כעבור ארבע שנים קיבלו היהודים היתר מלכותי להישאר בעיר ולסחור בתבואה ובעצי בניין, תחילה במרכז המסחרי ובשטח הנמל, ולאחר שנים אחדות בעיר כולה.
באמצע המאה ה-17 השתמדו בגדאנסק כחמישים יהודים, ואחד מהם, יוהאן סאלאמה, אף עסק בהטפה מיסיונרית. ההתנגדות ליהודים נמשכה בעיקר מצד אנשי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה, ועם התגברות היסודות הקאתוליים, בעקבות מלחמת הצפון השלישית, נתחדשו הגזירות, והנסיונות לדחוק את רגלי היהודים מחלקי עיר מסויימים הוכתרו בהצלחה.
ההגבלות נשארו בעינן עם סיפוח העיר לפרוסיה בעת החלוקה השנייה של פולין ב-1793, ובוטלו תחת שלטון פרוסיה רק ב-1814. מהומות נגד יהודים פרצו בעיר ב-1819 וב-1821.
בסופו של דבר הותר ליהודים לעסוק במלאכה, וב-1823 הקימו אגודה לקידום המלאכה בקרבם. באותה התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 4,000 נפש.
אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ניתק חוזה ורסאי את גדאנסק מגרמניה וצירף את העיר לפולין כדי לשמש לה נמל. גדאנסק הוגדרה (למעשה משנת 1920) "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים, וככזאת הייתה עצמאית מבחינה פוליטית, בעוד ייצוגה הדיפלומטי היה בידי פולין וגם מבחינה כלכלית נכללה בתחומי המכס הפולני.
היישוב היהודי גדל אז לכדי 10,000 בקירוב; יהודים עסקו במסחר ובמקצועות חופשיים, הוקמו ארגונים ומוסדות יהודיים, וסניפי ג'וינט ו"היאס" סייעו לפליטים יהודים ולמהגרים הרבים שעברו את העיר בדרכם לאמריקה. בשנים 1938-1929 הופיע שבועון הקהילה (בגרמנית). החוק והסדר נשמרו בעיר, בזכותו של נשיא הסנאט הרמאן ראושנינג, עד שפקעו זכויות המיעוטים לפי אמנת חבר-הלאומים, ב-1937.
בהיות רוב תושבי העיר גרמנים, זכתה המפלגה הנאצית לרוב בעיר בשנת 1933. נציגות יהודית פתחה במאבק משפטי קשה בפני חבר הלאומים על זכויות היהודים כמיעוט לאומי בעיר. הגאולייטר (ראש המחוז), הנאצי אלברט פורסטר, מנע מיהודים לעסוק במקצועות חופשיים. בפרעות "ליל הבדולח" שהתקיימו בגדאנסק בדצמבר 1938 (באיחור של חודש ימים) נופצו שמשות בתי-כנסת בגדאנסק, בתים וחנויות של יהודים נבזזו ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. בין השנים 1933 ל- 1939 עזבו יהודים רבים את העיר.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגדאנסק כ- 4,000 יהודים.
תקופת השואה
מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים וסופחה לרייך. רק 1,200 יהודים נותרו בגדאנסק. בחודשים פברואר ומארס 1941 גורשו 395 לווארשה, והאחרים שולחו למחנות-ריכוז. רק 22 יהודים, שהיו נשואים ללא יהודים, נשארו בעיר, ונותרו בחיים בתקופת המלחמה.
אחרי המלחמה
אחרי המלחמה התיישבו יהודים בגדאנסק, כאשר הוחזרה לפולין ב-1945. מעטים נשארו שם בשנות השישים המאוחרות.
בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בגדנסק כקהילה מסונפת ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין (8 קהילות). בקהילה כ - 90 חברים ועוד כמה עשרות אוהדים.
בראש הקהילה עומד מיכאל סמט (Michal Samet) ורב הקהילה הינו הרב של ורשה מיכאל שודריך (Michael Schudrich).
הקהילה מקיימת פעילות יהודית ענפה ובפרט בחגים היהודים וכן בית ספר ללימודי יהדות בימי ראשון. במסגרת הקהילה פעילים ארגונים של ותיקי מלחמות, ארגון ילדי השואה, ארגון הסטודנטים היהודי, מועדון קשישים וכן ועדה לעזרה הדדית.
כן מתקיים בחודשי ספטמבר בעיר פסטיבל של תרבות יהודית.
בגדנסק היו לפני המלחמה כמה בתי כנסת. בשנת 2016 פעיל מהם רק אחד" בית הכנסת החדש ".
לפני המלחמה היו בעיר 3 בתי קברות , מהם שרדו 2 שאינם פעילים .
(ידועה בשמה הגרמני דאנציג DANZIG)
עיר נמל על הים הבאלטי, צפון פולין.
גדאנסק מתועדת כעיר כבר בסוף המאה העשירית. העיר פותחה בידי סוחרים גרמנים, ומשנת 1308 נכללה בתחומי שלטונו של מסדר האבירים הטווטונים. על יהודים נאסר להשתקע בעיר. באמצע המאה ה-15 הירבו לבקר בעיר סוחרים יהודיים מפולין ומליטא, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 ניתקה גדאנסק את קשריה עם המסדר הטוטוני והצטרפה לפולין. בהיותה חברה בברית ערי ההנזה ועיר נמל חופשית, נעשתה גדאנסק העיר העשירה ביותר במדינה וצומת מסחרי חשוב בין מזרח אירופה למערבה. בזכות מעמדה האוטונומי נהגה מועצת העיר להפלות לרעה את הסוחרים היהודיים, וזאת למורת-רוחם של מלכי פולין.
יישוב יהודי הוקם בגדאנסק באמצע המאה ה- 15, אולם בגלל התנגדותם של סוחרי העיר נאלצו היהודים להתיישב בפרבר שוטלאנד, שהיה מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. בהתערבות זיגמונט הראשון, מלך פולין, ביטלה מועצת העיר ב-1531 את התקנה האוסרת על יהודים לסחור ביריד של גדאנסק, אך שאר ההגבלות נשארו בתוקפן. בתגובה לכך הכריזו יהודי ליטא חרם על הבאנק הגדאנסקאי בקובנו ודחקו את רגליהם של סוחרי גדאנסק מסחר המלח הליטאי. ב-1616 נמצאו בגדאנסק כ- 500 יהודים. כעבור ארבע שנים קיבלו היהודים היתר מלכותי להישאר בעיר ולסחור בתבואה ובעצי בניין, תחילה במרכז המסחרי ובשטח הנמל, ולאחר שנים אחדות בעיר כולה.
באמצע המאה ה-17 השתמדו בגדאנסק כחמישים יהודים, ואחד מהם, יוהאן סאלאמה, אף עסק בהטפה מיסיונרית. ההתנגדות ליהודים נמשכה בעיקר מצד אנשי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה, ועם התגברות היסודות הקאתוליים, בעקבות מלחמת הצפון השלישית, נתחדשו הגזירות, והנסיונות לדחוק את רגלי היהודים מחלקי עיר מסויימים הוכתרו בהצלחה.
ההגבלות נשארו בעינן עם סיפוח העיר לפרוסיה בעת החלוקה השנייה של פולין ב-1793, ובוטלו תחת שלטון פרוסיה רק ב-1814. מהומות נגד יהודים פרצו בעיר ב-1819 וב-1821.
בסופו של דבר הותר ליהודים לעסוק במלאכה, וב-1823 הקימו אגודה לקידום המלאכה בקרבם. באותה התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 4,000 נפש.
אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ניתק חוזה ורסאי את גדאנסק מגרמניה וצירף את העיר לפולין כדי לשמש לה נמל. גדאנסק הוגדרה (למעשה משנת 1920) "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים, וככזאת הייתה עצמאית מבחינה פוליטית, בעוד ייצוגה הדיפלומטי היה בידי פולין וגם מבחינה כלכלית נכללה בתחומי המכס הפולני.
היישוב היהודי גדל אז לכדי 10,000 בקירוב; יהודים עסקו במסחר ובמקצועות חופשיים, הוקמו ארגונים ומוסדות יהודיים, וסניפי ג'וינט ו"היאס" סייעו לפליטים יהודים ולמהגרים הרבים שעברו את העיר בדרכם לאמריקה. בשנים 1938-1929 הופיע שבועון הקהילה (בגרמנית). החוק והסדר נשמרו בעיר, בזכותו של נשיא הסנאט הרמאן ראושנינג, עד שפקעו זכויות המיעוטים לפי אמנת חבר-הלאומים, ב-1937.
בהיות רוב תושבי העיר גרמנים, זכתה המפלגה הנאצית לרוב בעיר בשנת 1933. נציגות יהודית פתחה במאבק משפטי קשה בפני חבר הלאומים על זכויות היהודים כמיעוט לאומי בעיר. הגאולייטר (ראש המחוז), הנאצי אלברט פורסטר, מנע מיהודים לעסוק במקצועות חופשיים. בפרעות "ליל הבדולח" שהתקיימו בגדאנסק בדצמבר 1938 (באיחור של חודש ימים) נופצו שמשות בתי-כנסת בגדאנסק, בתים וחנויות של יהודים נבזזו ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. בין השנים 1933 ל- 1939 עזבו יהודים רבים את העיר.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגדאנסק כ- 4,000 יהודים.
תקופת השואה
מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים וסופחה לרייך. רק 1,200 יהודים נותרו בגדאנסק. בחודשים פברואר ומארס 1941 גורשו 395 לווארשה, והאחרים שולחו למחנות-ריכוז. רק 22 יהודים, שהיו נשואים ללא יהודים, נשארו בעיר, ונותרו בחיים בתקופת המלחמה.
אחרי המלחמה
אחרי המלחמה התיישבו יהודים בגדאנסק, כאשר הוחזרה לפולין ב-1945. מעטים נשארו שם בשנות השישים המאוחרות.
בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בגדנסק כקהילה מסונפת ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין (8 קהילות). בקהילה כ - 90 חברים ועוד כמה עשרות אוהדים.
בראש הקהילה עומד מיכאל סמט (Michal Samet) ורב הקהילה הינו הרב של ורשה מיכאל שודריך (Michael Schudrich).
הקהילה מקיימת פעילות יהודית ענפה ובפרט בחגים היהודים וכן בית ספר ללימודי יהדות בימי ראשון. במסגרת הקהילה פעילים ארגונים של ותיקי מלחמות, ארגון ילדי השואה, ארגון הסטודנטים היהודי, מועדון קשישים וכן ועדה לעזרה הדדית.
כן מתקיים בחודשי ספטמבר בעיר פסטיבל של תרבות יהודית.
בגדנסק היו לפני המלחמה כמה בתי כנסת. בשנת 2016 פעיל מהם רק אחד" בית הכנסת החדש ".
לפני המלחמה היו בעיר 3 בתי קברות , מהם שרדו 2 שאינם פעילים .
פראג
(מקום)פראג PRAGUE
בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.
מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.
תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.
התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.
השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").
שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.
עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.
לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.
כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.
הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).
בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.
תקופת השואה
משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.
ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).
קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.
"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.
בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.
במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.
בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.
על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.
בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.
באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.
בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.
מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.
תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.
התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.
השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").
שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.
עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.
לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.
כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.
הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).
בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.
תקופת השואה
משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.
ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).
קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.
"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.
בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.
במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.
בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.
על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.
בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.
באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.
וילנה / וילניוס
(מקום)וילנה
וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.
ראשית הקהילה היהודית
המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.
וילנה - מרכז של לימוד תורה
כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.
ההתנגדות לחסידות
בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.
במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.
זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.
המאה ה- 19
גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.
בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.
במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.
וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית
בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.
המחצית הראשונה של המאה ה- 20
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.
גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.
בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.
תקופת השואה
מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.
הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.
בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.
בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.
ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.
ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.
חידוש החיים היהודים בווילנה
ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.
ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.
ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.
ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.
ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.
פעילות תרבותית
הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.
במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.
בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.
חינוך
כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.
סעד ורווחה
הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.
הקהילה היהודית במאה ה- 21
לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .
במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.
תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.
בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.
בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.
גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.
בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.
בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.
בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.
וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.
ראשית הקהילה היהודית
המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.
וילנה - מרכז של לימוד תורה
כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.
ההתנגדות לחסידות
בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.
במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.
זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.
המאה ה- 19
גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.
בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.
במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.
וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית
בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.
המחצית הראשונה של המאה ה- 20
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.
גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.
בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.
תקופת השואה
מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.
הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.
בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.
בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.
ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.
ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.
חידוש החיים היהודים בווילנה
ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.
ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.
ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.
ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.
ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.
פעילות תרבותית
הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.
במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.
בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.
חינוך
כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.
סעד ורווחה
הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.
הקהילה היהודית במאה ה- 21
לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .
במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.
תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.
בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.
בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.
גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.
בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.
בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.
בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.