אליעזר ליפמן שטיין
Eliezer Lipman Stein (c.1778-1851), Talmudist and preacher. Stein corresponded on halakhah with Moses Sofer, with Meir Eisenstadt and with his teacher Judah Aszo, author of the response "Mahari Aszo". Stein served as av bet din of the community of Gyongyos, Hungary (then part of the Austrian Empire). During his period of office there, a quarrel arose between him and the community because he disqualified a shohet. The community referred the dispute to a non-Jewish judge who ruled that the shohet was capable of carrying out his duties. As a result of this ruling the community deducted from the rabbi's salary the payment that they were accustomed to receive from the slaughter of animals, because this had decreased as a result of the ban. He resolved to resign his office and was accepted as rabbi in the community of Mor, Hungary, but in the end the community yielded and became reconciled with him, and he remained in Gyongyos until 1837, when he went as rabbi and av bet din to Nagyszollos (now Vynohradiv, Ukraine, aka Vinogradov).
Shortly thereafter, at the age of 60, he decided to emigrate to the Land of Israel. With this in mind he went to Pressburg (Pozsony, now Bratislava in Slovakia) and obtained from Moses Sofer a letter of recommendation to the philanthropists of Hungary. In the letter Sofer describes Stein's greatness as a Talmudist and asks the Jewish philanthropists to appoint him to offices that would enable him to support himself in Erez Israel and also that they pay the expense of the journey there.
During Stein's visits from town to town to make the necessary arrangements he went to Dunaszerdahely (now Dunajska Streda, Slovakia) and was appointed to the then vacant office of rabbi and av bet din. He abandoned his previous plan and remained there until his death.
Stein was the author of several works on contemporary problems, including "Hishanot ha-Bimah" (1843) against siting the bimah in the synagogues in front of the ark. He also wrote "Evel Moshe" (1840), an eulogy on Moses Sofer, and "Ir Shushan" (1849), homilies and responsa.
שטיין, סטיין
(שם משפחה)STEIN
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שטיין, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "סלע" / "אבן", יכול להופיע כשם משפחה בעצמו, או כתחילית, כמו בשם המשפחה שטיינברג, או כסופית, כמו בשם המשפחה לובנשטיין. בשפות הלועזיות השפ שטיין מופיע במספר צורות איות שונות. שם משפחה זה קשור במספר מקומות בשם שטיין. יישובים בשם שטיין, שפירושו בגרמנית "סלע"/"אבן", ממקומים ליד העיר נירנברג, גרמניה; קרמס, באוסטריה התחתונה, אוסטריה; ושפהאוזן, שוויץ. שטיין הוא שמה הגרמני של העיירה קמניק בסלובניה; ושטיין הוא התרגום ליידיש של קאמיין, שמם של במקומות רבים בפולין. שמות משפחה דומים נוספים כוללים את שטיינהרץ, שטיינפלד, שטיינגרבר, שטיינהויזר ושטיינבך. שם משפחה זה והגרסאות שלו היו נפוצים לרוב בין משפחות יהודיות בגרמניה, אוסטריה, הונגריה, צ'כיה, פולין, שויץ, אנגליה, צרפת וארה"ב. שמות משפחה דומים נוספים כוללים את שטיינהרץ, שטיינפלד, שטיינגרבר, שטיינהויזר ושטיינבך. מתועד מאז המאה ה-18 בתור שם משפחה יהודי שטיין הוא שם משפחה נפוץ גם בעמים אחרים.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי שטיין כוללים את הפילוסוף הגרמני לודוויג שטיין (1930-1859) ואת הסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין (1946-1874). במאה ה-20 שטיין מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת שטיין, אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראינה) לפני מלחמת העולם השנייה (1945-1939). כל קהילת ז'אדובה גורשה למחנות מוות ביולי 1941.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שטיין, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "סלע" / "אבן", יכול להופיע כשם משפחה בעצמו, או כתחילית, כמו בשם המשפחה שטיינברג, או כסופית, כמו בשם המשפחה לובנשטיין. בשפות הלועזיות השפ שטיין מופיע במספר צורות איות שונות. שם משפחה זה קשור במספר מקומות בשם שטיין. יישובים בשם שטיין, שפירושו בגרמנית "סלע"/"אבן", ממקומים ליד העיר נירנברג, גרמניה; קרמס, באוסטריה התחתונה, אוסטריה; ושפהאוזן, שוויץ. שטיין הוא שמה הגרמני של העיירה קמניק בסלובניה; ושטיין הוא התרגום ליידיש של קאמיין, שמם של במקומות רבים בפולין. שמות משפחה דומים נוספים כוללים את שטיינהרץ, שטיינפלד, שטיינגרבר, שטיינהויזר ושטיינבך. שם משפחה זה והגרסאות שלו היו נפוצים לרוב בין משפחות יהודיות בגרמניה, אוסטריה, הונגריה, צ'כיה, פולין, שויץ, אנגליה, צרפת וארה"ב. שמות משפחה דומים נוספים כוללים את שטיינהרץ, שטיינפלד, שטיינגרבר, שטיינהויזר ושטיינבך. מתועד מאז המאה ה-18 בתור שם משפחה יהודי שטיין הוא שם משפחה נפוץ גם בעמים אחרים.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי שטיין כוללים את הפילוסוף הגרמני לודוויג שטיין (1930-1859) ואת הסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין (1946-1874). במאה ה-20 שטיין מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת שטיין, אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראינה) לפני מלחמת העולם השנייה (1945-1939). כל קהילת ז'אדובה גורשה למחנות מוות ביולי 1941.
ברטיסלבה
(מקום)ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.
ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.
מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.
יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.
בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).
ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.
קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.
בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.
ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.
הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.
בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.
בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.
בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.
ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.
בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.
באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.
בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.
במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.
היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.
מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.
בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.
ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.
בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.
ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.
קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.
יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.
האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.
ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).
"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.
רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.
לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.
ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.
בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.
"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".
באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.
בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".
בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.
בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.
ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.
היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.
ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.
כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).
היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.
בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.
בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.
בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.
במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.
ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.
ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.
בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.
ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.
תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.
החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.
אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.
ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.
על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.
ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.
מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.
יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.
בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).
ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.
קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.
בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.
ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.
הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.
בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.
בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.
בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.
ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.
בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.
באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.
בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.
במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.
היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.
מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.
בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.
ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.
בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.
ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.
קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.
יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.
האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.
ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).
"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.
רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.
לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.
ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.
בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.
"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".
באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.
בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".
בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.
בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.
ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.
היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.
ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.
כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).
היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.
בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.
בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.
בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.
במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.
ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.
ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.
בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.
ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.
תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.
החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.
אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.
ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.
על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.
דונאיסקה סטרדה
(מקום)דונאיסקה סטרדה DUNAJSKA STREDA
(בהונגרית DUNASZERDAHELY, בגרמנית SCHUETT SZERDAHELY)
עיירה בדרום מערב סלובקיה.
במקום שבו שוכנת דונאיסקה-סטרדה, ישבו יהודים כבר בימי האימפריה הרומית. במאה ה-16 היה המקום נחלתם של האצילים לבית פאלפי (PALFFY), והעיירה שהתפתחה שם אחר כך נעשתה מרכז שיווק של תוצרת חקלאית. עד 1918 היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
מסמכים מהעשור הראשון של המאה ה-18 מתעדים יהודים שישבו בעיירה. ב-1728 היו שם 19 משפחות, ואליהן הצטרפו אחר כך יהודים ממוראוויה. ב-1739 קבלו היהודים כתב זכויות מהרוזן יאנוש פאלפי. הותר להם להקים בית כנסת, והוקצה קרקע עבור בית עלמין. הקהילה התפתחה במהירות ובמפקד משנת 1770 נרשמו בעיירה עצמה, שנקראה אז דונאסרדאהלי, 53 משפחות יהודיות; ועוד כ-60 משפחות יהודיות ישבו בכפרי הסביבה והשתייכו לקהילה שמנתה בסך הכל כ-700-600 נפש. ב-1828 נמנו בדונאסרדאהלי, על ארבעת רובעיה 928 יהודים. ברובע סרדאהלי היו היהודים כבר אז רוב באוכלוסיה, וכך היו עד שנת 1938. ב-1835 היו בקהילה 1,175 נפש ובשנת 1900 - 2,150.
הקהילה נרשמה ב-1872 כאורתודוקסית, ואליה השתייכו קהילות קטנות, תחילה מ-42 ישובים ואחר כך מ-63 ישובים בסביבה. הקהילה נעשתה לאחד המרכזים ללימוד תורה בממלכה ההונגרית, וכונתה גם "ירושלים קטנה".
הרב הראשון בקהילה, ר' שמעון דוד כיהן עד 1761. בין תלמידי-חכמים שכיהנו כרבנים בעיירה נמנו הרב אלכסנדר מייזליש (MEISLISH 1800-1784), הרב דוד בן מנחם מנדל דויטש (DEUTSCH 1810-1800), הרב אהרן סודיטץ (SZUDITZ 1828-1816) שהיה גם ראש ישיבה והידוע בהם, הרב יהודה בן ישראל אסאד (ASZAD 1866-1852), בעל חיבורים רבים, ראש ישיבה במקום ואחד האישים הבולטים ביהדות האורתודוקסית בהונגריה.
אחריו ישבו על כס הרבנות בנו, הרב אהרן שמואל אסאד (עד 1905) נכדו הרב יעקב מאיר אסאד - דיין (עד 1908) ואחריהם הרב שמואל לוי ויינברגר (WEINBERGER כיהן עד 1925) ובנו הרב הילל ויינברגר, שנספה בשואה וכן הרב אשר אנשיל כ"ץ (ANSEL KATZ) ראש בית הדין, אף הוא נספה בשואה.
בית כנסת שני נבנה ב-1787 ובית כנסת חדש הוקם ב-1865 בערך. והיו בתי כנסת נוספים, בית מדרש על שם הרב מיכאל פאפא וכמה בתי תפילה קטנים.
ב-1887 הוצת הרובע היהודי בעיירה ו-79 משפחות נותרו בחוסר כל. להצתה קדמה הסתה אנטישמית של הציר סאבו (SZABO), מועמד הכנסיה הקאתולית בבחירות האזוריות. בעקבות זאת בוטלו הבחירות, ובבחירות החוזרות נבחר היהודי מג'רי קראוס (KRAUSZ MEGYERI) למועצה האזורית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גוייסו לצבא 220 מבני הקהילה. 46 נפלו בקרבות. במהלך המלחמה סיכלה "ועדת הגנה יהודית" נסיונות התנכלות ליהודים מצד כנופיות בריונים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה השפה ההונגרית שלטת בקרב תושבי העיירה, היהודים המשכילים דיברו גם גרמנית, המלומדים ידעו עברית ודיברו יידיש.
בשנות העשרים למאה ה-20, בעקבות מחלוקת בקהילה בענין בחירת רב ראשי חדש. פרשה קבוצת יהודים, והקימה את "עדת ישראל" שבראשה עמד הרב אשר אנשיל כ"ץ (אב בית הדין של כל הקהילה בין השנים 1944-1925). העדה הפורשת בנתה בית כנסת משלה, אך בכל שאר צרכי דת קיבלה שירותים מקהילת האם.
בית הספר היהודי נוסד כנראה בסוף המאה ה-18 ושפת ההוראה בו הייתה הונגרית, בסוף המאה ה-19 היו בו שש כיתות וספרייה. אחר כך היו שמונה כיתות, ובתקופת הרפובליקה הראשונה לימדו גם סלובקית וגם גרמנית. רק מעטים מילדי היהודים המשיכו את לימודיהם בבית הספר התיכון, רובם העדיפו את המוסדות התורניים, או סייעו בפרנסת המשפחה.
יהודי העיירה התפרנסו כמפעילי בתי מרזח כבר במאה ה- 17, באותה תקופה היו ביניהם גם בעלי מלאכה, סוחרים בתוצרת חקלאית ויהודים שייצרו יין-שרף. אחר-כך הותר ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה, ובתחילת המאה ה-19 התפרנסו יהודי המקום כסוחרים (בעיקר ביינות, בבהמות, בעופות ובבגדים) וכרוכלים, ובין בעלי המלאכה היו: פרוונים, חייטים, סנדלרים וצורפים. רופא כירורג יהודי היה בעיירה. בשנות החמישים של המאה ה- 19 הצטרפו הסוחרים היהודים לאיגוד הסוחרים ומאז הם תרמו לפיתוח כלכלת המקום.
משנות ה-60 הותר ליהודים לרכוש נכסי מקרקעין, והם קנו או שכרו אחוזות חקלאיות, הקימו טחנות קמח, בית חרושת לקרח, וב-1873 הקימו את בית החרושת הידוע לעמילן שנקרא על שם בעליו "HERZOG & DUKES".
הבנק הראשון בעיירה "המוסד לאשראי של צ'אלוקוז" (HITELINTEZET CSALLOKOEZI) וכן "הקופה הכללית לחסכון" נוסדו בידי יהודים. באותה התקופה היו ענייני הכספים, הרפואה, המשפטים והדפוס בידי יהודים, אולם המסחר היה עדיין פרנסתם העיקרית. כמה יהודים הועסקו במשרות ציבוריות. ב-1935 הוקמה האגודה החקלאית "היוניון היהודי" כדי לסייע לצעירים למצוא פרנסה.
הרפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, וב-1921 הצהירו 1,471 מתוך 3,029 יהודי מחוז דונאיסקה סטרדה על השתייכותם ללאום היהודי. במפקד של שנת 1930 הצהירו כך 2,634 מתוך 3,222 היהודים באזור.
הפעילות הפוליטית של היהודים, כמיעוט בעל זכויות, התנהלה במסגרת ה"מפלגה היהודית" ובמסגרת "אגודת ישראל".
בבחירות המקומיות נבחרו יהודים למועצת העיירה, ולעתים הופסקו ישיבות המועצה כדי לאפשר לחברים היהודים להתפלל במניין.
צעירי "אגודת ישראל", שהתארגנה בדונאייסקה סטרדה ב-1920, הקימו גם הם ארגונים משלהם, שתרמו והתרימו לקרנות בארץ ישראל.
פעילות ציונית החלה בשנות ה-20 עם התארגנות "השומר". וכבר אז פעלה קבוצה קטנה של "המזרחי". מעטים השתייכו ל"הציונים הכלליים". בבחירות לנציגות הארצית היהודית ב-1928 התמודדו 13 רשימות בעיירה, המפלגה היהודית זכתה ב- %20 מן הקולות.
ב-1929 פתחה תנועת הנוער "בית"ר" סניף בעיירה, הסניף נעשה לאחד החזקים בסלובקיה, וחבריו החלו לעלות לארץ ישראל ב-1932. תנועת "השומר הצעיר" התארגנה במקום ב-1931. ב- 1937 השתתפו 34 מיהודי דונאיסקה בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'. בסוף שנות השלושים עלו לארץ ישראל באמצעות תנועת בית"ר כ-40 צעירים מכל הזרמים הפוליטיים.
השבועון של היהודים האורתודוקסים "יודישר הרולד" (HEROLD DER JUDISCHER), שהיה כתוב בשפות עברית, גרמנית והונגרית, יצא לאור בדונאיסקה סטרדה. המזרחן, האטנוגראף והבלשן ארמין ואמברי (ARMIN VAMBERI 1913-1832) והסופר ג'ולה צ'רמיי (GYULA CSERMELY) היו בני המקום.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בדונאיסקה סטרדה 2,645 יהודים, %41 בכלל האוכלוסייה.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם וינה מנובמבר 1938, סופח חלק מסלובקיה, לרבות דונאייסקה סטרדה, להונגריה, אז בת ברית של גרמניה הנאצית. לעיירה הוחזר שמה ההונגרי דונאסרדאהלי. ב-5 בנובמבר, לפני שהצבא ההונגרי נכנס לעיירה, ביזמת המשטרה הסלובקית ואנשי "משמר הלינקה" (HLINKA ), גורשו לעיירה מאות יהודים ממקומות יישוב קטנים שנשארו בגבולות סלובקיה. הקהילה קלטה את הפליטים.
משנכנס הצבא ההונגרי לעיירה יצאה לקדם את פניו משלחת של לוחמים יהודים מימי מלחמת העולם הראשונה, היהודים נידחו בגסות. בני העיירה וכפריים מן הסביבה שראו את יחס ההונגרים ליהודים, פרצו לחנויות של יהודים ובזזו את רכושם. כעבור ימים אחדים גורשו מאות יהודים חסרי אזרחות הונגרית לאזור הגבול החדש עם סלובקיה, ושוכנו שם באוהלים.
בשנת 1940 הוחלו על השטחים המסופחים חוקי האפלייה של ממשלת הונגריה משנת 1938, החוקים שנישלו את יהודי הונגריה מזכויותיהם ומרכושם, והוחל בגיוס גברים יהודים לפלוגות עבודה במסגרת צבאית. יהודי המקום שולחו למחנה ריכוז ליד העיר קומארום (KOMAROM) ומשם הועברו למקומות העבודה. בעיירה עצמה הוקם מחנה מעבר ליהודים שהובאו ממקומות אחרים. היהודים שהוגדרו כחסרי אזרחות גורשו בשנת 1941 לעיר האוקראינית קמנץ פודולסקי (KAMENETS PODOLSKY), באתר ליד העיר רצחו הגרמנים אלפי יהודים שגורשו מהונגריה.
באביב 1942, במהלך גרוש יהודי סלובקיה למחנות על אדמת פולין, נמלטו יהודים רבים דרך העיירה להונגריה. מעטים נשארו במקום. האגודה לעזרה הדדית ה-OMZSA, שפעלה באותן השנים בהונגריה, טיפלה בפליטים.
ב-19 במארס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. כעבור כמה ימים פרצו אנשי ס"ס ועוזריהם ההונגרים, לבתי היהודים ובזזו אותם. ההנהגה היהודית פוזרה ומונתה "מועצת זקנים" (JUDENRAT) ובראשה יוסף וצלר. ב-29 במארס החרימו את רכוש היהודים ואת כספם. ב-5 באפריל חוייבו היהודים לענוד מגן דוד צהוב וב-7 בחודש חלו עליהם הגבלות תנועה. עד סוף אפריל 1944 נסגרו מוסדות החינוך היהודיים והוחרמו בתי עסק, חנויות ודירות.
לכמה צעירים ניתנה אפשרות לעבוד אצל איכרים עד תחילת מאי 1944, ואז רוכזו כל היהודים בגיטו שנקבע בשלושה רחובות בקרבת בית הכנסת, ולשם הובאו גם יהודים מישובי הסביבה. ב-10 במאי 1944 גוייסו לעבודות כפייה גברים יהודים שלא מלאו להם 48 שנים. ב-8 ביוני רוכזו כ-3,000 יהודי הגיטו בבית הכנסת, וב-15 ביוני 1944 שולחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ. כמה מאות שולחו למחנות אחרים. באותו היום שולחו ממחנה המעבר במקום כ-8,000 יהודים למחנה ההשמדה אושוויץ.
אחרי המלחמה שבו לעיירה ולסביבה למעלה מ- 600 יהודים ששרדו. הם נתקלו בעויינות התושבים והתקשו לקבל את רכושם חזרה.
בית הכנסת ובית הקהילה ניזוקו במהלך המלחמה. בעזרת הג'וינט שוקמה הקהילה, והחיים היהודיים המחודשים התרכזו סביב בית וצלר. בנין הישיבה שימש כבית תפילה וכבית הארחה, ונפתח מטבח עממי. בית הכנסת של "עדת ישראל" שוקם. ישיבה פעלה במשך שנתיים עד שרוב התלמידים היגרו לארצות הברית. בראש הקהילה עמד ר' יוסף וייס.
ב-כ"ז בסיוון 1946 ערכה הקהילה הלוויה סימלית לניספים בשואה, ונקברו ספרי תורה וספרי קודש שהוצאו משימוש. אותו היום נקבע כיום הזכרון, ובבית העלמין הוקמה מצבת זכרון.
שוב תפסו היהודים מקום מרכזי בכלכלת העיירה, אך תקופת השגשוג החדשה לא האריכה ימים. היהודים נחשבו בעיני הסלובקים להונגרים, היו הפגנות אנטישמיות והחלו לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים. האווירה העויינת הכשירה את הקרקע לעלייה. מקצת העולים התגייסו וקיבלו הכשרה צבאית במחנות הצבא הצ'כי. העלייה החלה ב-1947 ונהפכה לעזיבה המונית עד סוף שנת 1949. רוב אנשי הקהילה עלו לישראל, אחרים היגרו לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה, ובמקום נותרו רק כמה עשרות יהודים.
ב-1950 הרסו השלטונות את מה שנותר מבנין בית הכנסת הגדול.
בסוף שנות השמונים גרו במקום רק כמה משפחות יהודיות.
(בהונגרית DUNASZERDAHELY, בגרמנית SCHUETT SZERDAHELY)
עיירה בדרום מערב סלובקיה.
במקום שבו שוכנת דונאיסקה-סטרדה, ישבו יהודים כבר בימי האימפריה הרומית. במאה ה-16 היה המקום נחלתם של האצילים לבית פאלפי (PALFFY), והעיירה שהתפתחה שם אחר כך נעשתה מרכז שיווק של תוצרת חקלאית. עד 1918 היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
מסמכים מהעשור הראשון של המאה ה-18 מתעדים יהודים שישבו בעיירה. ב-1728 היו שם 19 משפחות, ואליהן הצטרפו אחר כך יהודים ממוראוויה. ב-1739 קבלו היהודים כתב זכויות מהרוזן יאנוש פאלפי. הותר להם להקים בית כנסת, והוקצה קרקע עבור בית עלמין. הקהילה התפתחה במהירות ובמפקד משנת 1770 נרשמו בעיירה עצמה, שנקראה אז דונאסרדאהלי, 53 משפחות יהודיות; ועוד כ-60 משפחות יהודיות ישבו בכפרי הסביבה והשתייכו לקהילה שמנתה בסך הכל כ-700-600 נפש. ב-1828 נמנו בדונאסרדאהלי, על ארבעת רובעיה 928 יהודים. ברובע סרדאהלי היו היהודים כבר אז רוב באוכלוסיה, וכך היו עד שנת 1938. ב-1835 היו בקהילה 1,175 נפש ובשנת 1900 - 2,150.
הקהילה נרשמה ב-1872 כאורתודוקסית, ואליה השתייכו קהילות קטנות, תחילה מ-42 ישובים ואחר כך מ-63 ישובים בסביבה. הקהילה נעשתה לאחד המרכזים ללימוד תורה בממלכה ההונגרית, וכונתה גם "ירושלים קטנה".
הרב הראשון בקהילה, ר' שמעון דוד כיהן עד 1761. בין תלמידי-חכמים שכיהנו כרבנים בעיירה נמנו הרב אלכסנדר מייזליש (MEISLISH 1800-1784), הרב דוד בן מנחם מנדל דויטש (DEUTSCH 1810-1800), הרב אהרן סודיטץ (SZUDITZ 1828-1816) שהיה גם ראש ישיבה והידוע בהם, הרב יהודה בן ישראל אסאד (ASZAD 1866-1852), בעל חיבורים רבים, ראש ישיבה במקום ואחד האישים הבולטים ביהדות האורתודוקסית בהונגריה.
אחריו ישבו על כס הרבנות בנו, הרב אהרן שמואל אסאד (עד 1905) נכדו הרב יעקב מאיר אסאד - דיין (עד 1908) ואחריהם הרב שמואל לוי ויינברגר (WEINBERGER כיהן עד 1925) ובנו הרב הילל ויינברגר, שנספה בשואה וכן הרב אשר אנשיל כ"ץ (ANSEL KATZ) ראש בית הדין, אף הוא נספה בשואה.
בית כנסת שני נבנה ב-1787 ובית כנסת חדש הוקם ב-1865 בערך. והיו בתי כנסת נוספים, בית מדרש על שם הרב מיכאל פאפא וכמה בתי תפילה קטנים.
ב-1887 הוצת הרובע היהודי בעיירה ו-79 משפחות נותרו בחוסר כל. להצתה קדמה הסתה אנטישמית של הציר סאבו (SZABO), מועמד הכנסיה הקאתולית בבחירות האזוריות. בעקבות זאת בוטלו הבחירות, ובבחירות החוזרות נבחר היהודי מג'רי קראוס (KRAUSZ MEGYERI) למועצה האזורית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גוייסו לצבא 220 מבני הקהילה. 46 נפלו בקרבות. במהלך המלחמה סיכלה "ועדת הגנה יהודית" נסיונות התנכלות ליהודים מצד כנופיות בריונים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה השפה ההונגרית שלטת בקרב תושבי העיירה, היהודים המשכילים דיברו גם גרמנית, המלומדים ידעו עברית ודיברו יידיש.
בשנות העשרים למאה ה-20, בעקבות מחלוקת בקהילה בענין בחירת רב ראשי חדש. פרשה קבוצת יהודים, והקימה את "עדת ישראל" שבראשה עמד הרב אשר אנשיל כ"ץ (אב בית הדין של כל הקהילה בין השנים 1944-1925). העדה הפורשת בנתה בית כנסת משלה, אך בכל שאר צרכי דת קיבלה שירותים מקהילת האם.
בית הספר היהודי נוסד כנראה בסוף המאה ה-18 ושפת ההוראה בו הייתה הונגרית, בסוף המאה ה-19 היו בו שש כיתות וספרייה. אחר כך היו שמונה כיתות, ובתקופת הרפובליקה הראשונה לימדו גם סלובקית וגם גרמנית. רק מעטים מילדי היהודים המשיכו את לימודיהם בבית הספר התיכון, רובם העדיפו את המוסדות התורניים, או סייעו בפרנסת המשפחה.
יהודי העיירה התפרנסו כמפעילי בתי מרזח כבר במאה ה- 17, באותה תקופה היו ביניהם גם בעלי מלאכה, סוחרים בתוצרת חקלאית ויהודים שייצרו יין-שרף. אחר-כך הותר ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה, ובתחילת המאה ה-19 התפרנסו יהודי המקום כסוחרים (בעיקר ביינות, בבהמות, בעופות ובבגדים) וכרוכלים, ובין בעלי המלאכה היו: פרוונים, חייטים, סנדלרים וצורפים. רופא כירורג יהודי היה בעיירה. בשנות החמישים של המאה ה- 19 הצטרפו הסוחרים היהודים לאיגוד הסוחרים ומאז הם תרמו לפיתוח כלכלת המקום.
משנות ה-60 הותר ליהודים לרכוש נכסי מקרקעין, והם קנו או שכרו אחוזות חקלאיות, הקימו טחנות קמח, בית חרושת לקרח, וב-1873 הקימו את בית החרושת הידוע לעמילן שנקרא על שם בעליו "HERZOG & DUKES".
הבנק הראשון בעיירה "המוסד לאשראי של צ'אלוקוז" (HITELINTEZET CSALLOKOEZI) וכן "הקופה הכללית לחסכון" נוסדו בידי יהודים. באותה התקופה היו ענייני הכספים, הרפואה, המשפטים והדפוס בידי יהודים, אולם המסחר היה עדיין פרנסתם העיקרית. כמה יהודים הועסקו במשרות ציבוריות. ב-1935 הוקמה האגודה החקלאית "היוניון היהודי" כדי לסייע לצעירים למצוא פרנסה.
הרפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, וב-1921 הצהירו 1,471 מתוך 3,029 יהודי מחוז דונאיסקה סטרדה על השתייכותם ללאום היהודי. במפקד של שנת 1930 הצהירו כך 2,634 מתוך 3,222 היהודים באזור.
הפעילות הפוליטית של היהודים, כמיעוט בעל זכויות, התנהלה במסגרת ה"מפלגה היהודית" ובמסגרת "אגודת ישראל".
בבחירות המקומיות נבחרו יהודים למועצת העיירה, ולעתים הופסקו ישיבות המועצה כדי לאפשר לחברים היהודים להתפלל במניין.
צעירי "אגודת ישראל", שהתארגנה בדונאייסקה סטרדה ב-1920, הקימו גם הם ארגונים משלהם, שתרמו והתרימו לקרנות בארץ ישראל.
פעילות ציונית החלה בשנות ה-20 עם התארגנות "השומר". וכבר אז פעלה קבוצה קטנה של "המזרחי". מעטים השתייכו ל"הציונים הכלליים". בבחירות לנציגות הארצית היהודית ב-1928 התמודדו 13 רשימות בעיירה, המפלגה היהודית זכתה ב- %20 מן הקולות.
ב-1929 פתחה תנועת הנוער "בית"ר" סניף בעיירה, הסניף נעשה לאחד החזקים בסלובקיה, וחבריו החלו לעלות לארץ ישראל ב-1932. תנועת "השומר הצעיר" התארגנה במקום ב-1931. ב- 1937 השתתפו 34 מיהודי דונאיסקה בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'. בסוף שנות השלושים עלו לארץ ישראל באמצעות תנועת בית"ר כ-40 צעירים מכל הזרמים הפוליטיים.
השבועון של היהודים האורתודוקסים "יודישר הרולד" (HEROLD DER JUDISCHER), שהיה כתוב בשפות עברית, גרמנית והונגרית, יצא לאור בדונאיסקה סטרדה. המזרחן, האטנוגראף והבלשן ארמין ואמברי (ARMIN VAMBERI 1913-1832) והסופר ג'ולה צ'רמיי (GYULA CSERMELY) היו בני המקום.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בדונאיסקה סטרדה 2,645 יהודים, %41 בכלל האוכלוסייה.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם וינה מנובמבר 1938, סופח חלק מסלובקיה, לרבות דונאייסקה סטרדה, להונגריה, אז בת ברית של גרמניה הנאצית. לעיירה הוחזר שמה ההונגרי דונאסרדאהלי. ב-5 בנובמבר, לפני שהצבא ההונגרי נכנס לעיירה, ביזמת המשטרה הסלובקית ואנשי "משמר הלינקה" (HLINKA ), גורשו לעיירה מאות יהודים ממקומות יישוב קטנים שנשארו בגבולות סלובקיה. הקהילה קלטה את הפליטים.
משנכנס הצבא ההונגרי לעיירה יצאה לקדם את פניו משלחת של לוחמים יהודים מימי מלחמת העולם הראשונה, היהודים נידחו בגסות. בני העיירה וכפריים מן הסביבה שראו את יחס ההונגרים ליהודים, פרצו לחנויות של יהודים ובזזו את רכושם. כעבור ימים אחדים גורשו מאות יהודים חסרי אזרחות הונגרית לאזור הגבול החדש עם סלובקיה, ושוכנו שם באוהלים.
בשנת 1940 הוחלו על השטחים המסופחים חוקי האפלייה של ממשלת הונגריה משנת 1938, החוקים שנישלו את יהודי הונגריה מזכויותיהם ומרכושם, והוחל בגיוס גברים יהודים לפלוגות עבודה במסגרת צבאית. יהודי המקום שולחו למחנה ריכוז ליד העיר קומארום (KOMAROM) ומשם הועברו למקומות העבודה. בעיירה עצמה הוקם מחנה מעבר ליהודים שהובאו ממקומות אחרים. היהודים שהוגדרו כחסרי אזרחות גורשו בשנת 1941 לעיר האוקראינית קמנץ פודולסקי (KAMENETS PODOLSKY), באתר ליד העיר רצחו הגרמנים אלפי יהודים שגורשו מהונגריה.
באביב 1942, במהלך גרוש יהודי סלובקיה למחנות על אדמת פולין, נמלטו יהודים רבים דרך העיירה להונגריה. מעטים נשארו במקום. האגודה לעזרה הדדית ה-OMZSA, שפעלה באותן השנים בהונגריה, טיפלה בפליטים.
ב-19 במארס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. כעבור כמה ימים פרצו אנשי ס"ס ועוזריהם ההונגרים, לבתי היהודים ובזזו אותם. ההנהגה היהודית פוזרה ומונתה "מועצת זקנים" (JUDENRAT) ובראשה יוסף וצלר. ב-29 במארס החרימו את רכוש היהודים ואת כספם. ב-5 באפריל חוייבו היהודים לענוד מגן דוד צהוב וב-7 בחודש חלו עליהם הגבלות תנועה. עד סוף אפריל 1944 נסגרו מוסדות החינוך היהודיים והוחרמו בתי עסק, חנויות ודירות.
לכמה צעירים ניתנה אפשרות לעבוד אצל איכרים עד תחילת מאי 1944, ואז רוכזו כל היהודים בגיטו שנקבע בשלושה רחובות בקרבת בית הכנסת, ולשם הובאו גם יהודים מישובי הסביבה. ב-10 במאי 1944 גוייסו לעבודות כפייה גברים יהודים שלא מלאו להם 48 שנים. ב-8 ביוני רוכזו כ-3,000 יהודי הגיטו בבית הכנסת, וב-15 ביוני 1944 שולחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ. כמה מאות שולחו למחנות אחרים. באותו היום שולחו ממחנה המעבר במקום כ-8,000 יהודים למחנה ההשמדה אושוויץ.
אחרי המלחמה שבו לעיירה ולסביבה למעלה מ- 600 יהודים ששרדו. הם נתקלו בעויינות התושבים והתקשו לקבל את רכושם חזרה.
בית הכנסת ובית הקהילה ניזוקו במהלך המלחמה. בעזרת הג'וינט שוקמה הקהילה, והחיים היהודיים המחודשים התרכזו סביב בית וצלר. בנין הישיבה שימש כבית תפילה וכבית הארחה, ונפתח מטבח עממי. בית הכנסת של "עדת ישראל" שוקם. ישיבה פעלה במשך שנתיים עד שרוב התלמידים היגרו לארצות הברית. בראש הקהילה עמד ר' יוסף וייס.
ב-כ"ז בסיוון 1946 ערכה הקהילה הלוויה סימלית לניספים בשואה, ונקברו ספרי תורה וספרי קודש שהוצאו משימוש. אותו היום נקבע כיום הזכרון, ובבית העלמין הוקמה מצבת זכרון.
שוב תפסו היהודים מקום מרכזי בכלכלת העיירה, אך תקופת השגשוג החדשה לא האריכה ימים. היהודים נחשבו בעיני הסלובקים להונגרים, היו הפגנות אנטישמיות והחלו לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים. האווירה העויינת הכשירה את הקרקע לעלייה. מקצת העולים התגייסו וקיבלו הכשרה צבאית במחנות הצבא הצ'כי. העלייה החלה ב-1947 ונהפכה לעזיבה המונית עד סוף שנת 1949. רוב אנשי הקהילה עלו לישראל, אחרים היגרו לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה, ובמקום נותרו רק כמה עשרות יהודים.
ב-1950 הרסו השלטונות את מה שנותר מבנין בית הכנסת הגדול.
בסוף שנות השמונים גרו במקום רק כמה משפחות יהודיות.
גיונגיוש
(מקום)גיונגיוש GYONGYOS
עיירה במחוז הווש (HEVES), צפון הונגריה. במקורות היהודיים נקראה גם גונדיש.
הידיעות הראשונות על יהודים במקום הן מהמאה ה-15 ומתקופת הכיבוש הטורקי במאה ה- 17, אך יישוב של ממש התבסס במקום רק לקראת סוף המאה ה-19. באמצע המאה ה-19 כבר הייתה גיונגיוש אחת הקהילות הגדולות בהונגריה.
יהודי גיונגיוש הצטיינו בגידול גפנים ובייצור יינות. אחרים עסקו בעיקר במסחר ובחקלאות. ב-1795 נוסדה חברה קדישא, וזמן קצר לאחר מכן הוקם בית הכנסת. הקהילה נוהלה בידי ועד נבחר, הקימה מוסדות חסד רבים וטיפחה חיי תרבות יהודיים.
בעקבות חילוקי הדעות בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה (1869-1868), הצטרפה הקהילה לזרם הסטטוס-קוו. ב-1880 פרשה קבוצה קטנה והקימה קהילה אורתודוקסית.
שומה וישונטאי (VISONTAI SOMA), יהודי מגיונגיוש כיהן כציר בפרלמנט וחבר בבית המשפט העליון. על שירותיו אלה זכה בתואר "יועץ החצר".
ב-1930 התארגנה במקום תנועת "השומר הצעיר", ועסקה בעיקר באיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל.
בשנת 1930 ישבו בגיונגיוש 2,136 יהודים.
תקופת השואה
אחרי החלת "החוקים היהודיים" מ-1938, שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה, הורע מצבם הכלכלי של יהודי גיונגיוש.
ב-1941 גוייסו צעירים יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים נוספים שהשלטונות לא רצו לצרף לשורות הצבא הלוחם).
במארס 1944, עם כניסת הגרמנים להונגריה, נכנסה לגיונגיוש יחידה של הצבא הגרמני מלווה באנשי יחידתו המיוחדת של אדולף אייכמן. רוב הרכוש שהיה בידי יהודים הוחרם. במאי נכלאו היהודים בגיטו שהוקם באיזור תחנת הרכבת, ובסוף יוני שולחו כל יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ.
אחרי המלחמה חזרו כשלוש מאות ניצולים וחידשו את שתי הקהילות במקום. אחרי דיכוי המרד האנטי-סובייטי ב-1956 עזבו רוב היהודים את העיירה.
עיירה במחוז הווש (HEVES), צפון הונגריה. במקורות היהודיים נקראה גם גונדיש.
הידיעות הראשונות על יהודים במקום הן מהמאה ה-15 ומתקופת הכיבוש הטורקי במאה ה- 17, אך יישוב של ממש התבסס במקום רק לקראת סוף המאה ה-19. באמצע המאה ה-19 כבר הייתה גיונגיוש אחת הקהילות הגדולות בהונגריה.
יהודי גיונגיוש הצטיינו בגידול גפנים ובייצור יינות. אחרים עסקו בעיקר במסחר ובחקלאות. ב-1795 נוסדה חברה קדישא, וזמן קצר לאחר מכן הוקם בית הכנסת. הקהילה נוהלה בידי ועד נבחר, הקימה מוסדות חסד רבים וטיפחה חיי תרבות יהודיים.
בעקבות חילוקי הדעות בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה (1869-1868), הצטרפה הקהילה לזרם הסטטוס-קוו. ב-1880 פרשה קבוצה קטנה והקימה קהילה אורתודוקסית.
שומה וישונטאי (VISONTAI SOMA), יהודי מגיונגיוש כיהן כציר בפרלמנט וחבר בבית המשפט העליון. על שירותיו אלה זכה בתואר "יועץ החצר".
ב-1930 התארגנה במקום תנועת "השומר הצעיר", ועסקה בעיקר באיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל.
בשנת 1930 ישבו בגיונגיוש 2,136 יהודים.
תקופת השואה
אחרי החלת "החוקים היהודיים" מ-1938, שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה, הורע מצבם הכלכלי של יהודי גיונגיוש.
ב-1941 גוייסו צעירים יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים נוספים שהשלטונות לא רצו לצרף לשורות הצבא הלוחם).
במארס 1944, עם כניסת הגרמנים להונגריה, נכנסה לגיונגיוש יחידה של הצבא הגרמני מלווה באנשי יחידתו המיוחדת של אדולף אייכמן. רוב הרכוש שהיה בידי יהודים הוחרם. במאי נכלאו היהודים בגיטו שהוקם באיזור תחנת הרכבת, ובסוף יוני שולחו כל יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ.
אחרי המלחמה חזרו כשלוש מאות ניצולים וחידשו את שתי הקהילות במקום. אחרי דיכוי המרד האנטי-סובייטי ב-1956 עזבו רוב היהודים את העיירה.