קהילת יהודי דונאיסקה סטרדה
(בהונגרית DUNASZERDAHELY, בגרמנית SCHUETT SZERDAHELY)
עיירה בדרום מערב סלובקיה.
במקום שבו שוכנת דונאיסקה-סטרדה, ישבו יהודים כבר בימי האימפריה הרומית. במאה ה-16 היה המקום נחלתם של האצילים לבית פאלפי (PALFFY), והעיירה שהתפתחה שם אחר כך נעשתה מרכז שיווק של תוצרת חקלאית. עד 1918 היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
מסמכים מהעשור הראשון של המאה ה-18 מתעדים יהודים שישבו בעיירה. ב-1728 היו שם 19 משפחות, ואליהן הצטרפו אחר כך יהודים ממוראוויה. ב-1739 קבלו היהודים כתב זכויות מהרוזן יאנוש פאלפי. הותר להם להקים בית כנסת, והוקצה קרקע עבור בית עלמין. הקהילה התפתחה במהירות ובמפקד משנת 1770 נרשמו בעיירה עצמה, שנקראה אז דונאסרדאהלי, 53 משפחות יהודיות; ועוד כ-60 משפחות יהודיות ישבו בכפרי הסביבה והשתייכו לקהילה שמנתה בסך הכל כ-700-600 נפש. ב-1828 נמנו בדונאסרדאהלי, על ארבעת רובעיה 928 יהודים. ברובע סרדאהלי היו היהודים כבר אז רוב באוכלוסיה, וכך היו עד שנת 1938. ב-1835 היו בקהילה 1,175 נפש ובשנת 1900 - 2,150.
הקהילה נרשמה ב-1872 כאורתודוקסית, ואליה השתייכו קהילות קטנות, תחילה מ-42 ישובים ואחר כך מ-63 ישובים בסביבה. הקהילה נעשתה לאחד המרכזים ללימוד תורה בממלכה ההונגרית, וכונתה גם "ירושלים קטנה".
הרב הראשון בקהילה, ר' שמעון דוד כיהן עד 1761. בין תלמידי-חכמים שכיהנו כרבנים בעיירה נמנו הרב אלכסנדר מייזליש (MEISLISH 1800-1784), הרב דוד בן מנחם מנדל דויטש (DEUTSCH 1810-1800), הרב אהרן סודיטץ (SZUDITZ 1828-1816) שהיה גם ראש ישיבה והידוע בהם, הרב יהודה בן ישראל אסאד (ASZAD 1866-1852), בעל חיבורים רבים, ראש ישיבה במקום ואחד האישים הבולטים ביהדות האורתודוקסית בהונגריה.
אחריו ישבו על כס הרבנות בנו, הרב אהרן שמואל אסאד (עד 1905) נכדו הרב יעקב מאיר אסאד - דיין (עד 1908) ואחריהם הרב שמואל לוי ויינברגר (WEINBERGER כיהן עד 1925) ובנו הרב הילל ויינברגר, שנספה בשואה וכן הרב אשר אנשיל כ"ץ (ANSEL KATZ) ראש בית הדין, אף הוא נספה בשואה.
בית כנסת שני נבנה ב-1787 ובית כנסת חדש הוקם ב-1865 בערך. והיו בתי כנסת נוספים, בית מדרש על שם הרב מיכאל פאפא וכמה בתי תפילה קטנים.
ב-1887 הוצת הרובע היהודי בעיירה ו-79 משפחות נותרו בחוסר כל. להצתה קדמה הסתה אנטישמית של הציר סאבו (SZABO), מועמד הכנסיה הקאתולית בבחירות האזוריות. בעקבות זאת בוטלו הבחירות, ובבחירות החוזרות נבחר היהודי מג'רי קראוס (KRAUSZ MEGYERI) למועצה האזורית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גוייסו לצבא 220 מבני הקהילה. 46 נפלו בקרבות. במהלך המלחמה סיכלה "ועדת הגנה יהודית" נסיונות התנכלות ליהודים מצד כנופיות בריונים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה השפה ההונגרית שלטת בקרב תושבי העיירה, היהודים המשכילים דיברו גם גרמנית, המלומדים ידעו עברית ודיברו יידיש.
בשנות העשרים למאה ה-20, בעקבות מחלוקת בקהילה בענין בחירת רב ראשי חדש. פרשה קבוצת יהודים, והקימה את "עדת ישראל" שבראשה עמד הרב אשר אנשיל כ"ץ (אב בית הדין של כל הקהילה בין השנים 1944-1925). העדה הפורשת בנתה בית כנסת משלה, אך בכל שאר צרכי דת קיבלה שירותים מקהילת האם.
בית הספר היהודי נוסד כנראה בסוף המאה ה-18 ושפת ההוראה בו הייתה הונגרית, בסוף המאה ה-19 היו בו שש כיתות וספרייה. אחר כך היו שמונה כיתות, ובתקופת הרפובליקה הראשונה לימדו גם סלובקית וגם גרמנית. רק מעטים מילדי היהודים המשיכו את לימודיהם בבית הספר התיכון, רובם העדיפו את המוסדות התורניים, או סייעו בפרנסת המשפחה.
יהודי העיירה התפרנסו כמפעילי בתי מרזח כבר במאה ה- 17, באותה תקופה היו ביניהם גם בעלי מלאכה, סוחרים בתוצרת חקלאית ויהודים שייצרו יין-שרף. אחר-כך הותר ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה, ובתחילת המאה ה-19 התפרנסו יהודי המקום כסוחרים (בעיקר ביינות, בבהמות, בעופות ובבגדים) וכרוכלים, ובין בעלי המלאכה היו: פרוונים, חייטים, סנדלרים וצורפים. רופא כירורג יהודי היה בעיירה. בשנות החמישים של המאה ה- 19 הצטרפו הסוחרים היהודים לאיגוד הסוחרים ומאז הם תרמו לפיתוח כלכלת המקום.
משנות ה-60 הותר ליהודים לרכוש נכסי מקרקעין, והם קנו או שכרו אחוזות חקלאיות, הקימו טחנות קמח, בית חרושת לקרח, וב-1873 הקימו את בית החרושת הידוע לעמילן שנקרא על שם בעליו "HERZOG & DUKES".
הבנק הראשון בעיירה "המוסד לאשראי של צ'אלוקוז" (HITELINTEZET CSALLOKOEZI) וכן "הקופה הכללית לחסכון" נוסדו בידי יהודים. באותה התקופה היו ענייני הכספים, הרפואה, המשפטים והדפוס בידי יהודים, אולם המסחר היה עדיין פרנסתם העיקרית. כמה יהודים הועסקו במשרות ציבוריות. ב-1935 הוקמה האגודה החקלאית "היוניון היהודי" כדי לסייע לצעירים למצוא פרנסה.
הרפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, וב-1921 הצהירו 1,471 מתוך 3,029 יהודי מחוז דונאיסקה סטרדה על השתייכותם ללאום היהודי. במפקד של שנת 1930 הצהירו כך 2,634 מתוך 3,222 היהודים באזור.
הפעילות הפוליטית של היהודים, כמיעוט בעל זכויות, התנהלה במסגרת ה"מפלגה היהודית" ובמסגרת "אגודת ישראל".
בבחירות המקומיות נבחרו יהודים למועצת העיירה, ולעתים הופסקו ישיבות המועצה כדי לאפשר לחברים היהודים להתפלל במניין.
צעירי "אגודת ישראל", שהתארגנה בדונאייסקה סטרדה ב-1920, הקימו גם הם ארגונים משלהם, שתרמו והתרימו לקרנות בארץ ישראל.
פעילות ציונית החלה בשנות ה-20 עם התארגנות "השומר". וכבר אז פעלה קבוצה קטנה של "המזרחי". מעטים השתייכו ל"הציונים הכלליים". בבחירות לנציגות הארצית היהודית ב-1928 התמודדו 13 רשימות בעיירה, המפלגה היהודית זכתה ב- %20 מן הקולות.
ב-1929 פתחה תנועת הנוער "בית"ר" סניף בעיירה, הסניף נעשה לאחד החזקים בסלובקיה, וחבריו החלו לעלות לארץ ישראל ב-1932. תנועת "השומר הצעיר" התארגנה במקום ב-1931. ב- 1937 השתתפו 34 מיהודי דונאיסקה בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'. בסוף שנות השלושים עלו לארץ ישראל באמצעות תנועת בית"ר כ-40 צעירים מכל הזרמים הפוליטיים.
השבועון של היהודים האורתודוקסים "יודישר הרולד" (HEROLD DER JUDISCHER), שהיה כתוב בשפות עברית, גרמנית והונגרית, יצא לאור בדונאיסקה סטרדה. המזרחן, האטנוגראף והבלשן ארמין ואמברי (ARMIN VAMBERI 1913-1832) והסופר ג'ולה צ'רמיי (GYULA CSERMELY) היו בני המקום.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בדונאיסקה סטרדה 2,645 יהודים, %41 בכלל האוכלוסייה.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם וינה מנובמבר 1938, סופח חלק מסלובקיה, לרבות דונאייסקה סטרדה, להונגריה, אז בת ברית של גרמניה הנאצית. לעיירה הוחזר שמה ההונגרי דונאסרדאהלי. ב-5 בנובמבר, לפני שהצבא ההונגרי נכנס לעיירה, ביזמת המשטרה הסלובקית ואנשי "משמר הלינקה" (HLINKA ), גורשו לעיירה מאות יהודים ממקומות יישוב קטנים שנשארו בגבולות סלובקיה. הקהילה קלטה את הפליטים.
משנכנס הצבא ההונגרי לעיירה יצאה לקדם את פניו משלחת של לוחמים יהודים מימי מלחמת העולם הראשונה, היהודים נידחו בגסות. בני העיירה וכפריים מן הסביבה שראו את יחס ההונגרים ליהודים, פרצו לחנויות של יהודים ובזזו את רכושם. כעבור ימים אחדים גורשו מאות יהודים חסרי אזרחות הונגרית לאזור הגבול החדש עם סלובקיה, ושוכנו שם באוהלים.
בשנת 1940 הוחלו על השטחים המסופחים חוקי האפלייה של ממשלת הונגריה משנת 1938, החוקים שנישלו את יהודי הונגריה מזכויותיהם ומרכושם, והוחל בגיוס גברים יהודים לפלוגות עבודה במסגרת צבאית. יהודי המקום שולחו למחנה ריכוז ליד העיר קומארום (KOMAROM) ומשם הועברו למקומות העבודה. בעיירה עצמה הוקם מחנה מעבר ליהודים שהובאו ממקומות אחרים. היהודים שהוגדרו כחסרי אזרחות גורשו בשנת 1941 לעיר האוקראינית קמנץ פודולסקי (KAMENETS PODOLSKY), באתר ליד העיר רצחו הגרמנים אלפי יהודים שגורשו מהונגריה.
באביב 1942, במהלך גרוש יהודי סלובקיה למחנות על אדמת פולין, נמלטו יהודים רבים דרך העיירה להונגריה. מעטים נשארו במקום. האגודה לעזרה הדדית ה-OMZSA, שפעלה באותן השנים בהונגריה, טיפלה בפליטים.
ב-19 במארס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. כעבור כמה ימים פרצו אנשי ס"ס ועוזריהם ההונגרים, לבתי היהודים ובזזו אותם. ההנהגה היהודית פוזרה ומונתה "מועצת זקנים" (JUDENRAT) ובראשה יוסף וצלר. ב-29 במארס החרימו את רכוש היהודים ואת כספם. ב-5 באפריל חוייבו היהודים לענוד מגן דוד צהוב וב-7 בחודש חלו עליהם הגבלות תנועה. עד סוף אפריל 1944 נסגרו מוסדות החינוך היהודיים והוחרמו בתי עסק, חנויות ודירות.
לכמה צעירים ניתנה אפשרות לעבוד אצל איכרים עד תחילת מאי 1944, ואז רוכזו כל היהודים בגיטו שנקבע בשלושה רחובות בקרבת בית הכנסת, ולשם הובאו גם יהודים מישובי הסביבה. ב-10 במאי 1944 גוייסו לעבודות כפייה גברים יהודים שלא מלאו להם 48 שנים. ב-8 ביוני רוכזו כ-3,000 יהודי הגיטו בבית הכנסת, וב-15 ביוני 1944 שולחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ. כמה מאות שולחו למחנות אחרים. באותו היום שולחו ממחנה המעבר במקום כ-8,000 יהודים למחנה ההשמדה אושוויץ.
אחרי המלחמה שבו לעיירה ולסביבה למעלה מ- 600 יהודים ששרדו. הם נתקלו בעויינות התושבים והתקשו לקבל את רכושם חזרה.
בית הכנסת ובית הקהילה ניזוקו במהלך המלחמה. בעזרת הג'וינט שוקמה הקהילה, והחיים היהודיים המחודשים התרכזו סביב בית וצלר. בנין הישיבה שימש כבית תפילה וכבית הארחה, ונפתח מטבח עממי. בית הכנסת של "עדת ישראל" שוקם. ישיבה פעלה במשך שנתיים עד שרוב התלמידים היגרו לארצות הברית. בראש הקהילה עמד ר' יוסף וייס.
ב-כ"ז בסיוון 1946 ערכה הקהילה הלוויה סימלית לניספים בשואה, ונקברו ספרי תורה וספרי קודש שהוצאו משימוש. אותו היום נקבע כיום הזכרון, ובבית העלמין הוקמה מצבת זכרון.
שוב תפסו היהודים מקום מרכזי בכלכלת העיירה, אך תקופת השגשוג החדשה לא האריכה ימים. היהודים נחשבו בעיני הסלובקים להונגרים, היו הפגנות אנטישמיות והחלו לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים. האווירה העויינת הכשירה את הקרקע לעלייה. מקצת העולים התגייסו וקיבלו הכשרה צבאית במחנות הצבא הצ'כי. העלייה החלה ב-1947 ונהפכה לעזיבה המונית עד סוף שנת 1949. רוב אנשי הקהילה עלו לישראל, אחרים היגרו לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה, ובמקום נותרו רק כמה עשרות יהודים.
ב-1950 הרסו השלטונות את מה שנותר מבנין בית הכנסת הגדול.
בסוף שנות השמונים גרו במקום רק כמה משפחות יהודיות.
לדיסלאוס (לסלו) פרקש
(אישיות)לאחר סיום לימודיו התיכוניים, בהצטיינות רבה, הוא עבר בשנת 1922 לווינה ללמוד כימיה בבית הספר הטכני הגבוה (Technische Hochschule). אחיו אדלברט, שהתמחה באותם המקצועות, הצטרף אליו בווינה כעבור שנתיים. באביב 1925, עבר לדיסלאוס פרקש לברלין להמשך הלימודים בבית ספר הטכני הגבוה, וכעבור שנה וחצי, הוסמך כמהנדס כימי. לאחר מכן, המשיך בלימודים ובמחקר במכון לכימיה פיסיקלית על שם הקיסר וילהלם, בראשותו של פרופ' פריץ האבר (Fritz Haber), חתן פרס נובל לשנת 1918. בשנת 1928 קיבל תואר דוקטור עבור עבודתו, בהנחיית פרופ' ק.פ. בונהופר ( Bonhoeffer), על מנגנון הדיסוציאציה הפוטוכימית של יודיד המימן. בהמלצת מורו, ובזכות עבודת הדוקטורט הייחודית שלו, בחר בו פרופ' האבר כעוזרו האישי.
לאחר עליית היטלר לשלטון בראשית 1933, נאלץ האבר לפטר את פרקש, כמו את יתר העובדים היהודים הרבים במכון. פרקש עבר לבריטניה ובסיוע הקרן המרכזית למען יהדות גרמניה, המשיך בעבודתו המדעית באוניברסיטת קיימברידג'. שם, במחלקה למדע קולואידי שבראשה עמד פרופ' אריק רידיל (Eric Rideal), המשיך במחקר יחד עם אחיו אדלברט (שבינתיים גם השלים את עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית בונהופר). האחים פרקש עסקו בעיקר בחקר מימן קל וכבד – נושא שזכה בפרסום נרחב.
כתוצאה מהמלצתו החמה של פרופ' פריץ האבר, הזמין פרופ' חיים ויצמן, בשם האוניברסיטה העברית, את פרקש בסתיו 1934, להקים את המחלקה לכימיה-פיזיקאלית בירושלים, ולעמוד בראשה. פרקש הגיע לירושלים באביב 1935, וחלקית היה גם קשור למחקר במכון זיו ברחובות ( לימים - מכון ויצמן). בקיץ 1939 נסע פרקש למספר חודשים לאירופה ולארה"ב, לגיוס כספים עבור האוניברסיטה, ולמפגש עם חבריו המדענים. הוא אף תמך בפיתוח המחקר לביקוע האטום – נושא שקיבל דגש מיוחד בארה"ב בזמן המלחמה באמצעות "פרויקט מאנהטן" לפיתוח פצצת האטום. פרקש היה בקשר עם פיזיקאיים, איתם עבד ולמד עוד באירופה , אשר לקחו חלק בפרויקט זה.
פרקש ראה חשיבות רבה בשילוב מחקר בסיסי עם מחקר יישומי ותעשייתי כדי להקים ולהרחיב את התעשייה בארץ ישראל. הוא פעל לפיתוח אמצעים כימיקליים ושיטות עבודה לשיפור תעשיית גידול וייצוא פרי ההדר, התעשייה החקלאית והכימית וכן לפיתוח ים המלח. לדוגמא, פותחה שיטה למניעת ריקבון בפרי-ההדר ובתבואה באסמים. כיועץ מדעי ראשי לחברת האשלג עסק פרקש בשיטות לאידוי המלח בבריכות, וכן הוצאת הברום והכימיקלים האחרים ממי ים-המלח. פרקש חישב את דיאגראמת הפאזות להפקת האשלג, ויזם והגה את רעיון הסכרים בדרום ים-המלח.
בשנות מלחמת העולם השנייה, בשל מחסור ביבוא כימיקלים ומכשירים חיוניים, נרתמה מחלקתו של פרקש באוניברסיטה העברית למאמץ המלחמתי וסייעה לבעלות הברית. פרקש מונה כמזכיר המדעי של הוועדה המדעית המייעצת למועצת האספקה למזרח הקרוב, והואריכז את עבודתה המעשית. בשנים 1944-1940 הוא גם כיהן כיו"ר הוועד המרכזי לפיתוח התעשייה הכימית בארץ ישראל. במחלקתו פותחו תהליכים להפקת חומצת חומץ מאלכוהול לתעשיית שימורי המזון, מתיל כלוריד לקירור, אתילן די-ברומיד לשימור תבואה, חומרי בידוד וחיטוי, צבעי הסוואה ועוד.
ההתחלות של מחקר יישומי, מאז שלהי שנות השלושים ודרך שנות המלחמה, היוו בסיס לתעשיות הכימיקליות הישראליות העתידיות כמו "אגן", "מכתשים", "תרכובות ברום", "פריקלאס" ו"מפעלי ים המלח". תלמידיו של פרקש הם אלו שהמשיכו את הכיוון שהוא הטווה עבורם במחקרים יישומיים, ופיתחו תחומי מחקר ותעשייה מגוונים.
בשלהי מלחמת 1948, מונה פרקש ליועץ מדעי בכיר למחלקת המחקר של חיל האוויר ומאוחר יותר נתבקש על ידי דוד בן-גוריון לפעול להקמת המועצה המדעית לארץ ישראל. בסוף דצמבר 1948, יצא פרקש בשליחות עלומה מטעם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, והאוניברסיטה העברית לארצות הברית. בדרכו, סמוך לרומא, המטוס בו טס התרסק, והוא נהרג יחד עם הצוות ויתר הנוסעים. במקום הוקמה אנדרטה לזכר 12 הנספים.
פרקש פרסם בחייו הקצרים 91 מאמרים מדעיים, בעצמו וביחד עם מדענים נוספים.
בשנת 1940 נשא פרקש לאישה את חנה אהרוני (אהרונוביץ), מיקרוביולוגית שלמדה ועבדה באוניברסיטה העברית. לזוג נולדו שתי בנות – ליאורה בשנת 1944, ורותי בשנת 1948.
בשנת 1990 הוקם במכון לכימיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, "מרכז פרקש לתהליכים מושרי-אור" באמצעות קרן מינרבה, שבמימון ממשלת גרמניה. המרכז פעל עד 2013. במחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית הוצבה תצוגה על מפעל חייו. ארכיונו האישי והמדעי של פרקש שמור במחלקת הארכיונים, בספריה הלאומית בירושלים, שם אף הוצגה תערוכה בשנת 1998 וראה אור קטלוג " פרופ' ל. פרקש 1904 – 1948 : סיפורה של חלוציות מדעית". בנותיו, רותי גבע וליאורה קרויאנקר הפיקו סרט "המסע שלא תם" (2013) (A Journey – Unfinished), אודות חייו ופועלו, אשר הוקרן במסגרות שונות, ןאף זכה ב"ציון לשבח" בפסטיבל סרטי "העין היהודית" באשקלון ב 2013.
לינק לסרט: http://vimeo.com/58931388
הסיסמא: farkas48
אליעזר ליפמן שטיין
(אישיות)Eliezer Lipman Stein (c.1778-1851), Talmudist and preacher. Stein corresponded on halakhah with Moses Sofer, with Meir Eisenstadt and with his teacher Judah Aszo, author of the response "Mahari Aszo". Stein served as av bet din of the community of Gyongyos, Hungary (then part of the Austrian Empire). During his period of office there, a quarrel arose between him and the community because he disqualified a shohet. The community referred the dispute to a non-Jewish judge who ruled that the shohet was capable of carrying out his duties. As a result of this ruling the community deducted from the rabbi's salary the payment that they were accustomed to receive from the slaughter of animals, because this had decreased as a result of the ban. He resolved to resign his office and was accepted as rabbi in the community of Mor, Hungary, but in the end the community yielded and became reconciled with him, and he remained in Gyongyos until 1837, when he went as rabbi and av bet din to Nagyszollos (now Vynohradiv, Ukraine, aka Vinogradov).
Shortly thereafter, at the age of 60, he decided to emigrate to the Land of Israel. With this in mind he went to Pressburg (Pozsony, now Bratislava in Slovakia) and obtained from Moses Sofer a letter of recommendation to the philanthropists of Hungary. In the letter Sofer describes Stein's greatness as a Talmudist and asks the Jewish philanthropists to appoint him to offices that would enable him to support himself in Erez Israel and also that they pay the expense of the journey there.
During Stein's visits from town to town to make the necessary arrangements he went to Dunaszerdahely (now Dunajska Streda, Slovakia) and was appointed to the then vacant office of rabbi and av bet din. He abandoned his previous plan and remained there until his death.
Stein was the author of several works on contemporary problems, including "Hishanot ha-Bimah" (1843) against siting the bimah in the synagogues in front of the ark. He also wrote "Evel Moshe" (1840), an eulogy on Moses Sofer, and "Ir Shushan" (1849), homilies and responsa.
יהודים חרדים מתפללים על קברו של הרב יהודה בן ישראל אסוד (1866-1794) בבית הקברות של דונאייסקה סטרדה, צ'כוסלובקיה, 1984
(תמונות)(1794-1866), מגדולי הרבנים בהונגריה, בבית הקברות
של דונאייסקה סטרדה, צ'כוסלובקיה, אוקטובר 1984
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
הרחוב הראשי בדונג'סקה סטרדה, צ'כוסלובקיה, 1988
(תמונות)צ'כוסלובקיה, 1988
במקום שבו עומדים כיום עץ הערבה עמד פעם בית הכנסת.
במורד אותו רחוב גרה משפחת שכטר, משמאל היה לפנים
המחסן של משפחת דוד פולק
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
יהודה בן ישראל אסוד
(אישיות)Judah Ben Israel Aszod (1794-1866), rabbi, born in Aszod (Pest region), Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at the yeshivah of Rabbi Mordechai Banet in Nikolsburg, Moravia (now Mikulov, in the Czech Republic). He received his rabbinical diploma at the age of 22. At first Aszod served as rabbi in Reth, later in Szenice (now Senica , Slovakia). From 1826 to 1830 he served as dayan in Dunaszerdahely (now Dunajska Streda, Slovakia), and later in other communities, and from 1853 he was Chief Rabbi of Dunaszerdahely, and headed a yeshivah there, which attracted many pupils. He was a member of the Orthodox rabbinical delegation to the Emperor Franz Joseph in Vienna in 1864, which appealed to him to cancel the proposed plan for a government-sponsored rabbinical seminary. Aszod was much respected by his co-religionists, as well as by the Christian population.
Aszod's collection of responsa, Teshuvot Maharia (Moreno ha'Rav Judah Aszod), also called Jehudah Ya'aleh (1873), arranged according to the four divisions of the Shulhan Arukh, is regarded as one of the best works of its kind. He also published several collections of insights into the Torah and Talmudic themes named Hiddushei Maharia.
Elisha Wolowski Schor
(אישיות)Elisha Wolowski Schor (1690-1757), Frankist. The Wolowski family joined the Frankists in 1755-56 and converted to Catholicism. Elisha is the first known member of this family and for many years held the position of maggid in Rohatyn. He was among the leading followers of Shabbetai Tsevi in south-eastern Poland. Regarding Jacob Frank as the successor of Shabbetai Tsevi he and his sons became adherents of the Frankist sect. He initiated the disputation between the Frankists and the Rabbinates in Kamenets Podolski, participating as an advocate of Frankism. When Bishop Dembowski, the patron of the Frankists, died, Elisha had to flee across the border to Turkey along with his followers. He died there during an outbreak against members of the sect.