חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

ארליך, הנריק

Erlich, Henrik (1882-1941), journalist, Jewish socialist leader in Poland, born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire) to a wealthy Orthodox Jewish family. His father was a Hassid who acquired some secular education and later joined Hovevei Zion movement. Erlich received a full secular legal education. He studied law in Warsaw, where he encountered Socialist movement for the first time and joined the Bund. He was arrested on several occasions for revolutionary activity and was finally expelled from the university. He therefore continued his studies in St Petersburg, Russia. From 1913 he belonged to the Central Committee of Bund. During the Russian Revolution of 1917 he was a member of Petrograd Soviet executive committee and member of Soviet's delegation to England, France and Italy. After the revolution in Russia, he moved back to Warsaw. In Warsaw he met Wiktor Alter, one of the most influential leaders of Bund. As a member of Bund, he became a member of the Warsaw municipality after Poland had regained its independence in 1921. Erlich took an active part in socialist propaganda activities and edited a number of periodicals including "Glos Bundu" (“Voice of Bund”) (1901-1905) and “Volks Zeitung” (“People’s Newspaper”). In 1925 he was elected to the Warsaw kehilla council as one of 5 Bundists out of 50 members. Bund joined the Comintern in 1930 and Erlich found himself on its executive body.

After the outbreak of World War 2, Erlich made his way to the part of Poland that had come under Soviet control. He was almost immediately arrested by Russian authorities and sentenced to death. However, the sentence was commuted to 10 years imprisonment. Erlich was eventually released as a result of of the Sikorski–Mayski Agreement between the Soviet Union and Poland in 1941. At about the same time Erlich was supposed to join Gen. Sikorski (the Prime Minister of the Polish Government in Exile) in traveling to London where it was intended that Sikorski should join the Polish government. However, in December, Erlich, together with Victor Alter were once again arrested by the NKVD in Kuybyshev. No reason was given for their arrest. According to various sources at the time, he was charged with spying for “enemies of the Soviet Union”. The Soviet authorities later announced that he had been executed, but it was widely believed that Henryk Erlich committed suicide in the Soviet prison in Kuybyshev.

In 1991, Victor Erlich, Henryk Erlich's grandson was informed that according to a decree passed under Russian president Boris Yeltsin, Erlich had been "rehabilitated" and the repressions against them had been declared unlawful. While the exact place where he was buried is unknown, a cenotaph was erected at the Jewish cemetery on Okopowa Street in Warsaw in 1988. The inscription reads "Leaders of the Bund, Henryk Erlich, b. 1882, and Wiktor Alter, b. 1890. Executed in the Soviet Union".
תאריך לידה:
1882
תאריך פטירה:
1941
מקום לידה:
לובלין
מקום פטירה:
רוסיה
סוג אישיות:
עיתונא/ית
,
פוליטיקאים
מספר פריט:
210898
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

לובלין

Lublin

עיר מחוז במזרח פולין, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לוורשה.

עיקרים

בשנת 2016 חיים יהודים מועטים בלובלין , לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה הושמדו הרוב מ - 38 אלף היהודים שחיו בה .
בביקור ניתן לראות בעיר את ישיבת חכמי לובלין המחודשת , את בית הקברות הישן והחדש , בית הכנסת נושים , בית החולים היהודי ושער העיר ( השער היהודי בעבר ) . כן ניתן לבקר במחנה ההשמדה מאידנק הסמוך .

היסטוריה

לובלין היא אחת הערים העתיקות בפולין, מתועדת כבר במאה ה-10 וקיבלה מעמד של עיר ב-1317. בימי הביניים הייתה עיר מסחר מרכזית בין הוויסלה לדנייפר. במאות ה-15 וה-16 הייתה גם מרכז תרבותי, התקיימו בה ישיבות ה"סיים" (בית הנבחרים הפולני) ולירידיה באו סוחרים מארצות רחוקות. ב-1569 נחתם בלובלין ההסכם לאיחוד פולין וליטא המכונה "האוניה הלובלינית".

לאחר החלוקה השלישית של פולין עברה לובלין לשליטת אוסטריה, ב-1809 נכבשה בידי הצבא הפולני של "דוכסות וארשה", אך קונגרס וינה (1814) כלל אותה בשטח שנמסר לרוסיה הצארית. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה שוב בשטח פולין העצמאית.

לובלין הייתה אסורה ליהודים עד 1336, כאשר התיר להם המלך קאז'ימייז' ה-3 להתיישב על החולות בקירבת העיר.בשנים 96 - 1335 צמחה בעיר קהילה יהודית של כמה עשרות אנשים . מוכס עשיר בשם יוסף (יוסקו) שיינוביץ בנה לו בית בלובלין בשנת 1500 וכעבור עשרות שנים התיר זיגמונט ה-1 לייסד יישוב יהודי ליד מצודת העיר. בשנת 1568 גרו בלובלין כבר 500 יהודים .

ב-1602 ישבו בלובלין 2,000 יהודים ומספרם לא השתנה עד אמצע המאה ה-18. ב-1787 מנתה הקהילה כ-4,320 נפש. שררה מתיחות בלתי-פוסקת בינה לבין האוכלוסייה הכללית, נוכח מאבקם של היהודים על הזכות לגור בין החומות; בלית ברירה ישבו בשכירות מופרזת בבתים של כמרים או של בעלי-אחוזות, שהיו מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. הם בלטו בירידים המפורסמים של לובלין ובמסחר המקומי והיו ביניהם בעלי-מלאכה, כגון חייטים, פרוונים, אופים, מייצרי מברשות ובירה, שעמדו בתחרות עם מתחריהם הנוצרים. גילדה משותפת לחייטים הוקמה רק ב-1805. ב-1780 ציווה סטאניסלאב פוניאטובסקי לגרש את היהודים מלובלין; הגירוש נידחה ל-1795, ועד 1862 היה איסור רשמי על ישיבת יהודים בעיר. האנטישמיות גברה בימים שנערכו בבית-הדין הפולני הגבוה משפטים של עלילת-דם. יהודים שנידונו למיתה היו מוציאים להורג בשבת מול בית-הכנסת של המהרש"ל, במעמד נכבדי העדה. לא אחת התלוותה לכך התנפלות על הרובע היהודי. בימי גזרות ת"ח ות"ט (1648) נפגעו יהודי לובלין, ככל יהודי פולין וליטא. ובמחצית השנייה של המאה ה-18, עם התפוררות ממלכת פולין שוב באו להם ימים קשים.

חרף כל התלאות כבשה לה קהילת לובלין מקום מרכזי בין קהילות פולין בזכות הישיבה הגדולה והירידים המקומיים. הישיבה הגדולה, מרכז לחסידות ברחבי פולין, נחשבה לישיבה התלמודית מהחשובות באזור; הבניין בן חמש קומות נבנה בסגנון ניאו-קלאסי כנראה במאה ה-18, במרכזו היה בית-כנסת. בין רבני לובלין היו יעקב בן יוסף פולאק, שלום שכנא בר-יוסף, שלמה בן יחיאל לוריא (המהרש"ל), מרדכי בן אברהם יפה, ומאיר בן גדליא לוריא ("המהר"ם מלובלין").

בית-הכנסת המבוצר של המהרש"ל, המפורסם מכל בתי-הכנסת בעיר, הוקם ב-1567; נהרס בדליקה ב-1655 ושוקם מחדש. היו בעיר גם רופאים יהודים ידועים, וחיים ויטאליס, שהוסמך בפאדובה (ב-1658) היה רופאו של מלך פולין. במאה ה-19 הייתה לובלין מרכז מסחרי חשוב; משנפתחו לפניה שווקים נרחבים ברוסיה הרחיבו היהודים את המסחר הסיטונאי ופיתחו מפעלי תעשייה.

אחד מבתי-החרושת הגדולים לסיגריות נוסד בידי יהודי ב-1860. %95 מתעשיית העורות הייתה בידי יהודים. קמו איגודים מקצועיים, נוצר ה"בונד". מכ-3,000 בשנת 1806 גדלה הקהילה ל- 10,415 ב-1862, שנת ביטול האיסור הרשמי על ישיבת יהודים בעיר.

ב-1897 היו בקהילה 23,586 נפש. החסידות תפסה מקום חשוב בחיי הקהילה, בזכות הצדיקים ר' יעקב יצחק, "החוזה מלובלין", ושושלת הרבנים אייגר, מאמצע המאה ה-19. גם מתנגדים מובהקים ישבו על כס הרבנות בלובלין, דוגמת ר' עזריאל הורוביץ ור' יהושע העשל אשכנזי, שניהל את המאבק נגד החסידות ביד רמה בלי להתחשב בדעת אנשי המקום. בסוף המאה ה-18 התרופפה השפעתה של לובלין עם ביטול ועד ארבע הארצות והשתלטות החסידות. במחצית השנייה של המאה נוסדו בתי הספר הראשונים ליהודים, כשרוסית ופולנית היו שפות הוראה, וב-1897 נפתח בית-הספר העברי הראשון. עד לשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בלובלין קרוב ל-400 שנה בתי-דפוס עבריים שהוציאו לאור ספרי-קודש לרוב, ביניהם התלמוד והזוהר.

בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד שיעור היהודים באוכלוסייה ל-35% בערך (לעומת 51% בסוף המאה ה-19), אך לא חלו שינויים משמעותיים במבנה הכלכלי והחברתי של הקהילה. בשנות השלושים מנתה הקהילה פחות מ-40,000 נפש. רבים עבדו בעיבוד עורות; ב-1939 היה בבעלות יהודי בית-החרושת הגדול ביותר בעיר בענף העורות, ומחצית הפועלים בו היו יהודים. באיגוד המקצועי היהודי בענף זה היו יותר מ-500 חברים.

כשאר יהודי פולין גם יהודי לובלין סבלו מן המדיניות האנטישמית, בעקבות המשברים הכלכליים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. בשנות השלושים היו גם התקפות אלימות מצד תלמידי האוניברסיטה הקאתולית בלובלין, בהשפעת הרקטור והעיתון הפולני הראשי בעיר. עם זאת התנהלו בלובלין חיי תרבות וחברה ערים. האיגודים המקצועיים התמקדו סביב ה"בונד" ו"פועלי-ציון שמאל", ובמעמד הבינוני פעלו "אגודת-ישראל" ומפלגת הפולקיסטים, שתיהן אנטי-ציוניות. המפלגות הציוניות ניהלו פעילות ערה גם בתחום החינוך והתרבות. בתחום החינוך הדתי פעלו ה"חדר" המסורתי, "בית-יעקב" לבנות ובית- ספר "יבנה". מבית-הספר "תרבות" יצאו הבוגרים הראשונים ב-1933. הפעילות התרבותית כללה להקות תיאטרון, ספריות, תזמורות וארגון ספורט, וכמו כן יצא לאור עיתון יומי, בשם "לובלינער טאגבלאט".

את "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת הקים ר' מאיר שפירא, שכיהן במקום בשנים 1933-1925. אחרי פטירתו לא נתמנה רב בלובלין ואת מקומו תפס בית-דין של שלושה.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ישבו בלובלין כ-38,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את העיר ב-18 בספטמבר 1939, ופתחו בפינוי יהודים מדירותיהם, בתקיפתם ברחובות, ובחטיפת יהודים לעבודות כפייה. זמן-מה תכננו הגרמנים להפוך את מחוז לובלין לשמורה יהודית ולרכז בתוכה מגורשים משטחי הכיבוש בפולין ומן הרייך עצמו. בסוף 1939 הובאו למקום כ-5,000 פליטים ובפברואר 1940 נוספו עליהם עוד 1,300 יהודים משטטין (קבוצה זאת לא נשארה בלובלין). באפריל 1940 נגנזה תכנית השמורה ולובלין נעשתה כעבור זמן לאחד ממרכזי ההשמדה של המוני יהודים.

בנובמבר 1939 נתמנה לראש המשטרה והס"ס במחוז לובלין אודילו גלובוצ'ניק, (Odilo Globocnik), מי שפיקד לימים על "מבצע ריינהארדט" (השמדת יהודי פולין בשטחי הגנרלגוברנמנט).

ב-25 בינואר 1940 נתמנה "יודנראט". בראשית פעולתו לא הסתפק ה"יודנראט" בביצוע פקודות הגרמנים (למשל, בגיוס לעבודות-כפייה) אלא יזם פעולות להקלת מצב היהודים בעיר. הוקמו בתי-תמחוי לעניים ולפליטים, הונהגו סדרי תברואה, והוקמו בתי-חולים של יותר מ-500 מיטות ושטח-הסגר למחלות מדבקות ובו 300 מיטות. נוסדו מעונות לילדים עזובים, ורק את מערכת החינוך לא הצליח ה"יודנראט" לשקם והלימודים התנהלו במחתרת.

במארס 1941 גורשו כ-10,000 יהודים לכפרים ולעיירות בסביבה, ובסוף החודש נתחם גטו ל-34,000 היהודים שבעיר. יהודי לובלין היו בין ראשוני הקרבנות של מסע ההשמדה. האקציות התחילו ב-16 במארס 1942, בשיעור של 1,500 יהודים ליום. 30,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ, 4,000 נלקחו למידאן טאטארסקי, והוחזקו שם כמה חודשים בתנאים בלתי אנושיים. ב-2 בספטמבר נרצחו 2,000 מהם, ובסוף אוקטובר עוד 1,800. ה-200 הנותרים שולחו למחנה ההשמדה במאידאנק , שנמצא צמוד לעיר .

מספר יהודים בעלי מקצועות נדרשים עדיין הועסקו בידי הגרמנים בלובלין, אך במאי 1943 נסגרו בתי-המלאכה והיהודים נשלחו למאידאנק. עוד 300 יהודים הוחזקו במבצר ליד העיר והועסקו בבתי-המלאכה המעטים שנשארו שם עד יולי 1944. הם הומתו ימים אחדים לפני נסיגת הגרמנים מלובלין.

סמוך לעיר היה מחנה לשבויי-מלחמה יהודים, מאלה ששרתו בצבא הפולני. ה"יודנראט" סייע לשבויים ונעשו גם ניסיונות לספק להם מסמכים מזויפים, שיאפשרו להם לצאת מהמחנה. היו שבויים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים והגיעו לעמדות פיקוד. בתחילת נובמבר 1943 שילחו הגרמנים למאידאנק את קבוצת השבויים האחרונה.


אחרי מלחמת העולם השניה

הצבא הסובייטי שחרר את לובלין ב-24 ביולי 1944. למחרת היום נכנסו לעיר צבא פולני סדיר ויחידות לוחמי מחתרת, וביניהן יחידה יהודית בפיקוד סרן יחיאל גרינשפאן. לובלין הייתה לבירה זמנית של פולין עד לשחרור ורשה בינואר 1945. בלובלין פעלו אז מוסדות יהודיים לתרבות ולסעד, וביניהם הוועד המרכזי ליהודי פולין. בעיר הוקמה אנדרטה לזכר קרבנות השואה. אלפי יהודים, רובם פליטים מרוסיה, התיישבו בלובלין, אך עזבו את העיר בשנים 1950-1946. ב-1968 עזבו כמעט כל היהודים את לובלין. בשנת 1990 נשארו 10 יהודים בעיר.


שנות ה - 2000

בשנת 2003 חודשה ונפתחה, אחרי שיפוץ יסודי, "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת אשר נוסדה בשנת 1930. נערכות בה תפילות בבית הכנסת אשר פועל במתחם. כמו כן קיים במקום מלון בשם "אילן" המשמש בעיקר קבוצות של תיירים יהודים שמגיעות מרחבי העולם. עוד פועלחים במקום חדרי לימוד, מסעדה כשרה, מקווה, בית קפה, מרפאה ומועדון לקשישים. בלובלין קיימים עוד כמה בתי כנסת בודדים, מתוך כ-100 שהיו לפני השואה.

משנת 1994 פועל בעיר אתר זיכרון לתרבות יהודית בשם תאטרון "בראמה גרודסקה" שהוקם ע"י יהודים מהעיר. במקום מתקיימים תערוכות ומופעים, ספרית מולטימדיה, סדנאות וסמינרים וכן מפגשים בין בני נוער יהודי ופולני.

בלובלין קיים אחד מבתי הקברות העתיקים בפולין, כאשר הקבר העתיק ביותר, קברו של ר' יעקב הלוי קיפלמן, הינו משנת 1541. בארכיון השתמר אישור קבורה שניתן בשנת 1555 לקהילה היהודית לקבור את מתיה במקום. בית הקברות נסגר פורמלית בשנת 1830 ונפתח חדש, אך המשיכו גם בו לקבור יהודים  בשתי מלחמות העולם בית הקברות ניזוק קשות. בתחילת המאה ה-21 היו בו 60 מצבות. במקום קבורים כמה יהודים מפורסמים,  ביניהם אברהם בן חיים אשר שימש יו"ר ועד ארבע הארצות - נפטר בשנת 1762 - ופרשן התלמוד המפורסם יהודה לייב בן מאיר אשכנזי שנפטר בשנת 1597. בבית הקברות החדש שנפתח בשנת 1829 השתמרו כ-50 קברים.

בשנת 2007 נרשמו בלובלין 20 יהודים ובשנת 2016 היו בעיר 40 יהודים. הקהילה היהודית מהווה סניף של הקהילה היהודית בוורשה. בשנות ה-2010 ראש הקהילה בעיר היה רומאן ליטמן. 

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
ארליך, הנריק
Erlich, Henrik (1882-1941), journalist, Jewish socialist leader in Poland, born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire) to a wealthy Orthodox Jewish family. His father was a Hassid who acquired some secular education and later joined Hovevei Zion movement. Erlich received a full secular legal education. He studied law in Warsaw, where he encountered Socialist movement for the first time and joined the Bund. He was arrested on several occasions for revolutionary activity and was finally expelled from the university. He therefore continued his studies in St Petersburg, Russia. From 1913 he belonged to the Central Committee of Bund. During the Russian Revolution of 1917 he was a member of Petrograd Soviet executive committee and member of Soviet's delegation to England, France and Italy. After the revolution in Russia, he moved back to Warsaw. In Warsaw he met Wiktor Alter, one of the most influential leaders of Bund. As a member of Bund, he became a member of the Warsaw municipality after Poland had regained its independence in 1921. Erlich took an active part in socialist propaganda activities and edited a number of periodicals including "Glos Bundu" (“Voice of Bund”) (1901-1905) and “Volks Zeitung” (“People’s Newspaper”). In 1925 he was elected to the Warsaw kehilla council as one of 5 Bundists out of 50 members. Bund joined the Comintern in 1930 and Erlich found himself on its executive body.

After the outbreak of World War 2, Erlich made his way to the part of Poland that had come under Soviet control. He was almost immediately arrested by Russian authorities and sentenced to death. However, the sentence was commuted to 10 years imprisonment. Erlich was eventually released as a result of of the Sikorski–Mayski Agreement between the Soviet Union and Poland in 1941. At about the same time Erlich was supposed to join Gen. Sikorski (the Prime Minister of the Polish Government in Exile) in traveling to London where it was intended that Sikorski should join the Polish government. However, in December, Erlich, together with Victor Alter were once again arrested by the NKVD in Kuybyshev. No reason was given for their arrest. According to various sources at the time, he was charged with spying for “enemies of the Soviet Union”. The Soviet authorities later announced that he had been executed, but it was widely believed that Henryk Erlich committed suicide in the Soviet prison in Kuybyshev.

In 1991, Victor Erlich, Henryk Erlich's grandson was informed that according to a decree passed under Russian president Boris Yeltsin, Erlich had been "rehabilitated" and the repressions against them had been declared unlawful. While the exact place where he was buried is unknown, a cenotaph was erected at the Jewish cemetery on Okopowa Street in Warsaw in 1988. The inscription reads "Leaders of the Bund, Henryk Erlich, b. 1882, and Wiktor Alter, b. 1890. Executed in the Soviet Union".
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

רוסיה
ורשה
לובלין
סט. פטרבורג
ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

לובלין

Lublin

עיר מחוז במזרח פולין, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לוורשה.

עיקרים

בשנת 2016 חיים יהודים מועטים בלובלין , לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה הושמדו הרוב מ - 38 אלף היהודים שחיו בה .
בביקור ניתן לראות בעיר את ישיבת חכמי לובלין המחודשת , את בית הקברות הישן והחדש , בית הכנסת נושים , בית החולים היהודי ושער העיר ( השער היהודי בעבר ) . כן ניתן לבקר במחנה ההשמדה מאידנק הסמוך .

היסטוריה

לובלין היא אחת הערים העתיקות בפולין, מתועדת כבר במאה ה-10 וקיבלה מעמד של עיר ב-1317. בימי הביניים הייתה עיר מסחר מרכזית בין הוויסלה לדנייפר. במאות ה-15 וה-16 הייתה גם מרכז תרבותי, התקיימו בה ישיבות ה"סיים" (בית הנבחרים הפולני) ולירידיה באו סוחרים מארצות רחוקות. ב-1569 נחתם בלובלין ההסכם לאיחוד פולין וליטא המכונה "האוניה הלובלינית".

לאחר החלוקה השלישית של פולין עברה לובלין לשליטת אוסטריה, ב-1809 נכבשה בידי הצבא הפולני של "דוכסות וארשה", אך קונגרס וינה (1814) כלל אותה בשטח שנמסר לרוסיה הצארית. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה שוב בשטח פולין העצמאית.

לובלין הייתה אסורה ליהודים עד 1336, כאשר התיר להם המלך קאז'ימייז' ה-3 להתיישב על החולות בקירבת העיר.בשנים 96 - 1335 צמחה בעיר קהילה יהודית של כמה עשרות אנשים . מוכס עשיר בשם יוסף (יוסקו) שיינוביץ בנה לו בית בלובלין בשנת 1500 וכעבור עשרות שנים התיר זיגמונט ה-1 לייסד יישוב יהודי ליד מצודת העיר. בשנת 1568 גרו בלובלין כבר 500 יהודים .

ב-1602 ישבו בלובלין 2,000 יהודים ומספרם לא השתנה עד אמצע המאה ה-18. ב-1787 מנתה הקהילה כ-4,320 נפש. שררה מתיחות בלתי-פוסקת בינה לבין האוכלוסייה הכללית, נוכח מאבקם של היהודים על הזכות לגור בין החומות; בלית ברירה ישבו בשכירות מופרזת בבתים של כמרים או של בעלי-אחוזות, שהיו מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. הם בלטו בירידים המפורסמים של לובלין ובמסחר המקומי והיו ביניהם בעלי-מלאכה, כגון חייטים, פרוונים, אופים, מייצרי מברשות ובירה, שעמדו בתחרות עם מתחריהם הנוצרים. גילדה משותפת לחייטים הוקמה רק ב-1805. ב-1780 ציווה סטאניסלאב פוניאטובסקי לגרש את היהודים מלובלין; הגירוש נידחה ל-1795, ועד 1862 היה איסור רשמי על ישיבת יהודים בעיר. האנטישמיות גברה בימים שנערכו בבית-הדין הפולני הגבוה משפטים של עלילת-דם. יהודים שנידונו למיתה היו מוציאים להורג בשבת מול בית-הכנסת של המהרש"ל, במעמד נכבדי העדה. לא אחת התלוותה לכך התנפלות על הרובע היהודי. בימי גזרות ת"ח ות"ט (1648) נפגעו יהודי לובלין, ככל יהודי פולין וליטא. ובמחצית השנייה של המאה ה-18, עם התפוררות ממלכת פולין שוב באו להם ימים קשים.

חרף כל התלאות כבשה לה קהילת לובלין מקום מרכזי בין קהילות פולין בזכות הישיבה הגדולה והירידים המקומיים. הישיבה הגדולה, מרכז לחסידות ברחבי פולין, נחשבה לישיבה התלמודית מהחשובות באזור; הבניין בן חמש קומות נבנה בסגנון ניאו-קלאסי כנראה במאה ה-18, במרכזו היה בית-כנסת. בין רבני לובלין היו יעקב בן יוסף פולאק, שלום שכנא בר-יוסף, שלמה בן יחיאל לוריא (המהרש"ל), מרדכי בן אברהם יפה, ומאיר בן גדליא לוריא ("המהר"ם מלובלין").

בית-הכנסת המבוצר של המהרש"ל, המפורסם מכל בתי-הכנסת בעיר, הוקם ב-1567; נהרס בדליקה ב-1655 ושוקם מחדש. היו בעיר גם רופאים יהודים ידועים, וחיים ויטאליס, שהוסמך בפאדובה (ב-1658) היה רופאו של מלך פולין. במאה ה-19 הייתה לובלין מרכז מסחרי חשוב; משנפתחו לפניה שווקים נרחבים ברוסיה הרחיבו היהודים את המסחר הסיטונאי ופיתחו מפעלי תעשייה.

אחד מבתי-החרושת הגדולים לסיגריות נוסד בידי יהודי ב-1860. %95 מתעשיית העורות הייתה בידי יהודים. קמו איגודים מקצועיים, נוצר ה"בונד". מכ-3,000 בשנת 1806 גדלה הקהילה ל- 10,415 ב-1862, שנת ביטול האיסור הרשמי על ישיבת יהודים בעיר.

ב-1897 היו בקהילה 23,586 נפש. החסידות תפסה מקום חשוב בחיי הקהילה, בזכות הצדיקים ר' יעקב יצחק, "החוזה מלובלין", ושושלת הרבנים אייגר, מאמצע המאה ה-19. גם מתנגדים מובהקים ישבו על כס הרבנות בלובלין, דוגמת ר' עזריאל הורוביץ ור' יהושע העשל אשכנזי, שניהל את המאבק נגד החסידות ביד רמה בלי להתחשב בדעת אנשי המקום. בסוף המאה ה-18 התרופפה השפעתה של לובלין עם ביטול ועד ארבע הארצות והשתלטות החסידות. במחצית השנייה של המאה נוסדו בתי הספר הראשונים ליהודים, כשרוסית ופולנית היו שפות הוראה, וב-1897 נפתח בית-הספר העברי הראשון. עד לשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בלובלין קרוב ל-400 שנה בתי-דפוס עבריים שהוציאו לאור ספרי-קודש לרוב, ביניהם התלמוד והזוהר.

בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד שיעור היהודים באוכלוסייה ל-35% בערך (לעומת 51% בסוף המאה ה-19), אך לא חלו שינויים משמעותיים במבנה הכלכלי והחברתי של הקהילה. בשנות השלושים מנתה הקהילה פחות מ-40,000 נפש. רבים עבדו בעיבוד עורות; ב-1939 היה בבעלות יהודי בית-החרושת הגדול ביותר בעיר בענף העורות, ומחצית הפועלים בו היו יהודים. באיגוד המקצועי היהודי בענף זה היו יותר מ-500 חברים.

כשאר יהודי פולין גם יהודי לובלין סבלו מן המדיניות האנטישמית, בעקבות המשברים הכלכליים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. בשנות השלושים היו גם התקפות אלימות מצד תלמידי האוניברסיטה הקאתולית בלובלין, בהשפעת הרקטור והעיתון הפולני הראשי בעיר. עם זאת התנהלו בלובלין חיי תרבות וחברה ערים. האיגודים המקצועיים התמקדו סביב ה"בונד" ו"פועלי-ציון שמאל", ובמעמד הבינוני פעלו "אגודת-ישראל" ומפלגת הפולקיסטים, שתיהן אנטי-ציוניות. המפלגות הציוניות ניהלו פעילות ערה גם בתחום החינוך והתרבות. בתחום החינוך הדתי פעלו ה"חדר" המסורתי, "בית-יעקב" לבנות ובית- ספר "יבנה". מבית-הספר "תרבות" יצאו הבוגרים הראשונים ב-1933. הפעילות התרבותית כללה להקות תיאטרון, ספריות, תזמורות וארגון ספורט, וכמו כן יצא לאור עיתון יומי, בשם "לובלינער טאגבלאט".

את "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת הקים ר' מאיר שפירא, שכיהן במקום בשנים 1933-1925. אחרי פטירתו לא נתמנה רב בלובלין ואת מקומו תפס בית-דין של שלושה.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ישבו בלובלין כ-38,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את העיר ב-18 בספטמבר 1939, ופתחו בפינוי יהודים מדירותיהם, בתקיפתם ברחובות, ובחטיפת יהודים לעבודות כפייה. זמן-מה תכננו הגרמנים להפוך את מחוז לובלין לשמורה יהודית ולרכז בתוכה מגורשים משטחי הכיבוש בפולין ומן הרייך עצמו. בסוף 1939 הובאו למקום כ-5,000 פליטים ובפברואר 1940 נוספו עליהם עוד 1,300 יהודים משטטין (קבוצה זאת לא נשארה בלובלין). באפריל 1940 נגנזה תכנית השמורה ולובלין נעשתה כעבור זמן לאחד ממרכזי ההשמדה של המוני יהודים.

בנובמבר 1939 נתמנה לראש המשטרה והס"ס במחוז לובלין אודילו גלובוצ'ניק, (Odilo Globocnik), מי שפיקד לימים על "מבצע ריינהארדט" (השמדת יהודי פולין בשטחי הגנרלגוברנמנט).

ב-25 בינואר 1940 נתמנה "יודנראט". בראשית פעולתו לא הסתפק ה"יודנראט" בביצוע פקודות הגרמנים (למשל, בגיוס לעבודות-כפייה) אלא יזם פעולות להקלת מצב היהודים בעיר. הוקמו בתי-תמחוי לעניים ולפליטים, הונהגו סדרי תברואה, והוקמו בתי-חולים של יותר מ-500 מיטות ושטח-הסגר למחלות מדבקות ובו 300 מיטות. נוסדו מעונות לילדים עזובים, ורק את מערכת החינוך לא הצליח ה"יודנראט" לשקם והלימודים התנהלו במחתרת.

במארס 1941 גורשו כ-10,000 יהודים לכפרים ולעיירות בסביבה, ובסוף החודש נתחם גטו ל-34,000 היהודים שבעיר. יהודי לובלין היו בין ראשוני הקרבנות של מסע ההשמדה. האקציות התחילו ב-16 במארס 1942, בשיעור של 1,500 יהודים ליום. 30,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ, 4,000 נלקחו למידאן טאטארסקי, והוחזקו שם כמה חודשים בתנאים בלתי אנושיים. ב-2 בספטמבר נרצחו 2,000 מהם, ובסוף אוקטובר עוד 1,800. ה-200 הנותרים שולחו למחנה ההשמדה במאידאנק , שנמצא צמוד לעיר .

מספר יהודים בעלי מקצועות נדרשים עדיין הועסקו בידי הגרמנים בלובלין, אך במאי 1943 נסגרו בתי-המלאכה והיהודים נשלחו למאידאנק. עוד 300 יהודים הוחזקו במבצר ליד העיר והועסקו בבתי-המלאכה המעטים שנשארו שם עד יולי 1944. הם הומתו ימים אחדים לפני נסיגת הגרמנים מלובלין.

סמוך לעיר היה מחנה לשבויי-מלחמה יהודים, מאלה ששרתו בצבא הפולני. ה"יודנראט" סייע לשבויים ונעשו גם ניסיונות לספק להם מסמכים מזויפים, שיאפשרו להם לצאת מהמחנה. היו שבויים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים והגיעו לעמדות פיקוד. בתחילת נובמבר 1943 שילחו הגרמנים למאידאנק את קבוצת השבויים האחרונה.


אחרי מלחמת העולם השניה

הצבא הסובייטי שחרר את לובלין ב-24 ביולי 1944. למחרת היום נכנסו לעיר צבא פולני סדיר ויחידות לוחמי מחתרת, וביניהן יחידה יהודית בפיקוד סרן יחיאל גרינשפאן. לובלין הייתה לבירה זמנית של פולין עד לשחרור ורשה בינואר 1945. בלובלין פעלו אז מוסדות יהודיים לתרבות ולסעד, וביניהם הוועד המרכזי ליהודי פולין. בעיר הוקמה אנדרטה לזכר קרבנות השואה. אלפי יהודים, רובם פליטים מרוסיה, התיישבו בלובלין, אך עזבו את העיר בשנים 1950-1946. ב-1968 עזבו כמעט כל היהודים את לובלין. בשנת 1990 נשארו 10 יהודים בעיר.


שנות ה - 2000

בשנת 2003 חודשה ונפתחה, אחרי שיפוץ יסודי, "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת אשר נוסדה בשנת 1930. נערכות בה תפילות בבית הכנסת אשר פועל במתחם. כמו כן קיים במקום מלון בשם "אילן" המשמש בעיקר קבוצות של תיירים יהודים שמגיעות מרחבי העולם. עוד פועלחים במקום חדרי לימוד, מסעדה כשרה, מקווה, בית קפה, מרפאה ומועדון לקשישים. בלובלין קיימים עוד כמה בתי כנסת בודדים, מתוך כ-100 שהיו לפני השואה.

משנת 1994 פועל בעיר אתר זיכרון לתרבות יהודית בשם תאטרון "בראמה גרודסקה" שהוקם ע"י יהודים מהעיר. במקום מתקיימים תערוכות ומופעים, ספרית מולטימדיה, סדנאות וסמינרים וכן מפגשים בין בני נוער יהודי ופולני.

בלובלין קיים אחד מבתי הקברות העתיקים בפולין, כאשר הקבר העתיק ביותר, קברו של ר' יעקב הלוי קיפלמן, הינו משנת 1541. בארכיון השתמר אישור קבורה שניתן בשנת 1555 לקהילה היהודית לקבור את מתיה במקום. בית הקברות נסגר פורמלית בשנת 1830 ונפתח חדש, אך המשיכו גם בו לקבור יהודים  בשתי מלחמות העולם בית הקברות ניזוק קשות. בתחילת המאה ה-21 היו בו 60 מצבות. במקום קבורים כמה יהודים מפורסמים,  ביניהם אברהם בן חיים אשר שימש יו"ר ועד ארבע הארצות - נפטר בשנת 1762 - ופרשן התלמוד המפורסם יהודה לייב בן מאיר אשכנזי שנפטר בשנת 1597. בבית הקברות החדש שנפתח בשנת 1829 השתמרו כ-50 קברים.

בשנת 2007 נרשמו בלובלין 20 יהודים ובשנת 2016 היו בעיר 40 יהודים. הקהילה היהודית מהווה סניף של הקהילה היהודית בוורשה. בשנות ה-2010 ראש הקהילה בעיר היה רומאן ליטמן. 

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.