מקור השם בלכייב

ראו: אפגניסטאן

אוזבקיסטן UZBEKISTAN

רפובליקה במרכז אסיה. בירתה טשקנט.

יהודי אוזבקיסטן כוללים שתי קהילות, הקהילה העתיקה של יהודי בוכרה ששפתם ניב טאג'יקי יהודי, והקהילה שמוצאה ממזרח אירופה.

לפי מסורתם היגרו יהודי בוכרה מפרס במאה החמישית, והם רואים את עצמם כצאצאי הגולים משומרון. מחקרים אנתרופולוגיים מראשית המאה העשרים אמנם מראים שמוצאם של יהודי בוכרה במזרח התיכון.

ידיעות מפורשות על יצירה רוחנית של יהודי אוזבקיסטן קיימות רק מן המאה ה- 14.

בהיותם על צומת דרכי המסחר היגרו יהודים מאוזבקיסטן לכוזריה ולסין, והתנועה העיקרית בין העולם המוסלמי לבין אטיל בירת כוזריה עברה דרך צפון אוזבקיסטן. ואכן חוקרים של מסמכים (שבגניזה הקהירית) המתייחסים ליהודים שבאו לממלכת כוזריה מערי המוסלמים או מכוראסאן (מזרח אירן) סבורים שהכוונה ליהודי אוזבקיסטן.

מסורת אחרת מדברת על גל הגירה נוסף מאירן בעקבות כיבושי המונגולים במאה ה- 13. ואכן שמות המשפחה של יהודי אוזבקיסטאן מצביעים על יהודים מקהילות דוברות אירנית שנטמעו בקהילה האוזבקיסטאנית הקדומה.

בתקופה המודרנית הגביל השלטון המוסלמי את התפתחות הקהילה. הכיבוש הרוסי במאה ה- 19 נתקבל בברכה, במיוחד באותם מחוזות שהיו נתונים לשליטה ישירה של רוסיה ובהם קיבלו היהודים שוויון זכויות מלא עם האוכלוסיה המוסלמית והיו במעמד שיהודי אירופה תחת שליטת הרוסים לא זכו לו. (כמו למשל הזכות לבעלות על נכסי מקרקעין).

בתקופת השלטון הרוסי היגרו לאוזבקיסטאן, בעיקר לטאשקנט, רבים מיהודי בוכרה, הם עסקו במסחר והגיעו לפריחה כלכלית. באותה תקופה תרמו יהודי אוזבקיסטאן תרומות רבות ליישוב ארץ ישראל.

המשטר הסובייטי שחיסל את המסחר הפרטי הביא לכך שמאתיים אלף יהודי אוזבקיסטאן עברו לעבוד במינהל המדינה, בתעשייה ובחקלאות.

מלחמת העולם השנייה הפכה את אוזבקיסטאן למרכז יהודי חשוב, כאשר יהודים שנמלטו מאירופה הכבושה בידי הנאצים מצאו שם מקלט. רובם התיישבו בטאשקנט ומוסדות יהודיים מרכזיים במוסקווה העתיקו את משרדיהם לשם.

בשנות המלחמה הגיעו לאוזבקיסטאן גם יהודים שהוגלו בידי הסובייטים מארצות מזרח אירופה, שהיו תחת שליטתם בשנה הראשונה של המלחמה. מבין יהודים אלה היו שעלו לארץ ישראל דרך פרס.

אחרי המלחמה נשארו באוזבקיסטאן רבים מיהודי אירופה, והשתלבו במינהל, בתעשייה ובחינוך. בימי המלחמה חלה התקרבות בינם לבין הקהילה היהודית הוותיקה באוזבקיסטאן, בשל השפה הרוסית המשותפת ותחושת הגורל המשותף שהתעצם בימי המלחמה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1959 נרשמו 94,344 יהודים באוזבקיסטאן, 12 אחוזים באוכלוסייה הכללית, מהם 50,445 בבירה טאשקנט. בשנת 1970 נימנו 103,000 יהודים באוזבקיסטאן ובשנת 1997, בעקבות העלייה לישראל, נימנו שם רק 35,000 יהודים; 23,000 בטשקנט, 7,000 בסמרקנד ו- 4,000 בבוכרה.

בוכרה Bukhara

עיר בירה וחבל ארץ במרכז אסיה הרוסית, ברפובליקה של אוזבקיסטאן.


יהודי בוכרה נהגו לכנות את עצמם "עברים", "יהודים" או "בני-ישראל", התושבים המקומיים כינו אותם "דזוגור" DZHUGUR. היהודים דיברו בניב טאג'יקי (TAJIKI) -יהודי ובמשך השנים היו רובם מרוכזים באוזבקיסטאן. מן המחצית השנייה של המאה ה- 19 החלו יהודי בוכרה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה.

לא ניתן לקבוע בוודאות את מועד הקמת היישוב היהודי הראשון באסיה המרכזית הרוסית. לפי המסורת הרווחת בקרב יהודי בוכרה, מזוהה בוכרה עם חבור (מלכים ב' פרק י"ז פסוק 6), מקום גלות עשרת השבטים. שמותיהם של יהודי בוכרה וביטויים בשפתם מרמזים על כך שהם באים מפרס וסביבתה.

בנימין מטודלה (1170 לערך) לא הזכיר את העיר בוכרה, אלא דיבר על קהילה יהודית בסאמארקאנד, שמנתה בזמנו 50,000 נפש. הקהילה היהודית שם סבלה רבות תחת שליטים טאטארים-מונגולים והיהודים נתרוששו. קהילת סאמארקאנד נהרסה בסוף המאה ה- 16, ואילו במהלך המאה ה- 14 התחדש היישוב היהודי בעיר בוכרה.

בסוף המאה ה- 16 נוסדה החאנות הבוכרית המוסלמית. מגורי היהודים בעיר הוגבלו לרובע מיוחד וגם שם נאסר עליהם לרכוש בתים מידי מוסלמים. היהודים חוייבו לענוד תג מיוחד, כדי להבדילם מהמוסלמים. בעת תשלום מס מיוחד שהוטל עליהם קיבלו גם סתירת לחי משפילה. באמצע המאה ה- 18 גברה הפנאטיות המוסלמית. יהודים רבים אולצו לקבל על עצמם את האיסלאם. השיכבה החברתית החדשה של המומרים בכוח ניצפתה בחשדנות בידי התושבים המוסלמים. המיסיונר י' וולף, שביקר בעיר בוכרה ב- 1844, מצא 300 משפחות של אנוסים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19, כשהחל כיבוש האזור בידי הרוסים, כמה איזורים מחאנות בוכרה, ביניהם הערים סאמאמרקאנד וטאשקנט, סופחו לרוסיה ונכללו באיזור טורקיסטאן. האמיר של בוכרה נעשה לנציג בפועל של הממשלה הרוסית.

בחאנות הבוכרית נותר מצב היהודים ללא שנוי, ואילו באיזורים שתחת שלטון רוסי לא הוטלו הגבלות על היהודים. מצב זה הביא לתנועת יהודים מהחאנות הבוכרית לאיזורים בטורקסטאן שהיו תחת שלטון רוסי. אנוסים רבים חזרו ליהדות עם בואם לאיזור הרוסי.

ב- 1889 הוציא הממשל הרוסי תקנה שהבחינה בין יהודים שחיו בטורקסטאן לפני הכיבוש הרוסי לבין אלה שבאו אחריו. הביצוע נדחה עד 1910, והאזור שבו הותרה התיישבות יהודים לא-מקומיים הורחב ונכללו בו הערים סאמארקאנד, מארגלאן MARGELAN, וקוקאנד KOKAND.

המהפכה של 1917 ביטלה את ההגבלות החוקיות של יהודי בוכרה. באותו הזמן פירסם האמיר של בוכרה חוקה שהבטיחה זכויות אזרח לכל תושבי מחוזו. צבא האמיר נאבק בסובייטים, אבל ב- 1920 כבש הצבא האדום את המחוז ומיסד את בוכרה כרפובליקה עממית סובייטית.

יהודי בוכרה שהתיישבו בארץ ישראל מ- 1868, מנו כ- 180 משפחות בירושלים בשלהי המאה ה- 19, וגם המרכז שלהם בירושלים התגבש באותה התקופה. ב- 1936 היה מספר יהודי בוכרה בארץ ישראל כ- 2,500, ומחציתם חיו בירושלים. בין העולים הראשונים היו יהודים אמידים, שייזמו לעשות את ירושלים למרכז הרוחני של קהילתם. ב- 1892 יסדו החלוצים את הרובע הבוכרי בירושלים וקראו לו "רחובות".

מלחמת העולם הראשונה הביאה חורבן ליהודי בוכרה בארץ ישראל, כי רובם היו נתינים רוסים. התורכים הפקיעו את בתיהם לצרכי הצבא. רוב הגברים שבו לבוכרה ובארץ ישראל ונותרו רק הנשים, הילדים, הזקנים והחולים. בבוכרה ירדו מנכסיהם יהודים רבים, בגלל המהפכות ובעקבות מלחמת העולם הראשונה, וחזרו לארץ ישראל בחוסר כל.

בתחילת המאה ה- 20 חיו בחאנות הבוכרית כ- 20,000 יהודים, מהם כ- 4,000 - 5,000 חיו בעיר בוכרה עצמה. כ- 15,000 יהודים בוכרים חיו גם באזור טורקסטאן. לפי מפקד התושבים של ברית המועצות מ- 1926 היה מספר היהודים הבוכרים כ- 19,000, מהם 18,172 חיו ברפובליקה הסובייטית האוזבקית, 7,740 בעיר סאמארקנד, 3,314 בבוכרה, 1,347 בטאשקנט ו- 746 בקוקאנד. מפקד זה היה בלתי מדוייק, ומעריכים את מספר יהודי בוכרה בשנות ה- 20 של המאה העשרים בכ- 30,000 - 35,000.

סקר שנערך בידי אוזט OZET ב- 1934, ציין את מספר יהודי בוכרה ברפובליקה הסובייטית האוזבקית לבדה ב- 24,000, מהם 4,500 חיו בכפרים. לפי מפקד שנערך בברית המועצות ב- 1959 היה מספר יהודי בוכרה כ- 28,000. כ- 23,000 חיו באוזבקיסטאן, בעיקר בערים סאמארקאנד, בוכרה ובמרכזים העירוניים של עמק הפרגאנה FERGANA, ועוד כ- 5,000 ברפובליקה הסובייטית הטאג'יתTADZHIK S.S.R. (טאג'יקידטאן), רובם בבירה דושנבה. הערכה משנת 1970 העמידה מספר נמוך בהרבה: 10,000 יהודים בוכרים ועוד 2,000 יהודים אשכנזים (מבין אלה שמצאו מקלט באזור בימי מלחמת העולם השנייה).

למרות ההגבלות שהוטלו במשך הדורות על יהודי בוכרה, היו ביניהם סוחרים אמידים. ב- 1844 סיפר י' וולף שרוב היהודים עסקו בצביעת בדים ובסחר במשי. עם הכיבוש הרוסי נפתחו בפני יהודי בוכרה שוקים חדשים ורבים סחרו עם מוסקווה ועם ערים אחרות של "רוסיה הגדולה". אחרי מהפכת 1917 איבדו יהודים רבים את פרנסתם ומשפחות רבות נותרו בלא מקורות מחייה. ב- 1926 החלו השלטונות הסובייטים להתמודד עם מצבם הכלכלי הקשה של יהודי בוכרה והושיבו אותם במושבים חקלאיים. ב- 1932 התיישבו על הקרקע כ- 3,500 יהודים, אבל בהדרגה עזבו רובם את הכפרים. בשנות ה- 20 המאוחרות ובשנות ה- 30 המוקדמות, התארגנו, בסיוע הממשלה, קואופרטיבים של בעלי מלאכה יהודיים. לכמה מהם היו שמות עבריים כמו "חרות", ו"אחדות", אבל אלה בוטלו בשנות השלושים המאוחרות.

במהלך המאות ה- 17 וה- 18 היו בקרב יהודי בוכרה משוררים ומתרגמים, שיצירותיהם נכתבו בניב יהודי-טאג'יקי. אחד הבולטים היה יוסוף יהודי YUSUF YAHUDI. פעילות ספרותית זאת לא השפיעה על רוב הציבור היהודי ובסוף המאה ה- 18 הם היו על סף כיליון רוחני. לשנוי משמעותי בחיי הרוח של יהודי בוכרה הביא יוסף המערבי, מי שנשלח ב- 1793 כשליח של הקהילה בצפת אל יהודי בוכרה. דחיפה נוספת אל התעוררות לאומית ודתית של יהודי בוכרה באה כשהגיעו לשם פליטים יהודים ממשהד (MESHED). בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 שופץ בית הכנסת העתיק של בוכרה, ונוסדה רשת מוסדות חינוך. במרוצת הזמן נטשו יהודי בוכרה את נוסח התפילה הפרסי לטובת הנוסח הספרדי.

משהתחילו יהודי בוכרה להתיישב בירושלים, נעשתה העיר למרכז הרוחני החשוב ביותר עבורם. עד 1939 הוצאו לאור בירושלים כ- 170 ספרים בניב טאג'יקי-יהודי ובעברית, רובם בענייני דת. עם התחזקות חיי הדת והקהילה התייצבה גם ההנהגה הפנימית. הנהגת הקהילה כללה 12 שמאים שעסקו בענייני מסים, ונשיא ששימש כדיין של קהילתו וכנציגם כלפי השלטונות. כן מונה רב שכונה חכם. הרב היה לעתים גם הנשיא.

בעקבות התעמקות הקשרים בין יהודי בוכרה לבין יהודים אשכנזים והתחזקות התנועה הציונית בקהילה נוסדו בתי ספר שבהם הייתה שפת ההוראה עברית. לפחות עד שנת 1923 המשיכו בתי ספר אלה ללמד עברית יחד עם השפה הטאג'יקית-יהודית. בנובמבר 1925 יצא לאור בסאמארקאנד עתון סובייטי בשם "רושנוי" בניב הטאג'יקי-יהודי, אחריו הופיע, ב- 1929, "באיירוקי מיקנאט" BAYROKI MIKHNAT ("דגל העבודה"), גם כן בטאג'י-יהודית, אם כי באותיות עבריות. באמצע שנות ה- 30 של המאה העשרים נכנסו לשימוש האותיות הקיריליות גם לשפות המזרחיות, וביניהן שפת יהודי בוכרה.

התנגדות השלטונות הסובייטיים לחיים יהודיים מסורתיים של יהודי בוכרה הייתה פחות חריפה מהמאבק שניהלו בעניין זה נגד יהודים אשכנזים בברית המועצות. אמנם ההנהגה היהודית איבדה באופן רשמי את מעמדה, אבל עמדה לה השפעתה על יהודי בוכרה והם נשארו נאמנים לה. הוראת תפילות נמשכה בחשאי למחצה במשך שנים רבות, והמסגרת היהודית המשפחתית שמרה על זהותה הדתית-הלאומית של הקהילה. בזכות עובדה זאת נותרו יהודי בוכרה הקבוצה בעלת התודעה היהודית החזקה ביותר בין יהודי ברית המועצות לשעבר.

ב- 1970 היה בשר כשר זמין ליהודי בוכרה, ובית העלמין היהודי היה מתוחזק היטב. פעלו כמה בתי כנסת, בעיר בוכרה היו כולם במתחם של בניין מן המאה ה- 15.

ברבע האחרון של המאה העשרים, בשנות העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות, עלו רבים מיהודי בוכרה לישראל.

סאמארקאנד Samarkand

עיר ברפובליקה האוזבקית. עד 1991 בברית המועצות.


על קהילה גדולה במקום מסר, מפי השמועה, בנימין מטודלה במאה ה- 12; ככל הנראה נהרסה בכיבוש באב מחמד חאן בשנת 1598.

ב-1843 הוקצה ליהודים שטח להקמת שכונה משלהם. בראש הקהילה שנתגבשה אז, עמד "נשיא" ("כלנתר"), שתפקידו אושר בידי שליט בוכארה.

עם הכיבוש הרוסי (1868) השתפר מצב היהודים, וכעבור 20 שנה מנתה הקהילה קרוב ל-3,800 נפש. יהודים אשכנזים התחילו להתיישב במקום עם סלילת קו-הרכבת לסאמארקאנד בסוף שנות ה-80, למורת רוחם של השלטונות שראו בהם יסוד זר. אף על-פי כן גדל היישוב לכדי 5,266 בשנת 1907.

בתקופת המהפכה התנהלה בעיר פעילות ציונית, ותרמה לליכוד השורות בקרב היהודים. הוקם תיכון עברי. בלחץ ה"ייבסקציה" טושטש הצביון הלאומי בחינוך ובשנות ה- 30 נסגרו 15 מבתי- הכנסת שהיו קיימים אז והמוזיאון היהודי, שנוסד ב- 1922, "טוהר" ממוצגים שהעידו על זיקת יהודי המקום לארץ-ישראל.

באותה התקופה התגוררו בסאמארקאנד 9,830 יהודים לערך, רובם בשכונה היהודית (מאז 1926 "השכונה המזרחית"). בבית-הספר המקומי למדו 1,400 ילדים בשפה הטאג'יקית, היא שפת יהודי בוכארה.

במלחמת-העולם השנייה מצאו מקלט בסאמארקאנד פליטים רבים ממערב ברית-המועצות.

ב-1951 נשפט "חכם" יחזקאל ל-25 שנות מאסר על פעילות דתית ושוחרר כעבור שש שנים.

בסוף שנות ה-60 נאמד מספר היהודים בעיר ב-15,000, רובם בוכארים שהתגוררו בשכונה היהודית לשעבר, בעיר העתיקה. נותר בית כנסת אחד ובו מקום נפרד לאשכנזים.

בשנת 1997, אחרי העלייה לישראל נותרו בסאמארקאנד 7,000 יהודים.

אפגאניסטאן AFGHANISTAN

(במקורות עבריים ובמקורות ערביים עתיקים - חוראסאן)

מדינה מוסלמית במרכז אסיה


על פי המסורת, שורשיהן של הקהילות היהודיות באפגניסטן של ימינו בגלות אשור (720) לפנה"ס ובגלות בבל (560 לפנה"ס), אך יש מעט מאד עדויות ארכיאולוגיות לכך. עם זאת ישנם ממצאים המעידים על נוכחות יהודית רצופה באזור מאז המאה ה- 8 ועד למאה ה- 20.

נוכחות יהודים באפגניסטן לפני המאה ה- 8 מוזכרת במקורות כתובים מעטים, בעיקר פרשנויות מקראיות ושו"ת מתקופת הישיבות בבבל. במאה ה- 10 ליקט הקראי יפת בן חכלי דה בסרה כמה טקסטים דתיים בערבית ובעברית, בהם מצויין כי "ארץ המזרח" מיושבת על ידי קהילות יהודיות. "ארץ המזרח" בימי הביניים (המאות 8-14), היה שמו של אזור חוראסאן (שפירושו ארץ השמש), והכוונה היא לאזור הכולל את צפון אפגניסטן, צפון מזרח איראן וחלקים דרומיים של מרכז אסיה. גם בספרות הפרשנות המקראית של רבי סעדיה גאון ודניאל אל קומיסי ויפת בן כחלי הקראים, מזוהה חוראסאן כאזור שאליו גלו היהודים. פרשנים אלה מעידים על קיומה של קהילה יהודית משגשגת באזור. בחיבורו אודות הלוחות ההיסטוריים של שושלת בני-ג'לאל, מזכיר גם ההיסטוריון המוסלמי אל חאג' מוחמד אל אידריסי (1099-1166 בקירוב) קהילות יהודיות בערים גאזנה ונאיסאבור.

מתוך יומן המסע של בנימין מטודלה (נפטר ב- 1173) אודות הקהילות היהודיות בגאזנה ובנאיסאבור:

… ומשם שבע' ימים לגזנה העיר הגדולה שעל נהר גוזן ובה כמו פ' אלף מישראל. ואותה העיר ארץ סחורה ובאים אליה בסחורה בכל לשונות הגויים והיא ארץ רחבת ידיים: …ומשם כ"ח יום להרי ניסבור אשר על נהר גוזן ויש מהם אנשים בארץ שבט דן ושבט זבולון ושבט אשר ושבט נפתלי הגלות הראשון שהגלה שלמנאסר מלך אשור כמו שכתו' וינחם בחלח ובחבור והרי גוזן והרי מדי: ומהלך ארצם עשרים יום ויש להם מדינו' וכרכים גדולים בהרים מצד אחד מקיף אותם נהר גוזן ואין עליהם עול גוים כי אם נשיא אחד יש להם ושמו ר' יוסף אמרכלא הלוי. וביניהם תלמידי חכמים וזורעי' וקוצרי' והולכים למלחמה עד ארץ כוש דרך המדברות."


בימי הביניים היו באפגניסטן כמה מרכזים יהודים, החשובים שבהם ביישובים מרב, באלך, קאבול, נישאפור, גאזני והראת.


מרב

נוכחותם של יהודים במרכז אסיה מוזכרת בתלמוד הבבלי, בסיפור על סירובו של אמוראי בשם שמואל בר ביסנא (במחצית הראשונה של המאה ה- 4) לשתות יין ובירה במרב. יהודים מוזכרים במרב גם במקורות מוסלמים מסוף המאה ה- 7 ותחילת המאה ה- 8. בתחילת המאה ה- 8, מוזכר יהודי בשם עקיבא, גובה מסים בקהילה היהודית של מרב.

באלך

נמצאת ליד מאזאר-אי-שריף של היום. בימי הביניים כונתה לעתים "אם ערי העולם". בספר "כיתאב אל מוזאליק ואל מאמה ליק" (ספר הנתיבים והארצות), מאת הגיאוגרף הערבי איבן כורדאדבה בשנת 846, מוזכרים "מי שכינו עצמם יהודים", (כנראה כוזרים או קראים), וכן ה"ראדאנייה", קבוצה ייחודית של סוחרים יהודים מארצות שונות בתחילת המאה ה- 9 , אשר היו לה קשרים כלכליים הדוקים עם ממלכת הכוזרים.

קאבול

הגיאוגרף המוסלמי ורשם המפות אל-אידריסי, מזכיר בספרו "נוזהאת אל מושתאק פי איחתיראק אל אפאג" (הנאותיו של המשתוקק לנדוד בין האקלימים) קהילה יהודית בקאבול. קאבול תפסה מקום מרכזי בנתיבי המסחר שקישרו את מרכז אסיה עם הודו. באותה קהילה נחשבו הסוחרים לעלית החברה. יהודי קאבול חיו ברובע נפרד בשם "מהאל-אי-יהודייה", ששעריו נסגרו בלילה ונפתחו עם שחר.

גור

אזור בחלק ההררי של מזרח אפגניסטן. בשנת 1946 התגלה בגור בית עלמין יהודי עתיק, המלמד על קיומה של קהילה גדולה ומשגשגת. המצבות הקדומות ביותר הן משנת 752-753, והמאוחרות ביותר מן השנים 1012-1249. על המצבות כתובות בעברית, בארמית ובפרסית- יהודית, לשון הדיבור של יהודי גור. ללשון זו אלמנטים של פרסית ימיביניימית בשילוב מרכיבים עבריים וארמיים, והיא נכתבת בכתב עברי. בנוסף לשמות ותאריכים, מופיעים על המצבות תארים ותפקידים במסגרת הקהילה היהודית. התואר "עלות" ניתן לשופטים. התואר "חכם" מתייחס למלמדים, לשליחי ציבור, ולרבנים. התארים "זקן" ו"ישיש" ניתנו לזקני הקהילה ולמכובדיה.

לקהילה היהודית בגור היו בית דין רבני, בית כנסת, ובתי מדרש לילדים ולנערים. בעקבות פלישת המונגולים לאזור בתחילת המאה ה- 13, אולצו חלק מהיהודים להתאסלם, והשאר נמלטו מן האזור.


הראת

במשך זמן רב הייתה הקהילה היהודית של הראת הגדולה ביותר באפגניסטן של ימינו. יהודי הראת, הנמצאת במערב אפגניסטן, היו קרובים מבחינה תרבותית ליהודי איראן. בשנים 1839- 1840 התיישבו בה כ- 200 משפחות יהודיות ממשהד, איראן, שם ניסו לכפות עליהם להתאסלם. המהגרים החדשים סייעו לחזק את מוסדות הקהילה הקיימים, ותרמו רבות לחיים היהודיים באפגניסטן בכלל. אך במרוצת הזמן והנסיבות המשתנות, עזבו יהודים רבים את העיר, ובעשורים האחרונים לא התקיימו בה חיים יהודיים מאורגנים.

בשנת 1978 נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות ארבעה בתי כנסת, ברבעים העתיקים "בר דוראני" ו"מומאנדה" , אזור שנודע בעבר בשם "מג'אלה אי מוסאהייה", "שכונת היהודים". שמות שלושה מהם היו "מולה אשור", "יו-או", ו"גול". ב- 1978 שימש בית הכנסת "מולה-אשור" כ"מכתב", בית ספר יסודי מוסלמי לבנים. בית הכנסת "גול" הוסב לבית תפילה מוסלמי, וידוע בשם מסגד בלאל. רק בבית הכנסת "יו-או", בשכונת מומאנדה שבעיר העתיקה, נשתמרו רוב המאפיינים המקוריים. לבניין שתי קומות, הוא בנוי לבני בוץ, בסיסו לבנים, ולו חצר פנימית. ארון הקודש בנוי בקיר המערב, פונה לירושלים. בכל שלושת בתי הכנסת ניכרת השפעה אדריכלית פרסית מובהקת.


היהודים באפגניסטן בעת החדשה

במאה ה- 16 אימצה שושלת מוגול מהודו את הדת המוסלמית השיעית, ואילו במרכז אסיה ובאפגניסטן שימרו את האיסלאם הסוני. בשל כך נתפרדו הקשרים המסורתיים שבין יהודי פרס לבין יהודי מרכז אסיה ואפגניסטן. מאמצע המאה ה- 19 נשלטה הממלכה האפגנית על ידי שושלת דוראני, שנטתה להסתגרות תרבותית, וניסתה למנוע כל חדירה של השפעות מערביות, ובעיקר בריטיות, אל החברה האפגנית. נטייה זו גרמה לבידודה היחסי של הקהילה היהודית באפגניסטן.

לבושם המסורתי של היהודים היה דומה לזה של המוסלמים, פרט לטורבן השחור שלבשו הגברים היהודים. על פי המסורת, נחשב הטורבן סמל לאבלם של היהודים על חורבן בית המקדש. ייתכן גם, כי היהודים נאלצו לחבשו כסימן זיהוי, להבדילם מן המוסלמים.

יהודים רבים היו פעילים במסחר בכותנה ומשי והתמחו בעיקר בצביעת בדים. ליצרני הצבע, המופק מגופה המיובש של תולעת השני ומצבע כחול אינדיגו, היו ידיים צבועות כחול, וכך נוצרה האמונה, שידיים כחולות הן מעין תכונה של יהודי אפגניסטן.

היהודים השתמשו בעברית בתפילה ובלימודי הדת, ואילו שפת היומיום הייתה פרסית-יהודית, אשר לה כמה דיאלקטים. בהראת דיברו היהודים ממוצא אפגני בניב אחד, העיקרי, ואילו ליהודי משהד ויזד בעיר היו ניבים משלהם. גם ליהודי קאבול ניב משלהם, שונה במקצת מן האחרים. בנוסף לחלוקה לניבים, בפרסית-יהודית יש גם מספר הבדלים בין השפה הכתובה לזו המדוברת.


המאה העשרים

על מספרם של היהודים באפגניסטן בתחילת המאה ה- 20 קיימות כמה הערכות. מקורות קדומים מדברים על כ- 40,000 יהודים, בכ- 60 קהילות. מחקרים חדשים, המסתמכים על דיווחם של מנהיגי הקהילות בשנות ה- 40 המאוחרות, נוקבים במספר נמוך בהרבה, כ- 4,000 יהודים בלבד. למספר זה יש להוסיף כמה אלפים שעלו לישראל או היגרו לארצות אחרות (בעיקר לארצות מרכז אסיה ולהודו) לפני שנות ה- 40. המספר הכולל של יהודים אפגניים בעולם באמצע המאה ה- 20 היה אם כן כ- 10,000. מחלוקת דומה קיימת לגבי מספר הקהילות. מחקר חדש מניח כי היו 15 קהילות בלבד, כאשר בחלקן הייתה רק נוכחות זמנית של סוחרים יהודים, ולא קהילה מאורגנת. שתי הקהילות העיקריות היו בערים קאבול והראת, בכל אחת מהן, בשיאה, חיו כ- 2,000 יהודים. הקהילה השלישית בגודלה הייתה בבאלך , בה חיו יהודים שהיגרו ממרכז אסיה. היו גם קהילות קטנות יותר, בעיירות גאזני וקאנדהאר.

עד אמצע המאה היה ליהודי אפגניסטן מגע מועט עם המודרניות. הם חיו בארץ בה לא התיישבו ולא פעלו אנשים וגופים חיצוניים, וניהלו קשרי מסחר ותרבות עם קהילות שכנות באיראן, במרכז אסיה ובהודו בלבד. יהודים רבים עזבו את אפגניסטן במחצית הראשונה של המאה, וחלקם עלה לישראל, אך באופן רשמי, רק בשנות ה- 50 היהודים הורשו לעזוב את אפגניסטן. כל פעילות ציונית הייתה אסורה לחלוטין ורק מסוף שנת 1951 הותרה עלייה לישראל. עד 1967 עלו לישראל כ- 4,000 יהודים אפגניים.

מאז שנות ה- 50 נותרו באפגניסטן שלוש קהילות יהודיות פעילות, בקאבול, ובבאלך. לכל קהילה הייתה "חברה" (מועצת קהילה), שדאגה לנזקקים, לקבורת המתים, לייצוג הקהילה בפני השלטונות, ולתשלומי מסים. מ- 1952 היו היהודים פטורים משירות צבאי ובמקומו חוייבו במס מיוחד ("האר בייה").

ב- 1990 היו בקאבול פחות מעשרים משפחות יהודיות. במהירה עזבו לטורקמניסטן, לאוזבקיסטן ולהודו. מ- 2001 ידוע על שני יהודים לפחות בקאבול, ונראה כי שש משפחות נוספות חיות בהראת.