דלג לתוכן האתר >

מקור השם לבייב

לבייב

LEVIEV

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ששם משפחה זה נגזר ממונח המצביע על השתייכות המשפחה אל הלוויים. פירוש הסופית הרוסית "-יב" הוא "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של".

ובכן שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. שם משפחה זה נפוץ אצל יהודי בוכרה.

הלוויים הם צאצאיו של לוי המקראי, בנם השלישי של יעקוב ולאה.

אנשים ידועים הנושאים שם משפחה זה כוללים את איש העסקים, היזם והתורם הישראלי יליד אוזבקיסטן לב לבייב (נולד ב-1956) המכונה "מלך היהלומים".

Milcho Isakov Leviev (1937-2019), jazz musician, composer, and pianist, born in Plovdiv, Bulgaria. He studied music at the State Conservatory. After graduation, Leviev began his career at the Plovdiv Drama Theater, where he worked as a conductor. He went on to become the conductor of the Big Band of the Bulgarian National Radio and worked as a soloist and conductor for the Plovdiv Orchestra and the Sofia Philharmonic.

In 1965, Leviev created the group "Jazz Focus'65" at the suggestion of Radoy Ralin, with which he toured Bulgaria and abroad to great acclaim until 1970. During this period, he gained recognition for his arrangement of Paul McCartney's hit song "Yesterday" for flute and big band. Leviev also composed music for films.

In 1970, Leviev accepted an invitation from the American Jazz musician Don Ellis (1934-1978) and moved to Los Angeles, where he stayed until 1977. He returned briefly to Bulgaria in the early 1980s to give a series of concerts before embarking on numerous tours across Europe and the United States. Leviev taught at the University of Southern California and gave master classes at the New Bulgarian University in Sofia. His works include over 10 pieces for symphonic orchestra, including Concerto for Jazz Combo and Orchestra (1965), Music for big band and symphony orchestra (1966), Balkan Cowboy, suite for symphonic-pop orchestra (1969), The Touchstone of Isaac for piano and symphony orchestra (1975), Rhapsody "Orpheus for piano and symphony orchestra (1988), The Green House, jazz cantata (1988), chamber music, piano music and music for 12 movie films. Milcho Leviev died in Thessaloniki, Greece. He is the brother of the painter Ioan Leviev (1934-1994).

Ioan Isakov Leviev (1934-1994), painter, born in Plovdiv, Bulgaria. He graduated from the Art Academy in Sofia in 1958, specializing in monumental-decorative painting. He worked on various projects in the field of wall arts, including sgraffito and mosaic, easel painting, and illustration. Leviev participated in many exhibitions in Bulgaria and abroad, including Paris, Szczecin, Warsaw, Prague, and Los Angeles. He was a member of the Plovdiv school of the 1960s, also known as the April generation. Leviev displayed in many solo exhibitions in Plovdiv, Sofia, and Varna. Apart from opera and ballet productions and monumental mosaics in public buildings, including Ivan Vazov public library in Plovdiv, Ministry of Foreign Affairs in Sofia, and Bulgarian embassy in Bonn, his works are part of the collections of the National Art Gallery in Plovdiv and Sofia City Art Gallery.  He is the brother of the Jazz musician Milkho Leviev (1937-2019).

בוכרה Bukhara

עיר בירה וחבל ארץ במרכז אסיה הרוסית, ברפובליקה של אוזבקיסטאן.


יהודי בוכרה נהגו לכנות את עצמם "עברים", "יהודים" או "בני-ישראל", התושבים המקומיים כינו אותם "דזוגור" DZHUGUR. היהודים דיברו בניב טאג'יקי (TAJIKI) -יהודי ובמשך השנים היו רובם מרוכזים באוזבקיסטאן. מן המחצית השנייה של המאה ה- 19 החלו יהודי בוכרה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה.

לא ניתן לקבוע בוודאות את מועד הקמת היישוב היהודי הראשון באסיה המרכזית הרוסית. לפי המסורת הרווחת בקרב יהודי בוכרה, מזוהה בוכרה עם חבור (מלכים ב' פרק י"ז פסוק 6), מקום גלות עשרת השבטים. שמותיהם של יהודי בוכרה וביטויים בשפתם מרמזים על כך שהם באים מפרס וסביבתה.

בנימין מטודלה (1170 לערך) לא הזכיר את העיר בוכרה, אלא דיבר על קהילה יהודית בסאמארקאנד, שמנתה בזמנו 50,000 נפש. הקהילה היהודית שם סבלה רבות תחת שליטים טאטארים-מונגולים והיהודים נתרוששו. קהילת סאמארקאנד נהרסה בסוף המאה ה- 16, ואילו במהלך המאה ה- 14 התחדש היישוב היהודי בעיר בוכרה.

בסוף המאה ה- 16 נוסדה החאנות הבוכרית המוסלמית. מגורי היהודים בעיר הוגבלו לרובע מיוחד וגם שם נאסר עליהם לרכוש בתים מידי מוסלמים. היהודים חוייבו לענוד תג מיוחד, כדי להבדילם מהמוסלמים. בעת תשלום מס מיוחד שהוטל עליהם קיבלו גם סתירת לחי משפילה. באמצע המאה ה- 18 גברה הפנאטיות המוסלמית. יהודים רבים אולצו לקבל על עצמם את האיסלאם. השיכבה החברתית החדשה של המומרים בכוח ניצפתה בחשדנות בידי התושבים המוסלמים. המיסיונר י' וולף, שביקר בעיר בוכרה ב- 1844, מצא 300 משפחות של אנוסים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19, כשהחל כיבוש האזור בידי הרוסים, כמה איזורים מחאנות בוכרה, ביניהם הערים סאמאמרקאנד וטאשקנט, סופחו לרוסיה ונכללו באיזור טורקיסטאן. האמיר של בוכרה נעשה לנציג בפועל של הממשלה הרוסית.

בחאנות הבוכרית נותר מצב היהודים ללא שנוי, ואילו באיזורים שתחת שלטון רוסי לא הוטלו הגבלות על היהודים. מצב זה הביא לתנועת יהודים מהחאנות הבוכרית לאיזורים בטורקסטאן שהיו תחת שלטון רוסי. אנוסים רבים חזרו ליהדות עם בואם לאיזור הרוסי.

ב- 1889 הוציא הממשל הרוסי תקנה שהבחינה בין יהודים שחיו בטורקסטאן לפני הכיבוש הרוסי לבין אלה שבאו אחריו. הביצוע נדחה עד 1910, והאזור שבו הותרה התיישבות יהודים לא-מקומיים הורחב ונכללו בו הערים סאמארקאנד, מארגלאן MARGELAN, וקוקאנד KOKAND.

המהפכה של 1917 ביטלה את ההגבלות החוקיות של יהודי בוכרה. באותו הזמן פירסם האמיר של בוכרה חוקה שהבטיחה זכויות אזרח לכל תושבי מחוזו. צבא האמיר נאבק בסובייטים, אבל ב- 1920 כבש הצבא האדום את המחוז ומיסד את בוכרה כרפובליקה עממית סובייטית.

יהודי בוכרה שהתיישבו בארץ ישראל מ- 1868, מנו כ- 180 משפחות בירושלים בשלהי המאה ה- 19, וגם המרכז שלהם בירושלים התגבש באותה התקופה. ב- 1936 היה מספר יהודי בוכרה בארץ ישראל כ- 2,500, ומחציתם חיו בירושלים. בין העולים הראשונים היו יהודים אמידים, שייזמו לעשות את ירושלים למרכז הרוחני של קהילתם. ב- 1892 יסדו החלוצים את הרובע הבוכרי בירושלים וקראו לו "רחובות".

מלחמת העולם הראשונה הביאה חורבן ליהודי בוכרה בארץ ישראל, כי רובם היו נתינים רוסים. התורכים הפקיעו את בתיהם לצרכי הצבא. רוב הגברים שבו לבוכרה ובארץ ישראל ונותרו רק הנשים, הילדים, הזקנים והחולים. בבוכרה ירדו מנכסיהם יהודים רבים, בגלל המהפכות ובעקבות מלחמת העולם הראשונה, וחזרו לארץ ישראל בחוסר כל.

בתחילת המאה ה- 20 חיו בחאנות הבוכרית כ- 20,000 יהודים, מהם כ- 4,000 - 5,000 חיו בעיר בוכרה עצמה. כ- 15,000 יהודים בוכרים חיו גם באזור טורקסטאן. לפי מפקד התושבים של ברית המועצות מ- 1926 היה מספר היהודים הבוכרים כ- 19,000, מהם 18,172 חיו ברפובליקה הסובייטית האוזבקית, 7,740 בעיר סאמארקנד, 3,314 בבוכרה, 1,347 בטאשקנט ו- 746 בקוקאנד. מפקד זה היה בלתי מדוייק, ומעריכים את מספר יהודי בוכרה בשנות ה- 20 של המאה העשרים בכ- 30,000 - 35,000.

סקר שנערך בידי אוזט OZET ב- 1934, ציין את מספר יהודי בוכרה ברפובליקה הסובייטית האוזבקית לבדה ב- 24,000, מהם 4,500 חיו בכפרים. לפי מפקד שנערך בברית המועצות ב- 1959 היה מספר יהודי בוכרה כ- 28,000. כ- 23,000 חיו באוזבקיסטאן, בעיקר בערים סאמארקאנד, בוכרה ובמרכזים העירוניים של עמק הפרגאנה FERGANA, ועוד כ- 5,000 ברפובליקה הסובייטית הטאג'יתTADZHIK S.S.R. (טאג'יקידטאן), רובם בבירה דושנבה. הערכה משנת 1970 העמידה מספר נמוך בהרבה: 10,000 יהודים בוכרים ועוד 2,000 יהודים אשכנזים (מבין אלה שמצאו מקלט באזור בימי מלחמת העולם השנייה).

למרות ההגבלות שהוטלו במשך הדורות על יהודי בוכרה, היו ביניהם סוחרים אמידים. ב- 1844 סיפר י' וולף שרוב היהודים עסקו בצביעת בדים ובסחר במשי. עם הכיבוש הרוסי נפתחו בפני יהודי בוכרה שוקים חדשים ורבים סחרו עם מוסקווה ועם ערים אחרות של "רוסיה הגדולה". אחרי מהפכת 1917 איבדו יהודים רבים את פרנסתם ומשפחות רבות נותרו בלא מקורות מחייה. ב- 1926 החלו השלטונות הסובייטים להתמודד עם מצבם הכלכלי הקשה של יהודי בוכרה והושיבו אותם במושבים חקלאיים. ב- 1932 התיישבו על הקרקע כ- 3,500 יהודים, אבל בהדרגה עזבו רובם את הכפרים. בשנות ה- 20 המאוחרות ובשנות ה- 30 המוקדמות, התארגנו, בסיוע הממשלה, קואופרטיבים של בעלי מלאכה יהודיים. לכמה מהם היו שמות עבריים כמו "חרות", ו"אחדות", אבל אלה בוטלו בשנות השלושים המאוחרות.

במהלך המאות ה- 17 וה- 18 היו בקרב יהודי בוכרה משוררים ומתרגמים, שיצירותיהם נכתבו בניב יהודי-טאג'יקי. אחד הבולטים היה יוסוף יהודי YUSUF YAHUDI. פעילות ספרותית זאת לא השפיעה על רוב הציבור היהודי ובסוף המאה ה- 18 הם היו על סף כיליון רוחני. לשנוי משמעותי בחיי הרוח של יהודי בוכרה הביא יוסף המערבי, מי שנשלח ב- 1793 כשליח של הקהילה בצפת אל יהודי בוכרה. דחיפה נוספת אל התעוררות לאומית ודתית של יהודי בוכרה באה כשהגיעו לשם פליטים יהודים ממשהד (MESHED). בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 שופץ בית הכנסת העתיק של בוכרה, ונוסדה רשת מוסדות חינוך. במרוצת הזמן נטשו יהודי בוכרה את נוסח התפילה הפרסי לטובת הנוסח הספרדי.

משהתחילו יהודי בוכרה להתיישב בירושלים, נעשתה העיר למרכז הרוחני החשוב ביותר עבורם. עד 1939 הוצאו לאור בירושלים כ- 170 ספרים בניב טאג'יקי-יהודי ובעברית, רובם בענייני דת. עם התחזקות חיי הדת והקהילה התייצבה גם ההנהגה הפנימית. הנהגת הקהילה כללה 12 שמאים שעסקו בענייני מסים, ונשיא ששימש כדיין של קהילתו וכנציגם כלפי השלטונות. כן מונה רב שכונה חכם. הרב היה לעתים גם הנשיא.

בעקבות התעמקות הקשרים בין יהודי בוכרה לבין יהודים אשכנזים והתחזקות התנועה הציונית בקהילה נוסדו בתי ספר שבהם הייתה שפת ההוראה עברית. לפחות עד שנת 1923 המשיכו בתי ספר אלה ללמד עברית יחד עם השפה הטאג'יקית-יהודית. בנובמבר 1925 יצא לאור בסאמארקאנד עתון סובייטי בשם "רושנוי" בניב הטאג'יקי-יהודי, אחריו הופיע, ב- 1929, "באיירוקי מיקנאט" BAYROKI MIKHNAT ("דגל העבודה"), גם כן בטאג'י-יהודית, אם כי באותיות עבריות. באמצע שנות ה- 30 של המאה העשרים נכנסו לשימוש האותיות הקיריליות גם לשפות המזרחיות, וביניהן שפת יהודי בוכרה.

התנגדות השלטונות הסובייטיים לחיים יהודיים מסורתיים של יהודי בוכרה הייתה פחות חריפה מהמאבק שניהלו בעניין זה נגד יהודים אשכנזים בברית המועצות. אמנם ההנהגה היהודית איבדה באופן רשמי את מעמדה, אבל עמדה לה השפעתה על יהודי בוכרה והם נשארו נאמנים לה. הוראת תפילות נמשכה בחשאי למחצה במשך שנים רבות, והמסגרת היהודית המשפחתית שמרה על זהותה הדתית-הלאומית של הקהילה. בזכות עובדה זאת נותרו יהודי בוכרה הקבוצה בעלת התודעה היהודית החזקה ביותר בין יהודי ברית המועצות לשעבר.

ב- 1970 היה בשר כשר זמין ליהודי בוכרה, ובית העלמין היהודי היה מתוחזק היטב. פעלו כמה בתי כנסת, בעיר בוכרה היו כולם במתחם של בניין מן המאה ה- 15.

ברבע האחרון של המאה העשרים, בשנות העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות, עלו רבים מיהודי בוכרה לישראל.

אוזבקיסטן UZBEKISTAN

רפובליקה במרכז אסיה. בירתה טשקנט.

יהודי אוזבקיסטן כוללים שתי קהילות, הקהילה העתיקה של יהודי בוכרה ששפתם ניב טאג'יקי יהודי, והקהילה שמוצאה ממזרח אירופה.

לפי מסורתם היגרו יהודי בוכרה מפרס במאה החמישית, והם רואים את עצמם כצאצאי הגולים משומרון. מחקרים אנתרופולוגיים מראשית המאה העשרים אמנם מראים שמוצאם של יהודי בוכרה במזרח התיכון.

ידיעות מפורשות על יצירה רוחנית של יהודי אוזבקיסטן קיימות רק מן המאה ה- 14.

בהיותם על צומת דרכי המסחר היגרו יהודים מאוזבקיסטן לכוזריה ולסין, והתנועה העיקרית בין העולם המוסלמי לבין אטיל בירת כוזריה עברה דרך צפון אוזבקיסטן. ואכן חוקרים של מסמכים (שבגניזה הקהירית) המתייחסים ליהודים שבאו לממלכת כוזריה מערי המוסלמים או מכוראסאן (מזרח אירן) סבורים שהכוונה ליהודי אוזבקיסטן.

מסורת אחרת מדברת על גל הגירה נוסף מאירן בעקבות כיבושי המונגולים במאה ה- 13. ואכן שמות המשפחה של יהודי אוזבקיסטאן מצביעים על יהודים מקהילות דוברות אירנית שנטמעו בקהילה האוזבקיסטאנית הקדומה.

בתקופה המודרנית הגביל השלטון המוסלמי את התפתחות הקהילה. הכיבוש הרוסי במאה ה- 19 נתקבל בברכה, במיוחד באותם מחוזות שהיו נתונים לשליטה ישירה של רוסיה ובהם קיבלו היהודים שוויון זכויות מלא עם האוכלוסיה המוסלמית והיו במעמד שיהודי אירופה תחת שליטת הרוסים לא זכו לו. (כמו למשל הזכות לבעלות על נכסי מקרקעין).

בתקופת השלטון הרוסי היגרו לאוזבקיסטאן, בעיקר לטאשקנט, רבים מיהודי בוכרה, הם עסקו במסחר והגיעו לפריחה כלכלית. באותה תקופה תרמו יהודי אוזבקיסטאן תרומות רבות ליישוב ארץ ישראל.

המשטר הסובייטי שחיסל את המסחר הפרטי הביא לכך שמאתיים אלף יהודי אוזבקיסטאן עברו לעבוד במינהל המדינה, בתעשייה ובחקלאות.

מלחמת העולם השנייה הפכה את אוזבקיסטאן למרכז יהודי חשוב, כאשר יהודים שנמלטו מאירופה הכבושה בידי הנאצים מצאו שם מקלט. רובם התיישבו בטאשקנט ומוסדות יהודיים מרכזיים במוסקווה העתיקו את משרדיהם לשם.

בשנות המלחמה הגיעו לאוזבקיסטאן גם יהודים שהוגלו בידי הסובייטים מארצות מזרח אירופה, שהיו תחת שליטתם בשנה הראשונה של המלחמה. מבין יהודים אלה היו שעלו לארץ ישראל דרך פרס.

אחרי המלחמה נשארו באוזבקיסטאן רבים מיהודי אירופה, והשתלבו במינהל, בתעשייה ובחינוך. בימי המלחמה חלה התקרבות בינם לבין הקהילה היהודית הוותיקה באוזבקיסטאן, בשל השפה הרוסית המשותפת ותחושת הגורל המשותף שהתעצם בימי המלחמה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1959 נרשמו 94,344 יהודים באוזבקיסטאן, 12 אחוזים באוכלוסייה הכללית, מהם 50,445 בבירה טאשקנט. בשנת 1970 נימנו 103,000 יהודים באוזבקיסטאן ובשנת 1997, בעקבות העלייה לישראל, נימנו שם רק 35,000 יהודים; 23,000 בטשקנט, 7,000 בסמרקנד ו- 4,000 בבוכרה.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
שם משפחה
אA
אA
אA
מקור השם לבייב

לבייב

LEVIEV

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ששם משפחה זה נגזר ממונח המצביע על השתייכות המשפחה אל הלוויים. פירוש הסופית הרוסית "-יב" הוא "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של".

ובכן שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. שם משפחה זה נפוץ אצל יהודי בוכרה.

הלוויים הם צאצאיו של לוי המקראי, בנם השלישי של יעקוב ולאה.

אנשים ידועים הנושאים שם משפחה זה כוללים את איש העסקים, היזם והתורם הישראלי יליד אוזבקיסטן לב לבייב (נולד ב-1956) המכונה "מלך היהלומים".

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מילחו לבייב

Milcho Isakov Leviev (1937-2019), jazz musician, composer, and pianist, born in Plovdiv, Bulgaria. He studied music at the State Conservatory. After graduation, Leviev began his career at the Plovdiv Drama Theater, where he worked as a conductor. He went on to become the conductor of the Big Band of the Bulgarian National Radio and worked as a soloist and conductor for the Plovdiv Orchestra and the Sofia Philharmonic.

In 1965, Leviev created the group "Jazz Focus'65" at the suggestion of Radoy Ralin, with which he toured Bulgaria and abroad to great acclaim until 1970. During this period, he gained recognition for his arrangement of Paul McCartney's hit song "Yesterday" for flute and big band. Leviev also composed music for films.

In 1970, Leviev accepted an invitation from the American Jazz musician Don Ellis (1934-1978) and moved to Los Angeles, where he stayed until 1977. He returned briefly to Bulgaria in the early 1980s to give a series of concerts before embarking on numerous tours across Europe and the United States. Leviev taught at the University of Southern California and gave master classes at the New Bulgarian University in Sofia. His works include over 10 pieces for symphonic orchestra, including Concerto for Jazz Combo and Orchestra (1965), Music for big band and symphony orchestra (1966), Balkan Cowboy, suite for symphonic-pop orchestra (1969), The Touchstone of Isaac for piano and symphony orchestra (1975), Rhapsody "Orpheus for piano and symphony orchestra (1988), The Green House, jazz cantata (1988), chamber music, piano music and music for 12 movie films. Milcho Leviev died in Thessaloniki, Greece. He is the brother of the painter Ioan Leviev (1934-1994).

יואן לבייב

Ioan Isakov Leviev (1934-1994), painter, born in Plovdiv, Bulgaria. He graduated from the Art Academy in Sofia in 1958, specializing in monumental-decorative painting. He worked on various projects in the field of wall arts, including sgraffito and mosaic, easel painting, and illustration. Leviev participated in many exhibitions in Bulgaria and abroad, including Paris, Szczecin, Warsaw, Prague, and Los Angeles. He was a member of the Plovdiv school of the 1960s, also known as the April generation. Leviev displayed in many solo exhibitions in Plovdiv, Sofia, and Varna. Apart from opera and ballet productions and monumental mosaics in public buildings, including Ivan Vazov public library in Plovdiv, Ministry of Foreign Affairs in Sofia, and Bulgarian embassy in Bonn, his works are part of the collections of the National Art Gallery in Plovdiv and Sofia City Art Gallery.  He is the brother of the Jazz musician Milkho Leviev (1937-2019).

בוכרה
בוכרה Bukhara

עיר בירה וחבל ארץ במרכז אסיה הרוסית, ברפובליקה של אוזבקיסטאן.


יהודי בוכרה נהגו לכנות את עצמם "עברים", "יהודים" או "בני-ישראל", התושבים המקומיים כינו אותם "דזוגור" DZHUGUR. היהודים דיברו בניב טאג'יקי (TAJIKI) -יהודי ובמשך השנים היו רובם מרוכזים באוזבקיסטאן. מן המחצית השנייה של המאה ה- 19 החלו יהודי בוכרה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה.

לא ניתן לקבוע בוודאות את מועד הקמת היישוב היהודי הראשון באסיה המרכזית הרוסית. לפי המסורת הרווחת בקרב יהודי בוכרה, מזוהה בוכרה עם חבור (מלכים ב' פרק י"ז פסוק 6), מקום גלות עשרת השבטים. שמותיהם של יהודי בוכרה וביטויים בשפתם מרמזים על כך שהם באים מפרס וסביבתה.

בנימין מטודלה (1170 לערך) לא הזכיר את העיר בוכרה, אלא דיבר על קהילה יהודית בסאמארקאנד, שמנתה בזמנו 50,000 נפש. הקהילה היהודית שם סבלה רבות תחת שליטים טאטארים-מונגולים והיהודים נתרוששו. קהילת סאמארקאנד נהרסה בסוף המאה ה- 16, ואילו במהלך המאה ה- 14 התחדש היישוב היהודי בעיר בוכרה.

בסוף המאה ה- 16 נוסדה החאנות הבוכרית המוסלמית. מגורי היהודים בעיר הוגבלו לרובע מיוחד וגם שם נאסר עליהם לרכוש בתים מידי מוסלמים. היהודים חוייבו לענוד תג מיוחד, כדי להבדילם מהמוסלמים. בעת תשלום מס מיוחד שהוטל עליהם קיבלו גם סתירת לחי משפילה. באמצע המאה ה- 18 גברה הפנאטיות המוסלמית. יהודים רבים אולצו לקבל על עצמם את האיסלאם. השיכבה החברתית החדשה של המומרים בכוח ניצפתה בחשדנות בידי התושבים המוסלמים. המיסיונר י' וולף, שביקר בעיר בוכרה ב- 1844, מצא 300 משפחות של אנוסים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19, כשהחל כיבוש האזור בידי הרוסים, כמה איזורים מחאנות בוכרה, ביניהם הערים סאמאמרקאנד וטאשקנט, סופחו לרוסיה ונכללו באיזור טורקיסטאן. האמיר של בוכרה נעשה לנציג בפועל של הממשלה הרוסית.

בחאנות הבוכרית נותר מצב היהודים ללא שנוי, ואילו באיזורים שתחת שלטון רוסי לא הוטלו הגבלות על היהודים. מצב זה הביא לתנועת יהודים מהחאנות הבוכרית לאיזורים בטורקסטאן שהיו תחת שלטון רוסי. אנוסים רבים חזרו ליהדות עם בואם לאיזור הרוסי.

ב- 1889 הוציא הממשל הרוסי תקנה שהבחינה בין יהודים שחיו בטורקסטאן לפני הכיבוש הרוסי לבין אלה שבאו אחריו. הביצוע נדחה עד 1910, והאזור שבו הותרה התיישבות יהודים לא-מקומיים הורחב ונכללו בו הערים סאמארקאנד, מארגלאן MARGELAN, וקוקאנד KOKAND.

המהפכה של 1917 ביטלה את ההגבלות החוקיות של יהודי בוכרה. באותו הזמן פירסם האמיר של בוכרה חוקה שהבטיחה זכויות אזרח לכל תושבי מחוזו. צבא האמיר נאבק בסובייטים, אבל ב- 1920 כבש הצבא האדום את המחוז ומיסד את בוכרה כרפובליקה עממית סובייטית.

יהודי בוכרה שהתיישבו בארץ ישראל מ- 1868, מנו כ- 180 משפחות בירושלים בשלהי המאה ה- 19, וגם המרכז שלהם בירושלים התגבש באותה התקופה. ב- 1936 היה מספר יהודי בוכרה בארץ ישראל כ- 2,500, ומחציתם חיו בירושלים. בין העולים הראשונים היו יהודים אמידים, שייזמו לעשות את ירושלים למרכז הרוחני של קהילתם. ב- 1892 יסדו החלוצים את הרובע הבוכרי בירושלים וקראו לו "רחובות".

מלחמת העולם הראשונה הביאה חורבן ליהודי בוכרה בארץ ישראל, כי רובם היו נתינים רוסים. התורכים הפקיעו את בתיהם לצרכי הצבא. רוב הגברים שבו לבוכרה ובארץ ישראל ונותרו רק הנשים, הילדים, הזקנים והחולים. בבוכרה ירדו מנכסיהם יהודים רבים, בגלל המהפכות ובעקבות מלחמת העולם הראשונה, וחזרו לארץ ישראל בחוסר כל.

בתחילת המאה ה- 20 חיו בחאנות הבוכרית כ- 20,000 יהודים, מהם כ- 4,000 - 5,000 חיו בעיר בוכרה עצמה. כ- 15,000 יהודים בוכרים חיו גם באזור טורקסטאן. לפי מפקד התושבים של ברית המועצות מ- 1926 היה מספר היהודים הבוכרים כ- 19,000, מהם 18,172 חיו ברפובליקה הסובייטית האוזבקית, 7,740 בעיר סאמארקנד, 3,314 בבוכרה, 1,347 בטאשקנט ו- 746 בקוקאנד. מפקד זה היה בלתי מדוייק, ומעריכים את מספר יהודי בוכרה בשנות ה- 20 של המאה העשרים בכ- 30,000 - 35,000.

סקר שנערך בידי אוזט OZET ב- 1934, ציין את מספר יהודי בוכרה ברפובליקה הסובייטית האוזבקית לבדה ב- 24,000, מהם 4,500 חיו בכפרים. לפי מפקד שנערך בברית המועצות ב- 1959 היה מספר יהודי בוכרה כ- 28,000. כ- 23,000 חיו באוזבקיסטאן, בעיקר בערים סאמארקאנד, בוכרה ובמרכזים העירוניים של עמק הפרגאנה FERGANA, ועוד כ- 5,000 ברפובליקה הסובייטית הטאג'יתTADZHIK S.S.R. (טאג'יקידטאן), רובם בבירה דושנבה. הערכה משנת 1970 העמידה מספר נמוך בהרבה: 10,000 יהודים בוכרים ועוד 2,000 יהודים אשכנזים (מבין אלה שמצאו מקלט באזור בימי מלחמת העולם השנייה).

למרות ההגבלות שהוטלו במשך הדורות על יהודי בוכרה, היו ביניהם סוחרים אמידים. ב- 1844 סיפר י' וולף שרוב היהודים עסקו בצביעת בדים ובסחר במשי. עם הכיבוש הרוסי נפתחו בפני יהודי בוכרה שוקים חדשים ורבים סחרו עם מוסקווה ועם ערים אחרות של "רוסיה הגדולה". אחרי מהפכת 1917 איבדו יהודים רבים את פרנסתם ומשפחות רבות נותרו בלא מקורות מחייה. ב- 1926 החלו השלטונות הסובייטים להתמודד עם מצבם הכלכלי הקשה של יהודי בוכרה והושיבו אותם במושבים חקלאיים. ב- 1932 התיישבו על הקרקע כ- 3,500 יהודים, אבל בהדרגה עזבו רובם את הכפרים. בשנות ה- 20 המאוחרות ובשנות ה- 30 המוקדמות, התארגנו, בסיוע הממשלה, קואופרטיבים של בעלי מלאכה יהודיים. לכמה מהם היו שמות עבריים כמו "חרות", ו"אחדות", אבל אלה בוטלו בשנות השלושים המאוחרות.

במהלך המאות ה- 17 וה- 18 היו בקרב יהודי בוכרה משוררים ומתרגמים, שיצירותיהם נכתבו בניב יהודי-טאג'יקי. אחד הבולטים היה יוסוף יהודי YUSUF YAHUDI. פעילות ספרותית זאת לא השפיעה על רוב הציבור היהודי ובסוף המאה ה- 18 הם היו על סף כיליון רוחני. לשנוי משמעותי בחיי הרוח של יהודי בוכרה הביא יוסף המערבי, מי שנשלח ב- 1793 כשליח של הקהילה בצפת אל יהודי בוכרה. דחיפה נוספת אל התעוררות לאומית ודתית של יהודי בוכרה באה כשהגיעו לשם פליטים יהודים ממשהד (MESHED). בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 שופץ בית הכנסת העתיק של בוכרה, ונוסדה רשת מוסדות חינוך. במרוצת הזמן נטשו יהודי בוכרה את נוסח התפילה הפרסי לטובת הנוסח הספרדי.

משהתחילו יהודי בוכרה להתיישב בירושלים, נעשתה העיר למרכז הרוחני החשוב ביותר עבורם. עד 1939 הוצאו לאור בירושלים כ- 170 ספרים בניב טאג'יקי-יהודי ובעברית, רובם בענייני דת. עם התחזקות חיי הדת והקהילה התייצבה גם ההנהגה הפנימית. הנהגת הקהילה כללה 12 שמאים שעסקו בענייני מסים, ונשיא ששימש כדיין של קהילתו וכנציגם כלפי השלטונות. כן מונה רב שכונה חכם. הרב היה לעתים גם הנשיא.

בעקבות התעמקות הקשרים בין יהודי בוכרה לבין יהודים אשכנזים והתחזקות התנועה הציונית בקהילה נוסדו בתי ספר שבהם הייתה שפת ההוראה עברית. לפחות עד שנת 1923 המשיכו בתי ספר אלה ללמד עברית יחד עם השפה הטאג'יקית-יהודית. בנובמבר 1925 יצא לאור בסאמארקאנד עתון סובייטי בשם "רושנוי" בניב הטאג'יקי-יהודי, אחריו הופיע, ב- 1929, "באיירוקי מיקנאט" BAYROKI MIKHNAT ("דגל העבודה"), גם כן בטאג'י-יהודית, אם כי באותיות עבריות. באמצע שנות ה- 30 של המאה העשרים נכנסו לשימוש האותיות הקיריליות גם לשפות המזרחיות, וביניהן שפת יהודי בוכרה.

התנגדות השלטונות הסובייטיים לחיים יהודיים מסורתיים של יהודי בוכרה הייתה פחות חריפה מהמאבק שניהלו בעניין זה נגד יהודים אשכנזים בברית המועצות. אמנם ההנהגה היהודית איבדה באופן רשמי את מעמדה, אבל עמדה לה השפעתה על יהודי בוכרה והם נשארו נאמנים לה. הוראת תפילות נמשכה בחשאי למחצה במשך שנים רבות, והמסגרת היהודית המשפחתית שמרה על זהותה הדתית-הלאומית של הקהילה. בזכות עובדה זאת נותרו יהודי בוכרה הקבוצה בעלת התודעה היהודית החזקה ביותר בין יהודי ברית המועצות לשעבר.

ב- 1970 היה בשר כשר זמין ליהודי בוכרה, ובית העלמין היהודי היה מתוחזק היטב. פעלו כמה בתי כנסת, בעיר בוכרה היו כולם במתחם של בניין מן המאה ה- 15.

ברבע האחרון של המאה העשרים, בשנות העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות, עלו רבים מיהודי בוכרה לישראל.

אוזבקיסטאן
אוזבקיסטן UZBEKISTAN

רפובליקה במרכז אסיה. בירתה טשקנט.

יהודי אוזבקיסטן כוללים שתי קהילות, הקהילה העתיקה של יהודי בוכרה ששפתם ניב טאג'יקי יהודי, והקהילה שמוצאה ממזרח אירופה.

לפי מסורתם היגרו יהודי בוכרה מפרס במאה החמישית, והם רואים את עצמם כצאצאי הגולים משומרון. מחקרים אנתרופולוגיים מראשית המאה העשרים אמנם מראים שמוצאם של יהודי בוכרה במזרח התיכון.

ידיעות מפורשות על יצירה רוחנית של יהודי אוזבקיסטן קיימות רק מן המאה ה- 14.

בהיותם על צומת דרכי המסחר היגרו יהודים מאוזבקיסטן לכוזריה ולסין, והתנועה העיקרית בין העולם המוסלמי לבין אטיל בירת כוזריה עברה דרך צפון אוזבקיסטן. ואכן חוקרים של מסמכים (שבגניזה הקהירית) המתייחסים ליהודים שבאו לממלכת כוזריה מערי המוסלמים או מכוראסאן (מזרח אירן) סבורים שהכוונה ליהודי אוזבקיסטן.

מסורת אחרת מדברת על גל הגירה נוסף מאירן בעקבות כיבושי המונגולים במאה ה- 13. ואכן שמות המשפחה של יהודי אוזבקיסטאן מצביעים על יהודים מקהילות דוברות אירנית שנטמעו בקהילה האוזבקיסטאנית הקדומה.

בתקופה המודרנית הגביל השלטון המוסלמי את התפתחות הקהילה. הכיבוש הרוסי במאה ה- 19 נתקבל בברכה, במיוחד באותם מחוזות שהיו נתונים לשליטה ישירה של רוסיה ובהם קיבלו היהודים שוויון זכויות מלא עם האוכלוסיה המוסלמית והיו במעמד שיהודי אירופה תחת שליטת הרוסים לא זכו לו. (כמו למשל הזכות לבעלות על נכסי מקרקעין).

בתקופת השלטון הרוסי היגרו לאוזבקיסטאן, בעיקר לטאשקנט, רבים מיהודי בוכרה, הם עסקו במסחר והגיעו לפריחה כלכלית. באותה תקופה תרמו יהודי אוזבקיסטאן תרומות רבות ליישוב ארץ ישראל.

המשטר הסובייטי שחיסל את המסחר הפרטי הביא לכך שמאתיים אלף יהודי אוזבקיסטאן עברו לעבוד במינהל המדינה, בתעשייה ובחקלאות.

מלחמת העולם השנייה הפכה את אוזבקיסטאן למרכז יהודי חשוב, כאשר יהודים שנמלטו מאירופה הכבושה בידי הנאצים מצאו שם מקלט. רובם התיישבו בטאשקנט ומוסדות יהודיים מרכזיים במוסקווה העתיקו את משרדיהם לשם.

בשנות המלחמה הגיעו לאוזבקיסטאן גם יהודים שהוגלו בידי הסובייטים מארצות מזרח אירופה, שהיו תחת שליטתם בשנה הראשונה של המלחמה. מבין יהודים אלה היו שעלו לארץ ישראל דרך פרס.

אחרי המלחמה נשארו באוזבקיסטאן רבים מיהודי אירופה, והשתלבו במינהל, בתעשייה ובחינוך. בימי המלחמה חלה התקרבות בינם לבין הקהילה היהודית הוותיקה באוזבקיסטאן, בשל השפה הרוסית המשותפת ותחושת הגורל המשותף שהתעצם בימי המלחמה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1959 נרשמו 94,344 יהודים באוזבקיסטאן, 12 אחוזים באוכלוסייה הכללית, מהם 50,445 בבירה טאשקנט. בשנת 1970 נימנו 103,000 יהודים באוזבקיסטאן ובשנת 1997, בעקבות העלייה לישראל, נימנו שם רק 35,000 יהודים; 23,000 בטשקנט, 7,000 בסמרקנד ו- 4,000 בבוכרה.