דלג לתוכן האתר >

יואן לבייב

Ioan Isakov Leviev (1934-1994), painter, born in Plovdiv, Bulgaria. He graduated from the Art Academy in Sofia in 1958, specializing in monumental-decorative painting. He worked on various projects in the field of wall arts, including sgraffito and mosaic, easel painting, and illustration. Leviev participated in many exhibitions in Bulgaria and abroad, including Paris, Szczecin, Warsaw, Prague, and Los Angeles. He was a member of the Plovdiv school of the 1960s, also known as the April generation. Leviev displayed in many solo exhibitions in Plovdiv, Sofia, and Varna. Apart from opera and ballet productions and monumental mosaics in public buildings, including Ivan Vazov public library in Plovdiv, Ministry of Foreign Affairs in Sofia, and Bulgarian embassy in Bonn, his works are part of the collections of the National Art Gallery in Plovdiv and Sofia City Art Gallery.  He is the brother of the Jazz musician Milkho Leviev (1937-2019).

לבייב

LEVIEV

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ששם משפחה זה נגזר ממונח המצביע על השתייכות המשפחה אל הלוויים. פירוש הסופית הרוסית "-יב" הוא "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של".

ובכן שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. שם משפחה זה נפוץ אצל יהודי בוכרה.

הלוויים הם צאצאיו של לוי המקראי, בנם השלישי של יעקוב ולאה.

אנשים ידועים הנושאים שם משפחה זה כוללים את איש העסקים, היזם והתורם הישראלי יליד אוזבקיסטן לב לבייב (נולד ב-1956) המכונה "מלך היהלומים".

Milcho Isakov Leviev (1937-2019), jazz musician, composer, and pianist, born in Plovdiv, Bulgaria. He studied music at the State Conservatory. After graduation, Leviev began his career at the Plovdiv Drama Theater, where he worked as a conductor. He went on to become the conductor of the Big Band of the Bulgarian National Radio and worked as a soloist and conductor for the Plovdiv Orchestra and the Sofia Philharmonic.

In 1965, Leviev created the group "Jazz Focus'65" at the suggestion of Radoy Ralin, with which he toured Bulgaria and abroad to great acclaim until 1970. During this period, he gained recognition for his arrangement of Paul McCartney's hit song "Yesterday" for flute and big band. Leviev also composed music for films.

In 1970, Leviev accepted an invitation from the American Jazz musician Don Ellis (1934-1978) and moved to Los Angeles, where he stayed until 1977. He returned briefly to Bulgaria in the early 1980s to give a series of concerts before embarking on numerous tours across Europe and the United States. Leviev taught at the University of Southern California and gave master classes at the New Bulgarian University in Sofia. His works include over 10 pieces for symphonic orchestra, including Concerto for Jazz Combo and Orchestra (1965), Music for big band and symphony orchestra (1966), Balkan Cowboy, suite for symphonic-pop orchestra (1969), The Touchstone of Isaac for piano and symphony orchestra (1975), Rhapsody "Orpheus for piano and symphony orchestra (1988), The Green House, jazz cantata (1988), chamber music, piano music and music for 12 movie films. Milcho Leviev died in Thessaloniki, Greece. He is the brother of the painter Ioan Leviev (1934-1994).

פלובדיב Plovdiv

עיר בדרום-מזרח בולגריה, 156 ק"מ מזרח לסופיה.

פלובדיב סמוכה לנהר מריצה (Maritsa), נתיב תחבורה חשוב עד סוף המאה ה- 19, בצומת דרכים שקישר בעבר בין המזרח הקדום לבין אירופה, ואחר כך בין סופיה לבין אדירנה ונמלי הים השחור והדנובה. לפנים יסדו התרקים במקום את העיר פולפודבה, אשר נהרסה בידי הקלטים. בשנת 342 לפנה"ס יסד המלך המקדוני פיליפוס השני עיר בשם פיליפופוליס (Philippopolis). במאה הראשונה לפנה"ס בנו הרומאים במקום את העיר טרימונציום (עיר שלושת הגבעות). במאה ה- 4 כבשוה הביזנטים ובמאות 15 - 7 עברה משלטון ביזנטי לשליטת הממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה, לסירוגין. הסלבים כינו את העיר פלובדין (Plovdin), וכאשר כבשו אותה העות'מאנים נקראה פיליבה (Filibe). בסוף המאה ה- 18 שגשגה העיר, והגיעו אליה בולגרים נוצרים רבים. פלובדיב הייתה לעיר מטופחת, מרכז של מלאכות ותעשייה זעירה. לאחר קונגרס ברלין ביולי 1878 הפכה לבירת רומליה המזרחית. באותה תקופה מנתה העיר 33,500 נפש.


הקהילה היהודית

קשה לקבוע מתי הגיעו ראשוני היהודים לפלובדיב. בשנות ה- 80 של המאה העשרים נתגלו במרכז העיר שרידי בית כנסת, שארכיאולוגים מקומיים העריכו כי הם מן המאה השנייה. על יסודותיו נמצאו שרידי בית כנסת מן המאה הרביעית. התגלו גם כתובות ביוונית ומנורה עם שבעה קנים, אשר מעידות שהמקום היה בית תפילה יהודי. ישנם גם אזכורים אקראיים על יהודים במקום, בסיפורי נוסעים מהמאות ה- 12 וה- 13.

בספר שנדפס באיסטנבול בידי הרב יונה אשכנזי נכתב, שבפלובדיב הייתה קיימת קהילה יהודית עוד לפני הכיבוש העות'מאני בשנת 1364. הידיעה הממשית הראשונה על קהילה יהודית במקום היא משנת 1494, עת נכתב בספרות השו"ת שבפלובדיב נבנה בית כנסת "ארגונה" (Aragona) ליהודים שבאו מארגון, ספרד. מן המאה ה- 16 ואילך מוזכרת קהילת יהודי פלובדיב רבות בפסקי דין של רבנים מקומיים, או של רבנים מקושטא, אדירנה או סלוניקי. מדובר בדרך כלל בירושות, שחרור עגונות, עדויות על סוחרים שנרצחו בדרכים, ושאר עניינים. בדומה לקהילות רבות בבולגריה, היו בפלובדיב שתי קהילות יהודיות: רומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), ואשכנזים (שהגיעו מהונגריה ומבאוואריה). יהודי ספרד, שהגיעו בראשית המאה ה- 16 , נהיו לקהילה הדומיננטית ועל פיהם פסקו דינים וקביעות הלכתיות.

נוסע שעבר בעיר ב- 1578, ציין שהיהודים גרים בסמוך ליוונים ושיש להם שלושה בתי כנסת. סביר להניח, אם כן, שבאותה עת היה לכל קהילה - הרומניוטית, האשכנזית והספרדית - בית כנסת משלה.

מספרות השו"ת עולה כי היו בפלובדיב סוחרים יהודים עשירים שסחרו עם סלוניקי וקושטא, בעיקר בבשר מיובש, בביצים ובמוצרי עור.

בין הרבנים הידועים בפלובדיב היו שלמה בן ריי, אברהם פאזיון (במאה ה- 16), רבי חוני (נפטר ב- 1645), שהיה ככל הנראה בן הקהילה הרומניוטית, רבי אהובי (נפטר ב- 1690) והרב לאפאבא יליד מגנצא (מיינץ) , גרמניה (סוף המאה ה- 17). יהודי פלובדיב הרבו להתייעץ עם רבנים מחוץ לעיר, בעיקר מסלוניקי או איסטנבול. בשנת 1711, לדוגמא, החליטו פרנסי העיר להעלות את גובה המס על הבשר. עניי פלובדיב פנו לרבני סלוניקי, שפסקו שיש לבטל את המס כליל. המקרה מלמד על קהילה מאורגנת, שידעה לשמור על זכויותיה.

השכונה היהודית נקראה "אורטה-מיזאר" (בית עלמין מרכזי בתורכית, בשל סמיכותה של השכונה לבית העלמין המרכזי). ב- 1763 נבנה באותה שכונה בית כנסת חדש. כעבור 50 שנים נהרס בית הכנסת וחדש נבנה במקומו. בסוף המאה ה- 18 חיו בפלובדיב כ- 750 יהודים. באותה תקופה כיהנו בעיר הרבנים אברהם בכמוהר"ם מנוח סיד מדופניצה, אחיו יהודה סיד (עד 1810) ואחריו אברהם ארולייא מאדירנה, בעל "מים החיים". ב- 1827 כיהן במשך כשבע שנים הרב אברהם ונטורה, שעלה לארץ ישראל. בשנים 1830-1832 כיהן הרב יעקב פינצי, שהיה קודם רבה של קהילת רוסצ'וק (רוסה). אחריו חיים ארולייא (בנו של אברהם), ומשה בכמוהר"ם (עד 1881).

ב- 1877, בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, הגיעו כ- 400 פליטים יהודים, ביניהם יהודים רבים מקרלובו, שהקימו בית כנסת לעצמם. רוב הפליטים נותרו בפלובדיב גם אחרי המלחמה.

בזמן המלחמה, ב- 1878, חיו בפלובדיב כאלף יהודים ולהם ארבעה בתי כנסת ובית מדרש אחד. במפקד שערכו שלטונות בולגריה ב- 1885 היה מספר היהודים 1129. ב- 1888 גדל מספרם ל- 2,200 נפש.

היהודים בשכונה היהודית חיו במתחם מוקף חומת אבן ובו שערים, שננעלו בלילה. במתחם היו שני בתי כנסת: "ק"ק ישורון" ו"ק"ק ציון", הקטן יותר (נבנה ב- 1888). ב- 1878 התקיימה בפלובדיב גם קהילה אשכנזית קטנה.

בימי המלחמה הציל חבר המועצה היהודי אליעזר כלב בולגרים רבים שנידונו למוות. לפני כניסת הרוסים אף סיכן את חייו ושיכן בהסתר מנהיגים בולגרים. כאות הוקרה, נקרא ב- 1910 רחוב בפלובדיב על שמו.

ב- 1879 התכנסה בעיר האספה הלאומית המכוננת של רומליה המזרחית. היהודים ויתרו על ייצוג עצמאי והופיעו מטעם הרשימה הבולגרית.

לקראת סוף המאה ה- 19 הייתה הקהילה היהודית בפלובדיב השלישית בגודלה, אחרי קהילות סופיה ורוסצ'וק (רוסה).

בימי השלטון העות'מאני עסקו היהודים בעיקר במסחר ובמלאכה. גם אחרי השחרור המשיכו היהודים במקצועותיהם המסורתיים והשתלבו היטב בענפי הכלכלה המקומית. היו ביניהם תעשיינים, בנקאים, בעלי בתי דפוס והוצאות ספרים. בין בעלי המקצועות החופשיים היו רופאים ועורכי דין יהודים מפורסמים. היהודים נטלו חלק גם בחיי התרבות, בתיאטרון, בביקורת ספרותית ובבלשנות.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בפלובדיב כ- 6,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 45,700 תושבים. היא הייתה הקהילה השנייה בגודלה, אחרי זו של סופיה. 402 גברים יהודים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), התארגנה תנועה קואופרטיבית בולגרית שפגעה במסחר היהודי. כדי לתמוך בו הוקמו בפלובדיב, בעזרת הבנק "גאולה" מסופיה, אגודות קואופרטיביות יהודיות, "מלקה קאסא" (קופה קטנה) ו"התקווה".

חינוך
בנוסף ל"מלדאר", מסגרת החינוך המסורתית, נפתח ב- 1877 בית ספר לנערות של "כל ישראל חברים ("כי"ח"). ב- 1879 נפתח בית ספר "אליאנס" - לנערים. מערכת החינוך של הקהילה כללה שלושה גני ילדים, בית ספר יסודי, וחטיבת ביניים. ב- 1920 למדו במערכת החינוך היהודית בפלובדיב 788 ילדים, שהיו 87.7% מכלל התלמידים היהודים בעיר. מספרם ירד במקביל לעליה ברמה הכלכלית ובנטייה להתבוללות. בשנות ה- 30 למדו 74.2% מילדי היהודים בבתי ספר יהודיים, 4.8% בבתי ספר ממלכתיים, ו- 21% בבתי ספר פרטיים יוקרתיים.

רווחה וסעד
הקהילה היהודית הקימה מוסדות רווחה וסעד. ב- 1899 הוקמה בעיר הלשכה הראשונה של "בני ברית" בבולגריה שהגישה עזרה לסטודנטים, לתלמידים, לחיילים נפגעים וגם לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים. ביוזמתה הוקם ב- 1914 בית יתומים שהעניק גם הכשרה מקצועית. הייתה גם אגודת נשים "דבורה", שהקימה בית תמחוי לילדים עניים; "ביקור חולים" שהגיש עזרה רפואית וחילק תרופות וחלב לנצרכים ו"גמילות-חסד" - שתמך בעניים. ועד הקהילה הקים אגודה שיתופית לאשראי למעוטי יכולת, ביניהם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

פעילות ציונית
לקראת סוף המאה ה- 19 החלה בפלובדיב התארגנות ציונית. ב- 1885 קם ארגון ציוני בשם "אגודת אחים". ב- 1894 הוקם הארגון "פרוגרס" להקניית השכלה כללית ולאומית. שמו שונה אחר כך ל"השחר". ב- 1895 הוקם ארגון "כרמל", על ידי יוסף מרקו ברוך. לימים נקראה על שמו ההסתדרות הציונית בעיר. ב- 1897 נוסד ארגון הספורט "גיבור", אשר שמו שונה ל"שמשון", וב- 1910 הפך לסניף של "מכבי". בסוף 1898 התקיימה בפלובדיב הועידה הציונית הארצית הראשונה ונבחר הועד המרכזי הראשון של ההסתדרות הציונית בבולגריה. ב- 1901 הופיע לראשונה ביטאון התנועה הציונית בבולגריה, "השופר", תחילה בבולגרית ובלדינו, ובהמשך רק בבולגרית.

ב- 1910 הקימה קבוצת פועלים אגודה ציונית סוציאליסטית שסימנה את ראשית "פועלי ציון" בבולגריה. בראשית המאה ה- 20 נוסדה אגודה "ישראל" להפצת התרבות והשפה העברית בקרב הנוער, שחבריה היו תלמידי גימנסיה. ב- 1914 התקיימה בעיר ועידה של נציגי "ישראל" מעשר ערים. בשנות ה- 20 קם סניף של התנועה הרוויזיוניסטית. ב- 1925 התקיימה בעיר ועידת היסוד של "השומר הצעיר" בבולגריה. בפלובדיב עצמה היה סניף של התנועה. ב- 1932 הוקמה "ליגה למען א"י העובדת". הנשים הציוניות פעלו במסגרת "ויצ"ו" וב- 1929 התכנסה בעיר הועידה הרביעית של הארגון, בה השתתפו 18 נציגות מערים שונות.

היו בפלובדיב גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. הציונים בפלובדיב זכו בבחירות, וקיבלו לידיהם את הנהלת בתי הספר. הלא-ציונים ארגנו קורסים להכשרת מורים. מס "קרן היסוד" הוטל כמס חובה על כל חברי הקהילה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפלובדיב כ- 6,000 יהודים.


תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה.

במרץ 1943 נגזר גירוש על יהודי בולגריה. כל יהודי פלובדיב רוכזו בבית הספר. ראש הכנסייה, ההגמון קיריל, נאבק נגד הגירוש. לבסוף קיבל מפקד המשטרה מברק משר הפנים, ובו דחיית הגזרה, והיהודים שוחררו.

במאי 1943 גורשו יהודי סופיה אל ערי השדה, חלק הגיעו לפלובדיב. על פי צו השלטונות שוכנו המגורשים בבתי היהודים. בהמשך, התגייסו צעירים יהודים בני פלובדיב לשורות הפרטיזנים. 25 מהם נפלו בקרבות.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה בפלובדיב הפעילות הציונית. בסוף 1944 קיבלה הקהילה היהודית בהתלהבות רבה את פניו של בן גוריון בביקורו בבולגריה. בינואר 1945 התקיים כינוס של "החלוץ" והשתתפו בו 400 חברים.

יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה בפלובדיב יום חג המוני, בו השתתפו גם נציגי השלטון.

רוב יהודי פלובדיב עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948 - 1950. ב- 1949 נותרו בפלובדיב 1,000 יהודים.


בביקורו בפלובדיב ביולי 1947, מצא ד"ר ש. מרקוס כמה פריטים מעניינים בשני בתי הכנסת בעיר. בבית הכנסת "ק"ק ישורון" אסף מספר רב של ספרים, כתובים עברית ולדינו, זרוקים ופזורים על הרצפה. עוד ספרים מצא בבתי יהודים, ואת כולם הביא למכון לחקר היהדות בסופיה.

בבית הכנסת "ק"ק ציון" מצא ארבעה ספרי תורה עם עטיפות רקומות, אחד מהם מתוארך ל- 1785. כמו כן כתב בדין וחשבון שהגיש בסופיה, שהביא מבית הכנסת "ק"ק ישורון", שני לוחות ששימשו בעבר לצרכי פולחן וכתובים עברית בסגנון מקראי. הוא העריך שלוח אחד היה מ- 1733.

באותו ביקור מצא מרקוס בבית העלמין אבני מצבה רבות מאמצע המאה ה- 18 ואפילו אחת שלדעתו הייתה מן המאה ה- 15.

בשנות ה- 60 של המאה ה- 20 נהרס בית הכנסת "ישורון" ועל מקומו (ומחומריו) נבנה בית דירות ל- 16 משפחות יהודיות. בבית הכנסת "ציון", שנותר, נערכים החגים והכנסים של יהודי פלובדיב שנותרו בעיר - כ- 500 נפש לערך, כולל נישואין מעורבים.

בביקוריו של ההיסטוריון ד"ר צבי קרן ב- 1990 ובמהלך שנות ה- 90, מצא שבבית הכנסת "ק"ק ציון" ובבית המדרש הקטן שלידו נותרו כמה ספרי תפילה ומספר פרוכות. בראשית שנות ה- 2000 נערך שיפוץ יסודי בבית הכנסת והוא משמש מקום התכנסות ליהודים שנותרו בעיר.

מן המצבות שמצא ד"ר מרקוס לא נותר זכר. הן אבדו או נלקחו לשימוש משני ולא נודע גורלן.

בשנת 1994 ערך הד"ר צבי קרן מיפוי, ניקוי וצילום בבית העלמין החדש, שראשיתו סביב 1920. הוא צילם כאלפיים אבני מצבה. בין השורות נמצאו מספר מצבות עתיקות שהועברו מבית העלמין העתיק. מקצתן היו מן המאה ה- 18 וה- 19. כך למשל, נמצאה מצבה קטנה משנת 1810 של ילד, אשר שימשה כאבן מדרכה. בבית העלמין הזה חדלו היהודים לקבור בשנות ה- 70. בתחילת שנות ה- 2000 יש להם חלקה נפרדת בבית הקברות הכללי.


בראשית שנות האלפיים חיו בפלובדיב כ- 700 יהודים.

סופיה Sofia Sofija

בירת בולגריה, במרכז-מערב המדינה.

במאה ה- 2 לפנה"ס העניק הקיסר טריאנוס לעיר את השם סרדיקה אולפיה (Serdica Ulpia). אחר כך נקראה גם סרדץ (Sredets , מרכז בבולגרית). במאה ה- 14 שונה שמה לסופיה, בשל הכנסייה הגדולה "סופיה הקדושה". הכובשים העות'מאניים (1392) הפכו את הכנסייה למסגד, אך השם לא שונה. העיר הייתה צומת מרכזי בין מזרח למערב, בה עברו שיירות הסוחרים מאירופה לבירת האימפריה העות'מאנית, איסטנבול. במאות ה- 18 וה- 19 ירדה חשיבותה. ב- 1879, לפני תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, הוכרזה סופיה כבירת בולגריה החופשית. משנות ה- 80 של המאה ה- 19 התרחבה העיר וסיפחה אליה כפרים בסביבה. אוכלוסייתה גדלה מ- 20,500 תושבים ב- 1880, ל- 435,000 תושבים בשנת 1946. בשנת 1992 חיו בסופיה 1,108,000 תושבים.


הקהילה היהודית

על היהודים בסופיה יש בידינו מקורות עבריים ועות'מאניים החל מן המאה ה- 14. ייתכן שהיו יהודים במקום קודם לכן, אך אין לכך הוכחות.

התקופה העות'מאנית: סופיה וכפרי הסביבה היו מרכז חקלאי ומסחרי. היהודים חיו בקרב אוכלוסייה מעורבת של דתות ולאומים רבים: הונגרים, וואלאכים, מולדובים, סוחרים מראגוזה (דוברובניק של ימינו), מוסלמים ונוצרים-פרבוסלאביים. על ראשיתה של הקהילה היהודית ישנם מקורות מצומצמים. בספרי שו"ת מוזכר, שבעת הכיבוש העות'מאני חיו בסופיה שתי קהילות יהודיות: האחת רומניוטית (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), והשנייה של פליטים שגורשו מהונגריה ב- 1360. לכל קהילה היה בית כנסת משלה. בשנת 1470 הגיעו מעטים מבין היהודים שגורשו מבוואריה, ובעיר נוסד גם בית-כנסת אשכנזי.

מגורשי ספרד הגיעו לסופיה בראשית המאה ה- 16. הם היו דומיננטים מאד, ובהדרגה דחקו את רגליהם של היהודים הרומניוטים והאשכנזים. מקורם של ראשוני היהודים הספרדים בסופיה היה בסלוניקי. מאותה תקופה מתרבים והולכים הנתונים על סדרי החיים היהודיים בקהילת סופיה.

עיסוקם של היהודים מאמצע המאה ה- 16 היה מסחר בבדים, ייצור ומסחר בגבינות, והלוואה בריבית.

בשנים 1560 - 1570 חיו בסופיה כ- 650 יהודים. על פי תעודה מן המאה ה- 17, העוסקת בגביית מסים מיהודי סופיה, באותה תקופה חיו בסופיה 2,600 יהודים מעל גיל 18. בכך הפכה סופיה לקהילה היהודית הגדולה בבולגריה. עד אז היו הקהילות המרכזיות בניקופול, בוידין ובפלובדיב.

חיי היום-יום של היהודים בסופיה משתקפים בשלוש איגרות משנות ה- 30 של המאה ה- 16, כתובות ביידיש ובעברית, אשר שלחו יהודים אשכנזיים לאוסטריה ולאיטליה. הכותבים מצאו מקלט בסופיה, והמליצו לקרוביהם להצטרף אליהם וליהנות מהפרנסה המצויה ומהאוויר הצח. מן האיגרות עולים קשיי המסחר עם אוסטריה, וחוסר הביטחון בדרכים, בשל המלחמה. סוחר אחד, דוד כהן אשכנזי, החליט בשל כך לנסות את מזלו במסחר עם פולין. עוד מסופר שם על מגיפה שהפילה חללים בסאלוניקי ובאדירנה, אך לא פגעה בסופיה ובפלבן; וגם על משלח- ידם של יהודי סופיה - מסחר בעיקר - ובייחוד על פרנסות הנשים: יצירת קישורי משי, מיילדות, וגם הלוואה בריבית. מאיגרת מ- 1532, שתוכנה משפחתי, אנו למדים על חייהם הנוחים של היהודים בסופיה. הם מצאו את פרנסתם גם מחוץ לעיר, כשקנו מהשלטונות את הזכות לחכירת המסים. למשל, יצחק בן-ארסלן (אריה?) ואברהם בן-יצחק, תושבי סופיה, רכשו את הזכות לגביית מסי היבוא (המוקאטעא) לסופיה ולנמל ניקופול, לשנת המס 1561-1562.

ליהודים היו יחסי גומלין עם התושבים המקומיים, על רקע עסקיהם עם המוסלמים והנוצרים בעיר. שטר מכירה של בית משנת 1680, מלמד על אמידותו של הקונה היהודי, וגם על מגורים מעורבים של יהודים, מוסלמים ונוצרים בשכונה מכובדת בעיר. זאת בניגוד לשאיפת השלטונות להפריד בין הקבוצות האתניות השונות בעזרת צווים וחוקים. לדוגמא, בשנת 1680 דרש הקאדיעסקר (Kadiasker) של רומליה מהקאדי של סופיה, שנשים מוסלמיות תפסקנה לרחוץ במרחץ העירוני ביחד עם יהודיות ו"לא-מאמינות נוספות", מפני שזו הפרה בוטה זו של חוקי האסלאם.

סכסוכים בין יהודים ליהודים מצאו בדרך כלל את פתרונם בבית הדין הרבני של סופיה. לעתים פנו יהודים גם לערכאות המוסלמיות, למורת רוחם של הרבנים, שראו בערכאות של גויים, בדומה להלכות עבודה זרה, מן האיסורים החמורים ביהדות. רוב הפונים היו סוחרים יהודיים, במיוחד האמידים, שלא היו מרוצים מפסיקות בתי הדין הרבניים. בדרך כלל זיכה בית הדין השרעי את היהודים ביחס הוגן. במקרה אחד, יוצא דופן כנראה, שראשיתו בעיר סמוקוב ואחריתו בבית הדין השרעי של סופיה, גילו השלטונות יחס נוקשה ועוין: בנו של ג'אפר אבן- עבדאללה, מנכבדי סמוקוב, רצח צעיר יהודי בשם ישראל בן לוי. הקאדי של סמוקוב שכנע את משפחת הנרצח לקבל כופר כספי, על-מנת למנוע מתח בין יהודים למוסלמים. אולם האב המכובד תבע להחזיר לו את הסכום, בטענה שישראל בן לוי קיבל עליו את האיסלאם וחזר בו, ושבנו רצה להחזיר את הכופר בתשובה, ומשסירב הרגו. המשפחה היהודית נאלצה לעזוב לסופיה. בית הדין של סופיה קיבל את טענות התובע וחייב את ההורים היהודיים להחזיר את כספי הפיצויים.

היהודים שילמו מסים רגילים שהוטלו על הלא-מוסלמים, ובנוסף הוטלו עליהם מסים מיוחדים. יהודי סופיה, כמו שאר ה"רעאיא", נדרשו לשלם את הוצאות הסיור של הווזיר הגדול חוסיין אשא מבלגרד למונסטיר. המסים שהוטלו על היהודים חושבו בנפרד.

סופיה הייתה מרכז מסחרי חשוב. תעודה מלמדת על סוחר יהודי מסופיה שהיה בקשרי מסחר עם שותפו בוונציה. עדות נוספת על מסחר בין סופיה לוונציה מצויה בשטר חליפין משנת 1649, כתוב לדינו ועברית, בין סוחרים יהודיים משתי הערים. החשבון נשלח משותף שלישי, שישב בפריס. במאות ה- 16 וה- 17 תפסו היהודים מקום חשוב במסחר בין סופיה לבין ראגוזה (דוברובניק של היום) שלחופי הים האדריאטי. באיגרת משנת 1641, אותה הפנו שליטי ראגוזה אל השלטון העות'מאני, ביקשו להפחית את המסים המוטלים על נתיניהם בסופיה, ולהגן עליהם מפני "ההפרעות והצרת רגליהם מצד הסוחרים היהודים בעיר". בשנת 1619 הוציא השלטון העות'מאני צו לתת גם לסוחרים הקתולים דריסת רגל במסחר הצמר. היהודים התנגדו לכך משום שהתחייבו לספק את דרישת אחיהם בסאלוניקי, המועסקים בתעשיית בגדי הצמר עבור היניצ'רים.

על אף חשיבותו של סחר החוץ, את עיקר פרנסתם מצאו סוחרי סופיה בגבולות האימפריה, בהובילם את מרכולתם בשיירות. מסמך מלמד על סוחר יהודי, שנרצח בדרכו מסאלוניקי עם משלוח בדים לסופיה. בשיירה אחרת, בין סופיה לסקופיה, נרצח יהודי מבלגרד. השיירות היו מעורבות, מוסלמים, נוצרים ויהודים. בהתנפלות על שיירה מסופיה לסאלוניקי בשנת 1606, למשל, נרצחו סוחרים יהודים וגם הקאדי של סופיה ונשותיו.

המאות ה- 18 וה- 19: באמצע המאה ה- 18 הייתה קהילת יהודי סופיה הגדולה בקהילות בולגריה. באותן שנים כיהנו כרבנים ראשיים ראובן בן יעקב טיביה (כיהן 1752-1795), יצחק צאדקה, יעקב שמואל מדג'אר, יוסף יקותיאל, וידאל פאסי, חיים יוסף אליקים ועוד רבים אחרים. חלקם פרסמו חיבורים חשובים שנודעו גם מחוץ לבולגריה. ב- 1808 בא לסופיה הרב רחמים אברהם ונטורה מספאלטו (ספליט Split של ימינו), ושימש בתפקידו עד 1820.

בשנת 1876 הגיע הרב גבריאל אלמוזלינו, יליד ניקופול. עם תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, וכינון בולגריה העצמאית (1878) , נהיה לרבה הראשי הראשון של יהדות בולגריה. הוא ייצג את המיעוט היהודי באסיפה המכוננת הראשונה של בולגריה העצמאית, שהתכנסה בבירה ההיסטורית טארנובו.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878), בעת שהתחוללו הקרבות בפאתי סופיה, היה חשש שהצבא העות'מאני הנסוג ישרוף את העיר. סיפורי גבורה רבים קשורים בהתייצבותם של יהודי העיר להגן עליה ולכבות דליקות. בכל זאת היו יהודי סופיה, כבמקומות אחרים, נתונים למעשי שוד וביזה הן מצד הצבא הרוסי והן מצד פורעי חוק בולגריים.

על פי מפקד מ- 1880 חיו בסופיה 5,000 יהודים והיו להם שישה בתי-כנסת. בית העלמין היה עד 1897 ב"שוק המלח", אך השטח הופקע בידי העירייה, למרות התנגדות הקהילה. מאז נמצא בית העלמין בחלקה נפרדת ליד בית העלמין הכללי. כעשרים מצבות עתיקות הובאו אליו מבית העלמין הישן.

בשלהי המאה ה- 19 הוקמה בסופיה ה"קונסיסטוריה" – המוסד המרכזי של יהדות בולגריה.

המאה ה- 20 וראשית המאה ה- 21: ב- 23 בספטמבר 1909 נחנך בסופיה בית הכנסת החדש. האירוע, מן החשובים בתולדות יהדות סופיה ובולגריה, היה חגיגי מאד, בין המוזמנים היו משפחת המלוכה, שרים ונכבדים רבים. בית הכנסת היה מפואר ורחב ידיים, ובו 1,300 מקומות.

בין רבני התקופה הבולטים היו ד"ר ארנפרייס, אברהם פיפאנו, מחבר "חגור האפוד" והד"ר אשר חננאל, רבה האחרון של יהדות בולגריה, שנפטר בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 20.

בתקופת מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בסופיה כ- 17,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 82,621 נפש. 1,421 מהם שירתו בצבא הבולגרי. ארגון העזרה UAI גייס תרומות למען משפחות החיילים היהודים.

מוסדות הציבור של הקהילה כללו את "בית העם" (נחנך ב- 1934), וגם בית חולים יהודי, בנקים בהנהלה יהודית, מוסדות צדקה למיניהם ובתי-ספר לכל הגילאים. באמצע שנות ה- 30 חיו בסופיה כמחצית מיהודי בולגריה, ובה פעלו כל המוסדות המרכזיים של יהדות בולגריה. באותה תקופה היה גם ניסיון קצר מועד להקים להקת תיאטרון יהודית, ששחקניה השתלבו לבסוף בתיאטראות הבירה. כן נוסדה תזמורת סימפונית שרוב נגניה היו יהודים. מקהלת "צדיקוב" הנודעת נוסדה בשנת 1908, והגיעה לפרסום רב אחרי מלחמת העולם הראשונה. המקהלה תרמה רבות לטיפוח התרבות בקרב יהודי סופיה ובולגריה כולה, והמשיכה את פעילותה גם במדינת ישראל.

הפעילות הציונית בקרב יהודי סופיה כללה מפלגות ותנועות נוער רבות: "השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "מכבי" ועוד. בקהילת סופיה יצאו לאור עיתונים רבים, בלאדינו ובבולגרית, ששיקפו את קשת הדעות של הפלגים השונים – ציוניים ואחרים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התחוללו התפרעויות ברחובות המסחריים של סופיה וחנויות היהודים נפגעו. 4,000 יהודים שהיו נתינים זרים גורשו מחוץ לגבולות בולגריה; התערבות הקונסיסטוריה לא הועילה.

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

על פי דרישת השלטונות, נערכה בסופיה בראשית 1943 רשימה מפורטת של "המשפחות היהודיות העשירות, המכובדות ובעלות המעמד". במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה. בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, ואישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 והסתיים כעבור שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם הורשו לקחת איתם את רכושם, ופוזרו ב- 20 ערי שדה. בבירה נותרו כמה עשרות משפחות בעלות אישורים מיוחדים, מקצתן משפחות של מומרים, מקצתן של חיוניים מבחינה כלכלית.

בערי השדה הורו השלטונות לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה. בחודש דצמבר באותה שנה הורשו המגורשים לחזור לסופיה לתקופות קצרות כדי לטפל בעסקיהם הפרטיים.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944.


במאי 1949, אחרי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948 - 1950), חיו בסופיה כ- 5,000 יהודים.

בין 1989 ל- 2002 עלו לישראל למעלה מ- 3,000 מיהודי בולגריה, מרביתם מסופיה.

בשנות ה- 90 חיי הקהילה התרכזו "בית העם", התקיימו חוגים שונים ובית ספר יום א' לילדים הצעירים. את החגים ציינו לרוב בבית הכנסת המשופץ או ב"בית העם". ב- 1992 חידשה פעילותה תנועת "השומר הצעיר" בעיר, ובמהלך שנות ה- 90 עלו לישראל כשבעים מחניכיה. הייתה גם פעילות של תנועת הנוער של "בני-ברית". רוב הפעילות מומנה על ידי ה"ג'וינט".

בראשית שנות האלפיים נמנו בעיר כ- 3,000 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.

וארנה Varna

עיר הנמל הגדולה ביותר שעל חוף הים השחור של בולגריה. היא בנויה על יסודות המושבה היוונית אודסוס (Odessos), מן המאה ה- 6 לפני הספירה. פרסים, תורכים, רומים וביזנטיים שלטו בה. במאה ה- 6 לסה"נ נוסדה העיר וארנה על ידי שבטים סלאבים, והיא נקראת כך עד היום. במאה ה- 8 הייתה תחת שלטון הממלכה הבולגרית, וב- 1399 נכבשה על ידי העות'מאנים. וארנה היא אחת מארבע ערי המבצר של העות'מאנים באזור, והאחרות הן שומן, סיליסטרה ורוסצ'וק (רוסה). ב- 1866 הונחה מסילת הברזל הראשונה בבולגריה, בין רוסצ'וק לווארנה, וכלכלת העיר התפתחה. ב- 1880 מנתה אוכלוסיית וארנה כ- 25,000 תושבים. ב- 1965 חיו בה 180,000 תושבים, וב-1992 עלה מספרם ל- 308,000 תושבים. וארנה היא העיר השלישית בגודלה בבולגריה. עיקר כלכלתה מבוססת על הנמל, הובלה ימית ומסחר בינלאומי, מפעלי מתכת, עץ ושימורים, וכן תיירות ונופש, בשל "חופי הזהב" של העיר.

הקהילה היהודית
ראשית תולדות היהודים במקום בתחילת המאה ה- 19. בתום השלטון העות'מאני, ב- 1878, הייתה במקום קהילה ספרדית מאורגנת, וגם קהילה אשכנזית קטנה, מהבודדות בבולגריה. היהודים הראשונים בווארנה היו סוחרים ובעלי מלאכה. עם פיתוח התעשייה עבדו רבים כפועלים וכפקידים. כמה יהודים עסקו ביצוא. סיומו של השלטון העותומאני בשנת 1878 הביא לעלייה מהירה במספר היהודים בעיר. מספרם גדל מ- 255 בסוף שנות ה- 70, ל- 719 בשנת 1880, שהיוו 0.7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בשנת 1888 היה מספרם 760, בקרב אוכלוסייה של 25,000 נפש. מגמת הצמיחה נמשכה, ובשנת 1903 חיו בווארנה 1,308 יהודים, בשנת 1910 חיו בה 1,706, ובשנת 1913 הגיע מספרם ל- 1,615 יהודים, בתוך אוכלוסייה שמנתה 34,417 תושבים.

בימי המלחמה נגד סרביה (1885) השתתפה קהילת וארנה, יחד עם קהילות אחרות, במימון ציוד לצבא הבולגרי. גברים יהודים רבים התגייסו לצבא, וגם נשים, ששירתו כאחיות. בימי מלחמות הבלקן (1912 – 1913) גויסו 135 יהודים מווארנה לצבא הבולגרי. היהודים הוסיפו לשרת בצבא גם בימי מלחמת העולם הראשונה, וחלקם נהרג בקרבות. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגויסים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1926 נמנו בווארנה 1,806 יהודים, ובשנת 1934 היו בעיר 1,596 יהודים, והקהילה נהייתה לרביעית בגודלה בבולגריה. ערב מלחמת העולם השנייה, חיו בווארנה כ- 2,000 יהודים, כולל פליטים מאזורים אחרים בבולגריה, ומארצות אחרות.

לקהילה היהודית בווארנה היו שני בתי כנסת, הספרדי הוקם בסוף המאה ה- 19, ועל ידו היה מבנה לתפילות בוקר וערב, והשני, הקטן יותר, בית כנסת אשכנזי. על פי המודל העותומאני, התפללה כל קהילה בבית כנסת משלה, ובווארנה, כבמקומות אחרים במזרח בולגריה, הן השלטונות הבולגריים והן המוסדות היהודיים התירו פעילותן של שתי קהילות נפרדות. בבעלות הקהילה הספרדית, בה היו חברים רוב יהודי העיר, היה גם בית העם ובו אולם אסיפות גדול, חברה קדישא, בית עלמין, וארגוני צדקה כגון "גמילות חסדים" ו"מלביש ערומים". בית העלמין היהודי הראשון היה על יד החוף. הוא פעל עד לשנת 1935, ואז הוחרם ובמקומו ניטע גן עירוני. בית עלמין חדש נפתח באותה שנה, וידוע כ"בית העלמין הישן". הקהילה הקימה בו קיר זיכרון שבו נחרטו שמותיהם של כמה מאות הנפטרים שנקברו בבית העלמין הקודם. הקיר קיים עד היום.

בראשית המאה ה- 20 הוקמה בווארנה לשכת הסעד "עזרה", של תנועת בני ברית. עד 1933 הייתה "עזרה" מסונפת ללשכה באיסטנבול ומשנה זו - ללשכה שהוקמה בסופיה. באולם הסניף התקיימו אירועי חברה ותרבות. אחרי מלחמת העולם הראשונה קמה קואופרציה בולגרית, אשר פגעה במסחר היהודי בווארנה. יהודי בולגריה הקימו קואופרציות שתמכו בנפגעים. ב- 1926, בעזרת הג'וינט והבנק "גאולה" בסופיה, הוקם קואופרטיב אשראי "אהבת אחים", במטרה לתמוך בסוחרים היהודים. באותה תקופה היו יותר ויותר בעלי מקצועות חופשיים יהודים.

בשנת 1880 פתחה חברת יק"א בית ספר יסודי, במרכז העיר, ושני מרכזים להכשרה מקצועית. כעבור זמן יסדה חברת "כל ישראל חברים" בתי ספר ומוסדות להכשרה מקצועית לבנים ולבנות. "כי"ח" לא הייתה מעוניינת שהחוגים הציונים בעיר ישתמשו בסניפיה, משום שפחדה מתגובה עוינת מצד השלטונות העותומאניים כלפי מוסדותיה במקומות אחרים. בהמשך התפתחה מערכת חינוך יהודית בבעלות הקהילה שכללה גן ילדים, בית ספר יסודי ובשנות ה- 20 של המאה ה- 20 - גם חטיבת ביניים. ב- 1920 למדו במערכת החינוך היהודית כ- 80 אחוזים מילדי היהודים, 184 ילדים. ב- 1927 ירד מספרם ל- 125 ומגמת הירידה נמשכה, בעיקר בקרב האמידים - תופעה מוכרת גם בערים אחרות בבולגריה.

בתחילת המאה ה- 20 התחילה בווארנה פעילות ציונית. ב- 1902 נוסד סניף של תנועת "מכבי", לימים אחד הסניפים הפעילים והותיקים בבולגריה, עם 20 חברים. בתוך שנה וחצי עלה מספרם ל- 120. "מכבי" ווארנה הכשיר מדריכים של סניפים אחרים. בקיץ 1910 התקיימה בעיר הועידה הציונית השביעית ובאותה הזדמנות היה גם מפגש של נציגי "מכבי", בו השתתפו לראשונה נציגים מבולגריה ומתורכיה.

הפעילות הציונית הואטה בימי מלחמת העולם הראשונה, והתחדשה ביתר שאת אחריה. הייתה אגודה ציונית שקיימה הרצאות בספרות בהיסטוריה יהודית ופרסמה ספרים בנושאים לאומיים. בסוף שנת 1914 השתתפו יהודים מווארנה בוועידה ארצית של אגודות דומות. ב- 1919 השתתפו נציגים מווארנה בוועידה ארצית של "מכבי", לחידוש הפעילות שנפסקה במלחמת העולם הראשונה. ב- 1925 הגיעו לווארנה מורים מארץ ישראל וסייעו בהקמת סניף של "הצופים", שבמרוצת הזמן נהיה לסניף של "השומר הצעיר". באותה תקופה נוסד גם סניף של המפלגה הרוויזיוניסטית, של ויצ"ו, של "פועלי ציון" ושל תנועת "העובד", לפועלים ובעלי מלאכה ששאפו לעלות לישראל. צעירים יהודים היו פעילים גם בשורות המפלגה הקומוניסטית המחתרתית. בשנים 1922-1927 יצא לאור בווארנה עיתון בשפה הלדינו בשם Il Judio ("היהודי").

יחסיה של קהילת וארנה עם קהילות יהודיות אחרות בבולגריה היו לעתים מתוחים. בשנת 1926 התנגדה הקהילה למדיניותה של ה"קונסיסטוריה" (ארגון הגג של יהדות בולגריה) בעניין מימון קורסים מקצועיים למורים לעברית. קהילת וארנה התלוננה בפני קהילות אחרות על מה שראתה בו התערבות בתקציב החינוך של הקהילה. כעבור ששה חודשים של משא ומתן, שלא צלח, החליטה הקונסיסטוריה להוציא את קהילת וארנה מן הארגון. רוב קהילות בולגריה קיבלו את ההחלטה מייד, כולל הקהילות הגדולות בסופיה ובפלובדיב. כעבור זמן קצר, הקהילה בווארנה ויתרה וקיבלה על עצמה את מדיניות הארגון. במשך שנות ה- 20, אחת לשלוש שנים, התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. בווארנה זכו הציונים לרוב עד סוף העשור. בבחירות 1929 ו- 1932 זכו מתנגדי הציונות לרוב.

רוב היהודים בווארנה, כבמקומות אחרים בבולגריה, היו ממוצא ספרדי, אולם וארנה הייתה אחת מכמה ערים שבהן פעלה גם קהילה אשכנזית נפרדת. היהודים האשכנזים, שכונו "טודסקוס" ("גרמנים", בלדינו), התיישבו בעיר עוד לפני 1880. הקהילה נקראה "דויטשה איזראליטישה קולטוס גמיינדה וארנה" ("הקהילה היהודית הגרמנית הדתית של וארנה"), על אף שרוב החברים היו מהגרים מרוסיה ומארצות מזרח אירופה אחרות. הקהילה האשכנזית התקיימה בנפרד עד אמצע המאה ה- 20. בשנת 1920 הקונסיסטוריה החדשה שאפה לאחד את הקהילה הספרדית והאשכנזית בווארנה לקהילה אחת, משום שהקהילה האשכנזית הייתה דלה במספר חבריה ובמשאביה. תהליך המיזוג נמשך כעשרים שנים. ב- 1926 קבע משרד הפנים הבולגרי כי בווארנה (וגם בסופיה וברוסה) יהיו היהודים האשכנזים רשאים להתפלל בבית כנסת משלהם. אולם הם לקחו חלק בפעילותם של היהודים הספרדים, בארגונים המקומיים כמו ויצ"ו, חברת העזרה "אהבת אחים", ו"מכבי". בשנת 1939, 23 יהודים אשכנזים מווארנה חתמו על עצומה שנשלחה לקונסיסטוריה ובה ביקשו להצטרף לקהילה הספרדית. באותה תקופה היו בקהילה האשכנזית 141 חברים, מתוכם 36 מהגרים, שרובם (25) היו ממוצא רוסי. רוב האשכנזים היו בעלי מלאכה: ספרים, אופים, צבעים, נפחים וכולי. היו גם שבעה סוחרים, וכמה בעלי מקצועות חפשיים. בתחילת שנת 1940, חדלה הקהילה האשכנזית בווארנה להתקיים כגוף נפרד וחבריה ונכסיה הצטרפו לקהילה הספרדית.

בתחילת המאה ה- 20 התעוררה בבולגריה אנטישמיות. בווארנה הופיע העיתון "סטראנדז'ה", בעל נטייה אנטישמית חזקה. ב- 1904 אירעו בווארנה ובכמה ערים אחרות התפרעויות נגד יהודים, שנבלמו במידת מה על ידי השלטונות. גם ב- 1932 וב- 1934 אירעו התנפלויות על בתי יהודים ועל בתי הכנסת שלהם.

תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליטה ממשלת בולגריה ביום 16 בספטמבר 1939, לגרש את כל היהודים בעלי אזרחות זרה שחיו בבולגריה. היו אז בבולגריה כ- 4,000 יהודים כאלה, בעיקר מצ'כוסלובקיה, יוון, טורקיה, הונגריה וגרמניה. הם גורשו ליוון ולטורקיה, אולם ארצות אלה קלטו רק את אזרחיהן. האחרים הועברו לבסוף לווארנה במטרה להביאם אל הנמל, על מנת שיוכלו לעלות על אחת מספינות המעפילים לארץ ישראל. הקהילה של וארנה שיכנה את הפליטים במבני ציבור, וטיפלה בהם במשך שנה. באוקטובר 1940 נמצאו בווארנה כ- 500 יהודים ללא אזרחות בולגרית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התקרבה בולגריה לגרמניה הנאצית. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" ותקנותיו הוצאו אל הפועל בפברואר 1941. בעקבות חוק זה הפכו היהודים לאזרחים חסרי זכויות. הם חויבו לשאת סימן צהוב מפלה, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

בשנים 1939-1941, עברו בווארנה אלפי פליטים יהודים מארצות מזרח אירופה, בדרכם לארץ ישראל. ב- 4 בדצמבר 1940 הפליגה הספינה "סלבדור" מווארנה לישראל, ועל סיפונה 326 מעפילים. אחרי עיכוב של כשבוע ימים באיסטנבול, המשיכה בדרכה לארץ ישראל, אולם ב- 14 בדצמבר טבעה בים השיש, מול חופה של העיירה הטורקית סיליברי, ו- 213 נוסעים נספו, בהם 66 ילדים. בפברואר 1941 הגיעה לווארנה האוניה הרומנית "דוריאן 2", ועליה 160 פליטים מרומניה ומפולין. ב- 28 בפברואר הצטרפו אליהם 170 יהודים מבולגריה. בו ביום נאלצה הספינה להפליג, בצו הצבא הבולגרי, ולהותיר מאחור 150 פליטים נוספים, בעיקר מיוגוסלביה, שהיו אמורים להצטרף למסע. למחרת, ב-1 במרץ 1941, נכנס הצבא הגרמני לבולגריה, ומנע את המשך מבצעי ההעפלה. יהודי בולגריה נלכדו בארצם ללא מוצא.

ב- 25 באפריל 1941 נשלחו לווארנה כמאה יהודים מיוגוסלביה, ויחד עם פליטים שכבר נמצאו שם, גורשו לכפר הסמוך איגנטיבו. הקבוצה מנתה 300 איש, הם שבו לבתיהם כעבור חודשים מספר, הודות למאמצי הקהילה היהודית ובעיקר נשיא הקהילה ז'אק (יעקב) טולדו. כמו בערים אחרות בבולגריה, גורשו יהודי וארנה מהעיר ב- 17 ביוני 1943, לכפרי הסביבה. ניתנה להם התראה בת שלושה ימים, ונאסר עליהם לקחת עמם רכוש, פרט לציוד לכמה ימים. הם הורשו לשוב אל העיר רק לאחר שחרורה של בולגריה, בספטמבר 1944.

אחרי מלחמת העולם השנייה
על פי נתוני הקונסיסטוריה, בסתיו 1945 נמצאו בווארנה 1,223 יהודים. אחרי המלחמה התחדשה הפעילות הציונית. הכנס הרביעי של תנועת "החלוץ" התקיים בעיר. החל מ- 1945 יצאו מנמל וארנה כמה אניות מעפילים. את יום ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל ציינו המוני יהודים בהפגנות ובעצרת עם.

בשנת 1948 חיו בעיר כ- 2,200 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 80,000 נפש. רובם עלו ארצה במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948-1950. בשנות השלטון הקומוניסטי, נעלמו למעשה החיים היהודים המאורגנים בעיר. הקונסיסטוריה נהייתה לארגון חינוכי ותרבותי בשם PCEOJ. בשנת 1990 הוקם במקומה ארגון "שלום", ארגון הגג של יהדות בולגריה.

בשנת 1991 חיו בווארנה כ- 300 יהודים, רבים מהם נשואים ללא-יהודים. שני בתי הכנסת, הספרדי והאשכנזי, הולאמו. בית הכנסת הספרדי, שסביבו התגבשה הקהילה, שימש במשך שנים כזירת אגרוף. בית הכנסת האשכנזי שימש עד אמצע שנות ה- 90 כמועדון ג'ודו. בשלהי שנות ה- 90, עמדו שני בתי הכנסת נטושים, במצב מוזנח מאד. מבית העלמין היהודי הראשון נותרה רק מצבה אחת משנת 1878, אשר שמורה כעת במוזיאון העירוני. משנת 1973 נפסקה הקבורה בבית העלמין הישן, והיהודים קוברים את מתיהם בחלקה נפרדת בבית העלמין הכללי. ביוזמת "שלום", ובתמיכת ה"ג'וינט" האמריקני, נפתח בעיר בית ספר של יום א'. בתחילת שנות האלפיים חיו בווארנה כ-100 יהודים.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
יואן לבייב

Ioan Isakov Leviev (1934-1994), painter, born in Plovdiv, Bulgaria. He graduated from the Art Academy in Sofia in 1958, specializing in monumental-decorative painting. He worked on various projects in the field of wall arts, including sgraffito and mosaic, easel painting, and illustration. Leviev participated in many exhibitions in Bulgaria and abroad, including Paris, Szczecin, Warsaw, Prague, and Los Angeles. He was a member of the Plovdiv school of the 1960s, also known as the April generation. Leviev displayed in many solo exhibitions in Plovdiv, Sofia, and Varna. Apart from opera and ballet productions and monumental mosaics in public buildings, including Ivan Vazov public library in Plovdiv, Ministry of Foreign Affairs in Sofia, and Bulgarian embassy in Bonn, his works are part of the collections of the National Art Gallery in Plovdiv and Sofia City Art Gallery.  He is the brother of the Jazz musician Milkho Leviev (1937-2019).

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
לבייב

לבייב

LEVIEV

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ששם משפחה זה נגזר ממונח המצביע על השתייכות המשפחה אל הלוויים. פירוש הסופית הרוסית "-יב" הוא "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של".

ובכן שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. שם משפחה זה נפוץ אצל יהודי בוכרה.

הלוויים הם צאצאיו של לוי המקראי, בנם השלישי של יעקוב ולאה.

אנשים ידועים הנושאים שם משפחה זה כוללים את איש העסקים, היזם והתורם הישראלי יליד אוזבקיסטן לב לבייב (נולד ב-1956) המכונה "מלך היהלומים".

מילחו לבייב

Milcho Isakov Leviev (1937-2019), jazz musician, composer, and pianist, born in Plovdiv, Bulgaria. He studied music at the State Conservatory. After graduation, Leviev began his career at the Plovdiv Drama Theater, where he worked as a conductor. He went on to become the conductor of the Big Band of the Bulgarian National Radio and worked as a soloist and conductor for the Plovdiv Orchestra and the Sofia Philharmonic.

In 1965, Leviev created the group "Jazz Focus'65" at the suggestion of Radoy Ralin, with which he toured Bulgaria and abroad to great acclaim until 1970. During this period, he gained recognition for his arrangement of Paul McCartney's hit song "Yesterday" for flute and big band. Leviev also composed music for films.

In 1970, Leviev accepted an invitation from the American Jazz musician Don Ellis (1934-1978) and moved to Los Angeles, where he stayed until 1977. He returned briefly to Bulgaria in the early 1980s to give a series of concerts before embarking on numerous tours across Europe and the United States. Leviev taught at the University of Southern California and gave master classes at the New Bulgarian University in Sofia. His works include over 10 pieces for symphonic orchestra, including Concerto for Jazz Combo and Orchestra (1965), Music for big band and symphony orchestra (1966), Balkan Cowboy, suite for symphonic-pop orchestra (1969), The Touchstone of Isaac for piano and symphony orchestra (1975), Rhapsody "Orpheus for piano and symphony orchestra (1988), The Green House, jazz cantata (1988), chamber music, piano music and music for 12 movie films. Milcho Leviev died in Thessaloniki, Greece. He is the brother of the painter Ioan Leviev (1934-1994).

פלובדיב
פלובדיב Plovdiv

עיר בדרום-מזרח בולגריה, 156 ק"מ מזרח לסופיה.

פלובדיב סמוכה לנהר מריצה (Maritsa), נתיב תחבורה חשוב עד סוף המאה ה- 19, בצומת דרכים שקישר בעבר בין המזרח הקדום לבין אירופה, ואחר כך בין סופיה לבין אדירנה ונמלי הים השחור והדנובה. לפנים יסדו התרקים במקום את העיר פולפודבה, אשר נהרסה בידי הקלטים. בשנת 342 לפנה"ס יסד המלך המקדוני פיליפוס השני עיר בשם פיליפופוליס (Philippopolis). במאה הראשונה לפנה"ס בנו הרומאים במקום את העיר טרימונציום (עיר שלושת הגבעות). במאה ה- 4 כבשוה הביזנטים ובמאות 15 - 7 עברה משלטון ביזנטי לשליטת הממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה, לסירוגין. הסלבים כינו את העיר פלובדין (Plovdin), וכאשר כבשו אותה העות'מאנים נקראה פיליבה (Filibe). בסוף המאה ה- 18 שגשגה העיר, והגיעו אליה בולגרים נוצרים רבים. פלובדיב הייתה לעיר מטופחת, מרכז של מלאכות ותעשייה זעירה. לאחר קונגרס ברלין ביולי 1878 הפכה לבירת רומליה המזרחית. באותה תקופה מנתה העיר 33,500 נפש.


הקהילה היהודית

קשה לקבוע מתי הגיעו ראשוני היהודים לפלובדיב. בשנות ה- 80 של המאה העשרים נתגלו במרכז העיר שרידי בית כנסת, שארכיאולוגים מקומיים העריכו כי הם מן המאה השנייה. על יסודותיו נמצאו שרידי בית כנסת מן המאה הרביעית. התגלו גם כתובות ביוונית ומנורה עם שבעה קנים, אשר מעידות שהמקום היה בית תפילה יהודי. ישנם גם אזכורים אקראיים על יהודים במקום, בסיפורי נוסעים מהמאות ה- 12 וה- 13.

בספר שנדפס באיסטנבול בידי הרב יונה אשכנזי נכתב, שבפלובדיב הייתה קיימת קהילה יהודית עוד לפני הכיבוש העות'מאני בשנת 1364. הידיעה הממשית הראשונה על קהילה יהודית במקום היא משנת 1494, עת נכתב בספרות השו"ת שבפלובדיב נבנה בית כנסת "ארגונה" (Aragona) ליהודים שבאו מארגון, ספרד. מן המאה ה- 16 ואילך מוזכרת קהילת יהודי פלובדיב רבות בפסקי דין של רבנים מקומיים, או של רבנים מקושטא, אדירנה או סלוניקי. מדובר בדרך כלל בירושות, שחרור עגונות, עדויות על סוחרים שנרצחו בדרכים, ושאר עניינים. בדומה לקהילות רבות בבולגריה, היו בפלובדיב שתי קהילות יהודיות: רומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), ואשכנזים (שהגיעו מהונגריה ומבאוואריה). יהודי ספרד, שהגיעו בראשית המאה ה- 16 , נהיו לקהילה הדומיננטית ועל פיהם פסקו דינים וקביעות הלכתיות.

נוסע שעבר בעיר ב- 1578, ציין שהיהודים גרים בסמוך ליוונים ושיש להם שלושה בתי כנסת. סביר להניח, אם כן, שבאותה עת היה לכל קהילה - הרומניוטית, האשכנזית והספרדית - בית כנסת משלה.

מספרות השו"ת עולה כי היו בפלובדיב סוחרים יהודים עשירים שסחרו עם סלוניקי וקושטא, בעיקר בבשר מיובש, בביצים ובמוצרי עור.

בין הרבנים הידועים בפלובדיב היו שלמה בן ריי, אברהם פאזיון (במאה ה- 16), רבי חוני (נפטר ב- 1645), שהיה ככל הנראה בן הקהילה הרומניוטית, רבי אהובי (נפטר ב- 1690) והרב לאפאבא יליד מגנצא (מיינץ) , גרמניה (סוף המאה ה- 17). יהודי פלובדיב הרבו להתייעץ עם רבנים מחוץ לעיר, בעיקר מסלוניקי או איסטנבול. בשנת 1711, לדוגמא, החליטו פרנסי העיר להעלות את גובה המס על הבשר. עניי פלובדיב פנו לרבני סלוניקי, שפסקו שיש לבטל את המס כליל. המקרה מלמד על קהילה מאורגנת, שידעה לשמור על זכויותיה.

השכונה היהודית נקראה "אורטה-מיזאר" (בית עלמין מרכזי בתורכית, בשל סמיכותה של השכונה לבית העלמין המרכזי). ב- 1763 נבנה באותה שכונה בית כנסת חדש. כעבור 50 שנים נהרס בית הכנסת וחדש נבנה במקומו. בסוף המאה ה- 18 חיו בפלובדיב כ- 750 יהודים. באותה תקופה כיהנו בעיר הרבנים אברהם בכמוהר"ם מנוח סיד מדופניצה, אחיו יהודה סיד (עד 1810) ואחריו אברהם ארולייא מאדירנה, בעל "מים החיים". ב- 1827 כיהן במשך כשבע שנים הרב אברהם ונטורה, שעלה לארץ ישראל. בשנים 1830-1832 כיהן הרב יעקב פינצי, שהיה קודם רבה של קהילת רוסצ'וק (רוסה). אחריו חיים ארולייא (בנו של אברהם), ומשה בכמוהר"ם (עד 1881).

ב- 1877, בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, הגיעו כ- 400 פליטים יהודים, ביניהם יהודים רבים מקרלובו, שהקימו בית כנסת לעצמם. רוב הפליטים נותרו בפלובדיב גם אחרי המלחמה.

בזמן המלחמה, ב- 1878, חיו בפלובדיב כאלף יהודים ולהם ארבעה בתי כנסת ובית מדרש אחד. במפקד שערכו שלטונות בולגריה ב- 1885 היה מספר היהודים 1129. ב- 1888 גדל מספרם ל- 2,200 נפש.

היהודים בשכונה היהודית חיו במתחם מוקף חומת אבן ובו שערים, שננעלו בלילה. במתחם היו שני בתי כנסת: "ק"ק ישורון" ו"ק"ק ציון", הקטן יותר (נבנה ב- 1888). ב- 1878 התקיימה בפלובדיב גם קהילה אשכנזית קטנה.

בימי המלחמה הציל חבר המועצה היהודי אליעזר כלב בולגרים רבים שנידונו למוות. לפני כניסת הרוסים אף סיכן את חייו ושיכן בהסתר מנהיגים בולגרים. כאות הוקרה, נקרא ב- 1910 רחוב בפלובדיב על שמו.

ב- 1879 התכנסה בעיר האספה הלאומית המכוננת של רומליה המזרחית. היהודים ויתרו על ייצוג עצמאי והופיעו מטעם הרשימה הבולגרית.

לקראת סוף המאה ה- 19 הייתה הקהילה היהודית בפלובדיב השלישית בגודלה, אחרי קהילות סופיה ורוסצ'וק (רוסה).

בימי השלטון העות'מאני עסקו היהודים בעיקר במסחר ובמלאכה. גם אחרי השחרור המשיכו היהודים במקצועותיהם המסורתיים והשתלבו היטב בענפי הכלכלה המקומית. היו ביניהם תעשיינים, בנקאים, בעלי בתי דפוס והוצאות ספרים. בין בעלי המקצועות החופשיים היו רופאים ועורכי דין יהודים מפורסמים. היהודים נטלו חלק גם בחיי התרבות, בתיאטרון, בביקורת ספרותית ובבלשנות.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בפלובדיב כ- 6,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 45,700 תושבים. היא הייתה הקהילה השנייה בגודלה, אחרי זו של סופיה. 402 גברים יהודים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), התארגנה תנועה קואופרטיבית בולגרית שפגעה במסחר היהודי. כדי לתמוך בו הוקמו בפלובדיב, בעזרת הבנק "גאולה" מסופיה, אגודות קואופרטיביות יהודיות, "מלקה קאסא" (קופה קטנה) ו"התקווה".

חינוך
בנוסף ל"מלדאר", מסגרת החינוך המסורתית, נפתח ב- 1877 בית ספר לנערות של "כל ישראל חברים ("כי"ח"). ב- 1879 נפתח בית ספר "אליאנס" - לנערים. מערכת החינוך של הקהילה כללה שלושה גני ילדים, בית ספר יסודי, וחטיבת ביניים. ב- 1920 למדו במערכת החינוך היהודית בפלובדיב 788 ילדים, שהיו 87.7% מכלל התלמידים היהודים בעיר. מספרם ירד במקביל לעליה ברמה הכלכלית ובנטייה להתבוללות. בשנות ה- 30 למדו 74.2% מילדי היהודים בבתי ספר יהודיים, 4.8% בבתי ספר ממלכתיים, ו- 21% בבתי ספר פרטיים יוקרתיים.

רווחה וסעד
הקהילה היהודית הקימה מוסדות רווחה וסעד. ב- 1899 הוקמה בעיר הלשכה הראשונה של "בני ברית" בבולגריה שהגישה עזרה לסטודנטים, לתלמידים, לחיילים נפגעים וגם לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים. ביוזמתה הוקם ב- 1914 בית יתומים שהעניק גם הכשרה מקצועית. הייתה גם אגודת נשים "דבורה", שהקימה בית תמחוי לילדים עניים; "ביקור חולים" שהגיש עזרה רפואית וחילק תרופות וחלב לנצרכים ו"גמילות-חסד" - שתמך בעניים. ועד הקהילה הקים אגודה שיתופית לאשראי למעוטי יכולת, ביניהם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

פעילות ציונית
לקראת סוף המאה ה- 19 החלה בפלובדיב התארגנות ציונית. ב- 1885 קם ארגון ציוני בשם "אגודת אחים". ב- 1894 הוקם הארגון "פרוגרס" להקניית השכלה כללית ולאומית. שמו שונה אחר כך ל"השחר". ב- 1895 הוקם ארגון "כרמל", על ידי יוסף מרקו ברוך. לימים נקראה על שמו ההסתדרות הציונית בעיר. ב- 1897 נוסד ארגון הספורט "גיבור", אשר שמו שונה ל"שמשון", וב- 1910 הפך לסניף של "מכבי". בסוף 1898 התקיימה בפלובדיב הועידה הציונית הארצית הראשונה ונבחר הועד המרכזי הראשון של ההסתדרות הציונית בבולגריה. ב- 1901 הופיע לראשונה ביטאון התנועה הציונית בבולגריה, "השופר", תחילה בבולגרית ובלדינו, ובהמשך רק בבולגרית.

ב- 1910 הקימה קבוצת פועלים אגודה ציונית סוציאליסטית שסימנה את ראשית "פועלי ציון" בבולגריה. בראשית המאה ה- 20 נוסדה אגודה "ישראל" להפצת התרבות והשפה העברית בקרב הנוער, שחבריה היו תלמידי גימנסיה. ב- 1914 התקיימה בעיר ועידה של נציגי "ישראל" מעשר ערים. בשנות ה- 20 קם סניף של התנועה הרוויזיוניסטית. ב- 1925 התקיימה בעיר ועידת היסוד של "השומר הצעיר" בבולגריה. בפלובדיב עצמה היה סניף של התנועה. ב- 1932 הוקמה "ליגה למען א"י העובדת". הנשים הציוניות פעלו במסגרת "ויצ"ו" וב- 1929 התכנסה בעיר הועידה הרביעית של הארגון, בה השתתפו 18 נציגות מערים שונות.

היו בפלובדיב גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. הציונים בפלובדיב זכו בבחירות, וקיבלו לידיהם את הנהלת בתי הספר. הלא-ציונים ארגנו קורסים להכשרת מורים. מס "קרן היסוד" הוטל כמס חובה על כל חברי הקהילה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפלובדיב כ- 6,000 יהודים.


תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה.

במרץ 1943 נגזר גירוש על יהודי בולגריה. כל יהודי פלובדיב רוכזו בבית הספר. ראש הכנסייה, ההגמון קיריל, נאבק נגד הגירוש. לבסוף קיבל מפקד המשטרה מברק משר הפנים, ובו דחיית הגזרה, והיהודים שוחררו.

במאי 1943 גורשו יהודי סופיה אל ערי השדה, חלק הגיעו לפלובדיב. על פי צו השלטונות שוכנו המגורשים בבתי היהודים. בהמשך, התגייסו צעירים יהודים בני פלובדיב לשורות הפרטיזנים. 25 מהם נפלו בקרבות.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה בפלובדיב הפעילות הציונית. בסוף 1944 קיבלה הקהילה היהודית בהתלהבות רבה את פניו של בן גוריון בביקורו בבולגריה. בינואר 1945 התקיים כינוס של "החלוץ" והשתתפו בו 400 חברים.

יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה בפלובדיב יום חג המוני, בו השתתפו גם נציגי השלטון.

רוב יהודי פלובדיב עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948 - 1950. ב- 1949 נותרו בפלובדיב 1,000 יהודים.


בביקורו בפלובדיב ביולי 1947, מצא ד"ר ש. מרקוס כמה פריטים מעניינים בשני בתי הכנסת בעיר. בבית הכנסת "ק"ק ישורון" אסף מספר רב של ספרים, כתובים עברית ולדינו, זרוקים ופזורים על הרצפה. עוד ספרים מצא בבתי יהודים, ואת כולם הביא למכון לחקר היהדות בסופיה.

בבית הכנסת "ק"ק ציון" מצא ארבעה ספרי תורה עם עטיפות רקומות, אחד מהם מתוארך ל- 1785. כמו כן כתב בדין וחשבון שהגיש בסופיה, שהביא מבית הכנסת "ק"ק ישורון", שני לוחות ששימשו בעבר לצרכי פולחן וכתובים עברית בסגנון מקראי. הוא העריך שלוח אחד היה מ- 1733.

באותו ביקור מצא מרקוס בבית העלמין אבני מצבה רבות מאמצע המאה ה- 18 ואפילו אחת שלדעתו הייתה מן המאה ה- 15.

בשנות ה- 60 של המאה ה- 20 נהרס בית הכנסת "ישורון" ועל מקומו (ומחומריו) נבנה בית דירות ל- 16 משפחות יהודיות. בבית הכנסת "ציון", שנותר, נערכים החגים והכנסים של יהודי פלובדיב שנותרו בעיר - כ- 500 נפש לערך, כולל נישואין מעורבים.

בביקוריו של ההיסטוריון ד"ר צבי קרן ב- 1990 ובמהלך שנות ה- 90, מצא שבבית הכנסת "ק"ק ציון" ובבית המדרש הקטן שלידו נותרו כמה ספרי תפילה ומספר פרוכות. בראשית שנות ה- 2000 נערך שיפוץ יסודי בבית הכנסת והוא משמש מקום התכנסות ליהודים שנותרו בעיר.

מן המצבות שמצא ד"ר מרקוס לא נותר זכר. הן אבדו או נלקחו לשימוש משני ולא נודע גורלן.

בשנת 1994 ערך הד"ר צבי קרן מיפוי, ניקוי וצילום בבית העלמין החדש, שראשיתו סביב 1920. הוא צילם כאלפיים אבני מצבה. בין השורות נמצאו מספר מצבות עתיקות שהועברו מבית העלמין העתיק. מקצתן היו מן המאה ה- 18 וה- 19. כך למשל, נמצאה מצבה קטנה משנת 1810 של ילד, אשר שימשה כאבן מדרכה. בבית העלמין הזה חדלו היהודים לקבור בשנות ה- 70. בתחילת שנות ה- 2000 יש להם חלקה נפרדת בבית הקברות הכללי.


בראשית שנות האלפיים חיו בפלובדיב כ- 700 יהודים.

סופיה
סופיה Sofia Sofija

בירת בולגריה, במרכז-מערב המדינה.

במאה ה- 2 לפנה"ס העניק הקיסר טריאנוס לעיר את השם סרדיקה אולפיה (Serdica Ulpia). אחר כך נקראה גם סרדץ (Sredets , מרכז בבולגרית). במאה ה- 14 שונה שמה לסופיה, בשל הכנסייה הגדולה "סופיה הקדושה". הכובשים העות'מאניים (1392) הפכו את הכנסייה למסגד, אך השם לא שונה. העיר הייתה צומת מרכזי בין מזרח למערב, בה עברו שיירות הסוחרים מאירופה לבירת האימפריה העות'מאנית, איסטנבול. במאות ה- 18 וה- 19 ירדה חשיבותה. ב- 1879, לפני תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, הוכרזה סופיה כבירת בולגריה החופשית. משנות ה- 80 של המאה ה- 19 התרחבה העיר וסיפחה אליה כפרים בסביבה. אוכלוסייתה גדלה מ- 20,500 תושבים ב- 1880, ל- 435,000 תושבים בשנת 1946. בשנת 1992 חיו בסופיה 1,108,000 תושבים.


הקהילה היהודית

על היהודים בסופיה יש בידינו מקורות עבריים ועות'מאניים החל מן המאה ה- 14. ייתכן שהיו יהודים במקום קודם לכן, אך אין לכך הוכחות.

התקופה העות'מאנית: סופיה וכפרי הסביבה היו מרכז חקלאי ומסחרי. היהודים חיו בקרב אוכלוסייה מעורבת של דתות ולאומים רבים: הונגרים, וואלאכים, מולדובים, סוחרים מראגוזה (דוברובניק של ימינו), מוסלמים ונוצרים-פרבוסלאביים. על ראשיתה של הקהילה היהודית ישנם מקורות מצומצמים. בספרי שו"ת מוזכר, שבעת הכיבוש העות'מאני חיו בסופיה שתי קהילות יהודיות: האחת רומניוטית (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), והשנייה של פליטים שגורשו מהונגריה ב- 1360. לכל קהילה היה בית כנסת משלה. בשנת 1470 הגיעו מעטים מבין היהודים שגורשו מבוואריה, ובעיר נוסד גם בית-כנסת אשכנזי.

מגורשי ספרד הגיעו לסופיה בראשית המאה ה- 16. הם היו דומיננטים מאד, ובהדרגה דחקו את רגליהם של היהודים הרומניוטים והאשכנזים. מקורם של ראשוני היהודים הספרדים בסופיה היה בסלוניקי. מאותה תקופה מתרבים והולכים הנתונים על סדרי החיים היהודיים בקהילת סופיה.

עיסוקם של היהודים מאמצע המאה ה- 16 היה מסחר בבדים, ייצור ומסחר בגבינות, והלוואה בריבית.

בשנים 1560 - 1570 חיו בסופיה כ- 650 יהודים. על פי תעודה מן המאה ה- 17, העוסקת בגביית מסים מיהודי סופיה, באותה תקופה חיו בסופיה 2,600 יהודים מעל גיל 18. בכך הפכה סופיה לקהילה היהודית הגדולה בבולגריה. עד אז היו הקהילות המרכזיות בניקופול, בוידין ובפלובדיב.

חיי היום-יום של היהודים בסופיה משתקפים בשלוש איגרות משנות ה- 30 של המאה ה- 16, כתובות ביידיש ובעברית, אשר שלחו יהודים אשכנזיים לאוסטריה ולאיטליה. הכותבים מצאו מקלט בסופיה, והמליצו לקרוביהם להצטרף אליהם וליהנות מהפרנסה המצויה ומהאוויר הצח. מן האיגרות עולים קשיי המסחר עם אוסטריה, וחוסר הביטחון בדרכים, בשל המלחמה. סוחר אחד, דוד כהן אשכנזי, החליט בשל כך לנסות את מזלו במסחר עם פולין. עוד מסופר שם על מגיפה שהפילה חללים בסאלוניקי ובאדירנה, אך לא פגעה בסופיה ובפלבן; וגם על משלח- ידם של יהודי סופיה - מסחר בעיקר - ובייחוד על פרנסות הנשים: יצירת קישורי משי, מיילדות, וגם הלוואה בריבית. מאיגרת מ- 1532, שתוכנה משפחתי, אנו למדים על חייהם הנוחים של היהודים בסופיה. הם מצאו את פרנסתם גם מחוץ לעיר, כשקנו מהשלטונות את הזכות לחכירת המסים. למשל, יצחק בן-ארסלן (אריה?) ואברהם בן-יצחק, תושבי סופיה, רכשו את הזכות לגביית מסי היבוא (המוקאטעא) לסופיה ולנמל ניקופול, לשנת המס 1561-1562.

ליהודים היו יחסי גומלין עם התושבים המקומיים, על רקע עסקיהם עם המוסלמים והנוצרים בעיר. שטר מכירה של בית משנת 1680, מלמד על אמידותו של הקונה היהודי, וגם על מגורים מעורבים של יהודים, מוסלמים ונוצרים בשכונה מכובדת בעיר. זאת בניגוד לשאיפת השלטונות להפריד בין הקבוצות האתניות השונות בעזרת צווים וחוקים. לדוגמא, בשנת 1680 דרש הקאדיעסקר (Kadiasker) של רומליה מהקאדי של סופיה, שנשים מוסלמיות תפסקנה לרחוץ במרחץ העירוני ביחד עם יהודיות ו"לא-מאמינות נוספות", מפני שזו הפרה בוטה זו של חוקי האסלאם.

סכסוכים בין יהודים ליהודים מצאו בדרך כלל את פתרונם בבית הדין הרבני של סופיה. לעתים פנו יהודים גם לערכאות המוסלמיות, למורת רוחם של הרבנים, שראו בערכאות של גויים, בדומה להלכות עבודה זרה, מן האיסורים החמורים ביהדות. רוב הפונים היו סוחרים יהודיים, במיוחד האמידים, שלא היו מרוצים מפסיקות בתי הדין הרבניים. בדרך כלל זיכה בית הדין השרעי את היהודים ביחס הוגן. במקרה אחד, יוצא דופן כנראה, שראשיתו בעיר סמוקוב ואחריתו בבית הדין השרעי של סופיה, גילו השלטונות יחס נוקשה ועוין: בנו של ג'אפר אבן- עבדאללה, מנכבדי סמוקוב, רצח צעיר יהודי בשם ישראל בן לוי. הקאדי של סמוקוב שכנע את משפחת הנרצח לקבל כופר כספי, על-מנת למנוע מתח בין יהודים למוסלמים. אולם האב המכובד תבע להחזיר לו את הסכום, בטענה שישראל בן לוי קיבל עליו את האיסלאם וחזר בו, ושבנו רצה להחזיר את הכופר בתשובה, ומשסירב הרגו. המשפחה היהודית נאלצה לעזוב לסופיה. בית הדין של סופיה קיבל את טענות התובע וחייב את ההורים היהודיים להחזיר את כספי הפיצויים.

היהודים שילמו מסים רגילים שהוטלו על הלא-מוסלמים, ובנוסף הוטלו עליהם מסים מיוחדים. יהודי סופיה, כמו שאר ה"רעאיא", נדרשו לשלם את הוצאות הסיור של הווזיר הגדול חוסיין אשא מבלגרד למונסטיר. המסים שהוטלו על היהודים חושבו בנפרד.

סופיה הייתה מרכז מסחרי חשוב. תעודה מלמדת על סוחר יהודי מסופיה שהיה בקשרי מסחר עם שותפו בוונציה. עדות נוספת על מסחר בין סופיה לוונציה מצויה בשטר חליפין משנת 1649, כתוב לדינו ועברית, בין סוחרים יהודיים משתי הערים. החשבון נשלח משותף שלישי, שישב בפריס. במאות ה- 16 וה- 17 תפסו היהודים מקום חשוב במסחר בין סופיה לבין ראגוזה (דוברובניק של היום) שלחופי הים האדריאטי. באיגרת משנת 1641, אותה הפנו שליטי ראגוזה אל השלטון העות'מאני, ביקשו להפחית את המסים המוטלים על נתיניהם בסופיה, ולהגן עליהם מפני "ההפרעות והצרת רגליהם מצד הסוחרים היהודים בעיר". בשנת 1619 הוציא השלטון העות'מאני צו לתת גם לסוחרים הקתולים דריסת רגל במסחר הצמר. היהודים התנגדו לכך משום שהתחייבו לספק את דרישת אחיהם בסאלוניקי, המועסקים בתעשיית בגדי הצמר עבור היניצ'רים.

על אף חשיבותו של סחר החוץ, את עיקר פרנסתם מצאו סוחרי סופיה בגבולות האימפריה, בהובילם את מרכולתם בשיירות. מסמך מלמד על סוחר יהודי, שנרצח בדרכו מסאלוניקי עם משלוח בדים לסופיה. בשיירה אחרת, בין סופיה לסקופיה, נרצח יהודי מבלגרד. השיירות היו מעורבות, מוסלמים, נוצרים ויהודים. בהתנפלות על שיירה מסופיה לסאלוניקי בשנת 1606, למשל, נרצחו סוחרים יהודים וגם הקאדי של סופיה ונשותיו.

המאות ה- 18 וה- 19: באמצע המאה ה- 18 הייתה קהילת יהודי סופיה הגדולה בקהילות בולגריה. באותן שנים כיהנו כרבנים ראשיים ראובן בן יעקב טיביה (כיהן 1752-1795), יצחק צאדקה, יעקב שמואל מדג'אר, יוסף יקותיאל, וידאל פאסי, חיים יוסף אליקים ועוד רבים אחרים. חלקם פרסמו חיבורים חשובים שנודעו גם מחוץ לבולגריה. ב- 1808 בא לסופיה הרב רחמים אברהם ונטורה מספאלטו (ספליט Split של ימינו), ושימש בתפקידו עד 1820.

בשנת 1876 הגיע הרב גבריאל אלמוזלינו, יליד ניקופול. עם תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, וכינון בולגריה העצמאית (1878) , נהיה לרבה הראשי הראשון של יהדות בולגריה. הוא ייצג את המיעוט היהודי באסיפה המכוננת הראשונה של בולגריה העצמאית, שהתכנסה בבירה ההיסטורית טארנובו.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878), בעת שהתחוללו הקרבות בפאתי סופיה, היה חשש שהצבא העות'מאני הנסוג ישרוף את העיר. סיפורי גבורה רבים קשורים בהתייצבותם של יהודי העיר להגן עליה ולכבות דליקות. בכל זאת היו יהודי סופיה, כבמקומות אחרים, נתונים למעשי שוד וביזה הן מצד הצבא הרוסי והן מצד פורעי חוק בולגריים.

על פי מפקד מ- 1880 חיו בסופיה 5,000 יהודים והיו להם שישה בתי-כנסת. בית העלמין היה עד 1897 ב"שוק המלח", אך השטח הופקע בידי העירייה, למרות התנגדות הקהילה. מאז נמצא בית העלמין בחלקה נפרדת ליד בית העלמין הכללי. כעשרים מצבות עתיקות הובאו אליו מבית העלמין הישן.

בשלהי המאה ה- 19 הוקמה בסופיה ה"קונסיסטוריה" – המוסד המרכזי של יהדות בולגריה.

המאה ה- 20 וראשית המאה ה- 21: ב- 23 בספטמבר 1909 נחנך בסופיה בית הכנסת החדש. האירוע, מן החשובים בתולדות יהדות סופיה ובולגריה, היה חגיגי מאד, בין המוזמנים היו משפחת המלוכה, שרים ונכבדים רבים. בית הכנסת היה מפואר ורחב ידיים, ובו 1,300 מקומות.

בין רבני התקופה הבולטים היו ד"ר ארנפרייס, אברהם פיפאנו, מחבר "חגור האפוד" והד"ר אשר חננאל, רבה האחרון של יהדות בולגריה, שנפטר בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 20.

בתקופת מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בסופיה כ- 17,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 82,621 נפש. 1,421 מהם שירתו בצבא הבולגרי. ארגון העזרה UAI גייס תרומות למען משפחות החיילים היהודים.

מוסדות הציבור של הקהילה כללו את "בית העם" (נחנך ב- 1934), וגם בית חולים יהודי, בנקים בהנהלה יהודית, מוסדות צדקה למיניהם ובתי-ספר לכל הגילאים. באמצע שנות ה- 30 חיו בסופיה כמחצית מיהודי בולגריה, ובה פעלו כל המוסדות המרכזיים של יהדות בולגריה. באותה תקופה היה גם ניסיון קצר מועד להקים להקת תיאטרון יהודית, ששחקניה השתלבו לבסוף בתיאטראות הבירה. כן נוסדה תזמורת סימפונית שרוב נגניה היו יהודים. מקהלת "צדיקוב" הנודעת נוסדה בשנת 1908, והגיעה לפרסום רב אחרי מלחמת העולם הראשונה. המקהלה תרמה רבות לטיפוח התרבות בקרב יהודי סופיה ובולגריה כולה, והמשיכה את פעילותה גם במדינת ישראל.

הפעילות הציונית בקרב יהודי סופיה כללה מפלגות ותנועות נוער רבות: "השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "מכבי" ועוד. בקהילת סופיה יצאו לאור עיתונים רבים, בלאדינו ובבולגרית, ששיקפו את קשת הדעות של הפלגים השונים – ציוניים ואחרים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התחוללו התפרעויות ברחובות המסחריים של סופיה וחנויות היהודים נפגעו. 4,000 יהודים שהיו נתינים זרים גורשו מחוץ לגבולות בולגריה; התערבות הקונסיסטוריה לא הועילה.

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

על פי דרישת השלטונות, נערכה בסופיה בראשית 1943 רשימה מפורטת של "המשפחות היהודיות העשירות, המכובדות ובעלות המעמד". במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה. בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, ואישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 והסתיים כעבור שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם הורשו לקחת איתם את רכושם, ופוזרו ב- 20 ערי שדה. בבירה נותרו כמה עשרות משפחות בעלות אישורים מיוחדים, מקצתן משפחות של מומרים, מקצתן של חיוניים מבחינה כלכלית.

בערי השדה הורו השלטונות לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה. בחודש דצמבר באותה שנה הורשו המגורשים לחזור לסופיה לתקופות קצרות כדי לטפל בעסקיהם הפרטיים.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944.


במאי 1949, אחרי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948 - 1950), חיו בסופיה כ- 5,000 יהודים.

בין 1989 ל- 2002 עלו לישראל למעלה מ- 3,000 מיהודי בולגריה, מרביתם מסופיה.

בשנות ה- 90 חיי הקהילה התרכזו "בית העם", התקיימו חוגים שונים ובית ספר יום א' לילדים הצעירים. את החגים ציינו לרוב בבית הכנסת המשופץ או ב"בית העם". ב- 1992 חידשה פעילותה תנועת "השומר הצעיר" בעיר, ובמהלך שנות ה- 90 עלו לישראל כשבעים מחניכיה. הייתה גם פעילות של תנועת הנוער של "בני-ברית". רוב הפעילות מומנה על ידי ה"ג'וינט".

בראשית שנות האלפיים נמנו בעיר כ- 3,000 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.

וארנה
וארנה Varna

עיר הנמל הגדולה ביותר שעל חוף הים השחור של בולגריה. היא בנויה על יסודות המושבה היוונית אודסוס (Odessos), מן המאה ה- 6 לפני הספירה. פרסים, תורכים, רומים וביזנטיים שלטו בה. במאה ה- 6 לסה"נ נוסדה העיר וארנה על ידי שבטים סלאבים, והיא נקראת כך עד היום. במאה ה- 8 הייתה תחת שלטון הממלכה הבולגרית, וב- 1399 נכבשה על ידי העות'מאנים. וארנה היא אחת מארבע ערי המבצר של העות'מאנים באזור, והאחרות הן שומן, סיליסטרה ורוסצ'וק (רוסה). ב- 1866 הונחה מסילת הברזל הראשונה בבולגריה, בין רוסצ'וק לווארנה, וכלכלת העיר התפתחה. ב- 1880 מנתה אוכלוסיית וארנה כ- 25,000 תושבים. ב- 1965 חיו בה 180,000 תושבים, וב-1992 עלה מספרם ל- 308,000 תושבים. וארנה היא העיר השלישית בגודלה בבולגריה. עיקר כלכלתה מבוססת על הנמל, הובלה ימית ומסחר בינלאומי, מפעלי מתכת, עץ ושימורים, וכן תיירות ונופש, בשל "חופי הזהב" של העיר.

הקהילה היהודית
ראשית תולדות היהודים במקום בתחילת המאה ה- 19. בתום השלטון העות'מאני, ב- 1878, הייתה במקום קהילה ספרדית מאורגנת, וגם קהילה אשכנזית קטנה, מהבודדות בבולגריה. היהודים הראשונים בווארנה היו סוחרים ובעלי מלאכה. עם פיתוח התעשייה עבדו רבים כפועלים וכפקידים. כמה יהודים עסקו ביצוא. סיומו של השלטון העותומאני בשנת 1878 הביא לעלייה מהירה במספר היהודים בעיר. מספרם גדל מ- 255 בסוף שנות ה- 70, ל- 719 בשנת 1880, שהיוו 0.7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בשנת 1888 היה מספרם 760, בקרב אוכלוסייה של 25,000 נפש. מגמת הצמיחה נמשכה, ובשנת 1903 חיו בווארנה 1,308 יהודים, בשנת 1910 חיו בה 1,706, ובשנת 1913 הגיע מספרם ל- 1,615 יהודים, בתוך אוכלוסייה שמנתה 34,417 תושבים.

בימי המלחמה נגד סרביה (1885) השתתפה קהילת וארנה, יחד עם קהילות אחרות, במימון ציוד לצבא הבולגרי. גברים יהודים רבים התגייסו לצבא, וגם נשים, ששירתו כאחיות. בימי מלחמות הבלקן (1912 – 1913) גויסו 135 יהודים מווארנה לצבא הבולגרי. היהודים הוסיפו לשרת בצבא גם בימי מלחמת העולם הראשונה, וחלקם נהרג בקרבות. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגויסים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1926 נמנו בווארנה 1,806 יהודים, ובשנת 1934 היו בעיר 1,596 יהודים, והקהילה נהייתה לרביעית בגודלה בבולגריה. ערב מלחמת העולם השנייה, חיו בווארנה כ- 2,000 יהודים, כולל פליטים מאזורים אחרים בבולגריה, ומארצות אחרות.

לקהילה היהודית בווארנה היו שני בתי כנסת, הספרדי הוקם בסוף המאה ה- 19, ועל ידו היה מבנה לתפילות בוקר וערב, והשני, הקטן יותר, בית כנסת אשכנזי. על פי המודל העותומאני, התפללה כל קהילה בבית כנסת משלה, ובווארנה, כבמקומות אחרים במזרח בולגריה, הן השלטונות הבולגריים והן המוסדות היהודיים התירו פעילותן של שתי קהילות נפרדות. בבעלות הקהילה הספרדית, בה היו חברים רוב יהודי העיר, היה גם בית העם ובו אולם אסיפות גדול, חברה קדישא, בית עלמין, וארגוני צדקה כגון "גמילות חסדים" ו"מלביש ערומים". בית העלמין היהודי הראשון היה על יד החוף. הוא פעל עד לשנת 1935, ואז הוחרם ובמקומו ניטע גן עירוני. בית עלמין חדש נפתח באותה שנה, וידוע כ"בית העלמין הישן". הקהילה הקימה בו קיר זיכרון שבו נחרטו שמותיהם של כמה מאות הנפטרים שנקברו בבית העלמין הקודם. הקיר קיים עד היום.

בראשית המאה ה- 20 הוקמה בווארנה לשכת הסעד "עזרה", של תנועת בני ברית. עד 1933 הייתה "עזרה" מסונפת ללשכה באיסטנבול ומשנה זו - ללשכה שהוקמה בסופיה. באולם הסניף התקיימו אירועי חברה ותרבות. אחרי מלחמת העולם הראשונה קמה קואופרציה בולגרית, אשר פגעה במסחר היהודי בווארנה. יהודי בולגריה הקימו קואופרציות שתמכו בנפגעים. ב- 1926, בעזרת הג'וינט והבנק "גאולה" בסופיה, הוקם קואופרטיב אשראי "אהבת אחים", במטרה לתמוך בסוחרים היהודים. באותה תקופה היו יותר ויותר בעלי מקצועות חופשיים יהודים.

בשנת 1880 פתחה חברת יק"א בית ספר יסודי, במרכז העיר, ושני מרכזים להכשרה מקצועית. כעבור זמן יסדה חברת "כל ישראל חברים" בתי ספר ומוסדות להכשרה מקצועית לבנים ולבנות. "כי"ח" לא הייתה מעוניינת שהחוגים הציונים בעיר ישתמשו בסניפיה, משום שפחדה מתגובה עוינת מצד השלטונות העותומאניים כלפי מוסדותיה במקומות אחרים. בהמשך התפתחה מערכת חינוך יהודית בבעלות הקהילה שכללה גן ילדים, בית ספר יסודי ובשנות ה- 20 של המאה ה- 20 - גם חטיבת ביניים. ב- 1920 למדו במערכת החינוך היהודית כ- 80 אחוזים מילדי היהודים, 184 ילדים. ב- 1927 ירד מספרם ל- 125 ומגמת הירידה נמשכה, בעיקר בקרב האמידים - תופעה מוכרת גם בערים אחרות בבולגריה.

בתחילת המאה ה- 20 התחילה בווארנה פעילות ציונית. ב- 1902 נוסד סניף של תנועת "מכבי", לימים אחד הסניפים הפעילים והותיקים בבולגריה, עם 20 חברים. בתוך שנה וחצי עלה מספרם ל- 120. "מכבי" ווארנה הכשיר מדריכים של סניפים אחרים. בקיץ 1910 התקיימה בעיר הועידה הציונית השביעית ובאותה הזדמנות היה גם מפגש של נציגי "מכבי", בו השתתפו לראשונה נציגים מבולגריה ומתורכיה.

הפעילות הציונית הואטה בימי מלחמת העולם הראשונה, והתחדשה ביתר שאת אחריה. הייתה אגודה ציונית שקיימה הרצאות בספרות בהיסטוריה יהודית ופרסמה ספרים בנושאים לאומיים. בסוף שנת 1914 השתתפו יהודים מווארנה בוועידה ארצית של אגודות דומות. ב- 1919 השתתפו נציגים מווארנה בוועידה ארצית של "מכבי", לחידוש הפעילות שנפסקה במלחמת העולם הראשונה. ב- 1925 הגיעו לווארנה מורים מארץ ישראל וסייעו בהקמת סניף של "הצופים", שבמרוצת הזמן נהיה לסניף של "השומר הצעיר". באותה תקופה נוסד גם סניף של המפלגה הרוויזיוניסטית, של ויצ"ו, של "פועלי ציון" ושל תנועת "העובד", לפועלים ובעלי מלאכה ששאפו לעלות לישראל. צעירים יהודים היו פעילים גם בשורות המפלגה הקומוניסטית המחתרתית. בשנים 1922-1927 יצא לאור בווארנה עיתון בשפה הלדינו בשם Il Judio ("היהודי").

יחסיה של קהילת וארנה עם קהילות יהודיות אחרות בבולגריה היו לעתים מתוחים. בשנת 1926 התנגדה הקהילה למדיניותה של ה"קונסיסטוריה" (ארגון הגג של יהדות בולגריה) בעניין מימון קורסים מקצועיים למורים לעברית. קהילת וארנה התלוננה בפני קהילות אחרות על מה שראתה בו התערבות בתקציב החינוך של הקהילה. כעבור ששה חודשים של משא ומתן, שלא צלח, החליטה הקונסיסטוריה להוציא את קהילת וארנה מן הארגון. רוב קהילות בולגריה קיבלו את ההחלטה מייד, כולל הקהילות הגדולות בסופיה ובפלובדיב. כעבור זמן קצר, הקהילה בווארנה ויתרה וקיבלה על עצמה את מדיניות הארגון. במשך שנות ה- 20, אחת לשלוש שנים, התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. בווארנה זכו הציונים לרוב עד סוף העשור. בבחירות 1929 ו- 1932 זכו מתנגדי הציונות לרוב.

רוב היהודים בווארנה, כבמקומות אחרים בבולגריה, היו ממוצא ספרדי, אולם וארנה הייתה אחת מכמה ערים שבהן פעלה גם קהילה אשכנזית נפרדת. היהודים האשכנזים, שכונו "טודסקוס" ("גרמנים", בלדינו), התיישבו בעיר עוד לפני 1880. הקהילה נקראה "דויטשה איזראליטישה קולטוס גמיינדה וארנה" ("הקהילה היהודית הגרמנית הדתית של וארנה"), על אף שרוב החברים היו מהגרים מרוסיה ומארצות מזרח אירופה אחרות. הקהילה האשכנזית התקיימה בנפרד עד אמצע המאה ה- 20. בשנת 1920 הקונסיסטוריה החדשה שאפה לאחד את הקהילה הספרדית והאשכנזית בווארנה לקהילה אחת, משום שהקהילה האשכנזית הייתה דלה במספר חבריה ובמשאביה. תהליך המיזוג נמשך כעשרים שנים. ב- 1926 קבע משרד הפנים הבולגרי כי בווארנה (וגם בסופיה וברוסה) יהיו היהודים האשכנזים רשאים להתפלל בבית כנסת משלהם. אולם הם לקחו חלק בפעילותם של היהודים הספרדים, בארגונים המקומיים כמו ויצ"ו, חברת העזרה "אהבת אחים", ו"מכבי". בשנת 1939, 23 יהודים אשכנזים מווארנה חתמו על עצומה שנשלחה לקונסיסטוריה ובה ביקשו להצטרף לקהילה הספרדית. באותה תקופה היו בקהילה האשכנזית 141 חברים, מתוכם 36 מהגרים, שרובם (25) היו ממוצא רוסי. רוב האשכנזים היו בעלי מלאכה: ספרים, אופים, צבעים, נפחים וכולי. היו גם שבעה סוחרים, וכמה בעלי מקצועות חפשיים. בתחילת שנת 1940, חדלה הקהילה האשכנזית בווארנה להתקיים כגוף נפרד וחבריה ונכסיה הצטרפו לקהילה הספרדית.

בתחילת המאה ה- 20 התעוררה בבולגריה אנטישמיות. בווארנה הופיע העיתון "סטראנדז'ה", בעל נטייה אנטישמית חזקה. ב- 1904 אירעו בווארנה ובכמה ערים אחרות התפרעויות נגד יהודים, שנבלמו במידת מה על ידי השלטונות. גם ב- 1932 וב- 1934 אירעו התנפלויות על בתי יהודים ועל בתי הכנסת שלהם.

תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליטה ממשלת בולגריה ביום 16 בספטמבר 1939, לגרש את כל היהודים בעלי אזרחות זרה שחיו בבולגריה. היו אז בבולגריה כ- 4,000 יהודים כאלה, בעיקר מצ'כוסלובקיה, יוון, טורקיה, הונגריה וגרמניה. הם גורשו ליוון ולטורקיה, אולם ארצות אלה קלטו רק את אזרחיהן. האחרים הועברו לבסוף לווארנה במטרה להביאם אל הנמל, על מנת שיוכלו לעלות על אחת מספינות המעפילים לארץ ישראל. הקהילה של וארנה שיכנה את הפליטים במבני ציבור, וטיפלה בהם במשך שנה. באוקטובר 1940 נמצאו בווארנה כ- 500 יהודים ללא אזרחות בולגרית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התקרבה בולגריה לגרמניה הנאצית. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" ותקנותיו הוצאו אל הפועל בפברואר 1941. בעקבות חוק זה הפכו היהודים לאזרחים חסרי זכויות. הם חויבו לשאת סימן צהוב מפלה, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

בשנים 1939-1941, עברו בווארנה אלפי פליטים יהודים מארצות מזרח אירופה, בדרכם לארץ ישראל. ב- 4 בדצמבר 1940 הפליגה הספינה "סלבדור" מווארנה לישראל, ועל סיפונה 326 מעפילים. אחרי עיכוב של כשבוע ימים באיסטנבול, המשיכה בדרכה לארץ ישראל, אולם ב- 14 בדצמבר טבעה בים השיש, מול חופה של העיירה הטורקית סיליברי, ו- 213 נוסעים נספו, בהם 66 ילדים. בפברואר 1941 הגיעה לווארנה האוניה הרומנית "דוריאן 2", ועליה 160 פליטים מרומניה ומפולין. ב- 28 בפברואר הצטרפו אליהם 170 יהודים מבולגריה. בו ביום נאלצה הספינה להפליג, בצו הצבא הבולגרי, ולהותיר מאחור 150 פליטים נוספים, בעיקר מיוגוסלביה, שהיו אמורים להצטרף למסע. למחרת, ב-1 במרץ 1941, נכנס הצבא הגרמני לבולגריה, ומנע את המשך מבצעי ההעפלה. יהודי בולגריה נלכדו בארצם ללא מוצא.

ב- 25 באפריל 1941 נשלחו לווארנה כמאה יהודים מיוגוסלביה, ויחד עם פליטים שכבר נמצאו שם, גורשו לכפר הסמוך איגנטיבו. הקבוצה מנתה 300 איש, הם שבו לבתיהם כעבור חודשים מספר, הודות למאמצי הקהילה היהודית ובעיקר נשיא הקהילה ז'אק (יעקב) טולדו. כמו בערים אחרות בבולגריה, גורשו יהודי וארנה מהעיר ב- 17 ביוני 1943, לכפרי הסביבה. ניתנה להם התראה בת שלושה ימים, ונאסר עליהם לקחת עמם רכוש, פרט לציוד לכמה ימים. הם הורשו לשוב אל העיר רק לאחר שחרורה של בולגריה, בספטמבר 1944.

אחרי מלחמת העולם השנייה
על פי נתוני הקונסיסטוריה, בסתיו 1945 נמצאו בווארנה 1,223 יהודים. אחרי המלחמה התחדשה הפעילות הציונית. הכנס הרביעי של תנועת "החלוץ" התקיים בעיר. החל מ- 1945 יצאו מנמל וארנה כמה אניות מעפילים. את יום ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל ציינו המוני יהודים בהפגנות ובעצרת עם.

בשנת 1948 חיו בעיר כ- 2,200 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 80,000 נפש. רובם עלו ארצה במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948-1950. בשנות השלטון הקומוניסטי, נעלמו למעשה החיים היהודים המאורגנים בעיר. הקונסיסטוריה נהייתה לארגון חינוכי ותרבותי בשם PCEOJ. בשנת 1990 הוקם במקומה ארגון "שלום", ארגון הגג של יהדות בולגריה.

בשנת 1991 חיו בווארנה כ- 300 יהודים, רבים מהם נשואים ללא-יהודים. שני בתי הכנסת, הספרדי והאשכנזי, הולאמו. בית הכנסת הספרדי, שסביבו התגבשה הקהילה, שימש במשך שנים כזירת אגרוף. בית הכנסת האשכנזי שימש עד אמצע שנות ה- 90 כמועדון ג'ודו. בשלהי שנות ה- 90, עמדו שני בתי הכנסת נטושים, במצב מוזנח מאד. מבית העלמין היהודי הראשון נותרה רק מצבה אחת משנת 1878, אשר שמורה כעת במוזיאון העירוני. משנת 1973 נפסקה הקבורה בבית העלמין הישן, והיהודים קוברים את מתיהם בחלקה נפרדת בבית העלמין הכללי. ביוזמת "שלום", ובתמיכת ה"ג'וינט" האמריקני, נפתח בעיר בית ספר של יום א'. בתחילת שנות האלפיים חיו בווארנה כ-100 יהודים.