קהילת יהודי קרוטושין

שמואל בן ישראל היילפרין הלמן (1675- 1785), רב, נולד בקרוטושין, פוליןץ אחרי לימודיו בפראג מונה לרב של קהילת קרמסייר, מוראביה (1720 - 1726) ואח"כ לרב קהילת מנהיים (1726-1751), שם הוא יסד ישיבה. בשנת 1751 הוא החליף את ר' יונתן אייבשיץ בקהילת מץ, ונשאר שם עד סוף ימיו. הוא היה מהמתנגדים החריפים של תנועת השבתאות, ובעת כהונתו במץ מצא שם חמישה קמיעות שנכתבו על ידי ר' יונתן אייבשיץ, שחיזקו את חשדו שאייבשיץ היה שבתאי בסתר, ויחד עם שני רבנים אחרים הטיל חרם על אייבשיץ. הוא היה מחברם של אוצרות מילים לתלמוד.

Simhah Bunim Moses Eger (1770-1829), Talmudist, younger brother of Akiba Eger the Younger, one of the most important of the 19th century rabbinical authorities. He was a member of the renowned Guens and Schlesinger families. After studying under his brother Akiba, Rabbi Simcha Bunim continued his studies in Krotoszyn. He was appointed rabbi of Rogasen (now Rogoźno, Poland) and then, in 1810, of Mattersdorf (now Mattersburg), in Burgenland region, Austria), where he remained until his death.

Some of his responsa are printed in his brother's "Hiddushei Rabbi Akiba Eger" (1858), which also includes the halakhic correspondence between them. Eger also wrote many letters to his relative Moses Sofer "Hatam Sofer", to Mordecai Michael Jaffe, author of "Beit Menahem", and to Israel Moses ben Aryeh Loeb, author of "Rishmei She'elah". Eger's rabbinic opinions were later published as an appendix to his brother's responsa (2nd part; 1938). His sons were Joseph Ginz of Vienna, founder of publishing firm of Schlesinger; Samuel Genz, rabbi of Abrany, Hungary, who published many of his responsa in the Talmudic periodical "Tel Talpiyyot", and Moses, rabbi and preacher in Hamburg, Germany. His daughter married Zalman Ullman of Mako, Hungary.

Eduard Ezekiel Baneth (1855-1930), rabbi, born in Liptoszentmiklos, Hungary (now Liptovsky Svaty Mikulas, Slovakia), son of Rabbi Jerachmiel Baneth. Baneth started his religious studies at his father's yeshivah before moving to the Yeshivah of Pozsony (now Bratislava, Slovakia). He studied philosophy and Arab philology at the University of Berlin, Germany and received his doctorate at the University of Leipzig, Germany in 1881. Baneth served as rabbi in Krotoschin (now Krotoszyn, near Poznan, Poland) from 1882 until 1895, when he was invited to teach Talmud at Berlin’s Academy for the Study of Jewish Knowledge. His specialties were Talmudic and rabbinic literature, the development of halakhah, and the Jewish calendar. In 1919, the Prussian Ministry of Culture awarded Eduard Baneth the title of professor.

In addition to the many articles which he contributed to professional journals some of his most important works were: Samuel ha-Nagid als Staatsmann und Dichter (1881) (Shmuel HaNagid as statesman and poet), Maimunis Neumondsberechnung (Maimonidis’ Compilation of the New Moon) (1898-1903), Der Sederabend (The Passover evening ceremony) (1904), Maimonides’ commentary of Ethics of the Fathers - a translation into Hebrew of the original Arabic text together with a commentary (1905); and Der juedische und buergerliche Kalendar (The Jewish and general calendar) (1928). Baneth also contributed to the Samter-Hoffmann German translation and commentary of the Mishnah ( 1927).

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

קאליש Kalisz

עיר בגליל לודז', מערב-פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בקאליש הייתה העתיקה ביותר בפולין. היהודים הראשונים, שהיו טובעי מטבעות למלכי פולין, הגיעו למקום במחצית השנייה של המאה ה-12. באמצע המאה שלאחריה הגיעה קבוצה גדולה מחבל הריין וממקומות אחרים בגרמניה, ובזכותם פרסם הנסיך בולסלאב ה"חסיד" כתב-זכויות ליהודים הידוע בשם "תקנון קאליש" (1264).

רדיפות פקדו את הקהילה בימי "המגיפה השחורה" (1349). שנים אחדות לאחר-מכן התיר המלך קאז'ימייז' השלישי להקים ברחוב היהודי בית-כנסת, הבניין עמד על תלו עד 1857.

בנוסף לעסקי הלוואות ניהלו יהודי קאליש במאות 16-15 מסחר עם קראקוב ועם ברסלאו, ועסקו בצורפות ובחייטות.

באמצע המאה ה- 16 קלטה הקהילה היהודית בקאליש מהגרים ופליטים יהודים מבוהמיה, מהונגריה ומגרמניה. הרובע היהודי הורחב, ויהודים לא מעטים עברו למקומות אחרים במדינה, גם בגלל הצפיפות וגם בשל רדיפות ועלילות מצד העירונים. עם שנויי הרכב האוכלוסיה היהודית בעיר נוצרה שכבה של עניים לצד הוותיקים העשירים והמבוססים, ובסוף המאה ה- 16 הגיע מספר היהודים שפיגרו בתשלום המסים לכדי שליש מבני-הקהילה.

היישוב סבל קשות בתקופת הפרעות בפולין באמצע המאה ה-17; מאות מיהודי המקום נרצחו על-ידי חיילי צ'ארנייצקי הפולני והרובע היהודי נהרס עד היסוד (1659). תוך זמן קצר שוקמה הקהילה בתמיכת יהודי פוזנאן, לשנו, ליסא וקרוטושין, ובשנת 1670 כבר קלטה יהודים שגורשו מווינה בנוסף לפליטי החרב של פרעות חמלניצקי.

המלך יאן סובייסקי אישר מחדש את זכויות היהודים וה"סים" העניק להם הקלות במסים. סוחרים היו נוסעים לירידים בברסלאו ובלייפציג, מייצאים פרוות ומייבאים אריגים יקרים, כלי מתכת ואבני חן. בעלי-מלאכה כגון: חייטים, פרוונים, צורפים, רצענים, נפחים, חרטים, אופים וקצבים צורפו לאיגודים מקצועיים ב-1672.

באותה התקופה כבר הייתה קאליש מרכז רוחני חשוב ביהדות פולין, הייתה בעיר ישיבה גדולה בראשות ר' ישראל בן נתן שפירא ("ר' ישראל הדרשן") ור' יהודה בן ניסן בעל "בית יהודה". ר' אברהם אבא גומבינר, בעל "גן אברהם", שימש כדיין בקהילה. בצד פוזנאן, לשנו וקרוטושן הייתה קהילת קאליש בין הקהילות החשובות ביותר בפולין ונציגיה שימשו כפרנסים בוועד ארבע ארצות.

בדליקה בשנת 1706 ניספו 45 מיהודי קאליש וכעבור שנתיים מתו 450 איש במגיפה. רבים נהרסו מבחינה כלכלית והקהילה נאלצה לקבל הלוואות מנוצרים כדי לסייע לנצרכים. נוסף על כך החלה התארגנות של סוחרים נוצרים לשם מאבק במסחר היהודי. המצב השתפר במחצית השנייה של המאה כאשר יהודים הרחיבו את עסקיהם לתחומים נוספים כגון ענפי התבואה והבקר, תעשיית הבדים וייצור משקאות חריפים. בעקבות עלילת-דם בשנת 1763 הוצאו להורג ארבעה מיהודי המקום.

אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, ותחת שלטון פרוסיה (1806-1793) מנתה הקהילה יותר מ-2,110 נפש (%30 מכלל האוכלוסיה). עם סיפוח העיר לפולין הקונגרסאית (1815) התחדש המאבק עם העירונים, ובלחצם הטילו השלטונות הגבלות מגורים על יהודי קאליש, רק 23 יהודים התגוררו אז מחוץ לשכונה המיוחדת שהייתה צפופה ביותר.

בתחום המסחר והכלכלה נמשכה התנופה היהודית, הוקמו בתי-חרושת לאריגה, ואחריהם, עם סלילת הרכבת במקום (1871), תעשיית סבון, נרות ומשקאות, ובפרט תעשיית אריגי התחרים שכבשו שווקים ברחבי רוסיה ואף בסין. לקראת סוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה העשרים הקימו יהודים מפעלים מודרניים לטכסטיל ומוצרי סריגה, וגם בית-חרושת לצעצועים.

תוך כעשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית כמעט כפליים, והגיעה לכדי 14,318 נפש ב-1908. מחצית המפעלים בעיר היו בבעלות יהודים, בקהילה נוצר מעמד של פועלים ושכירים שמנה אלפים. ב-1836 נוסד בית-חולים יהודי וב-1875 נפתח בית-ספר שבו הייתה רוסית שפת- הוראה.

גברה השפעת החסידות, בפרט של שושלות גור, וארקה וקוצק. בין רבני הקהילה היו גדולי תורה כמו ר' שלמה בן עקיבא איגר, ר' צבי הירש חיות, ר' מאיר בן יצחק אורבך ור' יחזקאל ליפשיץ (כיהן עד 1932).

אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, עם כיבוש העיר בידי צבא גרמניה הקיסרית, העלו חיילים באש כ-150 בתים של יהודים, 33 יהודים נהרגו ורבים ברחו. כשנתחדש השלטון הפולני נהרגו שני יהודים במהומות שעוררו האנדקים (במארס 1919). בתגובה לארועים אלה הקים הנוער היהודי יחידות להגנה עצמית.

במיפקד 1921 נרשמו בקאליש 15,566 תושבים יהודים, %35 מכלל תושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בקאליש כל המפלגות הציוניות , והיו איגודים נפרדים ומשותפים לפועלים יהודיים ופולנים. כשליש מחברי המועצה העירונית היו יהודים (1927). בית ספר תיכון יהודי ובית-ספר לבנות פעלו עוד משנת 1916 ובשנות העשרים והשלושים נוספו שלושה בתי-ספר של ציש"א. בקאליש הופיעו כמה שבועונים יהודיים; בטאון ציוני, שבועון בלתי-תלוי ושבועון של "אגודת ישראל".

מ-1933 אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה גברה בעיר ההסתה האנטישמית, בהשראת ה"פולקסדויצ'ה" (גרמנים תושבי פולין), ואף הוטל חרם על חנויות ובתי-מלאכה של יהודים.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בקאליש יותר מ-20,000 יהודים, כמחצית תושבי העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב-6 בספטמבר 1939, ופתחו ברדיפת היהודים בסיוע הנאצים המקומיים. כ-%20 מאנשי הקהילה הצליחו להמלט למקומות אחרים, ואלפים פונו מבתיהם כדי לשכן בהם את המהגרים הגרמנים מן הארצות הבאלטיות; המפונים שוכנו במחסנים ובדצמבר אותה השנה הועברו למחוז לובלין.

בעקבות הגירוש ברחו מן העיר עוד אלפי יהודים, 7,000 מהם הגיעו לגיטו וארשה. במחנה קוזמינקה שליד קאליש העבידו הגרמנים 1,300 צעירים יהודים מקאליש, ובעיר עצמה לא נותרו בתחילת ינואר 1940 אלא 612 יהודים, ביניהם בעלי-מלאכה. אחרי רצח החולים באוקטובר אותה שנה נשארו בשלושה בנינים בעיר כ-400 צעירים יהודים. בסוף 1941 שולחו 200 מהם למחנה חלמנו וכעבור חודשים אחדים הועברו הנותרים לגיטו לודז.


הקהילה היהודית אחרי השואה


הקהילה היהודית החלה להתחדש בעיר מייד אחרי המלחמה .במרץ 1943 כבר היו בעיר כ - 300 יהודים והוקם במקום ועד יהודי . בנובמבר 1945 כבר היו בעיר 479 יהודים ובשנת 1946 התווספו עוד 1818 יהודים מהשבים מבריה"מ וחיילים שהשתחררו . בשנת 1950 היו רשומים בעיר 2270 יהודים .

רוב השבים היו בעלי מלאכה שונים כמו חייטים , סנדלרים וכד' ומעט אנשים משכילים . באותן השנים הוקמו מוסדות שונים לקהילה כמו מרפאה , גן ילדים ומרכז להכשרה מקצועית . הועד היהודי דאג בעיקר קורת גג ומזון לשבים וקיבל עזרה בכך מיוצאי העיר שחיו בפלשתינה .
הועד גם דאג לתחום התעסוקה והקים 4 קורופרטיבים , ביניהם לייצור בגדים ולייצור נעליים ומוצרי עור . כן הוקם קואפרטיב למסחר .

אחרי המלחמה גם החלה בעיר פעילות של מפלגות ותנועות פוליטיות כגון פועלי ציון , התאחדות , בונד והסוציאליסטים .

היהודים החלו לעזוב את העיר בעקבות הפוגרום בקיאלצה ובמקומות אחרים בפולין . כאשר גם נערכה התקפה של אנטישמים על משרדי הועד היהודי בעיר ויושביו ניצלו במזל ע"י סיור של הצבא , החליטו רוב יהודי העיר לעזוב את המקום .

בעיר היו 2 בתי כנסת . הם נהרסו בזמן המלחמה ע"י הגרמנים ולא שוקמו אחריה .

בית הקברות היהודי הישן נוסד בעיר בסוף המאה ה- 13 ופעל עד למלחמת העולם הראשונה , עת נסגר ונפתח בית קברות חדש . בזמן השואה חולל בית הקברות הישן ע"י הגרמנים והם לקחו ממנו מצבות לבניה . אחרי המלחמה הוקמה במקום שכונת מגורים ובשנות ה - 60 גם מוסד חינוכי . בשנת 2012 הגישה הקהילה היהודית בעיר וורוצלב דרישה להחזרת השטח לקהילה . בשנת 2015 עדיין הייתה מחלוקת בין העירייה והקהילה , בעיקר לגבי פינוי והעברת המוסד החינוכי שנמצא במקום .

לשנו Leszno

(בגרמנית ליסה, Lissa)

עיר במחוז פוזנאן, מערב פולין.

הקהילה היהודית


יהודים הגיעו לעיר עם היווסדה ב-1534, וכעבור חמישים שנה בערך קיבלו כתב-זכויות ראשון. ב-1659, בימי מלחמות השוודים, נאלצו לנטוש את העיר לזמן-מה, אך שבו והשתקעו בה, ובית- הכנסת נוסד ב-1685.

הסוחרים היהודים בלשנו היו בקשרי מסחר עם סוחרי ברסלאו, והיו סוחרים גם בירידים הגדולים של לייפציג. במחצית השנייה של המאה ה-18 היה המסחר והתיווך רובו ככולו בידי יהודים; וכך ענף החייטות. רבים עסקו בבורסקאות, בעבודות רקמה ובפרוונות. במלחמת הצפון (1706- 1707) נפגעה יהודי העיר מידי שני הצבאות, וכשפרצה מגיפה בלשנו גורשו היהודים והורשו לחזור רק אחרי שהמגיפה הודברה. ב-1767 נהרס בדליקה כל הרובע היהודי ו-20 יהודים נהרגו. ב-1790 שוב פרצה דליקה וכמחצית הרובע היהודי עלתה באש, לרבות בית-הכנסת ובית-המדרש החדש. כעבור תשע שנים נחנך בית-כנסת חדש.

במחצית השנייה של המאה ה-18, עם ירידתה של פוזנה, נעשתה לשנו הקהילה החשובה ביותר בפולין גדול ול"חכמי ליסה" יצא שם בכל קהילות אירופה. לישיבה נהרו תלמידים מרחבי גרמניה ופולין. בין רבני העיר היו ר' מרדכי בן צבי הירש ויורשו אברהם אבוש ליסה; דוד טבלה, שיצא חוצץ נגד ההשכלה נוסח נפתלי הרץ וייזל; יעקב לורברבאום ושמואל בק, אביו של ליאו בק. עקיבא אייגר למד בליסה בשנים 1790-1780 ורפאל קוש, יליד המקום, היה סגן-נשיא ראשון של המועצה הלאומית בברלין ב-1848, ויו"ר הוועדה המסדרת בפרלמנט הפרוסי. (העיר עברה לשליטת פרוסיה בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18).

ב-1765 מנתה הקהילה כ-5,000 נפש. עם הסיפוח לפרוסיה ועם אובדן השווקים של פולין ורוסיה עקרו רבים למרכז-גרמניה; בסוף המאה ה- 19 נשארו בעיר קצת יותר מ-1,200 יהודים וב- 1921, בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם, ישבו בה כ-320 בלבד.


תקופת השואה

תחת הכיבוש הגרמני לא הוקם גיטו בעיר אך נתמנה "יודנראט". היהודים חוייבו להתייצב מדי יום לעבודות-כפייה. הם גורשו מבתיהם, ובית-הכנסת נהפך למחסן. בדצמבר 1940 נשלחו 300 יהודים לגרודזיסק-מאזובייצקי בגנראל-גובנמאן, ובפברואר 1941 הועברו עם יהודי המקום לגיטו וארשה. בלשנו עצמה פעל מאפריל 1941 עד אוגוסט 1943 מחנה-עבודה ששוכנו בו כ-250 יהודים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

החיים היהודים לא חודשו בעיר אחרי המלחמה ויהודים לא שבו לעיר .

בית הכנסת הראשון נבנה מעץ בשנת 1626 , אך הוא נפגע בשריפות בעיר והוחלף בבית כנסת נרחב במטה ה - 18 . בשנת 1905 נוסף לו צריח גבוה . בית הכנסת חולל ע"י הגרמנים במלחמת העולם השנייה . אחרי המלחמה נפתח בבניין מחסן . בשנת 1993 המבנה שופץ ושוחזר ע"י המוזיאון האזורי ובתוכו יש תצוגה של חיי היהודים בעבר בעיר . בשנת 2006 נפתחה במבנה גם גלריה לאומנות .בחילת המאה ה - 21 נערכו במבנה כמה תערוכות בנושאים יהודיים .

בית העלמין היהודי נפתח בשנת 1626 והיה בשימוש עד לשנת 1939 . הוא נהרס ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה ואלפי הקברים שנהרסו שימשו לבניית דרכים . בשנות ה - 70 שח המאה ה - 20 נבנה במקום שכונת מגורים . מבית העלמין שרד רק קטע קטן וכן בית ההלווית ובית הקברן מסוף המאה ה - 19 . בית ההלוויות שימש במשך הרבה שנים אחרי המלחמה כבית מלאכה . בשנת 1992 נרשם כבניין היסטורי ובשנים 1993 - 2004 שימש כסניף של המוזיאון היהודי האזורי . אז גם הובאו עליו כ - 400 מצבות שנמצאו בעיר וביישובים באזור , כאשר הישנה שבהן היא משנת 1700 וכן יש 30 משנות המאה ה - 18 .

אולשניצה

Oleśnica

בגרמנית: Oels

עיר בשלזיה, דרום מערב פולין. עד מלחמת העולם השנייה בגרמניה.

קהילה יהודית הייתה באולשניצה כבר בראשית המאה ה-15. בשנת 1417 תועד שם בית כנסת. חמישה מחברי הקהילה הואשמו בחילול המארח בברסלב ב-1453. בשנת 1492 גורשו היהודים מאולשניצה, ובשנת 1521 שוב ישבו בעיר שבע משפחות יהודיות.
במאה ה-16 התפתח באולשניצה בית דפוס עברי, ביזמת המדפיס היהודי חיים שוורץ. הוא הוציא לאור בשנת 1530 מהדורה יפהפייה של החומש (עם חמש המגילות וההפטרות), וזה היה הספר העברי הראשון שהודפס בידי יהודי על אדמת גרמניה. מתוכם רק שני עותקים  שרדו.

ב-1535 במהלך סופה קשה נהרס בית הדפוס, ובכך אבד מקור פרנסתם של יורשי שוורץ ושל רבים מיהודי הקהילה שהועסקו על ידם. באותה שנה הקהילה גם ניסתה לשווא לעזור לבני הקהילה הנרדפים ביגנדורף. הקהילה החלה להתדרדר והיהודים עזבו את העיר בהדרגה. במאה ה-17 נמסר בניין בית הכנסת לידי הכנסייה, ולקראת סוף המאה נחנכה בו כנסייה.

בשנת 1758 שוב ישבו 24 יהודים באולשניצה. בשנת 1840 נחנך בית כנסת, 121 יהודים התפללו בו באותה שנה ו-330 בשנת 1880.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, נותרו בעיר 144 יהודים. בשנת 1939, בעקבות רדיפות הנאצים, נותרו שם רק יהודים מעטים.

ראוויץ' Rawicz

עיר במחוז פוזנאן, דרום-מערב מרכז פולין.


יישוב יהודי היה בראוויץ' מימיה הראשונים של העיר, במחצית הראשונה של המאה ה-17. אמנם גירושים פקדו את היהודים ב-1648 ו-1674 אבל בסוף המאה התארגנה הקהילה, וכעבור 20 שנה לערך הוענק לה כתב-זכויות. הקהילה מנתה אז 12 משפחות.

כרב ראשון בקהילת ראוויץ' נתמנה מנחם מנדל גראדנוויץ (1755). בית-מדרש נחנך ב-1774 ובית-כנסת ב-1783. בסוף המאה ה- 18 כבר מנתה הקהילה כ-200 משפחות. בית כנסת חדש נפתח לקראת סוף המאה ה-19, כאשר הקהילה היתה בשיא התפתחותה מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית.

יהודי העיר מצאו פרנסתם במסחר או במלאכה, היו ביניהם סוחרי בקר, חנוונים, חייטים, ובעלי-מלאכה אחרים.

בימי מלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) נפגעה ראוויץ'. אחרי המלחמה היגרו יהודים רבים לגרמניה, וב-1933 נותרו בראוויץ' 15 משפחות בלבד.

בין ילידי המקום נמנו ארתור רופין וההיסטוריון מארכוס בראן.

קרוביה

Krobia

בגרמנית: Kröben

עיירה נפת גוסטין (Gostyń), מחוז פולין גדול, פולין.

הכפר קרוביה אשר היה בבעלותה של הכנסייה הקתולית, קיבל זכויות עיר ב-1332 והיה למרכז הבישופות של העיר פוזנן. במשך הזמן בבישופות התפתחה תרבות יחודית עם ניב של השפה הפולנית, ריקודים ותלבושת משלה. לאחר חלוקתה השנייה של מלכות פולין בשנת 1793, קרוביה סופחה לאימפריה הפרוסית ואחר כך לגרמניה והייתה חלק מנסיכות הגדולה של פוזנן. בתום מלחמת העולם הראשונה כוננה פולין העצמאית. לאחר קיום משאל שנערך באזור פולין גדול, קרוביה חזרה להיות חלק מפולין. לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, קרוביה ביחד עם כל אזור פוזנן (Warthland) סופח לרייך הגרמני ונשארה בשליטת גרמניה עד 1945.

היהודים בקרוביה

התיישבו היהודים בקרוביה בשנת 1833, לאחר סיפוח האזור לנסיכות הגדולה של פוזנן.

ב-1833 הוענקו זכויות האזרח ליהודים באימפריה הפרוסית. בקרוביה התאזרחו 5 ראשי משפחה יהודים. היהודים עסקו במסחר, בחכירת בתי מרזח ובמלאכה. ב-1850 נבנה במקום בית כנסת מאבן והוקם בית עלמין. היהודים התערו בתרבות הגרמנית ובהמשך גברה ההגירה לערי גרמניה הגדולות. ב-1871 היו במקום 77 יהודים מתוך 1,590 תושבים של כלל האוכלוסייה (4,8%) וב-1905 מספר היהודים ירד ל-43 איש מתוך 2,335 (כ-2%). התפילות בבית הכנסת הופסקו ב-1920.

בשנות ה-1930, שנות המשבר הכלכלי והאבטלה הגדולה גאו הרגשות האנטישמיים בעיר. ב-1934 כשהתמעט מספר היהודים, למרות מחאות שלוש משפחות היהודים שנותרו, מבנה בית הכנסת נמכר למשפחת סיקורסקי הפולנית שכבר הייתה מתגוררת בקומת הקרקע שלו.  

ב-1935 התקיימה הקבורה האחרונה בבית העלמין היהודי של קרוביה. ב-2 בפברואר 1936, בזמן קיום היריד בעיר, קבוצה של 50 בריונים מקומיים תקפה באבנים סוחרים יהודים שבאו מהעיר קאליש. המשטרה המקומית פיזרה את המתפרעים. כנראה שבאותו הזמן עזבו את קרוביה אחרוני היהודים.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 הגרמנים פלשו לפולין. קרוביה נכבשה בתחילת ספטמבר. הגרמנים התחילו  מיד במעשי טרור ורצח של האוכלוסייה הפולנית. מאחר וקרוביה, בדומה לכל מחוז פוזנן (Warthland) סופחה לרייך השלישי, רוב האוכלוסייה הפולנית הועברה אל שטחי הגנרל גוברנמון, השטח הכבוש הגרמני בפולין.

לאחר השואה

קרוביה שוחררה על ידי הצבא האדום ב-23 בינואר 1945. לא היו יהודים בקרוביה. בניין בית הכנסת לאחר מכירתו לדיירים פולנים ב-1934 הפך לבית מגורים. המבנה פורק ב-1993.

בשטח של בית העלמין אין זכר למצבות שנשדדו על ידי הגרמנים כחומר בניין וכנראה גם על ידי האוכלוסייה המקומית. ב-2014 השלטון המקומי העמיד בשטח בית העלמין לוח זכרון המציין את עברו היהודי של המקום.

גוסטין

Gostyń

עיר ובירת נפה במחוז פולין גדול, פולין.

הכפר גוסטין קיבל ב-1278 זכויות עיר מבוצרת מידי פשמיסל שני, אז דוקס של פולין גדול ולימים מלך פולין.

במאה ה-16 התיישבו במקום מתיישבים מסקוטלנד. ביישוב היה מתח מתמיד בין הנוצרים הקתולים לבין הפרוטסטנטים.

החל משנת 1773 בן האצולה קארול קושוטסקי (Karol Koszutski) קיבל רשות מידי מישליצילסקי (Myślicielski) בעלי העיר, להביא לגוסטין בעלי מלאכה גרמנים וסוחרים יהודים, ליישבם ולבנות להם בתים על האדמות בבעלותו מסביב "פיאסצ'נה גורה" (Piaseczna Góra). בעלי המלאכה הגרמנים והסוחרים היהודים היוו תחרות קשה לגילדות ולסוחרים הפולנים של גוסטין.

ב-15 בינואר 1775 המלך סטאניסלב אוגוסט פוניאטובסקי העניק לפיאסצ'נה גורה זכויות עיר. הדבר הביא למחאתו של מישליצילסקי ושל הגילדות השונות בגוסטין. לטענתם לא היה חוקי להקים עיר חדשה המרוחקת פחות משני מיילים מהעיר שלהם. פיאסצ'נה גורה או בשמה של מ-1840 פיאסקי והיום פיאסקי וויילקופולסקיה מרוחקת מגוסטין פחות מ-3 ק"מ. אנשי גוסטין הגיעו עד לבית משפט בוורשה אך לא הצליחו לשנות את ההחלטה. קיומה של העיר פיאסקי וויילקופולסקיה בסמיכות לגוסטין הייתה לעובדה מוגמרת.

כדי למזער נזקים ולמנוע מ"גוסטין הקטנה", כלומר מפיאסצ'נה גורה להתפתח מהר מידי מישליצילסקי הרשה לפרוטסטנטים ובעלי דתות אחרות להתיישב בגוסטין. זה לא כלל את היהודים שלגביהם היה איסור ההתיישבות בעיר (de non tolerandis Judaeis).

לאחר החלוקה השנייה של פולין, גוסטין נכללת בשנים 1807-1793 באימפריה הפרוסית. לאחר מכן הייתה בשטחה של נסיכות וורשה ומ-1815 ועד 1918 נכללת בנסיכות הגדולה של פוזנן כחלק מאימפריה הפרוסית ולימים קיסרות גרמניה. ב- 1888גוסטין חוברה למסילת רכבת. הפולנים של גוסטין השתתפו במרידות הכושלות של 1830, 1848 ו-1863 נגד האימפריה הרוסית השכנה.

היהודים בגוסטין

עד 1793 לעיר גוסטין , בדומה לרוב ערי פולין גדול, הייתה הפריבילגיה ש"לא לסבול יהודים בשטחה" (de non tolerandis Judaeis). אין הדבר מנע מיהודים לגיעו לעיר או להשתתף בפעילות המסחרית שהתקיימה בה. ב-1742 לגילדת השוחטים בעיר היה סיכסוך עם שוחטים יהודים שהתחרו בהם. העירוניים התלוננו בפני בעלת העיר גוסטין, הנסיכה ווישניובייצקה (Wiśniowiecka), נגד היהודים שהתגוררו בבתי מרזח ופונדקים בסביבות העיר. חברי גילדת השוחטים העירוניים טענו שבגלל היהודים הם נאלצים לנטוש את המקצוע ואף לעזוב את העיר. ב-1749 היהודי המומר יאן נברוצקי, הרופא העירוני, קנה בית בעיר. 

היהודים ניהלו בתי מרזח בסביבה והורשו בשנת 1775 להתיישב בפיאסקובה גורה הסמוכה (פיאסקי וויילקופולסקיה של היום).

בגוסטין עצמה היהודים הורשו להתיישב רק לאחר סיפוח האזור לאימפריה הפרוסית. ב-1797 בוטלו בפרוסיה מגבלות המגורים ואיפשרו ליהודים להתיישב בכל מקום. ראשון היהודים שעבר להתגורר בגוסטין היה הסוחר אברהם פרלינסקי אשר גם הקים פונדק כשר בעיר עבור היהודים שהגיעו לסחור בסוסים בשווקיה. היהודי השני בעיר היה הסוחר אברהם בוצקי ואחריו באו סוחרים נוספים אשר השפעתם על כלכלת העיר הלכה וגדלה. ב-1817 הקהילה הקימה בית עלמין בעיר .

בשנים 1845-1834 התאזרחו בעיר 8 סוחרים, מורה ושוחט יהודים. ב-1840 נבנה בית הכנסת על קרקע שנקנתה מטרה זאת על ידי הרב יוסף יעקוב (יעקובסון) ורעייתו שרה לבית ליטאוור. הקהילה היהודית כללה אז 176 יהודים שהיוו 7,6% מכלל האוכלוסיה. ב-1847 היו בגוסטין 25 יהודים בעלי אזרחות ו-37 בעלי אישורי מגורים בעיר.

במרד הפולני של 1848 היהודים בדרך כלל תמכו בשלטון הגרמני, וזה העמיק עוד את עוינות הפולנית כלפי היהודים, אבל היו גם יוצאי מהכלל. הרופא היהודי יוליוש סמואל קאט, אשר התיישב בגוסטין ב-1827, השתתף במרד הפולני של ינואר 1830 נגד האימפריה הרוסית ועקב כך נדון לשישה חודשי בית סוהר. ב-1848 על ביתו שמרו המתקוממים הפולנים, כי שם הייתה שמורה הכספת של המורדים. במרידה הזאת היה פעיל גם הרופא אליהו וואכטל אשר טיפל במורדים הפצועים. הוא השתתף גם במרד נגד האימפריה הרוסית של 1863.

ב-1865 במסגרת חינוך חובה למדו בבית הספר הגרמני האוונגלי בעיר 43 ילדים יהודים. בהמשך בית הספר פוצל לשתי יחידות נפרדות, גרמנית ויהודית. מרדכי נתן טאבר שימש כמורה הראשון לליודי דת ולעברית.

ב- 1871הקהילה היהודית גדלה ל-311 איש שהיוו 10,4% מכלל האוכלוסיה. יושב ראש וועד הקהילה היה לאופולד לוין וחברי ההנהלה היו היינריך לחמן, זוסמן שלזינגר, רוברט טישלר ואוולד יעקובובסקי. למועצה העירונית של גוסטין נבחרו הסוחרים הרמן קנטורוביץ', ישראל פרלינסקי וסלומון גולדשמידט. שטחו של בית העלמין של העיר הורחב ב-1884.

ב-1885 נוסד בית הספר הפרטי לבנות (Privat Mädchenschule) בהנהלת צציליה גרוס מלשנו ולמדו בו עשר בנות יהודיות וארבע קאתוליות.

במלחמת פרוסיה –צרפת לחמו כחיילים בצבא הפרוסי גם שני יהודים מגוסטין: ישראל יעקב ומוריץ וואכטל.

בסוף המאה -19 יהודים רבים עזבו את גוסטין והיגרו לערי גרמניה הגדולות או לארצות אמריקה. אם זאת ב-1898 במקום בית הכנסת הישן מעץ נבנה בית כנסת חדש ומפואר מאבן עם ארבעה ספרי תורה. בקהילה פעלה "החברה להיסטוריה יהודית" בהנהלת אלפרד וואכטל, יעקב ווייס ויוליוס קנטרוביץ'. הנשים היו חברות ב"אגודת הנשים היהויות" ( Israelitische Frauenverein ) בניהולן של צציליה פרלינסקה ואמיליה לוין. ב-1910 התגוררו בגוסטין 126 יהודים שהם היוו 2% מכלל האוכלוסיה.

במלחמת העולם הראשונה נפלו כחיילים בצבא גרמניה שלושה יהודים מבין תושבי גוסטין: גיאורג קלמן, מרטין לחמן ואלפרד קלמן.

בתום מלחמת העולם הראשונה וכיננה של פולין העצמאית, גוסטין צורפה לשטחי פולין לאחר קיום משאל עם ב-1920. בעיר היו רשומים 66 יהודים, כולל ילדים. היהודים שהזדהו ברובם עם התרבות הגרמנית העדיפו להגר לערי גרמניה או לאמריקה. ב-7 ביולי 1922 שילטונות מחוז פוזנן הפולני ציוו על פירוק הקהילה היהודית בטוענה של מיעוט נציגי החברים בה, שלושה במספר, כשהמינימום הנדרש הוא תשע נציגים ושלושה מחליפים. רכוש הקהילה עבר לטובת האוצר והעיריה. ההשתלטות על מפתחות בית הכנסת והרכוש בוצעה בעזרת המשטרה המקומית. תשמישי קדושה נמסרו לקהילת לשנו. ב-1927 נותרו בגוסטין 6 יהודים בלבד. משפחתו של אוולד יעקובובסקי הייתה האחרונה שעזבה את העיר .

תקופת השואה

בראשון בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. הגרמנים כבשו את גוסטין בתחילת ספטמבר 1939. מיד התחיל משטר של טרור ורצח כלפי האוכלוסייה הפולנית. מחוז פוזנן (Warthland) סופח לרייך השלישי. רוב האוכלוסייה הפולנית הוגלתה לשטחי גנרלגוברנמון, בשטחי פולין כבושה, ובמקומם יושבו בעיר גרמנים מארצות מזרח אירופה.

 

לאחר השואה

העיר שוחררה על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945. כיום אין יהודים בגוסטין. בית העלמין נהרס על ידי הגרמנים ב-1940, המצבות נשדדו ושימשו לייצוב תעלות המיים ולבניית מדרכות. היום השטח של בית העלמין עם העצים הנדירים משמש כפרק ומקום מרגוע לטובת תושבי העיר.

בית הכנסת שהופקע מהיהודים היה ברשות העיריה עד 1939. ב-1945 המבנה המוזנח פורק והיום השטח ריק.