דלג לתוכן האתר >

אדוארד יחזקאל בנט

Eduard Ezekiel Baneth (1855-1930), rabbi, born in Liptoszentmiklos, Hungary (now Liptovsky Svaty Mikulas, Slovakia), son of Rabbi Jerachmiel Baneth. Baneth started his religious studies at his father's yeshivah before moving to the Yeshivah of Pozsony (now Bratislava, Slovakia). He studied philosophy and Arab philology at the University of Berlin, Germany and received his doctorate at the University of Leipzig, Germany in 1881. Baneth served as rabbi in Krotoschin (now Krotoszyn, near Poznan, Poland) from 1882 until 1895, when he was invited to teach Talmud at Berlin’s Academy for the Study of Jewish Knowledge. His specialties were Talmudic and rabbinic literature, the development of halakhah, and the Jewish calendar. In 1919, the Prussian Ministry of Culture awarded Eduard Baneth the title of professor.

In addition to the many articles which he contributed to professional journals some of his most important works were: Samuel ha-Nagid als Staatsmann und Dichter (1881) (Shmuel HaNagid as statesman and poet), Maimunis Neumondsberechnung (Maimonidis’ Compilation of the New Moon) (1898-1903), Der Sederabend (The Passover evening ceremony) (1904), Maimonides’ commentary of Ethics of the Fathers - a translation into Hebrew of the original Arabic text together with a commentary (1905); and Der juedische und buergerliche Kalendar (The Jewish and general calendar) (1928). Baneth also contributed to the Samter-Hoffmann German translation and commentary of the Mishnah ( 1927).

ליפטובסקי סוואטי מיקולאש Liptovsky Svaty Mikulas

(בהונגרית LIPTO-SZENT-MIKLOS)

עיר נפה בצפון-מערב סלובקיה.


ליפטובסקי סוואטי מיקולאש שוכנת בעמק הנהר ואה (VAH), בהרי הטאטרה, מוקפת הרים גבוהים ויערות. העיר הייתה ערש השפה והלאומיות הסלובקית, ובית הדפוס הראשון בסלובקית הוקם שם. עד 1918 היה האזור בממלכה ההונגרית שבקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים התיישבו במיקולאש ב-1720. הם הגיעו ממוראוויה בגלל "חוק המשפחות" שחל שם והגביל את מספר המשפחות היהודיות בקהילה. לאחר זמן הצטרפו אליהם יהודים מנפות אחרות וכמה משפחות יהודיות מגרמניה ומהולנד. תחילה היו יהודי מיקולאש מסופחים לקהילת הולשוב. ב-1728 נפתח במקום בית תפילה, נוסדה "חברה קדישא", והוקם מקווה.

הקהילה הוכרה רשמית בשבת "בראשית" (השבת הראשונה אחרי סוכות) באוקטובר שנת 1730, והייתה קהילת אם לכל היהודים בנפת ליפטובסקי. באותה השנה נתן הגראף פונגראץ (PONGRACZ) לקהילה היהודית חלקת אדמה לבית עלמין, והאציל אוקולצ'אני (OKOLCZANYI), ראש הנפה, העביר לרשותם קרקע להקמת בית כנסת וכספים למימון בנייתו. בית הכנסת הראשון נחנך בשנת 1731 והורחב ב-1770. רב הקהילה הראשון, ר' משה הכהן אונגר (UNGER) היה מורה-צדק מפורסם, ויסד ב-1752 את בית הספר "תלמוד תורה" שנודע ברמת-לימודים גבוהה. אחרי מות ר' אונגר (ב-1772), התמנה הרב לב קוניץ (KUNITZ), הוא פתח ישיבה במקום ב-1776. בית העלמין החדש קודש ב-1785.

בשנת 1808 הצטרפו אל הקהילה יהודים מטריטש (TRIETSCH), אחרי שעירם עלתה באש.

בתקופת כהונת הרב אליעזר הלוי (1830-1820), בעל "שארי דעה" ו"שמן רוקח", היו חיי הרוח של הקהילה בשיאם, והישיבה בחרה את תלמידיה מבין המוכשרים ביותר.

בהשפעת מנהיג הקהילה הליברלי, יעקב דינר (DINER), רכשו יהודים רבים השכלה כללית, ונוסדו בתי ספר פרטיים ברוח ההשכלה. הראשון נפתח ב-1820, השני ב-1832 ולאחר זמן עוד כמה. שפת הלימוד בבתי הספר הייתה גרמנית. היהודי מוריץ מאוקש (MAUKSCH) הקים בית ספר לילדים חרשים-אלמים, הראשון מסוגו בהונגריה.

ב-1835 נבחר איז'אק דינר לנשיא הקהילה. ב-1840 חיו בעיר כ-300 משפחות יהודיות. ילדי המשכילים הקימו "חוג נוערללימוד עצמי" ו"חוג לקריאה", שדנו בנושאי הספרות הגרמנית.

ב-1845 פתחה הקהילה בית ספר יסודי בן ארבע כיתות, בניהולו של דוד לבנשטיין (LOEWENSTEIN). שפת הלימוד בו הייתה גרמנית, אולם הורו גם את השפה ההונגרית ואת ספרותה. בבית הספר למדו גם ילדים לא יהודים. ב-1846 עבר בית הספר למבנה חדש בן שש כיתות. ב-1860 נוסדה גימנסיה יהודית, ובמשך 15 שנות קיומה היו בין בוגריה אלברט שטורם העתונאי ושמעון גולדשטיין, המשפטן היהודי הראשון בהונגריה. בזכות רמת הלימודים הגבוהה במוסדות החינוך שלה, כונתה קהילת מיקולאש "אתונה היהודית".

בטקס הנחת אבן-הפינה לבית כנסת חדש ב-1842, השתתפו נכבדי העיר והמחוז. בית הכנסת נחנך ב-1846, ועניין הצבת הבימה בחזית ארון הקודש עורר מחלוקת בין המשכילים לשמרנים.

ב-1860 הוקם בית חולים יהודי במבנה רב-קומות.

באותה השנה נפטר הרב השמרני יששכר באר, המכונה בספרות ר' באר מיקולאש. עם מותו צעדה הקהילה צעד נוסף לעבר ההשכלה. ב-1861 נסגרה הישיבה לאחר שמספר תלמידיה ירד.

חילוקי הדעות בקהילה העמיקו, וב-1864 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, כנשיא כיהן מוזש שטארק והרב היה ר' באנט בר (BATETH BAR). בבית ספרם הושם דגש על לימודי התורה.

אחרי ועידת יהודי הונגריה, שהתכנסה בבודאפשט בסוף שנת 1868, נרשמה קהילת מיקולאש כקהילה נאולוגית, אך האורתודוקסים שמרו על מסגרת נפרדת. בגלל קשיים כספיים, בעיקר באחזקת בית הספר, התאחדו שתי הקהילות ב-1875.

ב-1878 פרצה שרפה בעיר. בית הכנסת ומבני ציבור יהודיים עלו באש. הם שופצו תוך חודשים אחדים בעזרת תרומות מקהילות אחרות. בחצר הקהילה היו בית הקהילה ומשרדיה, אולם אספות וספרייה, מגורי הרב ומגורי השמש, שני אטליזים כשרים ובית שחיטת עופות.

ב-1904 שוב נשרפו מבנים בקהילה, ושוקמו אחר כך מעזבונו של עובר-אורח יהודי הרצל פולופ (HERZL FUELOP), שנפטר בעת ביקורו בעיר, והקהילה הביאה אותו לקבורה.

ב-1906 נחנכו בית הכנסת החדש באדריכלות קלאסית, אחד היפים בסלובקיה, והמבנה החדש של בית הספר. ב-1922 היה נשיא הקהילה אלברט שטארק (STARK), ורב הקהילה היה וילמוש זינגר (SINGER). בבית הספר היסודי היו אז כיתת מכינה וארבע כיתות לימוד. מיד עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שונתה שפת ההוראה לסלובקית. אחרי מות הרב זינגר ב-1930, לא התמנה עוד רב במקום. תפקידיו בוצעו בידי הדיין, אדולף דויטש. נשיא הקהילה בשנות השלושים היה רודולף שטיין (STEIN).

בין מוסדות הצדקה היו: "חברה קדישא", שהחזיקה גם אכסניה לעוברי אורח, "אגודת נשים" שנוסדה עוד ב-1845, "מלביש ערומים" שפעל מ-1851, "אגודת בנות" שנוסדה ב-1895, אגודת "אלומנאום" (ALLUMNEUM) שהוקמה ב-1896 לספק ארוחות חמות לילדי העניים, "ויצו" שנוסדה ב-1927 ובית אבות.

בין יהודי מיקולאש היו: המשורר שמעון באכר (BACHER), שתרגם את "נתן החכם" של לסינג (LESSING) לעברית, בנו המזרחן וילהלם באכר, אדוארד יחזקאל באנת (BANETH), פרופסור באקדמיה למדעי היהדות בברלין ושמואל פישר, בעל בית הוצאה-לאור בברלין.

להתיישבות יהודים בעיר קדמו קשרי מסחר בינם לבין האצילים לבית פונגראץ והאצילים לבית צ'מיצקי (CEMICKY). הגראף סמואל פונגראץ, קיבל את הסוחרים ואת בעלי המלאכה היהודים, במטרה לפתח את כלכלת המקום, והעניק להם חסות בלי לדרוש דמי-חסות. הסוחרים היהודים יבאו לעיר סחורות מאזורים מרוחקים בממלכה וייצאו ממנה צמר, עורות וחומרי גלם. הם פיתחו בעיקר את הסחר במשקאות חריפים ובעצים. הם הקימו את בתיהם ואת חנויותיהם בכיכר השוק ונהנו מתנאי מסחר נוחים ומיוחדים לאזור באותה תקופה. לשמירת היחסים הטובים עם התושבים חיברה הקהילה "עשר דיברות" שחייבו את היהודים ליושר והגינות; וכך התפתחה העיר ונעשתה למרכז מסחרי.

בשרות האצילים היו היהודים גם מפקחים, יועצים וגובי מסים. באמצע המאה ה-18 הורע מצב הקהילה בגלל "מס הסובלנות" שהטילה הקיסרית מריה-טרזה על היהודים. המס בוטל בשנת 1846, וכמה שנים לאחר מכן הותר ליהודים לרכוש נכסי מקרקעין. הדבר איפשר התאוששות כלכלית מהירה של הקהילה. רבים פנו למקצועות חופשיים וחלק מהיהודים התעשרו. בשנת 1860 פתחו היהודים "קופת חסכון" ותוך זמן קצר היו רוב לקוחותיה נוצרים. עד שנת 1880 הייתה הקופה סגורה בימי שבת ומועד. גם רוב החנויות בעיר היו סגורות באותם ימים.

פנייות היהודים לשלטונות הונגריה לקבלת זכויות אזרח החלה עוד בסוף המאה ה-18. ב-1848, בעת התקוממות ההונגרים נגד שליטי בית האבסבורג, לחמו גם יהודים משכילים לצד ההונגרים. הפובליציסט ברוך מאוקש (MAUKSCH), בן הקהילה, היה מזכירו של לאייוש קושוט (LAJOS KOSSUTH), ממנהיגי ההונגרים. מבין הלוחמים היהודים שנפלו בקרבות, קיבלו אחדים דרגות קצונה. אחרי דיכוי ההתקוממות, כעונש על השתתפות יהודים במרד, נדרשו הקהילות לשלם מס מלחמה גבוה. ב-1851 הוחזרו תשלומים אלה. ב-1863 היו לראשונה שני נציגים יהודיים במועצת העירייה: יצחק דינר ויוסף שטרן. ב-1865 נבחר יצחק דינר לראש העיר היהודי הראשון בהונגריה, וכיהן עד 1872. אחרי מתן זכויות אזרח ליהודים ב-1867, מינה שר התרבות ההונגרי את הרב אהרן אוטווש (EOTVOS) למפקח על בתי הספר בנפות אחדות באזור.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נלחמו רבים מיהודי העיר בשורות הצבא ו-24 מהם נפלו בקרבות. בתום המלחמה, אחרי הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שהכירה ביהודים המיעוט לאומי בעל זכויות, החלה בעיר פעילות ציבורית ופעילות ציונית. במאי 1919 היה במקום כנס הפדרציה הלאומית של יהודי סלובקיה. הפדרציה פעלה בשיתוף עם המועצה הלאומית היהודית בפראג. בשנות העשרים התארגן במיקולאש סניף של ההסתדרות הציונית. בן הקהילה ד"ר מתיאס ויינר נבחר ב-1935 לחבר הנהלה ב"מפלגה היהודית".

רוב הנוער היהודי היה בתנועות הנוער "גורדוניה" ו"מכבי הצעיר". נפתח סניף של אגודת הספורט "מכבי", שהפעיל מגרש כדורגל ושני מגרשי טניס. כן פעלו אגודת תרבות בשם "ציון" ו"חוג הנוער להשכלה עצמית". מדי שנה העלו בני הנוער הצגות תיאטרון. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו (1927) נרכשו 310 שקלים, ובשנת 1937 לפני הבחירות לקונגרס הצינוי ה- כ' נרכשו 583 שקלים.

ב-1930 חיו בליפטובסקי סוואטי מיקולאש 902 יהודים. בשנת 1933 היו בקהילה כ-1,200 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית גרורת גרמניה. חקיקה של הממשלה הפאשיסטית, ובראשה הנשיא, הכומר הקתולי טיסו, הרחיקה את היהודים מחיי הציבור ומהכלכלה והעבירה מפעלים ובתי עסק ל"ידיים אריות".

במאי 1940 עוד התקיימה בעיר ועידה ציונית ארצית של סלובקיה, ובה נבחר ד"ר אוסקר נוימן (NEUMANN) ליושב ראש הפדרציה הציונית. בעקבות הוועידה הוקמו הכשרות וקורסים למלאכה ליהודים שנותרו חסרי פרנסה, כדי לעשותם מועילים לכלכלת המדינה.

בשנת 1941 ישבו בליפטובסקי מיקולאש 957 יהודים.

בסוף מארס שנת 1942 החל גירוש היהודים מסלובקיה ומסירתם לידי גרמנים, למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ממיקולאש גורשו תחילה 122 צעירים ו-99 צעירות, בשני משלוחים, הראשון ב-31 במאי. ב-3 יוני 1942 גורשה ממיקולאש קבוצה של 1,014 יהודים, 564 מהם בני העיר, למחנות ריכוז ליד לובלין (LUBLIN) וסוביבור (SOBIBOR). במשלוחים נוספים גורשו עוד כמה מאות מיהודי מיקולאש, בסך הכל 885 נפשות. 95 מבני הקהילה הצליחו להמלט, מקצתם הגיעו לארץ ישראל.

באוקטובר 1942 הייתה הפוגה בגירושים, ובעיר נותרו יהודים שהיו נשואים בנישואי תערובת, יהודים שעבדו בעבודות חיוניות לשלטונות ויהודים מערים אחרות בסלובקיה, שהסתתרו אצל כפריים בסביבה.

ב-29 באוגוסט 1944 כשפרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשיסטי. נסוגו רבים מהמורדים להרים וליערות סביב מיקולאש. היו ביניהם לוחמים יהודים על משפחותיהם ממיקולאש ומאזורים אחרים בסלובקיה. האוכלוסיה הפרוטסטנטית שם הייתה עויינת למשטר הפאשיסטי וסייעה ליהודים להסתתר בכפרים וסיפקה להם מזון. כך ניצלו משפחות יהודיות רבות. בספטמבר כבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד. יהודים שהסתתרו ביערות ונתפשו נורו במקום, הכומר הפרוטסטנטי של העיר, שהואשם בעזרה ליהודים נורה גם הוא.


רק %20 מיהודי מיקולאש שרדו אחרי המלחמה, חיי הקהילה חודשו, אך במשך הזמן עלו הרוב לארץ ישראל ובמקום נותרו רק כמה יהודים. במשטר הקומוניסטי שימש בית הכנסת כמחסן, בית העלמין הישן נהרס עוד בימי סלובקיה העצמאית. בשנות ה-80 חוסל גם בית העלמין החדש והשטח כולו נעשה פארק צבורי. בבית הקברות הכללי ישנם עדיין כמה קברים.

ב-1991 חיו בעיר עשרה יהודים, שלושה גברים ושבע נשים. השלטונות תכננו לשפץ את בניין בית הכנסת הסטאטוס-קוו-אנטה לצרכי העיר.

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

עיקרים לגבי הקהילה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה 


בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

תולדות הקהילה היהודית


עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.
 

הקהילה היהודית בשואה


בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

הקהילה היהודית אחרי השואה


חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הפיתוח המואץ של הקהילה היה לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד עם העיר המזרחית . בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים, האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה כ- 50 אלף נפש , חלק מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר וכן ישראלים רבים , לפי הערכה כ - 15 אלף . בברלין ישנם 7 בתי כנסת פעילים . הארגון המרכזי של יהודי גרמניה ומערכת העיתון היהודי גוייש אלגמיינה נמצאים בעיר , כמו עשרות ארגונים יהודיים וכלל ארציים . 

בעיר ישנה מערכת חינוך יהודית הכוללת גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בשנת 2003 נפתחה מכללה על ידי טורו - קולג מארצות הברית וישיבה השייכת לקהילה החרדית עדת ישראל . גם חב"ד פתחו מקומות חינוך משלהם .

שני מרכזים קהילתיים פועלים בעיר . הם שופצו ונותנים חסות לפעילות חברתית - תרבותית ענפה , כולל הצגות , קונצרטים ,סרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל לפעילות חברתית - תרבותית ענפה . היא כוללת הצגות , קונצרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל קולנוע יהודי שנתי . יש לכך מדריך אירועים חודשי .

בתאטראות בעיר מוצגים לעתים מופעים עם תוכן יהודי , כולל להקות ותזמורות ישראליות. בעיר הוקמה להקת תאטרון יהודית בהנהלת דן להב ונבנה אולם להצגות המכיל כ - 250 מקומות .

בית הכנסת הגדול והמפואר שנהרס בשואה שופץ ומשמש כמקום תפילה ופעילויות חברתיות - תרבותיות . במרתף הבניין שוכן המוזאון לתולדות יהודי ברלין .

בשנת 1989 חודשה הקהילה החרדית - עדת ישראל שכוללת בית כנסת , ישיבה , בית קפה כשר , מרכול כשר המספק גם ארוחות ויין. עבור הישראלים המתגוררים בעיר , יוצא לאור על ידי אלון וייס עלון דו חודשי בגרמנית ובעברית שכולל מידע על אירועים ,עבודה ואימפורמציה חשובה נוספת . הוא מארגן שני מפגשים חודשיים לישראלים . עלון דומה מוציא אבי עפרוני . 

בשנת 2007 נפתח בית חב"ד בהנהלת הרב יהודה טייכל . הוא מפעיל שרותי דת , בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , חינוך מבוגרים , מסעדה כשרה ובית תמחוי לנזקקים .

בעיר ממוקם המוזאון היהודי המרכזי בגרמניה .

בברלין הוקמו מספר רב של אנדרטאות לזכר נרצחי השואה . בשנת 2005 נחנכה אנדרטה גדולה וגם על מדרכות רבות בעיר הונצחו אלפי יהודים ליד הבתים שבהם הם גרו לפני שנרצחו . ישנם בעיר רחובות על שמות יהודים מפורסמים כמו מנדלסון , שפינוזה , היינה , מהלר ועוד .

בעיר ממוקמת שגרירות ישראל מאז שנת 1999 , כאשר אוחדה גרמניה .

בבית העלמין היהודי הגדול יש מעל 11,500 מצבות וקבורים בו יהודים מפורסמים כמו מנדלסון ורבים אחרים .

ליד הגטו היהודי במזרח גרמניה לשעבר , יש בית כנסת ליברלי - שמרני ששופץ ומתפקד .

יהודי העיר עוסקים במגוון רחב של עיסוקים כמו קולינריה , בידור , מוזיקה , הדרכת טיולים באתרי העיר היהודיים הרבים ועוד .

 

ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.

קרוטושין Krotoszyn

עיר במחוז פוזנאן, בדרום-מערב מרכז פולין.

ראשית היישוב היהודי במקום במאה ה-14, על סמך כתב זכויות ליבראלי שחודש והורחב במאה ה-17. בזמן המלחמה עם השוודים רצחו חיילים פולנים בפיקוד ההטמאן צ'ארניצקי 350 מכלל 400 המשפחות היהודיות בעיר (1656). הקהילה התאוששה ונציגיה מילאו תפקידים חשובים בוועד ארבע הארצות. לייבל בן מרדכי, בן קרוטושין, היה ממנהיגי יהדות פולין. במהומות בשנת 1701 נשדד רכוש יהודי, ובדליקה ב-1774 עלו באש בית-הכנסת הישן ומוסדות הקהילה. באותו זמן ישבו בעיר כ-1,400 יהודים (%37.5 מכלל האוכלוסיה).

במשך המאה ה-18 ניהלו יהודים מסחר עם גרמניה והשתתפו בירידים של ברסלאו, לייפציג ופראנקפורט ע"נ אודר; בתחילת המאה ישב בברסלאו נציג קבוע של סוחרי קרוטושין.

תקנות הקהילה נקבעו ב-1728 בידי מושל המחוז, הנסיך פוטוצקי. על אף הניתוק מן השוק הפולני לאחר הסיפוח לפרוסיה (בחלוקה השנייה של פולין בשנת 1793) הוסיפה הקהילה לשגשג; באמצע המאה ה-19 מנתה 2,325 נפש לערך (כ-%30 מכלל האוכלוסיה) והיתה מקום תורה, שבו פעלו רבנים כגון: ר' מנחם מנדל אורבאך בעל "עטרת זקנים", ר' משה יקותיאל קויפמן בעל "לחם הפנים", ר' בנימין כצנלבוגן, וחוקרים כשבתאי בס, דוד יואל ואדווארד באנט. בקרוטושין היה גם מרכז חשוב לדפוס העברי.

בסוף המאה ה- 19 החלה הגירת יהודים לפנים גרמניה, וב-1910 לא נותרו בקרוטושין אלא 411 יהודים (%3 מתושבי העיר).

ב-1921, בפולין העצמאית, לא עלה מספרם על 112, והחיים הציבוריים בקרב היהודים נפסקו כליל.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בעיר 17 יהודים בלבד. באוקטובר 1939 גורשו לשטח הגנראל-גוברנמאן.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
אדוארד יחזקאל בנט

Eduard Ezekiel Baneth (1855-1930), rabbi, born in Liptoszentmiklos, Hungary (now Liptovsky Svaty Mikulas, Slovakia), son of Rabbi Jerachmiel Baneth. Baneth started his religious studies at his father's yeshivah before moving to the Yeshivah of Pozsony (now Bratislava, Slovakia). He studied philosophy and Arab philology at the University of Berlin, Germany and received his doctorate at the University of Leipzig, Germany in 1881. Baneth served as rabbi in Krotoschin (now Krotoszyn, near Poznan, Poland) from 1882 until 1895, when he was invited to teach Talmud at Berlin’s Academy for the Study of Jewish Knowledge. His specialties were Talmudic and rabbinic literature, the development of halakhah, and the Jewish calendar. In 1919, the Prussian Ministry of Culture awarded Eduard Baneth the title of professor.

In addition to the many articles which he contributed to professional journals some of his most important works were: Samuel ha-Nagid als Staatsmann und Dichter (1881) (Shmuel HaNagid as statesman and poet), Maimunis Neumondsberechnung (Maimonidis’ Compilation of the New Moon) (1898-1903), Der Sederabend (The Passover evening ceremony) (1904), Maimonides’ commentary of Ethics of the Fathers - a translation into Hebrew of the original Arabic text together with a commentary (1905); and Der juedische und buergerliche Kalendar (The Jewish and general calendar) (1928). Baneth also contributed to the Samter-Hoffmann German translation and commentary of the Mishnah ( 1927).

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליפטובסקי סוואטי מיקולאש
ליפטובסקי סוואטי מיקולאש Liptovsky Svaty Mikulas

(בהונגרית LIPTO-SZENT-MIKLOS)

עיר נפה בצפון-מערב סלובקיה.


ליפטובסקי סוואטי מיקולאש שוכנת בעמק הנהר ואה (VAH), בהרי הטאטרה, מוקפת הרים גבוהים ויערות. העיר הייתה ערש השפה והלאומיות הסלובקית, ובית הדפוס הראשון בסלובקית הוקם שם. עד 1918 היה האזור בממלכה ההונגרית שבקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים התיישבו במיקולאש ב-1720. הם הגיעו ממוראוויה בגלל "חוק המשפחות" שחל שם והגביל את מספר המשפחות היהודיות בקהילה. לאחר זמן הצטרפו אליהם יהודים מנפות אחרות וכמה משפחות יהודיות מגרמניה ומהולנד. תחילה היו יהודי מיקולאש מסופחים לקהילת הולשוב. ב-1728 נפתח במקום בית תפילה, נוסדה "חברה קדישא", והוקם מקווה.

הקהילה הוכרה רשמית בשבת "בראשית" (השבת הראשונה אחרי סוכות) באוקטובר שנת 1730, והייתה קהילת אם לכל היהודים בנפת ליפטובסקי. באותה השנה נתן הגראף פונגראץ (PONGRACZ) לקהילה היהודית חלקת אדמה לבית עלמין, והאציל אוקולצ'אני (OKOLCZANYI), ראש הנפה, העביר לרשותם קרקע להקמת בית כנסת וכספים למימון בנייתו. בית הכנסת הראשון נחנך בשנת 1731 והורחב ב-1770. רב הקהילה הראשון, ר' משה הכהן אונגר (UNGER) היה מורה-צדק מפורסם, ויסד ב-1752 את בית הספר "תלמוד תורה" שנודע ברמת-לימודים גבוהה. אחרי מות ר' אונגר (ב-1772), התמנה הרב לב קוניץ (KUNITZ), הוא פתח ישיבה במקום ב-1776. בית העלמין החדש קודש ב-1785.

בשנת 1808 הצטרפו אל הקהילה יהודים מטריטש (TRIETSCH), אחרי שעירם עלתה באש.

בתקופת כהונת הרב אליעזר הלוי (1830-1820), בעל "שארי דעה" ו"שמן רוקח", היו חיי הרוח של הקהילה בשיאם, והישיבה בחרה את תלמידיה מבין המוכשרים ביותר.

בהשפעת מנהיג הקהילה הליברלי, יעקב דינר (DINER), רכשו יהודים רבים השכלה כללית, ונוסדו בתי ספר פרטיים ברוח ההשכלה. הראשון נפתח ב-1820, השני ב-1832 ולאחר זמן עוד כמה. שפת הלימוד בבתי הספר הייתה גרמנית. היהודי מוריץ מאוקש (MAUKSCH) הקים בית ספר לילדים חרשים-אלמים, הראשון מסוגו בהונגריה.

ב-1835 נבחר איז'אק דינר לנשיא הקהילה. ב-1840 חיו בעיר כ-300 משפחות יהודיות. ילדי המשכילים הקימו "חוג נוערללימוד עצמי" ו"חוג לקריאה", שדנו בנושאי הספרות הגרמנית.

ב-1845 פתחה הקהילה בית ספר יסודי בן ארבע כיתות, בניהולו של דוד לבנשטיין (LOEWENSTEIN). שפת הלימוד בו הייתה גרמנית, אולם הורו גם את השפה ההונגרית ואת ספרותה. בבית הספר למדו גם ילדים לא יהודים. ב-1846 עבר בית הספר למבנה חדש בן שש כיתות. ב-1860 נוסדה גימנסיה יהודית, ובמשך 15 שנות קיומה היו בין בוגריה אלברט שטורם העתונאי ושמעון גולדשטיין, המשפטן היהודי הראשון בהונגריה. בזכות רמת הלימודים הגבוהה במוסדות החינוך שלה, כונתה קהילת מיקולאש "אתונה היהודית".

בטקס הנחת אבן-הפינה לבית כנסת חדש ב-1842, השתתפו נכבדי העיר והמחוז. בית הכנסת נחנך ב-1846, ועניין הצבת הבימה בחזית ארון הקודש עורר מחלוקת בין המשכילים לשמרנים.

ב-1860 הוקם בית חולים יהודי במבנה רב-קומות.

באותה השנה נפטר הרב השמרני יששכר באר, המכונה בספרות ר' באר מיקולאש. עם מותו צעדה הקהילה צעד נוסף לעבר ההשכלה. ב-1861 נסגרה הישיבה לאחר שמספר תלמידיה ירד.

חילוקי הדעות בקהילה העמיקו, וב-1864 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, כנשיא כיהן מוזש שטארק והרב היה ר' באנט בר (BATETH BAR). בבית ספרם הושם דגש על לימודי התורה.

אחרי ועידת יהודי הונגריה, שהתכנסה בבודאפשט בסוף שנת 1868, נרשמה קהילת מיקולאש כקהילה נאולוגית, אך האורתודוקסים שמרו על מסגרת נפרדת. בגלל קשיים כספיים, בעיקר באחזקת בית הספר, התאחדו שתי הקהילות ב-1875.

ב-1878 פרצה שרפה בעיר. בית הכנסת ומבני ציבור יהודיים עלו באש. הם שופצו תוך חודשים אחדים בעזרת תרומות מקהילות אחרות. בחצר הקהילה היו בית הקהילה ומשרדיה, אולם אספות וספרייה, מגורי הרב ומגורי השמש, שני אטליזים כשרים ובית שחיטת עופות.

ב-1904 שוב נשרפו מבנים בקהילה, ושוקמו אחר כך מעזבונו של עובר-אורח יהודי הרצל פולופ (HERZL FUELOP), שנפטר בעת ביקורו בעיר, והקהילה הביאה אותו לקבורה.

ב-1906 נחנכו בית הכנסת החדש באדריכלות קלאסית, אחד היפים בסלובקיה, והמבנה החדש של בית הספר. ב-1922 היה נשיא הקהילה אלברט שטארק (STARK), ורב הקהילה היה וילמוש זינגר (SINGER). בבית הספר היסודי היו אז כיתת מכינה וארבע כיתות לימוד. מיד עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שונתה שפת ההוראה לסלובקית. אחרי מות הרב זינגר ב-1930, לא התמנה עוד רב במקום. תפקידיו בוצעו בידי הדיין, אדולף דויטש. נשיא הקהילה בשנות השלושים היה רודולף שטיין (STEIN).

בין מוסדות הצדקה היו: "חברה קדישא", שהחזיקה גם אכסניה לעוברי אורח, "אגודת נשים" שנוסדה עוד ב-1845, "מלביש ערומים" שפעל מ-1851, "אגודת בנות" שנוסדה ב-1895, אגודת "אלומנאום" (ALLUMNEUM) שהוקמה ב-1896 לספק ארוחות חמות לילדי העניים, "ויצו" שנוסדה ב-1927 ובית אבות.

בין יהודי מיקולאש היו: המשורר שמעון באכר (BACHER), שתרגם את "נתן החכם" של לסינג (LESSING) לעברית, בנו המזרחן וילהלם באכר, אדוארד יחזקאל באנת (BANETH), פרופסור באקדמיה למדעי היהדות בברלין ושמואל פישר, בעל בית הוצאה-לאור בברלין.

להתיישבות יהודים בעיר קדמו קשרי מסחר בינם לבין האצילים לבית פונגראץ והאצילים לבית צ'מיצקי (CEMICKY). הגראף סמואל פונגראץ, קיבל את הסוחרים ואת בעלי המלאכה היהודים, במטרה לפתח את כלכלת המקום, והעניק להם חסות בלי לדרוש דמי-חסות. הסוחרים היהודים יבאו לעיר סחורות מאזורים מרוחקים בממלכה וייצאו ממנה צמר, עורות וחומרי גלם. הם פיתחו בעיקר את הסחר במשקאות חריפים ובעצים. הם הקימו את בתיהם ואת חנויותיהם בכיכר השוק ונהנו מתנאי מסחר נוחים ומיוחדים לאזור באותה תקופה. לשמירת היחסים הטובים עם התושבים חיברה הקהילה "עשר דיברות" שחייבו את היהודים ליושר והגינות; וכך התפתחה העיר ונעשתה למרכז מסחרי.

בשרות האצילים היו היהודים גם מפקחים, יועצים וגובי מסים. באמצע המאה ה-18 הורע מצב הקהילה בגלל "מס הסובלנות" שהטילה הקיסרית מריה-טרזה על היהודים. המס בוטל בשנת 1846, וכמה שנים לאחר מכן הותר ליהודים לרכוש נכסי מקרקעין. הדבר איפשר התאוששות כלכלית מהירה של הקהילה. רבים פנו למקצועות חופשיים וחלק מהיהודים התעשרו. בשנת 1860 פתחו היהודים "קופת חסכון" ותוך זמן קצר היו רוב לקוחותיה נוצרים. עד שנת 1880 הייתה הקופה סגורה בימי שבת ומועד. גם רוב החנויות בעיר היו סגורות באותם ימים.

פנייות היהודים לשלטונות הונגריה לקבלת זכויות אזרח החלה עוד בסוף המאה ה-18. ב-1848, בעת התקוממות ההונגרים נגד שליטי בית האבסבורג, לחמו גם יהודים משכילים לצד ההונגרים. הפובליציסט ברוך מאוקש (MAUKSCH), בן הקהילה, היה מזכירו של לאייוש קושוט (LAJOS KOSSUTH), ממנהיגי ההונגרים. מבין הלוחמים היהודים שנפלו בקרבות, קיבלו אחדים דרגות קצונה. אחרי דיכוי ההתקוממות, כעונש על השתתפות יהודים במרד, נדרשו הקהילות לשלם מס מלחמה גבוה. ב-1851 הוחזרו תשלומים אלה. ב-1863 היו לראשונה שני נציגים יהודיים במועצת העירייה: יצחק דינר ויוסף שטרן. ב-1865 נבחר יצחק דינר לראש העיר היהודי הראשון בהונגריה, וכיהן עד 1872. אחרי מתן זכויות אזרח ליהודים ב-1867, מינה שר התרבות ההונגרי את הרב אהרן אוטווש (EOTVOS) למפקח על בתי הספר בנפות אחדות באזור.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נלחמו רבים מיהודי העיר בשורות הצבא ו-24 מהם נפלו בקרבות. בתום המלחמה, אחרי הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שהכירה ביהודים המיעוט לאומי בעל זכויות, החלה בעיר פעילות ציבורית ופעילות ציונית. במאי 1919 היה במקום כנס הפדרציה הלאומית של יהודי סלובקיה. הפדרציה פעלה בשיתוף עם המועצה הלאומית היהודית בפראג. בשנות העשרים התארגן במיקולאש סניף של ההסתדרות הציונית. בן הקהילה ד"ר מתיאס ויינר נבחר ב-1935 לחבר הנהלה ב"מפלגה היהודית".

רוב הנוער היהודי היה בתנועות הנוער "גורדוניה" ו"מכבי הצעיר". נפתח סניף של אגודת הספורט "מכבי", שהפעיל מגרש כדורגל ושני מגרשי טניס. כן פעלו אגודת תרבות בשם "ציון" ו"חוג הנוער להשכלה עצמית". מדי שנה העלו בני הנוער הצגות תיאטרון. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו (1927) נרכשו 310 שקלים, ובשנת 1937 לפני הבחירות לקונגרס הצינוי ה- כ' נרכשו 583 שקלים.

ב-1930 חיו בליפטובסקי סוואטי מיקולאש 902 יהודים. בשנת 1933 היו בקהילה כ-1,200 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית גרורת גרמניה. חקיקה של הממשלה הפאשיסטית, ובראשה הנשיא, הכומר הקתולי טיסו, הרחיקה את היהודים מחיי הציבור ומהכלכלה והעבירה מפעלים ובתי עסק ל"ידיים אריות".

במאי 1940 עוד התקיימה בעיר ועידה ציונית ארצית של סלובקיה, ובה נבחר ד"ר אוסקר נוימן (NEUMANN) ליושב ראש הפדרציה הציונית. בעקבות הוועידה הוקמו הכשרות וקורסים למלאכה ליהודים שנותרו חסרי פרנסה, כדי לעשותם מועילים לכלכלת המדינה.

בשנת 1941 ישבו בליפטובסקי מיקולאש 957 יהודים.

בסוף מארס שנת 1942 החל גירוש היהודים מסלובקיה ומסירתם לידי גרמנים, למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ממיקולאש גורשו תחילה 122 צעירים ו-99 צעירות, בשני משלוחים, הראשון ב-31 במאי. ב-3 יוני 1942 גורשה ממיקולאש קבוצה של 1,014 יהודים, 564 מהם בני העיר, למחנות ריכוז ליד לובלין (LUBLIN) וסוביבור (SOBIBOR). במשלוחים נוספים גורשו עוד כמה מאות מיהודי מיקולאש, בסך הכל 885 נפשות. 95 מבני הקהילה הצליחו להמלט, מקצתם הגיעו לארץ ישראל.

באוקטובר 1942 הייתה הפוגה בגירושים, ובעיר נותרו יהודים שהיו נשואים בנישואי תערובת, יהודים שעבדו בעבודות חיוניות לשלטונות ויהודים מערים אחרות בסלובקיה, שהסתתרו אצל כפריים בסביבה.

ב-29 באוגוסט 1944 כשפרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשיסטי. נסוגו רבים מהמורדים להרים וליערות סביב מיקולאש. היו ביניהם לוחמים יהודים על משפחותיהם ממיקולאש ומאזורים אחרים בסלובקיה. האוכלוסיה הפרוטסטנטית שם הייתה עויינת למשטר הפאשיסטי וסייעה ליהודים להסתתר בכפרים וסיפקה להם מזון. כך ניצלו משפחות יהודיות רבות. בספטמבר כבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד. יהודים שהסתתרו ביערות ונתפשו נורו במקום, הכומר הפרוטסטנטי של העיר, שהואשם בעזרה ליהודים נורה גם הוא.


רק %20 מיהודי מיקולאש שרדו אחרי המלחמה, חיי הקהילה חודשו, אך במשך הזמן עלו הרוב לארץ ישראל ובמקום נותרו רק כמה יהודים. במשטר הקומוניסטי שימש בית הכנסת כמחסן, בית העלמין הישן נהרס עוד בימי סלובקיה העצמאית. בשנות ה-80 חוסל גם בית העלמין החדש והשטח כולו נעשה פארק צבורי. בבית הקברות הכללי ישנם עדיין כמה קברים.

ב-1991 חיו בעיר עשרה יהודים, שלושה גברים ושבע נשים. השלטונות תכננו לשפץ את בניין בית הכנסת הסטאטוס-קוו-אנטה לצרכי העיר.

ברלין

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

עיקרים לגבי הקהילה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה 


בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

תולדות הקהילה היהודית


עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.
 

הקהילה היהודית בשואה


בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

הקהילה היהודית אחרי השואה


חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הפיתוח המואץ של הקהילה היה לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד עם העיר המזרחית . בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים, האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה כ- 50 אלף נפש , חלק מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר וכן ישראלים רבים , לפי הערכה כ - 15 אלף . בברלין ישנם 7 בתי כנסת פעילים . הארגון המרכזי של יהודי גרמניה ומערכת העיתון היהודי גוייש אלגמיינה נמצאים בעיר , כמו עשרות ארגונים יהודיים וכלל ארציים . 

בעיר ישנה מערכת חינוך יהודית הכוללת גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בשנת 2003 נפתחה מכללה על ידי טורו - קולג מארצות הברית וישיבה השייכת לקהילה החרדית עדת ישראל . גם חב"ד פתחו מקומות חינוך משלהם .

שני מרכזים קהילתיים פועלים בעיר . הם שופצו ונותנים חסות לפעילות חברתית - תרבותית ענפה , כולל הצגות , קונצרטים ,סרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל לפעילות חברתית - תרבותית ענפה . היא כוללת הצגות , קונצרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל קולנוע יהודי שנתי . יש לכך מדריך אירועים חודשי .

בתאטראות בעיר מוצגים לעתים מופעים עם תוכן יהודי , כולל להקות ותזמורות ישראליות. בעיר הוקמה להקת תאטרון יהודית בהנהלת דן להב ונבנה אולם להצגות המכיל כ - 250 מקומות .

בית הכנסת הגדול והמפואר שנהרס בשואה שופץ ומשמש כמקום תפילה ופעילויות חברתיות - תרבותיות . במרתף הבניין שוכן המוזאון לתולדות יהודי ברלין .

בשנת 1989 חודשה הקהילה החרדית - עדת ישראל שכוללת בית כנסת , ישיבה , בית קפה כשר , מרכול כשר המספק גם ארוחות ויין. עבור הישראלים המתגוררים בעיר , יוצא לאור על ידי אלון וייס עלון דו חודשי בגרמנית ובעברית שכולל מידע על אירועים ,עבודה ואימפורמציה חשובה נוספת . הוא מארגן שני מפגשים חודשיים לישראלים . עלון דומה מוציא אבי עפרוני . 

בשנת 2007 נפתח בית חב"ד בהנהלת הרב יהודה טייכל . הוא מפעיל שרותי דת , בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , חינוך מבוגרים , מסעדה כשרה ובית תמחוי לנזקקים .

בעיר ממוקם המוזאון היהודי המרכזי בגרמניה .

בברלין הוקמו מספר רב של אנדרטאות לזכר נרצחי השואה . בשנת 2005 נחנכה אנדרטה גדולה וגם על מדרכות רבות בעיר הונצחו אלפי יהודים ליד הבתים שבהם הם גרו לפני שנרצחו . ישנם בעיר רחובות על שמות יהודים מפורסמים כמו מנדלסון , שפינוזה , היינה , מהלר ועוד .

בעיר ממוקמת שגרירות ישראל מאז שנת 1999 , כאשר אוחדה גרמניה .

בבית העלמין היהודי הגדול יש מעל 11,500 מצבות וקבורים בו יהודים מפורסמים כמו מנדלסון ורבים אחרים .

ליד הגטו היהודי במזרח גרמניה לשעבר , יש בית כנסת ליברלי - שמרני ששופץ ומתפקד .

יהודי העיר עוסקים במגוון רחב של עיסוקים כמו קולינריה , בידור , מוזיקה , הדרכת טיולים באתרי העיר היהודיים הרבים ועוד .

 

ברטיסלבה
ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.

קרוטושין
קרוטושין Krotoszyn

עיר במחוז פוזנאן, בדרום-מערב מרכז פולין.

ראשית היישוב היהודי במקום במאה ה-14, על סמך כתב זכויות ליבראלי שחודש והורחב במאה ה-17. בזמן המלחמה עם השוודים רצחו חיילים פולנים בפיקוד ההטמאן צ'ארניצקי 350 מכלל 400 המשפחות היהודיות בעיר (1656). הקהילה התאוששה ונציגיה מילאו תפקידים חשובים בוועד ארבע הארצות. לייבל בן מרדכי, בן קרוטושין, היה ממנהיגי יהדות פולין. במהומות בשנת 1701 נשדד רכוש יהודי, ובדליקה ב-1774 עלו באש בית-הכנסת הישן ומוסדות הקהילה. באותו זמן ישבו בעיר כ-1,400 יהודים (%37.5 מכלל האוכלוסיה).

במשך המאה ה-18 ניהלו יהודים מסחר עם גרמניה והשתתפו בירידים של ברסלאו, לייפציג ופראנקפורט ע"נ אודר; בתחילת המאה ישב בברסלאו נציג קבוע של סוחרי קרוטושין.

תקנות הקהילה נקבעו ב-1728 בידי מושל המחוז, הנסיך פוטוצקי. על אף הניתוק מן השוק הפולני לאחר הסיפוח לפרוסיה (בחלוקה השנייה של פולין בשנת 1793) הוסיפה הקהילה לשגשג; באמצע המאה ה-19 מנתה 2,325 נפש לערך (כ-%30 מכלל האוכלוסיה) והיתה מקום תורה, שבו פעלו רבנים כגון: ר' מנחם מנדל אורבאך בעל "עטרת זקנים", ר' משה יקותיאל קויפמן בעל "לחם הפנים", ר' בנימין כצנלבוגן, וחוקרים כשבתאי בס, דוד יואל ואדווארד באנט. בקרוטושין היה גם מרכז חשוב לדפוס העברי.

בסוף המאה ה- 19 החלה הגירת יהודים לפנים גרמניה, וב-1910 לא נותרו בקרוטושין אלא 411 יהודים (%3 מתושבי העיר).

ב-1921, בפולין העצמאית, לא עלה מספרם על 112, והחיים הציבוריים בקרב היהודים נפסקו כליל.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בעיר 17 יהודים בלבד. באוקטובר 1939 גורשו לשטח הגנראל-גוברנמאן.