ז'אק סטרומזה
Jacques Stroumza (1913-2010), engineer and amateur musician who was saved from death in Auschwitz by playing the violin in Birkenau concentration camp, born in Thessaloniki, Greece. His father being a school teacher and his mother a milliner, Stroumza, the eldest of four children, was born to a middle class family. After completing studies at a local secondary school he went to Marseilles, France, to study engineering while he also took violin lessons as a hobby. He went on to complete his engineering studies in Paris but he also continued to develop his musical talents there. In 1935 Stroumza returned to Greece to perform his military service. He was posted to the infantry, but also played the violin in the military orchestra. On his release he found work as an engineer and took lessons in German.
On the outbreak of World War II Stroumza was enlisted in the Greek army and fought in the battles in Albania in 1940. With the defeat of Greece and its occupation by Germany in 1941, he was demobilized and married Nora Murdoch a violinist.
In 1943 Stroumza, his pregnant wife, two sisters and one brother, his parents in law and many other family members were arrested and on 28th April 1943 they were all transported to Auschwitz. His wife and most other family members were killed within a few hours of their arrival. Only his sisters and he survived. The same day a Polish kapo (himself a pianist) suddenly asked if he played a musical instrument. A violin was produced and after a short impromptu ‘audition’ he joined the Birkenau men’s orchestra as first violinist. They had to play military marches every day when the prisoners left and returned to the camp and on Sundays they sometimes performed in the camp hospital. Their playing of Mozart made the sick feel better. As he noted in his book “You Choose Life”, published in 1998, that ‘music enabled me to suffer the unbearable’.
After a few months Stroumza was transferred to a metal factory making hand grenades for the Nazi war machine and after some time became the factory engineer. As such he was better fed and clothed than other prisoners and he was able to persuade the boss to employ his sister Bella. On 19th January 1945, when the Germans knew that the ring was closing around them, Stroumza was forced to join a death march to Mathausen where he was liberated by American troops on 8th May, 1945.
He returned to Paris where he recovered his health, found work as an engineer and started to play the violin once again. He met another survivor from Athens, Lora Saporta. They married in 1947. They had three children. ‘We both felt that having children would be the ultimate victory over the Nazis,’ he said later. For two years the couple lived in Algeria. Stroumza first visited Israel in 1961 and his children came to live there shortly afterwards. Parents Jacques and Lora made aliya to Israel in 1967 when Jacques found work as lighting engineer for the Jerusalem municipality. He designed the lighting of the walls of the Old City. In 1983, aged 70, he was awarded a doctorate degree at the Technion in Haifa.
After his retirement in 1979, Stroumza started to work with Jewish and non-Jewish youth to increased their awareness of the Shoa. “I have a need to tell and retell my story, so the world will know,” he said. “The main thing is not to forget. If we forget the Holocaust it is if we forget that we are Jews.” He addressed groups of young people throughout Israel and Europe- always bringing with him his violin. “If I am alive today it is because of my violin”, he would tell each audience. Stroumza’s rendition of "Ani Maamin…" ["I believe with complete faith…"] was always a very moving experience for his listeners. He appeared with his daughter Margo in an Israel television film ‘Salonika-Auschwitz’. When becoming involved with Holocaust commemoration he discovered the interest of many people in the fate of the Sephardic community of Thessaloniki where some 80,000 Jews had lived before World War I and which was almost entirely destroyed by the Nazis. His full story is related the book ‘Violinist in Auschwitz: From Salonika to Jerusalem’, published in 1996. In 2005 he was guest of honour at a Spanish memorial ceremony held in Madrid and attended by the King and Queen of Spain, to recall the horrors of the Holocaust. The ceremony was intended also a gesture of reconciliation towards the Jews who had been banished from Spain in 1492.
Stroumza daughter Margo lives in Tzur Hadassa, his son Guy is professor of Byzantine History at the Hebrew University of Jerusalem.
אלג'יריה
(מקום)200- יורדי הים הפיניקים
ספינות המשוטים של צי הסוחר הפיניקי היו שיא הטכנולוגיה באלף השני והשלישי לפנה"ס. את סימן ההיכר שלהן- פסלון בצורת סוס שמותקן על חרטומן- אפשר היה לזהות בכל נמל שמכבד את עצמו במזרח התיכון הקדום. בנמלים אלו פרקו הפיניקים הקדמונים את סחורתם- אריגים צבועים ארגמן, אבני חן, שנהב ואריחי זכוכית.
בדומה להתיישבות היהודית בשאר צפון אפריקה, כנראה שגם היהודים הראשונים שנחתו באלג'יריה הגיעו יחד עם ספינות הסוחר הפיניקיות. התנ"ך מזהה את הפיניקים עם הצידונים ומספר על קשרים חמים בין שלמה המלך וחירם מלך צור שאף סיפק את עצי ארזי הלבנון ששימשו לבניית בית המקדש הראשון. התיאור המקראי מתיישב עם מסורת ידועה של יהודי העיר קונסטנטין באלג'יריה (שבעת העתיקה נקראה "סירטה") כי יהודים ישבו בעיר עוד בתקופת בית ראשון וניהלו קשרים מסחריים עם הממלכה העברית.
עדויות ארכיאולוגיות להימצאותה של קהילה יהודית באזור אלג'יריה של ימינו מופיעים החל מראשית התקופה הרומאית. מצבות וקברים יהודיים מהמאה ה-2 נמצאו בערים קונסטנטין וסטיף ובערים אחרות נמצאו שרידי בתי כנסת נוספים שמיוחסים למאה ה-4.
693 - מהיום יקרא שמך ד'ימי
במאה ה-7 לספירה נפתח פרק חדש בהיסטוריה של הדתות עם הכיבושים הגדולים של האסלאם שהתפשטו מחצי האי ערב והגיעו עד צפון אפריקה וספרד. מול צבאותיו של המצביא המוסלמי עוקבה בן נאפע, עמדו כוחות מהאימפריה הביזנטית וכן שבטים בֶּרבֶרים בהנהגתה של המלכה דהיה אל כהינה, שהאגדה מספרת כי הייתה ממוצא יהודי. מותה של המלכה (שנת 693) שסיפורים רבים נקשרו ביופייה ובאומץ ליבה, סימל את ראשית הדומיננטיות של הדת המוסלמית בארצות המגרב (מרוקו, לוב, תוניסיה, אלג'יר)- שנמשכת עד עצם ימינו.
תחת השלטון המוסלמי זכו היהודים במעמד של "דימי" (בן חסות) שאפשר להם לשמור על דתם, אך עם זאת הגביל את זכויותיהם המשפטיות והשית עליהם חובות שונות ומשונות, כמו החובה לארח ולהאכיל כל עובר אורח מוסלמי במשך שלושה ימים וכן איסור רכיבה על בהמות כמנהג המוסלמים.
בתקופת הכיבוש המוסלמי התגבשו באלג'יריה קהילות יהודיות בערי החוף מ'סילה וטלמסן. קהילות אלו התאפיינו בקשרים תורניים הדוקים שניהלו עם קהילות יהודיות בעולם- מהעיר פֶס במרוקו שבמערב, דרך חבורת "הגאונים" שישבה בארץ ישראל ועד הישיבות המפורסמות בערים סורא ופומפדיתא בבבל שבמזרח.
שני חכמים יהודים ממוצא אלג'ירי שהשפיעו רבות על המחשבה היהודית לתולדותיה היו הפילולוג יהודה איבן קורייש, החכם היהודי הראשון שעסק בחקר השוואתי בין הלשונות השמיות- עברית ארמית וערבית. והחכם השני, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) נולד בעיר מ'סילה ונחשב, יחד עם הרמב"ם והרא"ש (רבי אשר יחיאל) לאחד מהאבות המייסדים של ההלכה היהודית.
1121- נתיב הזהב היהודי
בשנת 1121 נשא המטיף הדתי, עבדאללה אבן תומארת, דרשה בה טען שהוא המהדי שפירושו "המונחה בידי האל"- ושייעודו להושיע את העולם מאלימות ואי-צדק. באירוניה היסטורית קלאסית דווקא שושלת "אל מוואחידון" אותה ייסד עבדאללה הייתה האכזרית ביותר בתולדות השושלות האסלאמיות. במיוחד בלטה אכזריותם כנגד לא מוסלמים (יהודים, נוצרים) אשר בפניהם הועמדו שלוש אופציות: התאסלמות בכפייה, מוות או גירוש.
למעט השמדת הקהילה היהודית בטלמסן לא ידוע רבות על מצבם של היהודים באלג'יר במאות ה-12 וה-13 עת שלטה באזור שושלת אל מוואחידון.
לאחת התפוררות שושלת "אל מוואחידון" עלתה לשלטון שושלת מוסלמית אחרת- השושלת הזיאנית שיחסה ליהודים היה סובלני הרבה יותר. בשנים אלו השתקמו הקהילות היהודיות באלג'יריה, בעיקר תודות לזרם מהגרים איטי שהחל לזרום מספרד עקב חששם של היהודים ממוראות הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי של ספרד). בשנים אלו נוצרו קשרי מסחר ענפים בין ערי החוף של אלג'יריה לקטלוניה בספרד. קשרים אלו מקורם בסוחרים יהודים עשירים מברצלונה ומיורקה שהתיישבו בערי החוף של אלג'יריה וזכו לאמונם של המלכים הספרדים (אמונם של האחרונים ביהודים היה כה רב שהם מינו יהודים לשגרירים בבתי הדין המוסלמים באפריקה כמו לדוג' האחים אברהם ושמואל בן ג'ליל).
חשיבותה של העיר טלמסן גבר במאות ה-14 וה-15מאחר והיא נחשבה לתחנה האחרונה ב-"נתיב הזהב הסודני" שכונה גם "הדרך היהודית" עקב הדומיננטיות של הסוחרים היהודים באזור.
היהודים סחרו בעיקר בזהב אך גם סחר עבדים היה נפוץ ביותר. אחת המשפחות העשירות בתקופה זו הייתה משפחת "אל אזאר".
1391- מרבה קנ"א מרבה חוכמה
גזירות קנ"א שפרצו בספרד בשנת 1391 הובילו לגל הגירה גדול של יהודים מספרד לאלג'יריה. העיר החביבה על המהגרים הייתה אלג'יר, שישבה על גדות הים התיכון ואשר אודות למהגרים זכתה למעמד בכורה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד.
באותה תקופה תחום "מדעי החברה" אמנם לא היה מפותח, אולם בכל הנוגע לשוני במנהגים, בשפה, בטקסים, לא צריך היה להיות סוציולוג דגול כדי להצביע על ההבדלים בין המהגרים היהודים שהגיעו מספרד לבין היהודים המקומיים, ילידי אלג'יריה. השוני והניכור יצרו חומה תרבותית בין שתי קבוצות אלו והולידו מצב בו המהגרים הספרדים, בעלי הדימוי העצמי האליטיסטי, התגוררו ברובע נפרד וגם הקימו לעצמם בית כנסת ובית קברות. ההבדלים באו לידי ביטוי אפילו באופנה המקומית - בעוד המהגרים הספרדים חבשו כומתות וברדסים, היהודים הילידים חבשו טורבנים. למרות זאת, גם המתנגדים הגדולים למהגרים הספרדים לא התכחשו לעובדה כי כישרונם הארגוני ומסירותם ללימוד חיזקו מאוד את מוסדות הקהילה.
בין פליטים אלו היו מלומדים גדולים כמו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש) שהתפרסם בעיקר בזכות עיסוקו ברפואה ופילוסופיה, אהבה אותה הנחיל גם לבנו ר' שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) שנחשב לאחד מגדולי חכמי אלג'יריה. דמות חשובה נוספת שהגיעה לאלג'יריה עם פליטי קנ"א הוא הרופא ר' שמואל אלאשקר, שהתיישב בתלמסן ונהפך לרופא הבכיר בעיר ולמקורב לשליט המוסלמי.
גם כלכלתה של האלג'יריה גדלה אודות למהגרים היהודים שהגיעו מספרד, כשלעיתים אותו סוחר יהודי שפרק גלימות, דגנים, שטיחים וצמר מאנייה אירופאית שעגנה באחת מערי הנמל, היה זה שהעמיס נוצות יען וזהב אפריקאי על אותה אנייה בדרכה חזרה לאירופה.
1541- פורים שני
מדיניות שלטונות האימפריה העות'מנית הייתה "לנצל" ככל האפשר את משאבי הארצות אותן כבשה האימפריה. עקרון זה יושם בהקפדה גם באלג'יריה, שעם כיבושה בראשית המאה-16, החלו התורכים לחוקק חוקים קשים נגד יהודים ומוסלמים כאחד. בהתאם לאסטרטגיית "הניצול" לא היו חוקים אלו חלק מאידיאולוגיה דתית או פוליטית מסוימת, אלא נבעו אך ורק מתוך חמדנות.
מצבם של היהודים שחיו תחת השלטון העות'מני באלג'יריה היה גרוע אף יותר ממצבם בארצות אחרות שנכבשו על-ידי התורכים: הם הואשמו באחריות לתסיסה נגד השלטונות, חויבו לשכן חיילים עות'מניים בבתיהם וחיו תחת איום קיומי, שבא לידי ביטוי בדבריו של שלמה בן צמח דוראן אשר כב ר במאה ה-15 כתב כי "רציחות נגד יהודים הם דבר תדיר שעובר ללא כל ענישה, והרוצחים מסתובבים בחופשי ומתרברבים על מעשיהם".
התורכים לא היו היחידים שחדרו למרחב האלג'ירי. בראשית המאה ה-16 פלשו כוחות ספרדים וצרפתים לערי הנמל באלג'יר וניהלו קרבות מרים עם התורכים.
בשנת 1509 כבשו הספרדים את העיר אוראן, בה שכנה קהילה יהודית גדולה, והפכו אותה לעיר נוצרית. כך נוצר מצב פרדוקסלי שאותם יהודים שגורשו מספרד ב-1492 בגלל היותם יהודים מצאו את עצמם חיים שוב כיהודים תחת שלטון ספרדי באלג'יריה. במסגרת כיבוש אוראן הפכו הספרדים את בית הכנסת בעיר לכנסייה ונערכו מעשי פרעות ואונס מצד הצבא הספרדי ביהודים, מה שהוביל לנטישת העיר בידי יהודים רבים.
אחד האירועים המפורסמים באותה תקופה התרחש בשנת 1541. בשנה זו יצא מלך ספרד קרל החמישי לקרב במטרה לכבוש עיר הנמל אלג'יר, אולם רצף בלתי מוסבר של פגעי טבע מנע ממנו לממש את מזימתו.
היהודים, שחששו מפני המלך הספרדי אשר איבתו ליהודים הייתה מן המפורסמות, האמינו כי יד אלוהים הייתה בדבר ומאז קבעו את יום הפלישה, ד' חשוון, כפורים שני ויום טוב.
1700 זקן היהודים
עד מחצית המאה ה-19 ארגון הקהילה היהודית באלג'יריה היה תחת סמכויותיו של אדם אחד: ראש הקהילה שכונה גם "זקן היהודים". המנדט שקיבל ראש הקהילה מהשלטונות היה רחב- מהוצאה לפועל של עונשים שנגזרו בבתי הדין הרבניים (רק בתחום האזרחי - התחום הפלילי היה בידי השלטון) ועד ניהול בתי הכנסת ומוסדות הצדקה השונים.
זמינותם של בתי הדין הרבניים לא הרשימה את היהודים האלג'יריים, שנטו יותר ויותר לפנות לבתי משפט האזרחיים המוסלמיים. דפוס זה הוקע על-ידי הרבנים המקומיים שנקטו בשיטות של גינויים וחרמות כנגד אלו שהעדיפו את החוק המוסלמי על פני ההלכה היהודית.
על שאלות של מנהג, לעומת זאת, הסטטוס קוו היה שבזמן שיש מחלוקת מאמצים את המנהג של היהודים המקומיים. מאוחר יותר הונהגה שיטת "התקנות" שהעניקה לכל קהילה את הסמכות לקבוע לעצמה את המנהגים. שיטה זו, שנשמרה בקנאות במשך מאות שנים, יצרה עושר תרבותי-דתי מרתק שבא לידי ביטוי בנוסחי תפילות, פיוטים ומחזורים שחוברו בשפות שונות כמו השפה היהודית- ערבית (ניב מיוחד ליהודי ארצות האסלאם) השפה העברית ושפת הלדינו.
1827- עושים פלישה מזבוב
ב-30 באפריל 1827 התאספו מספר קונסולים זרים לכנס חגיגי בארמונו של שליט אלג'יריה חוסיין דיי. במהלך הכנס, שהיה פתוח לקהל הרחב, שאל חוסיין דיי את הקונסול הצרפתי, בדרך אגב, מתי ארצו מתכוונת להסדיר את חובה העצום, כ-14 מיליון פרנק, לשלטונות האלג'יריים.
כאשר שמע המלך שעדיין לא חלה התקדמות בסוגיה התמלא כעס והכה את הקונסול הצרפתי בפניו בעזרת ידית של מניפה. על פי גרסא אחרת, חוסן דיי ניסה לגרש זבוב מציק ובטעות פגע בפניו של השגריר.
כך או אחרת, התקרית הדיפלומטית עוררה את כעסם של הצרפתים שתבעו משליט אלג'יריה להתנצל לאלתר. משזו לא התקבלה פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה אותה בהצלחה.
סיפור החוב של צרפת לאלג'יריה מתחיל 150 שנה לפני בשתי משפחות יהודיות- משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. משפחות אלו היו חלק מגל מהגרים גדול של יהודים שהגיעו במהלך המאה ה-17 מליבורנו איטליה אל ערי הנמל באלג'יר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות.
בסוף המאה ה-18 הקימו צאצאי משפחות אלו את אחד התאגידים הכלכליים הגדולים ביותר באלג'יריה. תחום עיסוקה המרכזי של החברה התמקד בסחר חיטה, והלקוח העיקרי שלהם הייתה ממשלת צרפת, שבראשית המאה-19 נזקקה נואשות למזון עקב מלחמותיו הרבות של נפוליאון.
עקב אובססיית הכיבושים של נפוליאון צברה צרפת חובות ענק של מיליוני פרנק לחברת בכרי-בוג'נאח. מאחר והחברה מימנה את פעילותה מהלוואות שלקחה משליט אלג'יריה, חובותיה של צרפת לבית בכרי-בוג'נאח היו למעשה חובות לחוסיין דיי. וכך הפרשה נהפכה לסכסוך כלכלי מתמשך בין המדינות, שהתגלגל לאורך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 והסתיים בכיבוש ארוך ומדמם שנמשך כ-130 שנה.
1895- פרנקופיל יהודי
בהתאם למדיניות שהנחתה את רוב מדינות אירופה הנאורה במאה ה-19 כי יש לתת ליהודים את כל הזכויות כיחידים ואפס זכויות כאומה, העניקו הצרפתים ליהודי אלג'יריה שוויון זכויות מלא מחד, אך מאידך חתרו לטשטוש זהותם היהודית והיטמעותם באומה הצרפתית.
מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לא הייתה קהילה שעברה מהפכה תרבותית כה קיצונית ומהירה כפי שעברה הקהילה היהודית באלג'יריה תחת הכיבוש הצרפתי (1830-1962).
אזרוחם המהיר של יהודי אלג'יריה "תפס" אותם לא מוכנים. המשיכה לתרבות הצרפתית הייתה עזה, רבים זנחו את עולם המסורת היהודי, אימצו את הלבוש, המנהגים והשפה הצרפתית והניחו בקרן זווית את שתי השפות העיקריות המזוהות עם היהודים עד אז: העברית והערבית-יהודית.
אחת הסיבות להיטמעות המהירה נבעה מחינוך. למרות הקמת רשת בתי ספר "תלמוד תורה" והופעתה של רשת בתי הספר "אליאנס" ששילבה בין לימודי מסורת והשכלה, רבים מהיהודים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממשלתיים-צרפתים ובכך עיצבו את זהותם העתידית.
ההזדהות עם התרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם ביצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'ירים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן.
בראשית המאה ה-20 נהפכו היהודים לבעלי ייצוג לא מידתי בקרב בעלי המקצועות החופשיים- עורכי דין, רופאים, מהנדסים, פקידים ממשלתיים, קצינים בכירים בצבא הצרפתי ועוד. הצלחת היהודים לוותה גם בהתפרצויות אנטישמיות (בתלמסאן 1881, 1883 ובאלג'יר, 1884, 1885) בעיקר מצד המתיישבים הצרפתים שראו ביהודים "הנחותים" איום על מעמדם. קיטוב בתקריות האנטישמיות התחולל בשנת 1895 עקב הדי משפט דרייפוס שהגיעו עד אלג'יריה והצמיחו מפלגות בעלות אידיאולוגיה אנטישמית שאף זכו בבחירות באוראן ובקונסטנטין ב-1897.
שנה מספר היהודים באלג'יריה
1830 26,000
1850 26,000
1866 38,500
1881 52,000
1914 96,000
1931 110,000
1948 120,000
1960 130,000
1963 4,000
2005 150
1940- גיבורים כנגד כל הסיכויים
לקיחת האזרחות מהיהודים עם ביטול "חוק כרמיה" ב-1940 היה האות למסע הדה-לגיטימציה שהתנהל נגדם במהלך מלחמת העולם השנייה.
ממשלת הבובות של וישי ששלטה גם באלג'יריה אימצה בחום את חוקי הגזע הגרמנים. סטודנטים יהודים סולקו מאוניברסיטאות, בתי הספר הממשלתיים נסגרו בפני תלמידים והמוני יהודים פוטרו מעבודתם כרופאים, עורכי דין, מורים ופקידים. ב-21 בנובמבר 1941 עבר חוק שאסר על יהודים להחזיק בנדל"ן וקבע שכל רכוש אחר יוחרם על ידי השלטון במטרה "להסיר כל השפעה יהודית על כלכלת אלג'יריה". היהודים הוצאו אל מחוץ לחברה. מבוזים, מושפלים ונתונים לשבטם של מוסלמים ומתיישבים צרפתים כאחד, כשאלו האחרונים באים איתם בחשבון על עשרות שנים של עוינות עקב קנאתם על הישגי היהודים. (רק להמחשה, נכון לשנת 1941 היהודים היוו כשני אחוזים מאוכלוסיית אלג'יריה, אך למעלה מ-37 אחוז מהסטודנטים לרפואה, 24 אחוז מהסטודנטים למשפטים, 16 אחוז מהסטודנטים למדעים ו-10 אחוז מהסטודנטים לאמנויות).
למרות ואולי בגלל אקלים עוין זה התאגדה חבורה של יהודים צעירים והקימה מחתרת שהטתה את מגמות המלחמה הכוללת לטובת בעלות הברית. בלי הגזמה.
"מבצע לפיד" היה שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית - מרוקו ואלג'יריה, במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
עלי פי התכנון שנערך בין תנועת ההתנגדות לסוכנים של בעלות הברית, חברי המחתרת היהודית היו אמורים להשתלט ב-8 בנובמבר 1942 על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית בעיר ואת כיבושה מידי משטר וישי כחלק ממבצע לפיד.
לבריטים ולאמריקאים לא הייתה אמונה רבה ביכולת של המחתרת היהודית לבצע את תפקידה, אך בפועל היא זכתה להצלחה יוצאת דופן. בעורמה מעוררת השראה הצליחו חברי מחתרת בת 400 היהודים להשתלט על מתקני הצבא והשלטון בעיר ולהחזיק בהם עד לפלישת בעלות הברית, עם הרוג אחד בלבד. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה ולכיבוש איטליה.
2005- היהודים עוזבים את אלג'יריה
למרות היחס האנטישמי לו זכו במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכו היהודים להזדהות עם צרפת. כך למשל במהלך המאבק האלג'ירי לעצמאות לאומית צידדו רוב יהודי אלג'יריה בצד הצרפתי ונמנעו מלקחת חלק בתנועה הלאומית האלג'ירית.
לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) נפגעו היהודים לעתים קרובות מאלימות שכוונה כנגדם או כנגד מתיישבים צרפתים על ידי לאומנים אלג'ירים. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה והרחיקו אותה עוד יותר מהתנועה הלאומית האלג'ירית. רציחתו של הזמר היהודי הנודע רמונד לריס (אשר היה ידוע בכינוי "שייח רמונד") ב-22 ביוני 1961 סימלה עבור רבים את תחילת הסוף של חיים יהודיים באלג'יריה.
בתחילת שנות ה-60 הפנימו היהודים שעצמאותה הלאומית של אלג'יריה קרובה ורבים מהם היגרו לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות, או אז בשנה אחת עזבו את אלג'יריה כ-99% מהיהודים שנשארו בה.
בסך הכול עזבו את אלג'יריה מעל 160 אלף יהודים. כ-85 אחוזים לצרפת וכ-15 אחוזים לישראל. יהודי אלג'יריה שעלו לארץ סייעו לפיתוח הארץ, מספר יישובים בארץ ישראל הוקמו על ידי בני התפוצה או שהם היו בין מתיישביהם הראשונים. יישובים אלה כוללים את מושב זוהר, עין הוד, פתחיה, בית גמליאל, צרופה ועוד.
נכון ל-2005, חיים באלג'יריה בין 100 ל-200 יהודים.
פריס
(מקום)בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
מרסיי
(מקום)ימי הביניים
ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה הששית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישופ של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישופ של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה- 10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה- 11).
הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ- 300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישופ, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישופ של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה- 13 וה- 14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את
ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 - 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.
בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על
מנת שלא יוכלו להנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה- 13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.
במאה ה- 14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה איפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 - 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאיפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך
המלכה מארי ב- 1387, ובנה לואי השני ב- 1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה- 15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.
במאה ה- 15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות אראגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב- 1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב- 1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום
נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב- 1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסאלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.
רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.
חיי התרבות בימי הביניים
בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 - 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה- 80 של המאה ה- 13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה- 14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן
משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב- 1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה- 14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה- 15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה- 80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה- 15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה- 15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר הששי.
ראשית העת החדשה
אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה - 14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב- 1711.
הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב- 1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב- 1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגזית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה- 16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב- 1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה - בשנת 1788 . אז גם הוכר
דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ- 200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ- 300 חברים, ארגון מחדש. ב- 1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.
ייסודה של הקהילה המודרנית
צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה- 19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב- 1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה- 19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.
הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה- 19הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב- 1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרוייקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרוייקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.
לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.
באמצע המאה ה- 19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה- 70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.
בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב- 1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה איפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב- 22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.
השואה
במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ- 39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה- 30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ- 6,000 יהודים נעצרו בליל ה- 23 בינואר 1943. כ- 4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.
חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ- 2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.
קהילת מארסיי בזמננו
במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה- 60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.
בשנת 1969, הקהילה מנתה כ- 65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה- 70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.
בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ- 80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ- 5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ- 35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ- 500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה- 2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב- 1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו.
הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.
שאלוניקי
(מקום)שאלוניקי - סאלוניקי
ביוונית: Θεσσαλονίκη
עיר-נמל ביוון.
את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. עם הקמת הקיסרות הביזאנטית (395 לספירה) נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי הקנאי לאורך כל התקופה עד הפלתו בידי הטורקים בשנת 1430.
היהודים היו סוחרים ברובם, בעיקר בענף המשי. מהתקופה הביזאנטית נשתמרו עד תחילת המאה העשרים שני בתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר, "עץ החיים" ו"עץ דעת".
יהודים מהונגריה השתקעו בעיר עוד בשנות ה-70 של המאה ה-14. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו מהגרים מבאוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הרומאניוטית הקיימת. הקהילה שמרה על ייחודה, עד שנתפזרה בתחילת המאה ה-20.
בשנת 1493 הגיעו לסאלוניק יהודים ממגורשי ספרד וב- 1536 הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגאל. יהודים אלה הקימו בתי-כנסת משלהם ("קהל קדוש") על שמות מקום מוצאם (למשל, סיציליה, קאלאבריה, מאיורקה, ליסבון). בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.
כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולאנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי יתרון רב במסחר הבין-לאומי. יהודים הצטיינו גם באריגת דברי משי, בצביעת צמר ובייצור תכשיטים; גם במכרות הזהב והכסף בסביבה עבדו יהודים רבים. היו אז בסלוניקי כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על-ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי-מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. העיר נעשתה מקום תורה וקבלה, והיו בה חכמים דוגמת ר' שלמה הלוי אלקבץ בעל "לכה דודי", יצחק אדרבי בעל "דברי ריבות" ו"דברי שלום", משה אלמושנינו ובעל השו"ת שמואל די מדינה (הרשד"ם). מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית-מדרש לפיוטים ולזמרה ובית-אולפנה למדעים, שבו לימד הרופא אמאטוס לוזיטאנוס בסוף שנות החמישים של המאה ה- 16.
בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגיפות ודליקות אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היו 30,000 היהודים מחצית האוכלוסייה בסלוניקי. עם התחלת השפל בקיסרות העותמאנית בסוף אותה מאה חלה ירידה גם בתנועת המסחר אבל הקהילה הוסיפה להיות אבן-שואבת לתלמידי-חכמים, דוגמת ר' חיים שבתאי בעל "תורת החיים", ר' אהרון כהן פרחיה בעל "פרח מטה אהרון" ודוד קונפורטי בעל "קורא הדורות".
האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי (1657); הוא גורש מן העיר על דעת גדולי הרבנים אבל אחרי מותו התאסלמו כמוהו 300 משפחות מבני המקום וכך נולדה כת ה"דונמה" (מומרים בטורקית) שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי-הדין בקהילה אורגנו מחדש על-פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר. רבים היו המוסלמים והיוונים שהעדיפו בתי-דין אלה על פני מערכת המשפט הטורקית.
בשנות ה-20 של המאה הגיעו לסלוניקי אנוסים מפורטוגאל ("פראנקוס"), רובם סוחרים עשירים ובנקאים, בהתחלה הם סרבו לקבל עליהם את דין הקהילה. במרוצת הזמן הצטמצם לימוד התורה בעיר, והיו מקרים של התערבות השלטונות בענייני פנים, באימפריה בכלל ובקיבוץ היהודי בטורקיה בפרט.
במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימה חברת "כל ישראל חברים" בית-ספר ראשון בסלוניקי (1873), צעירים יצאו ללמוד רפואה במערב, הוקם בנק מרכזי.
ב-1887 בוטלה שלישיית הרבנים ויעקב קובו נתמנה "חכם באשי" (רב ראשי); ב- 1899 נוסדה חברה להפצת הלשון העברית, בהנהגת יצחק אפשטיין.
בתחילת המאה העשרים מנתה האוכלוסיה היהודית 80,000 (מתוך 173,000). כאשר הגיעו לשלטון "הטורקים הצעירים" (1908) פתחו בגיוס לא-מוסלמים לצבא וצעירים יהודים שלא רצו להתגייס היגרו לארצות הברית. במשטר החדש התארגנו בעיר אגודות ציוניות וסוציאליסטיות, ויהודים חדרו לכל ענפי המשק ולמקצועות החופשיים. בימי שבת בנמל סלוניקי פסקה כל עבודה.
הצבא היווני נכנס לסלוניקי ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון. ב-1917 פרצה דליקה ברוב חלקי העיר ו-50,000 יהודים נשארו ללא קורת-גג. רבים היגרו לאחר שהממשלה סירבה לשקמם במקומותיהם הישנים; אחרים עזבו ב-1922 בגלל איסור עבודה בימי ראשון, רובם לפאריס, לא מעטים עלו לארץ ישראל, ביניהם משפחות פלורנטין, ריקנאטי, מולכו ועוזיאל, והם תרמו רבות לפיתוחה של תל-אביב.
ב-1933 הביא אבא חושי 300 עובדי-נמל לחיפה מסלוניקי, ובזכותם נכבש נמל חיפה לעבודה עברית, ונתאפשרה הפעלת הנמל בתל-אביב (ב- 1936).
ב-1935 עדיין ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).
תקופת השואה
הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. כעבור יומיים סגרו את העתון היהודי היחיד בעיר ("מסאג'ירו") והחרימו בנייני ציבור, לרבות בית-חולים ע"ש הבארון הירש. חברי ועד הקהילה נעצרו ולראש הקהילה נתמנה אדם חדש. על היהודים נאסר לבקר בבתי-קפה ולהחזיק מקלטי רדיו.
בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במאלאריה; תוך עשרה שבועות מתו %12 מהם. בתום מו"מ שוחררו היהודים מעבודות-כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר אותה שנה נמסרו כחצי מיליון המציבות היהודיות בבית-העלמין הישן לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון המחקר בפראנקפורט. בתחילת פברואר באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת ה"טלאי הצהוב" וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרס הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, ולה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ןלהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני-ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.
ב-15 במרס אספו הגרמנים 2,500 מיהודי סלוניקי ושילחו אותם למחנה אושוויץ. במשך מרס אפריל ותחילת מאי 1942, שולחו לשם יהודים גם ממקומות אחרים במאקדוניה. בסך-הכל שולחו לאושוויץ 19 קבוצות כאלה, והקיפו 43,850 אנשים. 5,000 היהודים שלא נשלחו למחנות-ההשמדה מצאו את מותם במחנות-העבודה. מעט יהודים מצאו מקלט בכפרים או באתונה.
אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית-הפליטה, רובם מערי-השדה.
ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי-כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על- ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".
בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביון כולה נימנו באותה השנה 5,000 יהודים.