קהילת יהודי אלג'יריה

ציוני דרך בתולדות יהודי אלג'יריה

200- יורדי הים הפיניקים

ספינות המשוטים של צי הסוחר הפיניקי היו שיא הטכנולוגיה באלף השני והשלישי לפנה"ס. את סימן ההיכר שלהן- פסלון בצורת סוס שמותקן על חרטומן- אפשר היה לזהות בכל נמל שמכבד את עצמו במזרח התיכון הקדום. בנמלים אלו פרקו הפיניקים הקדמונים את סחורתם- אריגים צבועים ארגמן, אבני חן, שנהב ואריחי זכוכית.

בדומה להתיישבות היהודית בשאר צפון אפריקה, כנראה שגם היהודים הראשונים שנחתו באלג'יריה הגיעו יחד עם ספינות הסוחר הפיניקיות. התנ"ך מזהה את הפיניקים עם הצידונים ומספר על קשרים חמים בין שלמה המלך וחירם מלך צור שאף סיפק את עצי ארזי הלבנון ששימשו לבניית בית המקדש הראשון. התיאור המקראי מתיישב עם מסורת ידועה של יהודי העיר קונסטנטין באלג'יריה (שבעת העתיקה נקראה "סירטה") כי יהודים ישבו בעיר עוד בתקופת בית ראשון וניהלו קשרים מסחריים עם הממלכה העברית.

עדויות ארכיאולוגיות להימצאותה של קהילה יהודית באזור אלג'יריה של ימינו מופיעים החל מראשית התקופה הרומאית. מצבות וקברים יהודיים מהמאה ה-2 נמצאו בערים קונסטנטין וסטיף ובערים אחרות נמצאו שרידי בתי כנסת נוספים שמיוחסים למאה ה-4.

693 - מהיום יקרא שמך ד'ימי

במאה ה-7 לספירה נפתח פרק חדש בהיסטוריה של הדתות עם הכיבושים הגדולים של האסלאם שהתפשטו מחצי האי ערב והגיעו עד צפון אפריקה וספרד. מול צבאותיו של המצביא המוסלמי עוקבה בן נאפע, עמדו כוחות מהאימפריה הביזנטית וכן שבטים בֶּרבֶרים בהנהגתה של המלכה דהיה אל כהינה, שהאגדה מספרת כי הייתה ממוצא יהודי. מותה של המלכה (שנת 693) שסיפורים רבים נקשרו ביופייה ובאומץ ליבה, סימל את ראשית הדומיננטיות של הדת המוסלמית בארצות המגרב (מרוקו, לוב, תוניסיה, אלג'יר)- שנמשכת עד עצם ימינו.
תחת השלטון המוסלמי זכו היהודים במעמד של "דימי" (בן חסות) שאפשר להם לשמור על דתם, אך עם זאת הגביל את זכויותיהם המשפטיות והשית עליהם חובות שונות ומשונות, כמו החובה לארח ולהאכיל כל עובר אורח מוסלמי במשך שלושה ימים וכן איסור רכיבה על בהמות כמנהג המוסלמים.

בתקופת הכיבוש המוסלמי התגבשו באלג'יריה קהילות יהודיות בערי החוף מ'סילה וטלמסן. קהילות אלו התאפיינו בקשרים תורניים הדוקים שניהלו עם קהילות יהודיות בעולם- מהעיר פֶס במרוקו שבמערב, דרך חבורת "הגאונים" שישבה בארץ ישראל ועד הישיבות המפורסמות בערים סורא ופומפדיתא בבבל שבמזרח.

שני חכמים יהודים ממוצא אלג'ירי שהשפיעו רבות על המחשבה היהודית לתולדותיה היו הפילולוג יהודה איבן קורייש, החכם היהודי הראשון שעסק בחקר השוואתי בין הלשונות השמיות- עברית ארמית וערבית. והחכם השני, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) נולד בעיר מ'סילה ונחשב, יחד עם הרמב"ם והרא"ש (רבי אשר יחיאל) לאחד מהאבות המייסדים של ההלכה היהודית.

1121- נתיב הזהב היהודי

בשנת 1121 נשא המטיף הדתי, עבדאללה אבן תומארת, דרשה בה טען שהוא המהדי שפירושו "המונחה בידי האל"- ושייעודו להושיע את העולם מאלימות ואי-צדק. באירוניה היסטורית קלאסית דווקא שושלת "אל מוואחידון" אותה ייסד עבדאללה הייתה האכזרית ביותר בתולדות השושלות האסלאמיות. במיוחד בלטה אכזריותם כנגד לא מוסלמים (יהודים, נוצרים) אשר בפניהם הועמדו שלוש אופציות: התאסלמות בכפייה, מוות או גירוש.
למעט השמדת הקהילה היהודית בטלמסן לא ידוע רבות על מצבם של היהודים באלג'יר במאות ה-12 וה-13 עת שלטה באזור שושלת אל מוואחידון.

לאחת התפוררות שושלת "אל מוואחידון" עלתה לשלטון שושלת מוסלמית אחרת- השושלת הזיאנית שיחסה ליהודים היה סובלני הרבה יותר. בשנים אלו השתקמו הקהילות היהודיות באלג'יריה, בעיקר תודות לזרם מהגרים איטי שהחל לזרום מספרד עקב חששם של היהודים ממוראות הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי של ספרד). בשנים אלו נוצרו קשרי מסחר ענפים בין ערי החוף של אלג'יריה לקטלוניה בספרד. קשרים אלו מקורם בסוחרים יהודים עשירים מברצלונה ומיורקה שהתיישבו בערי החוף של אלג'יריה וזכו לאמונם של המלכים הספרדים (אמונם של האחרונים ביהודים היה כה רב שהם מינו יהודים לשגרירים בבתי הדין המוסלמים באפריקה כמו לדוג' האחים אברהם ושמואל בן ג'ליל).

חשיבותה של העיר טלמסן גבר במאות ה-14 וה-15מאחר והיא נחשבה לתחנה האחרונה ב-"נתיב הזהב הסודני" שכונה גם "הדרך היהודית" עקב הדומיננטיות של הסוחרים היהודים באזור.
היהודים סחרו בעיקר בזהב אך גם סחר עבדים היה נפוץ ביותר. אחת המשפחות העשירות בתקופה זו הייתה משפחת "אל אזאר".

1391- מרבה קנ"א מרבה חוכמה

גזירות קנ"א שפרצו בספרד בשנת 1391 הובילו לגל הגירה גדול של יהודים מספרד לאלג'יריה. העיר החביבה על המהגרים הייתה אלג'יר, שישבה על גדות הים התיכון ואשר אודות למהגרים זכתה למעמד בכורה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד.

באותה תקופה תחום "מדעי החברה" אמנם לא היה מפותח, אולם בכל הנוגע לשוני במנהגים, בשפה, בטקסים, לא צריך היה להיות סוציולוג דגול כדי להצביע על ההבדלים בין המהגרים היהודים שהגיעו מספרד לבין היהודים המקומיים, ילידי אלג'יריה. השוני והניכור יצרו חומה תרבותית בין שתי קבוצות אלו והולידו מצב בו המהגרים הספרדים, בעלי הדימוי העצמי האליטיסטי, התגוררו ברובע נפרד וגם הקימו לעצמם בית כנסת ובית קברות. ההבדלים באו לידי ביטוי אפילו באופנה המקומית - בעוד המהגרים הספרדים חבשו כומתות וברדסים, היהודים הילידים חבשו טורבנים. למרות זאת, גם המתנגדים הגדולים למהגרים הספרדים לא התכחשו לעובדה כי כישרונם הארגוני ומסירותם ללימוד חיזקו מאוד את מוסדות הקהילה.

בין פליטים אלו היו מלומדים גדולים כמו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש) שהתפרסם בעיקר בזכות עיסוקו ברפואה ופילוסופיה, אהבה אותה הנחיל גם לבנו ר' שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) שנחשב לאחד מגדולי חכמי אלג'יריה. דמות חשובה נוספת שהגיעה לאלג'יריה עם פליטי קנ"א הוא הרופא ר' שמואל אלאשקר, שהתיישב בתלמסן ונהפך לרופא הבכיר בעיר ולמקורב לשליט המוסלמי.
גם כלכלתה של האלג'יריה גדלה אודות למהגרים היהודים שהגיעו מספרד, כשלעיתים אותו סוחר יהודי שפרק גלימות, דגנים, שטיחים וצמר מאנייה אירופאית שעגנה באחת מערי הנמל, היה זה שהעמיס נוצות יען וזהב אפריקאי על אותה אנייה בדרכה חזרה לאירופה.

1541- פורים שני

מדיניות שלטונות האימפריה העות'מנית הייתה "לנצל" ככל האפשר את משאבי הארצות אותן כבשה האימפריה. עקרון זה יושם בהקפדה גם באלג'יריה, שעם כיבושה בראשית המאה-16, החלו התורכים לחוקק חוקים קשים נגד יהודים ומוסלמים כאחד. בהתאם לאסטרטגיית "הניצול" לא היו חוקים אלו חלק מאידיאולוגיה דתית או פוליטית מסוימת, אלא נבעו אך ורק מתוך חמדנות.
מצבם של היהודים שחיו תחת השלטון העות'מני באלג'יריה היה גרוע אף יותר ממצבם בארצות אחרות שנכבשו על-ידי התורכים: הם הואשמו באחריות לתסיסה נגד השלטונות, חויבו לשכן חיילים עות'מניים בבתיהם וחיו תחת איום קיומי, שבא לידי ביטוי בדבריו של שלמה בן צמח דוראן אשר כב ר במאה ה-15 כתב כי "רציחות נגד יהודים הם דבר תדיר שעובר ללא כל ענישה, והרוצחים מסתובבים בחופשי ומתרברבים על מעשיהם".
התורכים לא היו היחידים שחדרו למרחב האלג'ירי. בראשית המאה ה-16 פלשו כוחות ספרדים וצרפתים לערי הנמל באלג'יר וניהלו קרבות מרים עם התורכים.

בשנת 1509 כבשו הספרדים את העיר אוראן, בה שכנה קהילה יהודית גדולה, והפכו אותה לעיר נוצרית. כך נוצר מצב פרדוקסלי שאותם יהודים שגורשו מספרד ב-1492 בגלל היותם יהודים מצאו את עצמם חיים שוב כיהודים תחת שלטון ספרדי באלג'יריה. במסגרת כיבוש אוראן הפכו הספרדים את בית הכנסת בעיר לכנסייה ונערכו מעשי פרעות ואונס מצד הצבא הספרדי ביהודים, מה שהוביל לנטישת העיר בידי יהודים רבים.
אחד האירועים המפורסמים באותה תקופה התרחש בשנת 1541. בשנה זו יצא מלך ספרד קרל החמישי לקרב במטרה לכבוש עיר הנמל אלג'יר, אולם רצף בלתי מוסבר של פגעי טבע מנע ממנו לממש את מזימתו.
היהודים, שחששו מפני המלך הספרדי אשר איבתו ליהודים הייתה מן המפורסמות, האמינו כי יד אלוהים הייתה בדבר ומאז קבעו את יום הפלישה, ד' חשוון, כפורים שני ויום טוב.

1700 זקן היהודים

עד מחצית המאה ה-19 ארגון הקהילה היהודית באלג'יריה היה תחת סמכויותיו של אדם אחד: ראש הקהילה שכונה גם "זקן היהודים". המנדט שקיבל ראש הקהילה מהשלטונות היה רחב- מהוצאה לפועל של עונשים שנגזרו בבתי הדין הרבניים (רק בתחום האזרחי - התחום הפלילי היה בידי השלטון) ועד ניהול בתי הכנסת ומוסדות הצדקה השונים.

זמינותם של בתי הדין הרבניים לא הרשימה את היהודים האלג'יריים, שנטו יותר ויותר לפנות לבתי משפט האזרחיים המוסלמיים. דפוס זה הוקע על-ידי הרבנים המקומיים שנקטו בשיטות של גינויים וחרמות כנגד אלו שהעדיפו את החוק המוסלמי על פני ההלכה היהודית.
על שאלות של מנהג, לעומת זאת, הסטטוס קוו היה שבזמן שיש מחלוקת מאמצים את המנהג של היהודים המקומיים. מאוחר יותר הונהגה שיטת "התקנות" שהעניקה לכל קהילה את הסמכות לקבוע לעצמה את המנהגים. שיטה זו, שנשמרה בקנאות במשך מאות שנים, יצרה עושר תרבותי-דתי מרתק שבא לידי ביטוי בנוסחי תפילות, פיוטים ומחזורים שחוברו בשפות שונות כמו השפה היהודית- ערבית (ניב מיוחד ליהודי ארצות האסלאם) השפה העברית ושפת הלדינו.

1827- עושים פלישה מזבוב

ב-30 באפריל 1827 התאספו מספר קונסולים זרים לכנס חגיגי בארמונו של שליט אלג'יריה חוסיין דיי. במהלך הכנס, שהיה פתוח לקהל הרחב, שאל חוסיין דיי את הקונסול הצרפתי, בדרך אגב, מתי ארצו מתכוונת להסדיר את חובה העצום, כ-14 מיליון פרנק, לשלטונות האלג'יריים.
כאשר שמע המלך שעדיין לא חלה התקדמות בסוגיה התמלא כעס והכה את הקונסול הצרפתי בפניו בעזרת ידית של מניפה. על פי גרסא אחרת, חוסן דיי ניסה לגרש זבוב מציק ובטעות פגע בפניו של השגריר.
כך או אחרת, התקרית הדיפלומטית עוררה את כעסם של הצרפתים שתבעו משליט אלג'יריה להתנצל לאלתר. משזו לא התקבלה פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה אותה בהצלחה.

סיפור החוב של צרפת לאלג'יריה מתחיל 150 שנה לפני בשתי משפחות יהודיות- משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. משפחות אלו היו חלק מגל מהגרים גדול של יהודים שהגיעו במהלך המאה ה-17 מליבורנו איטליה אל ערי הנמל באלג'יר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות.
בסוף המאה ה-18 הקימו צאצאי משפחות אלו את אחד התאגידים הכלכליים הגדולים ביותר באלג'יריה. תחום עיסוקה המרכזי של החברה התמקד בסחר חיטה, והלקוח העיקרי שלהם הייתה ממשלת צרפת, שבראשית המאה-19 נזקקה נואשות למזון עקב מלחמותיו הרבות של נפוליאון.

עקב אובססיית הכיבושים של נפוליאון צברה צרפת חובות ענק של מיליוני פרנק לחברת בכרי-בוג'נאח. מאחר והחברה מימנה את פעילותה מהלוואות שלקחה משליט אלג'יריה, חובותיה של צרפת לבית בכרי-בוג'נאח היו למעשה חובות לחוסיין דיי. וכך הפרשה נהפכה לסכסוך כלכלי מתמשך בין המדינות, שהתגלגל לאורך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 והסתיים בכיבוש ארוך ומדמם שנמשך כ-130 שנה.

1895- פרנקופיל יהודי

בהתאם למדיניות שהנחתה את רוב מדינות אירופה הנאורה במאה ה-19 כי יש לתת ליהודים את כל הזכויות כיחידים ואפס זכויות כאומה, העניקו הצרפתים ליהודי אלג'יריה שוויון זכויות מלא מחד, אך מאידך חתרו לטשטוש זהותם היהודית והיטמעותם באומה הצרפתית.
מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לא הייתה קהילה שעברה מהפכה תרבותית כה קיצונית ומהירה כפי שעברה הקהילה היהודית באלג'יריה תחת הכיבוש הצרפתי (1830-1962).
אזרוחם המהיר של יהודי אלג'יריה "תפס" אותם לא מוכנים. המשיכה לתרבות הצרפתית הייתה עזה, רבים זנחו את עולם המסורת היהודי, אימצו את הלבוש, המנהגים והשפה הצרפתית והניחו בקרן זווית את שתי השפות העיקריות המזוהות עם היהודים עד אז: העברית והערבית-יהודית.

אחת הסיבות להיטמעות המהירה נבעה מחינוך. למרות הקמת רשת בתי ספר "תלמוד תורה" והופעתה של רשת בתי הספר "אליאנס" ששילבה בין לימודי מסורת והשכלה, רבים מהיהודים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממשלתיים-צרפתים ובכך עיצבו את זהותם העתידית.
ההזדהות עם התרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם ביצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'ירים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן.

בראשית המאה ה-20 נהפכו היהודים לבעלי ייצוג לא מידתי בקרב בעלי המקצועות החופשיים- עורכי דין, רופאים, מהנדסים, פקידים ממשלתיים, קצינים בכירים בצבא הצרפתי ועוד. הצלחת היהודים לוותה גם בהתפרצויות אנטישמיות (בתלמסאן 1881, 1883 ובאלג'יר, 1884, 1885) בעיקר מצד המתיישבים הצרפתים שראו ביהודים "הנחותים" איום על מעמדם. קיטוב בתקריות האנטישמיות התחולל בשנת 1895 עקב הדי משפט דרייפוס שהגיעו עד אלג'יריה והצמיחו מפלגות בעלות אידיאולוגיה אנטישמית שאף זכו בבחירות באוראן ובקונסטנטין ב-1897.

שנה מספר היהודים באלג'יריה

1830 26,000
1850 26,000
1866 38,500
1881 52,000
1914 96,000
1931 110,000
1948 120,000
1960 130,000
1963 4,000
2005 150

1940- גיבורים כנגד כל הסיכויים

לקיחת האזרחות מהיהודים עם ביטול "חוק כרמיה" ב-1940 היה האות למסע הדה-לגיטימציה שהתנהל נגדם במהלך מלחמת העולם השנייה.
ממשלת הבובות של וישי ששלטה גם באלג'יריה אימצה בחום את חוקי הגזע הגרמנים. סטודנטים יהודים סולקו מאוניברסיטאות, בתי הספר הממשלתיים נסגרו בפני תלמידים והמוני יהודים פוטרו מעבודתם כרופאים, עורכי דין, מורים ופקידים. ב-21 בנובמבר 1941 עבר חוק שאסר על יהודים להחזיק בנדל"ן וקבע שכל רכוש אחר יוחרם על ידי השלטון במטרה "להסיר כל השפעה יהודית על כלכלת אלג'יריה". היהודים הוצאו אל מחוץ לחברה. מבוזים, מושפלים ונתונים לשבטם של מוסלמים ומתיישבים צרפתים כאחד, כשאלו האחרונים באים איתם בחשבון על עשרות שנים של עוינות עקב קנאתם על הישגי היהודים. (רק להמחשה, נכון לשנת 1941 היהודים היוו כשני אחוזים מאוכלוסיית אלג'יריה, אך למעלה מ-37 אחוז מהסטודנטים לרפואה, 24 אחוז מהסטודנטים למשפטים, 16 אחוז מהסטודנטים למדעים ו-10 אחוז מהסטודנטים לאמנויות).

למרות ואולי בגלל אקלים עוין זה התאגדה חבורה של יהודים צעירים והקימה מחתרת שהטתה את מגמות המלחמה הכוללת לטובת בעלות הברית. בלי הגזמה.
"מבצע לפיד" היה שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית - מרוקו ואלג'יריה, במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
עלי פי התכנון שנערך בין תנועת ההתנגדות לסוכנים של בעלות הברית, חברי המחתרת היהודית היו אמורים להשתלט ב-8 בנובמבר 1942 על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית בעיר ואת כיבושה מידי משטר וישי כחלק ממבצע לפיד.

לבריטים ולאמריקאים לא הייתה אמונה רבה ביכולת של המחתרת היהודית לבצע את תפקידה, אך בפועל היא זכתה להצלחה יוצאת דופן. בעורמה מעוררת השראה הצליחו חברי מחתרת בת 400 היהודים להשתלט על מתקני הצבא והשלטון בעיר ולהחזיק בהם עד לפלישת בעלות הברית, עם הרוג אחד בלבד. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה ולכיבוש איטליה.

2005- היהודים עוזבים את אלג'יריה

למרות היחס האנטישמי לו זכו במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכו היהודים להזדהות עם צרפת. כך למשל במהלך המאבק האלג'ירי לעצמאות לאומית צידדו רוב יהודי אלג'יריה בצד הצרפתי ונמנעו מלקחת חלק בתנועה הלאומית האלג'ירית.

לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) נפגעו היהודים לעתים קרובות מאלימות שכוונה כנגדם או כנגד מתיישבים צרפתים על ידי לאומנים אלג'ירים. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה והרחיקו אותה עוד יותר מהתנועה הלאומית האלג'ירית. רציחתו של הזמר היהודי הנודע רמונד לריס (אשר היה ידוע בכינוי "שייח רמונד") ב-22 ביוני 1961 סימלה עבור רבים את תחילת הסוף של חיים יהודיים באלג'יריה.
בתחילת שנות ה-60 הפנימו היהודים שעצמאותה הלאומית של אלג'יריה קרובה ורבים מהם היגרו לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות, או אז בשנה אחת עזבו את אלג'יריה כ-99% מהיהודים שנשארו בה.

בסך הכול עזבו את אלג'יריה מעל 160 אלף יהודים. כ-85 אחוזים לצרפת וכ-15 אחוזים לישראל. יהודי אלג'יריה שעלו לארץ סייעו לפיתוח הארץ, מספר יישובים בארץ ישראל הוקמו על ידי בני התפוצה או שהם היו בין מתיישביהם הראשונים. יישובים אלה כוללים את מושב זוהר, עין הוד, פתחיה, בית גמליאל, צרופה ועוד.

נכון ל-2005, חיים באלג'יריה בין 100 ל-200 יהודים.

סוג מקום:

מדינה

מספר פריט:120965

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

אלי גוזלן

(אישיות)

Elie Gozlan (1876-1964), Zionist, educator and journalist, born in Algeria. He participated in the First Zionist Congress at Basel, Switzerland, in 1897. He headed the Algiers Jewish Consistory, and helped founding the Algiers branch of the World Jewish Congress. Gozlan was the founder of the Bulletin de la Federation des Societes Juives d'Algerie and its first editor (1936 - 1947). He persistently published the Bulletin even during the period of the Vichy regime.

יצחק בן יעקב אלפסי

(אישיות)

Isaac Ben Jacob Alfasi (1013-1103), Talmudist, born in Algeria, but spend most of his life in Fes, Morocco. He moved to Fes. Morocco, in 1045 with his wife and children when the local community agreed to support him.

Alfasi's plan was to produce a comprehensive work which would set out the practical conclusions of the Gemara in a systematic and clear way. It took him over ten years to compile his work, known as "Sefer Ha-Halachot", one of the earliest comprehensive works of Jewish law. "Sefer H-Halachot" was published before the times of Rashi and other commentators and resulted in a profound change in the study practices of the scholarly Jewish public in that it opened the world of the Gemarah to the public at large. The work became known as the "Talmud Katan" ("Little Talmud").

In Fes Alfasi headed a yeshiva founded in his honour ny the local community and many students from throughout Morocco went there to study under his guidance.

In 1089, after a dispute with the authorities in Fes, Alfasi left Fes and became head of the yeshiva of Lucena, Andalucia (now in Spain).

Alfasi wrote many Responsa most of which were written in Arabic, but which were later translated into Hebrew

שמואל עבו

(אישיות)

Shmuel (Samuel) Abbo (1789-1879), rabbi, born in Algeria, son of Abraham, a wealthy merchant. Soon after becoming a rabbi, he immigrated to Eretz Israel in 1817 and settled in Safed. In order to protect the local Jews, Abbo travelled to Algeria. He managed to persuade the French government to appoint him as the French general consul for the Galilee, a position that enabled him to turn into a leader of the Jewish communities in the northern regions of Eretz Israel and earn much respect from the Ottoman authorities as well as the Muslim inhabitants. According to another version, Abbo received the title with the help of Moses Montefiore who visited Eretz Israel in 1827. Abbo was instrumental in registering large numbers of Jews from Safed and Tiberias as French subjects. Abbo travelled with Montefiore to Damascus, Syria, to fight the blood libel against the local Jews in 1840.

Abbo travelled to India and obtained from David Sassoon the monopoly of importing the dye indigo from India. While in India, Abbo met members of Bene Israel, one of the ancient Jewish communities of India. At the request of David Sassoon, Abbo stayed in India for a number of years teaching the Bene Israel community. Abbo travelled a second time to India in 1859 and met again the Bene Israel community. In recognition of his work, the Jews of Bombay built a hostel named after Rabbi Shmuel Abbo. When his son Rabbi Avraham Chaim Abbo visited India in 1869, he was surprised to see that the Baghdadi Jewish community of India did not recognize the Jewishness of the Bene Israel community. After Avraham Chaim Abbo's return to Safed, he discussed the matter of Bene Israel with his father and the local rabbis who following one year of deliberations declared in a halakhic ruling in 1870 that Bene Israel are fully Jewish.

Abbo renovated the grave of Rabbi Shimeon Bar Yochai and built the nearby synogogue, rebuilt the Arie Hakadosh Synagogue in Safed, and helped rebuild the Jewish quarter of Safed that was devastated by the earthquake of 1837. In 1870 Abbo purchased about 7,000 dunams (1,800 acres) of land in Meron, near Safed, that was used in the 1880s for settling dozens of Jewish families from Kurdistan.

In recognition of his life time activities, the Jewish community of Safed dedicated him a Torah Scroll that on the eve of Lag Ba'Omer of 1833 was taken for the first time in festive ceremony from the house of Rabbi Abbo to the Rashbi Synagogue in Meron. This ceremony started a tradition that has been kept ever since. Some years later the original Torah scroll was replaced with a richly ornamentated Torah scroll donated by Rabbi Yitzhak Mordechai Abbo, the son of Rabbi Shmuel Abbo. According to local tradition, the Torah scroll is kept at Meron until after Shavuoth, when it is returned to the HaTzadik HaLavan Synagogue in Safed until the next year's ceremony.

Rabbi Shmuel Abbo had three sons: Abraham, Yitzhak, and Yaakov, and two daughters: Sarah and Simcha.

טואטי

(שם משפחה)

ETOUATI, TUATI, ATOUATI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה אטואטי קשור בטואט, איזור של נווה מדבר בדרום אלג'ריה שעל פי המסורת היהודים התיישבו שם כבר במאה ה-1 לספה"ן. על פי מקורות ערבים, היהודים באיזור זה נרדפו וגורשו בשנת 1546 ע"י עבדקדר אל-מגילי.

אטואטי מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב יהודה אטואטי מטלמסן, אלג'יריה; ועם שמואל אטואטי ובנו דויד ממסקרה, אלג'יריה המוזכר ברשית התורמים ל"ספר זבחים שלמים" מאת הרב אברהם אמקאוה (ליבורנו, 1837).

שורקי

(שם משפחה)

SHURAQUI, SHURAKI, SHOURAQUI, SOURAQUI, BEN ASHURQUI, ASHRIQUI, BEN ASHRIQUI, ASHARQUI, AL SHURIQI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

שם משפחה זה נגזר ממילה ערבית שפירושה "מזרחי". שמות מקבילים אשר מתועדים כשמות משפחה יהודיים כוללים את מזרחי ודה לבנטה. שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים במקרים הבאים:

במאה ה-18, אליהו שוראקי שימש כרב בעיר טלמסן, אלג'יריה; הרב יצחק שורקי שימש כרב ראשי של קהילת יהודי אורן, אלג'יריה, בתחילת המאה ה-18; יעקוב שורקי, משה שורקי מטלמסן ואליהו שורוקי מסיידה, אלג'יריה, מוזכרים ברשימת התורמים ל"ספר זבחים שלמים" מאת הרב אברהם אנקאווה (ליבורנו, 1837); בשנת 1862, הרב משה שוראקי מצפת, ארץ ישראל, יצא למסע גיוס תרומות בקהילות היהודיות בצפון אפריקה.

גוזלן

(שם משפחה)

GOZLAN, GHOZLAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. גוזלן הוא טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם המשפחה הזה קשור באיזור סור גוזלן באלג'יריה.

בחלק מהמקרים, שם המשפחה גוזלן נגזר מכינוי אישי הקשור במילה הערבית גאזאל, שפירושה "עופר".

שם המשפחה הזה היה נפוץ באלג'יריה ובצפון מרוקו, בעיקר בערים מקנס ופאס, וגם באיזור אוזאן, מרוקו. ככל הנראה גוזלן התקבל כשם משפחה יהודי החל מהמאה ה-16. שמות משפחה דומים נוספים כוללים את גוזל, גאזאל וגזאל.

אישים מוכרים בעלי שם משפחה זה כוללים את רפאל גוזלן, אב בית הדין בשנת 1817; ועם מוריס גוזלן (נולד בשנת 1917), מנהל בית הספר "כל ישראל חברים" ("כי"ח") בעיר נקהס, מרוקו. במאה ה-18, גוזלן מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מתאריך מ-21 ביולי 1788, של אברהם חי, בנו של עמרם גוזלן, ושל רעייתו ויולה, בתו של יעקב ברגנסה.

במאה ה-20, גוזלן מתועד כשם משפחה יהודיעם משפחת גוזלן ממרוקו, אשר נספתה באסון אניית "אגוז". האוניה "אגוז", אשר אורגנה ע"י המחתרת הציונית במרוקו, הייתה ברכה לישראל עם עולים ממרוקו. האניה "אגוז" טבעה בים התיכון ב-10 בינואר 1961 ו-44 עולים מצאו את מותם באירוע טרגי זה.

ללוש

(שם משפחה)

LELOUCHE, LALOUCHE, LELLOUCHE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

ללוש שייך לקבוצת שמות משפחה אשר נגזרו המילה בערבית-בֶּרְבֵּרִית של צפון אפריקה שפירושה "בנו של טלה".

שם משפחה זה יכול להיות קשור גם בשמו של שבט אלאש (אלוש, ברבים) באיזוא הרי הודנה ואורס ליד קונסטנטין באלג'יריה.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי ללוש כוללים את במאי הקולנוע הצרפתי קלוד ללוש; ואת הצייר הטוניסאי ז'ול ללוש (1963-1903) שעבודותיו מתארות את חיי היהודים בטוניס.

ביז'אוי

(שם משפחה)

BIJAOUI שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה ביז'אוי קשור בשמה של העיירה ביז'איה באלג'יריה. במאה ה-19, ביז'אוי מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-24 בפברואר 1859 של אברהם, בנו של יצחק ביז'אוי, ושל רעיתו רחל, בתו של מאיר בוקרה.

אלוש

(שם משפחה)

ALLUSH, ALUSH, ALLOUCHE, ELALLUSH, BEN ALUSH, BENALLOUSH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). במקרים אחדים השם אלוש נגזר ממילה בניבים הבֶּרְבֵּרִים של צפון אפריקה שפירושה "טלה". אפשר שבמקור שם זה היה כינוי של מגדלים או מוכרים של כבשים.

אלוש מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 בעיר קונסטנטין, אלג'יריה, עם הרב והדיין משה בן שלומה אלוש; במאה ה-16 באלג'יריה עם הרב יהודה אלוש.

שם משפחה זה יכול להיות גם פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה: במקרה הזה השם הפרטי הערבי עלי בצירוף הסופית "-לוש" ההופכת אותו לשם חיבה.

במאה ה-20 אלוש מתועד כשם משפחה יהודי עם הפרופסור י. ס. אלוש, הסטוריון במכון להשכלה גבוהה ברבט, מרוקו, מחברם של מחקרים הסטוריים ותיאולוגיים רבים; ועם פליקס אלוש, עיתונאי ציוני מטוניסיה, מייסד ומנהל העיתון הציוני "לה רוואי ז'ויף" ("התקומה היהודית") אשר יצא לאור בשנים 1934-1924.

בנישו

(שם משפחה)

BENICHOU שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

בנישו מתועד כשם משפחה יהודי במרוקו. שם משפחה זה קשור במספר שבטים בֶּרְבֵּרִים, כמו למשל איט אישו, שהוא ענף של השבט איט מחמד באיזור ואד אום אר-רביע; או השבט איט בן אישו שהוא ענף של השבט איט עיאש; בחלק מהמקרים, בנישו הוא שם חיבה בֶּרְבֵּרִי של השם העברי בן ישי או בן ישעיהו. ישי המקראי היה אביו של דויד המלך. דויד המלך בעצמו נקרא לפעמים "בן ישי".