קהילת יהודי חאיין

EZRA, ESRA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

לעזרא המקראי, המכונה "הסופר", היה תפקיד מרכזי בבניית בית המקדש אחרי שיבת ציון בתום גלות בבל (עזרא, ז,ו). איבן עזרא מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-11, עזרא במאה ה-19, ואזרחי במאה ה-20. גרסאות סלביות של שם זה כוללות את אזרין ואזדרין. גרסאות נוספות של השם הזה כוללות את הצורות אלזרה, עזרה, לזרא, בנאזרה ובנלזרא הנפוצים בין משפחות שמוצאן בצפון אפריקה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי עזרא כוללים את בני משפחת עזרא מבגדאד אשר התיישבו בהודו, ביניהם דויד עזרא (1882-1797), נדבן ונשיא הקהילה היהודית בעיר קלקוטה, הודו.

HA-NAGID, HA-NAGUID

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה נגזר משמות של תפקידים ותארים בקהילה היהודית. נגיד הוא תוארו של ראש הקהילה היהוית. מונח זה היה בשימוש בעיקר בקהילות היהודיות בארצות האסלאם, ובכלל זה גם בספרד בימי הביניים.

מונחים דומים שמהם נגזרו שמות משפחה יהודיים כוללים את זקן (במובן של "מכובד", "חכם"), נשיא וראש. שמות מקבילים בשפות אחרות כוללים את שייך / אלשייך בערבית; אמגר בבֶּרְבֵּרִית; האופט והאופטמן בגרמנית.

אפשר שחלק מהמשפחות ששמם שייח' נקראות על פי מקומות ששמם שייח' הנפוצים בארצות דוברות ערבית בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. הנגיד ואיבן נגדלה (שפירושו בערבית הוא "בנו של הגדול") מתועדים בספרד במאה ה-11; השם הזקן מוזכר בצרפת במאה ה-11. בן ראש, ורוש, אבנרוס, אל רוס, אבנרש, אבן רוס (כולם שמות שנגזרו מהמילה העברית "ראש") ובן אלשייך מתועים כשמות משפחה יהודיים בספרד במאה ה-13; אבנרוס במאה ה-14; אלשייך וארוס במאה ה-15; נשיא, בנזקן, הרוש ובנהרוש במאה ה-17; ובן אשך, כרוס, הרוס ובנארוש במאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הנגיד כוללים את המדינאי, המשורר, התלמודאי וחוקר השלון העברית שמואל הנגיד (1055-993) אשר חי בספרד.

Isaac Ben Jacob Alfasi (1013-1103), Talmudist, born in Algeria, but spend most of his life in Fes, Morocco. He moved to Fes. Morocco, in 1045 with his wife and children when the local community agreed to support him.

Alfasi's plan was to produce a comprehensive work which would set out the practical conclusions of the Gemara in a systematic and clear way. It took him over ten years to compile his work, known as "Sefer Ha-Halachot", one of the earliest comprehensive works of Jewish law. "Sefer H-Halachot" was published before the times of Rashi and other commentators and resulted in a profound change in the study practices of the scholarly Jewish public in that it opened the world of the Gemarah to the public at large. The work became known as the "Talmud Katan" ("Little Talmud").

In Fes Alfasi headed a yeshiva founded in his honour ny the local community and many students from throughout Morocco went there to study under his guidance.

In 1089, after a dispute with the authorities in Fes, Alfasi left Fes and became head of the yeshiva of Lucena, Andalucia (now in Spain).

Alfasi wrote many Responsa most of which were written in Arabic, but which were later translated into Hebrew

קורדובה Cordoba

עיר באנדלוסיה, ספרד.


ככל הנראה ישבו יהודים בקורדובה במאה השביעית. לפי מקורות אחדים הופקדה הגנת העיר בידי יהודים מיד לאחר הכיבוש הערבי ב-711.

"תור הזהב" של קהילת קורדובה חל במאה העשירית, במידה רבה בזכות ר' חסדאי אבן שפרוט, שהיה רופא ודיפלומאט בחצר החליף עבד אל רחמן השלישי. החליף הביא לעיר אנשי-רוח מצויינים, ועשה אותה מרכז תרבותי למופת.

באותו הזמן הגיע לקורדובה ר' משה בן חנוך, אחד מ"ארבעת השבויים" שיצאו לפי האגדה מבארי שבאיטליה והפיצו את לימוד התורה בארצות המערב.

אחרי הכיבוש הברברי במאה ה- 11 חלה ירידה במצב הקהילה. אולם קהילת קורדובה התאוששה במהרה, ותוך זמן קצר התפרסמה בגדולי התורה שבה: ר' יצחק בן ברוך אלבליה והדיינים יוסף בן יעקב אבן סהל ויוסף אבן צדיק.

בתחילת המאה ה-12 רגשה הקהילה סביב משיח השקר אבן אריה; ובאמצע המאה חדלה להתקיים בשל פלישת האלמואחדים (1147).

בשנת 1236 חזרו הנוצרים לעיר והיישוב היהודי התחדש. היהודים סייעו בהבראת הכלכלה בעיר, ויהודה אברבנאל היה משרי המלך.

רוב יהודי קורדובה באותה התקופה עסקו במלאכות שונות והתמחו בייצור בדים ובשיווקם. ב-1315 נחנך בית-הכנסת (בית הכנסת הוכרז בשנת 1885 אתר לאומי, ועומד על תילו).

בגזרות קנ"א (1391) נערך טבח ביהודי קורדובה ובראשית המאה ה-15 הוכבד עול המסים על הקהילה.

ב-1483 נצטוו היהודים לעזוב את אנדאלוסיה. אלו שהמירו את דתם, "הנוצרים החדשים" בני קורדובה, התפרסמו בדבקותם ביהדות, ורבים מהם מתו על קידוש השם. האינקוויזיציה המשיכה בפעולתה בקורדובה עד למאה ה-18.


בשנת 1935 הוחג רשמית בקורדובה יובל ה-800 להולדת רבנו משה בן מימון, בן המקום. בשנת 1964 ערכו השלטונות את "שבוע הרמב"ם"; הוקמה אנדרטה לזכרו במקום הולדתו, הרובע היהודי לשעבר, ואחת הכיכרות ברובע נקראה בשם טבריה, מקום קבורתו.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.

Andalucia

An autonomous region is southern Spain.

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

באזה

עיר בדרום מזרח ספרד.

העיר סופחה לגראנאדה אחרי תבוסת אלמריה בידי צבא בפיקודו של שמואל בן יוסף הנגיד (1039 לערך), אותו זמן ישבו יהודים בבאזה, רובם בןעשיית המשי. במקום נחשף מקווה-טהרה בן שלושה מדורים המעיד על סגנון הבנייה הערבי במאה ה-11.