דניאל סמבורסקי

קניגסברג Koenigsberg

(שמה הרוסי של העיר קלינינגרד Kaliningrad)

עיר נמל לחוף הים הבלטי, ברפובליקה של רוסיה. לפני מלחמת העולם השנייה (1945 - 1939) הייתה בירת פרוסיה המזרחית, גרמניה, ואחרי מלחמת העולם השנייה - ברוסיה; בעבר חלק מברית המועצות.


בשנת 1540 ישבו בקניגסברג שני רופאים יהודים, אך התיישבות יהודית של ממש לא הייתה שם לפני המחצית השנייה של המאה ה-17, עת סוחרים יהודים מפולין ומליטא החלו להשתתף בירידי העיר. ב-1680 הותר להם לפתוח בית תפילה למשך כל ימי היריד.

ב-1704 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. שלש שנים אחר כך התמנה רב במקום. בשנת 1716 ישבו בעיר 38 משפחות יהודיות, וב-1756, כאשר מספר היהודים בקניגסברג הגיע ל- 300 נפש, נחנך שם בית הכנסת הראשון.

זרם קבוע של מהגרים יהודים אל העיר העלה את מספר בני הקהילה ל- 1,027 ב-1817, 5,082 ב- 1880 ו-4,049 ב-1925.

קניגסברג, כמוה כברלין, הייתה מרכז תנועת ההשכלה היהודית, ומשפחות יהודיות משכילות השתלבו בחברה הנוצרית. הידועה בהן משפחת פרידלנדר (H. J. FRIEDLAENDER) בעלת מפעלי טקסטיל.

סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של קניגסברג כבר משנת 1712, רובם למדו רפואה. ביניהם היה מרקוס הרץ (MARCUS HERZ, 1747 -1803), רופא והוגה דעות יהודי.

ב-1783, בהשפעת רעיונותיו של משה מנדלסון (1729 - 1786), הקימו אברהם אוישל (EUCHEL) ומנדל ברסלאו (BRESLAU) אגודה לעידוד השפה העברית והחלו בהוצאתו לאור של העתון "המאסף".

במאה ה-18 ובמאה ה-19 היו כמה בתי דפוס עבריים בקניגסברג, אולם, מטעמי צנזורה או מטעמים אחרים, כתובים רבים שהודפסו שם נשאו שמו של מקום אחר או שכלל לא צויין מקום ההדפסה.

בתי ספר לא היו לקהילה עד 1920, השנה שהתיישב בעיר אשר פראנקולם (FRANCOLM), מורה הלכה של היהדות הרפורמית, ופעל להקמת בית ספר יהודי דתי. הוא נתקל בהתנגדות הרוב האורתודוקסי בקהילה ותכניתו לא יצאה אל הפועל. המשיך בדרכו יוסף לוין זלשיץ (SAALSCHUETZ) שהיה מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת קניגסברג, פירסם מאמרים חשובים בתחומו, אך לא קיבל תואר פרופסור משום יהדותו. באותה תקופה היה גם המדינאי היהודי יוהאן יקובי (JACOBY) פעיל בקהילה ובשנת 1847 הוא פרסם תזכיר בזכות אמנציפציה ליהודים.

הרב יעקב ז' מקלנבורג (MECKLENBURG) כיהן כרב הקהילה בשנים 1830 - 1865, ואחריו כיהן הרב יצחק במברגר (BAMBERGER) עד שנת 1896.

ב-1870 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, אולם הצטרפו אחר כך שוב לקהילת האם. בשנים 1897 - 1920 היה הרמן פוגלשטיין (VOGELSTEIN), מראשי היהדות הליברית בגרמניה, מנהיגה הרוחני של הקהילה. פליקס פרלס (PERLES), בן זמנו, התמנה ב-1924 לפרופסור של כבוד לעברית מודרנית ולארמית באוניברסיטת קניגסברג וזאת בזכות עבודתו המדעית בחקר התנ"ך ובבלשנות. באותה תקופה יהודים מילאו תפקידים חשובים גם בפקולטה לרפואה; ביניהם היו לודויג ליכטיים (LICHTHEIM), יוליוס שרייבר, מקס יפה ואלפרד אלינגר (ELLINGER). ד"ר רודולף פיק (1890 - 1955), משפטן וזמר אופרה מצליח, היה חזן ראשי בעיר בשנים 1924 - 1938.

בשנת 1925 היו חמשה בתי כנסת בקניגסברג והקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם.

בשנת 1933 ישבו בקניגסברג 3,200 יהודים.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה במרס 1933 החלו פרופסורים יהודים לעזוב את אוניברסיטת קניגסברג, מצאו מקלט בארצות הברית, או עלו לארץ ישראל. אחרי שנאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר כלליים, הקימה הקהילה ב-1935 בית ספר יהודי משלה. בפרעות "ליל הבדולח", ליל 9 בנובמבר 1938, נשרף כליל בית הכנסת הגדול, בתי הכנסת האחרים נחרבו גם הם. שוכני בית האבות וילדי בית היתומים הושלכו לרחוב, וגברים יהודים נאסרו ונשלחו לחדשיים וחצי למחנות ריכוז. ביניהם היה גם ד"ר פיק, מששוחרר היגר לאנגליה, ואחרי קום המדינה עלה לישראל והצטרף לאופרה הישראלית.

ב-1939 נותרו בקניגסברג 1,585 יהודים, 763 מהם גורשו לטרזיאנשטאט בסוף 1941 וראשית 1942 (59 נותרו בחיים כשהמחנה שוחרר), וב-1944 נותרו רק 60 משפחות יהודיות בעיר.

היהודים שישבו בעיר אחרי המלחמה גורשו בידי הרוסים ב-1948, עם גירוש האזרחים הגרמנים מקניגסברג.


במשך השנים התיישבו בקניגסברג יהודים מרוסיה וממקומות אחרים בברית המועצות (לשעבר). בשנות התשעים למאה העשרים ישבו בעיר כ- 2,000 יהודים. בסוף שנת 1998 נתבקש רבי דוד שוודליק (SCHWEDLICK) מרוסטוב לארגן את הקהילה מחדש ולעמוד בראשה.

רבי שוודליק קיבל את השליחות הזאת מידי הרב יוסף צבי דונר (DUNNER), שחי בלונדון, ובאותה השנה מלאו לו 85 שנים. הרב דונר היה הרב הראשי האחרון של פרוסיה המזרחית.

באפריל 1998 ביקר הרב דונר בקניגסברג עם משלחת בינלאומית של רבנים, ומצא שבתי העלמין היהודיים ושרידי חמישה בתי הכנסת, שנהרסו בידי הגרמנים בימי המלחמה, לא החזיקו מעמד בשנות השלטון הקומוניסטי. מכל רכוש המקרקעין של הקהילה שרד רק בניין בית היתומים היהודי, וגם הוא לא הוחזר לבעלות הקהילה המתחדשת.

בסוף שנת 1999 היו המשימות המיידיות של הקהילה - לטהר ולקדש מחדש את אותו חלק של בית העלמין שהחומה שהייתה סביבו ניתנת לשיחזור. הקהילה מתכננת גם הקמתו של בית כנסת חדש, ברגע שיושג לכך מימון. בינתיים נשכרו כמה חדרים במבנה של גן ילדים, והם משמשים את בני הקהילה כמקום כינוס ותפילה.

גדאנסק Gdansk

(ידועה בשמה הגרמני דאנציג DANZIG)

עיר נמל על הים הבאלטי, צפון פולין.

גדאנסק מתועדת כעיר כבר בסוף המאה העשירית. העיר פותחה בידי סוחרים גרמנים, ומשנת 1308 נכללה בתחומי שלטונו של מסדר האבירים הטווטונים. על יהודים נאסר להשתקע בעיר. באמצע המאה ה-15 הירבו לבקר בעיר סוחרים יהודיים מפולין ומליטא, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 ניתקה גדאנסק את קשריה עם המסדר הטוטוני והצטרפה לפולין. בהיותה חברה בברית ערי ההנזה ועיר נמל חופשית, נעשתה גדאנסק העיר העשירה ביותר במדינה וצומת מסחרי חשוב בין מזרח אירופה למערבה. בזכות מעמדה האוטונומי נהגה מועצת העיר להפלות לרעה את הסוחרים היהודיים, וזאת למורת-רוחם של מלכי פולין.

יישוב יהודי הוקם בגדאנסק באמצע המאה ה- 15, אולם בגלל התנגדותם של סוחרי העיר נאלצו היהודים להתיישב בפרבר שוטלאנד, שהיה מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. בהתערבות זיגמונט הראשון, מלך פולין, ביטלה מועצת העיר ב-1531 את התקנה האוסרת על יהודים לסחור ביריד של גדאנסק, אך שאר ההגבלות נשארו בתוקפן. בתגובה לכך הכריזו יהודי ליטא חרם על הבאנק הגדאנסקאי בקובנו ודחקו את רגליהם של סוחרי גדאנסק מסחר המלח הליטאי. ב-1616 נמצאו בגדאנסק כ- 500 יהודים. כעבור ארבע שנים קיבלו היהודים היתר מלכותי להישאר בעיר ולסחור בתבואה ובעצי בניין, תחילה במרכז המסחרי ובשטח הנמל, ולאחר שנים אחדות בעיר כולה.

באמצע המאה ה-17 השתמדו בגדאנסק כחמישים יהודים, ואחד מהם, יוהאן סאלאמה, אף עסק בהטפה מיסיונרית. ההתנגדות ליהודים נמשכה בעיקר מצד אנשי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה, ועם התגברות היסודות הקאתוליים, בעקבות מלחמת הצפון השלישית, נתחדשו הגזירות, והנסיונות לדחוק את רגלי היהודים מחלקי עיר מסויימים הוכתרו בהצלחה.

ההגבלות נשארו בעינן עם סיפוח העיר לפרוסיה בעת החלוקה השנייה של פולין ב-1793, ובוטלו תחת שלטון פרוסיה רק ב-1814. מהומות נגד יהודים פרצו בעיר ב-1819 וב-1821.

בסופו של דבר הותר ליהודים לעסוק במלאכה, וב-1823 הקימו אגודה לקידום המלאכה בקרבם. באותה התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 4,000 נפש.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ניתק חוזה ורסאי את גדאנסק מגרמניה וצירף את העיר לפולין כדי לשמש לה נמל. גדאנסק הוגדרה (למעשה משנת 1920) "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים, וככזאת הייתה עצמאית מבחינה פוליטית, בעוד ייצוגה הדיפלומטי היה בידי פולין וגם מבחינה כלכלית נכללה בתחומי המכס הפולני.

היישוב היהודי גדל אז לכדי 10,000 בקירוב; יהודים עסקו במסחר ובמקצועות חופשיים, הוקמו ארגונים ומוסדות יהודיים, וסניפי ג'וינט ו"היאס" סייעו לפליטים יהודים ולמהגרים הרבים שעברו את העיר בדרכם לאמריקה. בשנים 1938-1929 הופיע שבועון הקהילה (בגרמנית). החוק והסדר נשמרו בעיר, בזכותו של נשיא הסנאט הרמאן ראושנינג, עד שפקעו זכויות המיעוטים לפי אמנת חבר-הלאומים, ב-1937.

בהיות רוב תושבי העיר גרמנים, זכתה המפלגה הנאצית לרוב בעיר בשנת 1933. נציגות יהודית פתחה במאבק משפטי קשה בפני חבר הלאומים על זכויות היהודים כמיעוט לאומי בעיר. הגאולייטר (ראש המחוז), הנאצי אלברט פורסטר, מנע מיהודים לעסוק במקצועות חופשיים. בפרעות "ליל הבדולח" שהתקיימו בגדאנסק בדצמבר 1938 (באיחור של חודש ימים) נופצו שמשות בתי-כנסת בגדאנסק, בתים וחנויות של יהודים נבזזו ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. בין השנים 1933 ל- 1939 עזבו יהודים רבים את העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגדאנסק כ- 4,000 יהודים.

תקופת השואה

מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים וסופחה לרייך. רק 1,200 יהודים נותרו בגדאנסק. בחודשים פברואר ומארס 1941 גורשו 395 לווארשה, והאחרים שולחו למחנות-ריכוז. רק 22 יהודים, שהיו נשואים ללא יהודים, נשארו בעיר, ונותרו בחיים בתקופת המלחמה.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה התיישבו יהודים בגדאנסק, כאשר הוחזרה לפולין ב-1945. מעטים נשארו שם בשנות השישים המאוחרות.

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בגדנסק כקהילה מסונפת ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין (8 קהילות). בקהילה כ - 90 חברים ועוד כמה עשרות אוהדים.

בראש הקהילה עומד מיכאל סמט (Michal Samet) ורב הקהילה הינו הרב של ורשה מיכאל שודריך (Michael Schudrich).

הקהילה מקיימת פעילות יהודית ענפה ובפרט בחגים היהודים וכן בית ספר ללימודי יהדות בימי ראשון. במסגרת הקהילה פעילים ארגונים של ותיקי מלחמות, ארגון ילדי השואה, ארגון הסטודנטים היהודי, מועדון קשישים וכן ועדה לעזרה הדדית.

כן מתקיים בחודשי ספטמבר בעיר פסטיבל של תרבות יהודית.

בגדנסק היו לפני המלחמה כמה בתי כנסת. בשנת 2016 פעיל מהם רק אחד" בית הכנסת החדש ".

לפני המלחמה היו בעיר 3 בתי קברות , מהם שרדו 2 שאינם פעילים .

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

עיקרים לגבי הקהילה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה 

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

תולדות הקהילה היהודית

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.
 

הקהילה היהודית בשואה

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

הקהילה היהודית אחרי השואה

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הפיתוח המואץ של הקהילה היה לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד עם העיר המזרחית . בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים, האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה כ- 50 אלף נפש , חלק מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר וכן ישראלים רבים , לפי הערכה כ - 15 אלף . בברלין ישנם 7 בתי כנסת פעילים . הארגון המרכזי של יהודי גרמניה ומערכת העיתון היהודי גוייש אלגמיינה נמצאים בעיר , כמו עשרות ארגונים יהודיים וכלל ארציים . 

בעיר ישנה מערכת חינוך יהודית הכוללת גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בשנת 2003 נפתחה מכללה על ידי טורו - קולג מארצות הברית וישיבה השייכת לקהילה החרדית עדת ישראל . גם חב"ד פתחו מקומות חינוך משלהם .

שני מרכזים קהילתיים פועלים בעיר . הם שופצו ונותנים חסות לפעילות חברתית - תרבותית ענפה , כולל הצגות , קונצרטים ,סרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל לפעילות חברתית - תרבותית ענפה . היא כוללת הצגות , קונצרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל קולנוע יהודי שנתי . יש לכך מדריך אירועים חודשי .

בתאטראות בעיר מוצגים לעתים מופעים עם תוכן יהודי , כולל להקות ותזמורות ישראליות. בעיר הוקמה להקת תאטרון יהודית בהנהלת דן להב ונבנה אולם להצגות המכיל כ - 250 מקומות .

בית הכנסת הגדול והמפואר שנהרס בשואה שופץ ומשמש כמקום תפילה ופעילויות חברתיות - תרבותיות . במרתף הבניין שוכן המוזאון לתולדות יהודי ברלין .

בשנת 1989 חודשה הקהילה החרדית - עדת ישראל שכוללת בית כנסת , ישיבה , בית קפה כשר , מרכול כשר המספק גם ארוחות ויין. עבור הישראלים המתגוררים בעיר , יוצא לאור על ידי אלון וייס עלון דו חודשי בגרמנית ובעברית שכולל מידע על אירועים ,עבודה ואימפורמציה חשובה נוספת . הוא מארגן שני מפגשים חודשיים לישראלים . עלון דומה מוציא אבי עפרוני . 

בשנת 2007 נפתח בית חב"ד בהנהלת הרב יהודה טייכל . הוא מפעיל שרותי דת , בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , חינוך מבוגרים , מסעדה כשרה ובית תמחוי לנזקקים .

בעיר ממוקם המוזאון היהודי המרכזי בגרמניה .

בברלין הוקמו מספר רב של אנדרטאות לזכר נרצחי השואה . בשנת 2005 נחנכה אנדרטה גדולה וגם על מדרכות רבות בעיר הונצחו אלפי יהודים ליד הבתים שבהם הם גרו לפני שנרצחו . ישנם בעיר רחובות על שמות יהודים מפורסמים כמו מנדלסון , שפינוזה , היינה , מהלר ועוד .

בעיר ממוקמת שגרירות ישראל מאז שנת 1999 , כאשר אוחדה גרמניה .

בבית העלמין היהודי הגדול יש מעל 11,500 מצבות וקבורים בו יהודים מפורסמים כמו מנדלסון ורבים אחרים .

ליד הגטו היהודי במזרח גרמניה לשעבר , יש בית כנסת ליברלי - שמרני ששופץ ומתפקד .

יהודי העיר עוסקים במגוון רחב של עיסוקים כמו קולינריה , בידור , מוזיקה , הדרכת טיולים באתרי העיר היהודיים הרבים ועוד .