ישראל לוי

LEVI, LEVY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ששם משפחה זה נגזר ממונח המצביע על השתייכות המשפחה אל הלוויים. ובכן שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

הלוויים הם צאצאיו של לוי המקראי, בנם השלישי של יעקוב ולאה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה לוי כוללים את נתן לוי, נתין אוסטריה, אשר היה סוחר בטוניס במאה ה-19. בנו, יהודה לוי, שימש כרב של הקהילה של יוצאי ליבורנו בטוניס משנת 1839 ועד מותו בשנת 1848; שמחה לוי (1923-1868) מטוניס היה בעל דפוס ומוציא לאור ונמנה עם מייסדי העיתונות והספרות היהודית בשפה הערבית בטוניס; הוא ייסד את העיתון "אל-פונוגרף" (1907) והלחין שירים יהודיים מסורתיים. בנו ויקטור לוי היה בעל דפוס ומחבר שפירסם את ספריו בשם העט והל, בין ספריו הוא פרסם גם את ספר הבישול "המטבח הטוניסי" (בצרפתית) אשר כלל גם מתקונים יהודיים רבים.

רפאל לוי, נכדו של שמחה לוי, שימש כמנהל רשת בתי הספר "כל ישראל חברים" ("כי"ח") בין השנים 1953-1943, וכסופר פרסם תחת שם העט ריבל סיפורים קצרים מחיי יהודי טוניס; משה לוי (1968-1885) היה צייר אשר חי בטוניסיה ותיאר בעבודותיו את נופיה של הארץ הזאת ואת חיי היהודים בטוניס.

אישים מוכרים נופסים בעלי שם המשפחה היהודי לוי כוללים את רפאל לוי (1779-1685), מתמטיקאי גרמני; את קרלו לוי, רופא וסופר איטלקי מן המאה ה-20; את אהרון לוי (1815-1742), סוחר אמריקאי יליד הולנד אשר ייסד את העיר ארונסבורג ותמך כספית בצבאו של ג'ורג' ושינגטון; את וילהלם פון לוי (1947-1861), בנקאי גרמני; ואת פריץ לוי, חוקר של מדעי החיים גרמני מן המאה ה-20.

גדאנסק Gdansk

(ידועה בשמה הגרמני דאנציג DANZIG)

עיר נמל על הים הבאלטי, צפון פולין.

גדאנסק מתועדת כעיר כבר בסוף המאה העשירית. העיר פותחה בידי סוחרים גרמנים, ומשנת 1308 נכללה בתחומי שלטונו של מסדר האבירים הטווטונים. על יהודים נאסר להשתקע בעיר. באמצע המאה ה-15 הירבו לבקר בעיר סוחרים יהודיים מפולין ומליטא, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 ניתקה גדאנסק את קשריה עם המסדר הטוטוני והצטרפה לפולין. בהיותה חברה בברית ערי ההנזה ועיר נמל חופשית, נעשתה גדאנסק העיר העשירה ביותר במדינה וצומת מסחרי חשוב בין מזרח אירופה למערבה. בזכות מעמדה האוטונומי נהגה מועצת העיר להפלות לרעה את הסוחרים היהודיים, וזאת למורת-רוחם של מלכי פולין.

יישוב יהודי הוקם בגדאנסק באמצע המאה ה- 15, אולם בגלל התנגדותם של סוחרי העיר נאלצו היהודים להתיישב בפרבר שוטלאנד, שהיה מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. בהתערבות זיגמונט הראשון, מלך פולין, ביטלה מועצת העיר ב-1531 את התקנה האוסרת על יהודים לסחור ביריד של גדאנסק, אך שאר ההגבלות נשארו בתוקפן. בתגובה לכך הכריזו יהודי ליטא חרם על הבאנק הגדאנסקאי בקובנו ודחקו את רגליהם של סוחרי גדאנסק מסחר המלח הליטאי. ב-1616 נמצאו בגדאנסק כ- 500 יהודים. כעבור ארבע שנים קיבלו היהודים היתר מלכותי להישאר בעיר ולסחור בתבואה ובעצי בניין, תחילה במרכז המסחרי ובשטח הנמל, ולאחר שנים אחדות בעיר כולה.

באמצע המאה ה-17 השתמדו בגדאנסק כחמישים יהודים, ואחד מהם, יוהאן סאלאמה, אף עסק בהטפה מיסיונרית. ההתנגדות ליהודים נמשכה בעיקר מצד אנשי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה, ועם התגברות היסודות הקאתוליים, בעקבות מלחמת הצפון השלישית, נתחדשו הגזירות, והנסיונות לדחוק את רגלי היהודים מחלקי עיר מסויימים הוכתרו בהצלחה.

ההגבלות נשארו בעינן עם סיפוח העיר לפרוסיה בעת החלוקה השנייה של פולין ב-1793, ובוטלו תחת שלטון פרוסיה רק ב-1814. מהומות נגד יהודים פרצו בעיר ב-1819 וב-1821.

בסופו של דבר הותר ליהודים לעסוק במלאכה, וב-1823 הקימו אגודה לקידום המלאכה בקרבם. באותה התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 4,000 נפש.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ניתק חוזה ורסאי את גדאנסק מגרמניה וצירף את העיר לפולין כדי לשמש לה נמל. גדאנסק הוגדרה (למעשה משנת 1920) "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים, וככזאת הייתה עצמאית מבחינה פוליטית, בעוד ייצוגה הדיפלומטי היה בידי פולין וגם מבחינה כלכלית נכללה בתחומי המכס הפולני.

היישוב היהודי גדל אז לכדי 10,000 בקירוב; יהודים עסקו במסחר ובמקצועות חופשיים, הוקמו ארגונים ומוסדות יהודיים, וסניפי ג'וינט ו"היאס" סייעו לפליטים יהודים ולמהגרים הרבים שעברו את העיר בדרכם לאמריקה. בשנים 1938-1929 הופיע שבועון הקהילה (בגרמנית). החוק והסדר נשמרו בעיר, בזכותו של נשיא הסנאט הרמאן ראושנינג, עד שפקעו זכויות המיעוטים לפי אמנת חבר-הלאומים, ב-1937.

בהיות רוב תושבי העיר גרמנים, זכתה המפלגה הנאצית לרוב בעיר בשנת 1933. נציגות יהודית פתחה במאבק משפטי קשה בפני חבר הלאומים על זכויות היהודים כמיעוט לאומי בעיר. הגאולייטר (ראש המחוז), הנאצי אלברט פורסטר, מנע מיהודים לעסוק במקצועות חופשיים. בפרעות "ליל הבדולח" שהתקיימו בגדאנסק בדצמבר 1938 (באיחור של חודש ימים) נופצו שמשות בתי-כנסת בגדאנסק, בתים וחנויות של יהודים נבזזו ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. בין השנים 1933 ל- 1939 עזבו יהודים רבים את העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגדאנסק כ- 4,000 יהודים.

תקופת השואה

מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים וסופחה לרייך. רק 1,200 יהודים נותרו בגדאנסק. בחודשים פברואר ומארס 1941 גורשו 395 לווארשה, והאחרים שולחו למחנות-ריכוז. רק 22 יהודים, שהיו נשואים ללא יהודים, נשארו בעיר, ונותרו בחיים בתקופת המלחמה.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה התיישבו יהודים בגדאנסק, כאשר הוחזרה לפולין ב-1945. מעטים נשארו שם בשנות השישים המאוחרות.

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בגדנסק כקהילה מסונפת ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין (8 קהילות). בקהילה כ - 90 חברים ועוד כמה עשרות אוהדים.

בראש הקהילה עומד מיכאל סמט (Michal Samet) ורב הקהילה הינו הרב של ורשה מיכאל שודריך (Michael Schudrich).

הקהילה מקיימת פעילות יהודית ענפה ובפרט בחגים היהודים וכן בית ספר ללימודי יהדות בימי ראשון. במסגרת הקהילה פעילים ארגונים של ותיקי מלחמות, ארגון ילדי השואה, ארגון הסטודנטים היהודי, מועדון קשישים וכן ועדה לעזרה הדדית.

כן מתקיים בחודשי ספטמבר בעיר פסטיבל של תרבות יהודית.

בגדנסק היו לפני המלחמה כמה בתי כנסת. בשנת 2016 פעיל מהם רק אחד" בית הכנסת החדש ".

לפני המלחמה היו בעיר 3 בתי קברות , מהם שרדו 2 שאינם פעילים .

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

נירנברג NURNBERG

(במקורות היהודיים: נוירנבערג, נורבורק, נורבורן, נורבירק, נורבערק, נורינבריק, נורנבורג, נרבערק, נרינבורג)

עיר בפרנקוניה התיכונה, באוואריה, גרמניה. בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.

הקהילה היהודית

יהודים ישבו בנירנברג כבר בתחילת המאה ה-12 ויהודים נוספים נמלטו אליה מערי הריין, מפני פרעות מסע הצלב השני (1146). ר' בנימין מטודלה מזכיר את נירנברג ברשימותיו. במאה ה-13 כיהן כרב הקהילה ר' מאיר מרוטנבורג (המהר"ם) ובית הכנסת הראשון נחנך ב-1296. באותה תקופה היו בקהילה תלמוד תורה מקווה טהרה, הקדש ובית עלמין.

בעת רדיפות רינדפלייש (גרמני שעמד בראש פרעות ביהודים ב-1298) נחרבה הקהילה ונרצחו בה למעלה מ-700 יהודים, ביניהם ר' מרדכי בן הלל הכהן, בעל ה"מרדכי". בתחילת המאה ה-14 חזרו יהודים לנירנברג ובפרעות ה"מגפה השחורה" (1349) נשרפו 560 יהודים והשאר נמלטו או גורשו. רכושם חולק ובתיהם נהרסו. על חורבות בית הכנסת הגדול נבנתה כנסיית מרים ובמצבות בית העלמין החרב השתמשו לבניה.

כעבור שנתיים, הותרה שיבת היהודים לעיר וב-1352 התבססה במקום קהילה יהודית, שהתעשרה עם הזמן והשלטונות גבו ממנה מיסים כבדים. על טובת ההנאה ממיסי היהודים התנהל מאבק רצוף בין לשכת המלך ושלטונות העיר. העירייה פעלה לביטול האיסור על הלוואות בריבית וגזרת הטלאי הצהוב, והמלך זיגיסמונד (SIGISMUND) העניק ב-1416 "כתב חסות", לפיו הותר ליהודים להקים בית דין משלהם, ששפט בדיני אישות וירושה. באותה תקופה חיו בנירנברג כ-500 יהודים, ולקהילה הייתה אוטונומיה חלקית. ענייני הקהילה נדונו בפני מועצה - JUDENRAT - שנתמנתה על ידי השלטונות. יושב ראש ה"יודנראט" היה רב הקהילה.

נירנברג נודעה כמרכז תורני ובעיר היתה ישיבה ששמה הלך לפניה. עם רבני נירנברג וראשי הישיבה נימנו הר' מרדכי בן הלל הכהן, מאיר בן ברוך הלוי, יעקב וייל ויעקב פולאק. שם נכתב גם "מחזור נירנברג" הידוע, מעוטר ומפורש.

במהלך המאה ה-15 גברה השינאה ליהודים. ב-1451 אסר הסינוד (אסיפת גדולי הכנסיה) של במברג, על יהודים לסחור בכסף ולהלוות בריבית. כן, נצטוו היהודים ללבוש בגדים מיוחדים, כדי להבדילם משאר התושבים.

במשך 300 שנה, עד תחילת המאה ה-19 לא אושר ליהודים לשבת ישיבת קבע בנירנברג. על אף העדרה של קהילה יהודית רשמית הופיעו בעיר, באמצעות בתי דפוס נוצריים, ספרים עבריים: ספרי תנ"ך בתרגום לשפות שונות, מילון עברי עם תרגום רב לשוני וב-1713 יצא לאור "לוח השנה העברית".

ב-1857 התארגנה קהילה בהשגחת הרב מפירת, וכעבור שנתיים נוסד בנירנברג "איגוד דתי יהודי" שהוכר רשמית ב-1804 כקהילה דתית. כעבור עשר שנים נחנך בנירנברג בית כנסת, שהיה אחד המפוארים בגרמניה. ב-1878 נוסדה קהילת "עדת ישראל" האורתודוכסית, שהקימה ב-1902 בית כנסת משלה, "ישיבה" (בשנים 1933-1920) ובית ספר עממי (1921), שלידו נפתח מעון. בבית הספר נערכו מטעם הקהילה, קורסים למבוגרים לשפות זרות, להנהלת חשבונות ולתפירה. כן פעלה שם לשכת ייעוץ להגירה ולשכת סעד, שסיפקה קורת גג מענק כספי ולבוש חם לנצרכים בחורף. ברשות הקהילה היתה ספריה גדולה שהכילה 4000 כרכים ובאכסנייתה התקיימו הרצאות, הופעות מוסיקליות והצגות. כמו-כן יצא לאור ירחון של הקהילה.

ואלה נמנו עם אישי קהילת נירנברג: ד"ר ברנהרד צימליך (ZIEMLICH), מי שכתב ספרים במדעי הפילוסופיה וההסטוריה ושימש רב מחוזי בנירנברג בשנים 1935-1907 וד"ר מקס פרוידנטל, שהיה חוקר ידוע בתולדות ישראל ושימש רב מחוזי בנירנברג ב-1935.

בעבר היתה פרנסתם של יהודי נירנברג על הלוואות ועסקי כספים. ב-1922, כאשר מספר היהודים בנירנברג הגיעה לשיאו, כ-9300 נפש, היו ביניהם בעלי בנקים, בעלי בתי מסחר ובתי חרושת ומנהלי סוכנויות מסחריות.

יהודי נירנברג סחרו בחוטים, אריגים, סוגי הלבשה שונים, מתכות וצעצועים. כן היו בעיר עשרות רופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים אחרים. בסוף 1936 היה מצבם הכלכלי של יהודי נירנברג איתן.

יהודי נירנברג היו פעילים גם בחיים המדיניים. אחדים, היו צירים בפרלמנט ("LANDTAG") הבאווארי. בעיר פעלו אגודות וארגונים שונים כגון:"צה-פאו" (.C.V - "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה"), "החברה הליבראלית היהודית", "כל ישראל חברים", "בני ברית", "אורט", סניף של ההסתדרות הציונית, של "מזרחי", של הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. כן היו שם ארגוני נוער, כגון: אגודת הנוער היהודי הליבראלי ("KAMERADEN"), ברית הצופים היהודיים "עזרא" (מ-1918), "אחיעזר", "תכלת לבן" ("BLAU-WEISS" מ-1918)' "צעירי אגודת ישראל" ו"בנות אגודת ישראל". בעיר פעלו גם ארגוני ספורט יהודיים: "מכבי", "בר כוכבא" (מ-1918).

ב-1921 נוסדה בנירנברג מפלגת העם היהודי VOLKSPARTEI") ("JUDISCHE על ידי אחדים ממנהיגי היהדות הדתית, שנטו לציונות.

סניף ההסתדרות הציונית בנירנברג שנוסד עוד ב-1905 נסגר ב-1933 ונפתח מחדש באישור המשטרה, ב-1935. ב-1936 פעלו בנירנברג תנועת "הבונים", "החלוץ", "ברית חלוצים דתיים", "צעירי מזרחי" וארגון הנשים הציוניות "ויצו".

תושבי נירנברג ידועים היו בעמדתם העויינת ליהודים. עוד ב-1893 נוסד בעיר הארגון האנטישמי של נירנברג והסביבה והופיעו עיתונים אנטישמיים כגון: "דער האמר" ("DER HAMMER" - 1914) ו"דער שטירמר" (DER STURMER - 1923), שעורכו היה יוליוס שטרייכר, שהסית את תושבי גרמניה כולה נגד היהודים. ב-1922 ייסד שטרייכר בנירנברג סניף של המפלגה הנאצית והפך את נירנברג למרכז אידיאולוגי של הנאציזם.

ב-1923 גורשו מנירנברג עשר משפחות יהודיות בעלות נתינות פולנית. עוד ב-1922 ניסה שטרייכר לחדש בעיתונו את ספור "עלילת הדם" ונכשל. אך, בפסח 1923 נאלצו היהודים להתחבא במרתף בית הכנסת מפחד כנופיות אנטישמיות, המשטרה לא התערבה. בעקבות זאת ארגנה "ברית חיילי החזית היהודית" (.R.J.F) בנירנברג קבוצת צעירים יהודיים להגנה עצמית. אלה שמרו, כשהם מצויידים באקדחים, על בתי כנסת, בתים ציבוריים וקיימו משמרות ברחובות העיר. ב-1926 הכריזו הנאצים חרם על חנויות יהודיות, ב-1930 הם פרסמו רשימה של בתי העסק ה"אריים" בעיר. השחיטה היהודית נאסרה, ומדי פעם הותקפו ברחובות העיר ילדים ומבוגרים יהודיים.

עם עליית הנאצים לשלטון במרס 1933 ישבו בנירנברג 7500 יהודים, כ-%2 מאוכלוסית העיר.


תקופת השואה

פעולות החרם הכלכלי נגד יהודי נירנברג החלו ב-1 באפריל 1933, משמרות ה-ס"א ותנועת הנוער הנאצית ("HITLERJUGEND") עמדו בפתחי חנויות היהודים ואסרו את אלה שקנו בהן בטענה שהם "אויבי המדינה". המצב הורע, כאשר יוליוס שטרייכר התמנה ל"גאו-לייטער" (GAULEITER - ראש אזור מטעם המפלגה הנאצית) של פרנקוניה. יהודים רבים נשלחו למחנה הריכוז דכאו (DACHAU).

ב-20 ביולי 1933 נכנסו הנאצים לבתיהם של 400 יהודים בנירנברג, רובם סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, והחרימו שטרות כסף ופנקסי חסכונות. באותו יום נעצרו ברחובות, בחנויות ובבתי כנסת שבעיר כ-300 יהודים, רובם חברי "בני ברית". בין העצורים היה גם הסופר הנודע, ליאון פויכטונגר, הוא שוחרר מיד. העצורים רוכזו במגרשים בפרברי העיר, והיו נתונים להתעללות פיזית. עשרה מיהודי נירנברג חברי מפלגה סוציאליסטית נשלחו לדכאו ולא חזרו משם.

בפברואר 1934, נסגרו משרדי "בני ברית" על-ידי המשטרה. במרס אותה שנה, החריף החרם על בתי המסחר היהודיים בנירנברג, ברחובות הוצבו שלטים: "הקונה מיהודים בוגד בעם הגרמני". באוגוסט, אותה שנה, בוטלה נתינותם הגרמנית של כ-2000 מיהודי נירנברג ממוצא זר. אחרי פרסום חוקי נירנברג ב-1935, נאשמו רבים מיהודי נירנברג בחילול הגזע (RASSENSCHANDE) ונדונו לעונשי מאסר כבדים.

ב-10 באוגוסט 1938 נהרס בית הכנסת הגדול. טרם הריסתו הוצאה מתוכו בחשאי "אבן היהודים" (JUDENSTEIN) בת 500 השנים, שהיתה שריד מבית הכנסת הישן של נירנברג ושימשה כבסיס לארון הקודש בבית הכנסת הגדול. אבן זו שמורה היום במוזיאון העיר נירנברג.

בליל 10 בנובמבר 1938 ("ליל הבדולח") הוצת בית הכנסת "עדת ישראל" על כלי הקודש והריהוט שבתוכו. כן, נחרבו באותו לילה בית התפילה של חברת "אחיעזר" ומקווה הטהרה שבעיר. קבוצות בריונים הרסו ושדדו חנויות יהודים ורבים מתושבי העיר הצטרפו למעשי ההרס והשוד בבתיהם. יהודים רבים הוכו באכזריות והופלו מחלונות הבתים. אחרי ליל הפרעות הגיעה ה"אריזציה" (ARISIERUNG) לשיאה. רכוש יהודי יקר נמכר במחירים מגוחכים ובעלי תפקידים במפלגה הנאצית שטיפלו בכך, צברו הון רב. רכוש יהודי רב הוחרם על-ידי הארגון "מעון ובית" ("HEIM UND HAUS") שהוקם במיוחד לצורך זה.

אחרי 10 בנובמבר 1938 נגבה מכל יהודי שמכר רכוש "היטל האריזציה". יהודים שביקשו רשיונות הגירה, נלקח מהם כמעט כל רכושם ומהנותר נאלצו לשלם מס "בריחה מהרייך".

החל ממאי 1939 הוכרחו יהודי נירנברג לעסוק בעבודה גופנית קשה בתעשיה הצבאית. מ- 1940, חלה חובת העבודה גם על נשים יהודיות עד גיל 65. הונהגה ענידת "כוכב היהודים" ("JUDENSTERN" מגן דוד צהוב), הוטל עליהם עוצר לילה, איסור לצאת את העיר, איסור השימוש בתחבורה ציבורית, כרטיסי המזון הוחתמו בחותמת "יהודי" ("JUDE"), הוגבל זמנם לקניות ועוד.

אחרי נובמבר 1938 היגרו יהודים רבים מגרמניה. בשנים 1939-1933 עזבו את נירנברג 5,638 יהודים. מהם עלו 226 לישראל.

בחודשים אוקטובר-נובמבר 1939, הגיעו לנירנברג יהודים שפינו השלטונות מאזורי גרמניה המערבית: באדן (BADEN), ריינפפאלץ (RHEINPFALTZ) וחבל הסאר (SAARLAND). במשך שהייתם בנירנברג טיפלה הקהילה בכל צרכיהם.

גירוש יהודי נירנברג התחיל בסוף 1941. ב-29 לנובמבר נשלחו 535 מיהודי העיר ל-סקירוטאווה יונגפרנהוף (SKIROTAWA JUNGFERNHOF), שעל יד ריגה. במרס 1942 נשלחו מתוכם 450 צעירים בעלי מקצועות דרושים למחנות עבודה והשאר הומתו. מכל אלה רק 16 נותרו בחיים.

ב-24 למרס 1942 נשלחו שאר יהודי נירנברג בני 60 ומטה, 426 במספר, לאיזביצה שבסביבות לובלין. 23 יהודים נוספים נשלחו ב-23 באפריל לקראשניצ'ין שבסביבות לובלין. איש מהם לא ניצל.

באוגוסט 1942 רוכזו 533 יהודים ישישים בשלשה מחנות איסוף בדרך לטרזיאנשטאט, כל רכושם נשדד. 70 מהם גורשו לאושוויץ, הנותרים מתו בגטו טרזינשטאט או גורשו לפירת, ונירנברג הוכרזה "נקיה מיהודים".

בנירנברג נשארו רק 60 יהודים נשואים בנישואי תערובת, גם מהם נשלחו עשרה ב-17 בינואר 1944 לגטו תרזינשטאט.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה 

בתום המלחמה, במאי 1945 שוחררו 37 יהודים מטרזינשטאט מהם חזרו 29 לנירנברג.

מקהילת נירנברג הישנה נשתירו שני בתי עלמין, שניזוקו בהפצצות, מעון האחיות, משרד הקהילה ומושב זקנים. חלק מתשמישי הקדושה ניצלו והועברו לשנייטאך בהשתדלותו של הגרמני שטאמלר (STAMMLER), אלה הוחזרו לקהילה, במו ידיו, ב-1945.

בדצמבר 1945 הוקמה בנירנברג קהילה יהודית חדשה. באביב 1952 ישבו בה 181 יהודים וב- 1971 עלה מספרם ל-306.

בשנת 1984 נפתחו מרכז קהילתי ובית כנסת .

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -1450 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . הקהילה היא ליברלית וראש הקהילה הוא ארנו המבורג .

כן הוקמה קהילת חב"ד בהנהלת הרב אליעזר חיטריק . היא מפעילה בית כנסת , בית חב"ד , מרכז לגיל הרך , מועדון נוער , שיעורי יהדות לנוער ומבוגרים , אוכל כשר , מקווה , תכניות בני ובנות מצווה , תכניות לחופשות , מחנות  קיץ , פרסומים בגרמנית וברוסית וסיפוק צרכי דעת שונים .

הארכיון העירוני עוסקים מאז 1965 בחקר העבר היהודי של העיר בצורות שונות כמו תערוכות , איסוף מסמכים , הפעלת אתר אינטרנט , מאגרי מידע והוצאת ספר זיכרון לתולדות היהודים בעיר . יש בספריה העירונית גם אגף ספרים יהודי .

 

מיינץ

MAINZ

בעברית: מגנצא; ביידיש: מגנצא; בצרפתית: מיינס

עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה, על גדות נהר הריין. מיינץ היא בירת המדינה.

 

המאה ה-21

במיינץ קיימת קהילה יהודית, הצומחת בקצב מהיר. בית כנסת חדש נבנה על ידי האדריכל מנואל הרץ בשנת 2010 באתר של בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938).

יהודי מיינץ מונים כ-2,000 נפש. מעט מעל מחציתם רשומים כחברי הקהילה, והיתר אינם מסונפים.

 

היסטוריה

קהילת מיינץ היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בגרמניה. יש להניח כי יהודים הגיעו לעיר כסוחרים בעידן הרומי ואולי אף הקימו שם רובע מגורים. יש הסוברים כי משפחת קלונימוס המפורסמת עברה מהעיר לוקה (Lucca) שבאיטליה למיינץ לבקשת המלך קרל הגדול במאה התשיעית. אחרים מעלים את הסברה שיהודים הגיעו למיינץ בשנת 917. אין אישוש מהימן לטענות האלה.

כראייה שקהילה יהודית מאורגנת התקיימה ככל הנראה במיינץ במאה העשירית, מובאת הכרזה של מועצת כנסייה במיינץ בשנת 906, האומרת שההורג יהודי בזדון ייחשב כרוצח לכל דבר. ארכיבישוף פרידריך, הארכיבישוף הקתולי של מיינץ (937-954), איים על היהודים בגירוש או המרת דת בכפייה, ואף הגביל את פעילותם המסחרית.

בשנת 1012, לאחר שכומר התגייר, נצטוו יהודי מייינץ על ידי הקיסר היינריך השני להתנצר או לעזוב את העיר. המגורשים הורשו לחזור מאוחר יותר והמשיכו לקחת חלק פעיל במסחר בעיר, שהייתה מרכז סחר על נהר הריין. בשנת 1080 נמלטו יהודים רבים ממיינץ לאחר שהואשמו בהצתות, שבהן נפגע גם הרובע היהודי. הם התיישבו בעיר שפייר, והקימו את הקהילה היהודית שם.

 

מסעות הצלב

בתחילת מסע הצלב הראשון (1096) קיבל ראש הקהילה במיינץ, קלונימוס בן משולם, תמורת סכום כסף נכבד, כתב פקודה מאת הקיסר היינריך הרביעי, המבטיח את הגנת היהודים בעיר מפני הפורעים. כ-1,300 יהודים התכנסו באחוזת ארכיבישוף העיר למצוא מחסה מהתוקפים. הבטחת הקיסר לא קויימה, ולאחר מצור קצר בן יומיים, פתחו השומרים את שערי הארמון לפורעים. ב-28 במאי 1096, 3 ימים לפני חג השבועות (ג' בסיוון ד'תתנ"ו) חדרו הצלבנים למקום ותקפו את היהודים. היהודים, שהיו חמושים, נלחמו בפורעים הצלבנים בחירוף נפש, אך בסופו של דבר גברה ידם של הפורעים. למעלה מ-1,000 יהודים מצאו את מותם במתקפה הזאת. מיעוטם נרצחו בידי הפורעים, רובם העדיפו לשלוח יד בנפשם ולמות על קידוש השם, וכמה מהם לא עמדו בניסיון והסכימו להמיר את דתם לנצרות. תמורת כופר רב, קלונימוס בן משולם וקבוצה של כ-60 מעשירי הקהילה הוברחו מהעיר ומצאו מקלט ברודסהיים, אך גם הם נתפסו בידי הפורעים בהנהגתו של הרוזן אמיקו מפלונהיים ונרצחו. קלונימוס בן משולם שלח יד בנפשו. בית הכנסת (שנזכר לראשונה בשנת 1093) ורובו של הרובע היהודי הועלו באש.

מות הקדושים של יהודי מיינץ הונצח במאה ה-12 כדוגמה להקרבה עליונה, עקדה. הכרוניקה של ר' שלמה בן שמעון מתארת ​​את מעשי ההקרבה וקידוש השם של פרעות תתנ"ו. הוא אף טוען שקהילת מיינץ היא הקהילה היהודית הקדומה והידועה ביותר על נהר הריין.

קמעא קמעא התאוששה הקהילה בשנים שלאחר הפרעות. הקיסר היינריך הרביעי התיר ליהודים שהתנצרו בכפייה לשוב ליהדות, וקבע שגם היהודים ייהנו גם מ"שלום המלך", שהוכרז לראשונה במיינץ, אשר הסדיר מערכת שיפוטית ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. במהלכו של מסע הצלב השני (1147) נרצחו גם כמה מיהודי מיינץ. במסע הצלב השלישי (1189-92), יהודי מיינץ לא נפגעו בזכות ההגנה הנחרצת של הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה. ברברוסה אף הכריז על "השלום האימפריאלי הגדול", שהרחיב את "שלום המלך" המקורי של הקיסר היינריך הרביעי והחיל אותו על כל האימפריה.

 

רדיפות ופרעות

בשנת 1259 נצטוו יהודי מיינץ ללבוש טלאי מזהה על בגדיהם. בשנים 1281 ו-1283 היו יהודים רבים קורבנות של עלילות דם. באותה התקופה בית הכנסת הועלה באש. בשנת 1286, כמה מיהודי מיינץ, יחד עם יהודים מהקהילות השכנות של שפייר, וורמס ואופנהיים, נטלו חלק בניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל בהנהגתו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג. רכושם של אלה שהצליחו בפועל הוחרם, ורבי מאיר נתפס ונכלא עד סוף ימיו.

במהלך פרעות "המוות השחור" (1349), כמעט כל הקהילה נספתה. כמה מהם מתו בלחימה נגד ההמון שהאשים אותם במגיפה, אך הרוב (כ-3,000 נפש) נספו בלהבות בית הכנסת והרובע היהודי, שהיהודים עצמם הציתו במעשה של קידוש השם. בשנת 1356 החלו היהודים להתגורר מחדש במיינץ. עם זאת, הקהילה לא שבה לימי הזוהר שלה בעבר.

מסי היהודים, שהושתו על הקהילה ב-1295 וחודש ב-1366, העיקו על היהודים יותר ויותר. ב-1385 הקהילה העלתה מס בשווי של 3,000 גולדן, כ"ביטוי של הכרת טובה" על הגנה מפני פורעים במקומות שונים.

שורה של רדיפות וגירושים התרחשו בשנים הבאות. ב-1438 נהרסו בית הכנסת ובית הקברות, ב-1462 היה גירוש, וב-1473 בית הכנסת הוסב לכנסייה, ומצבות קבורה נגזלו ושימשו לבנייה.

 

מצב כלכלי

עד המחצית השנייה של המאה ה-12 עסקו יהודי מיינץ בפעילות מסחרית תוססת, וכבר בשלב מוקדם של פעילותם המסחרית השתתפו בירידי קלן. החל מתקופה זו ואילך, החלפנות הייתה עיסוק חשוב בקרב יהודי מיינץ, כמו בכל יתר הקהילות הגרמניות. רשומות מהמאה ה-12, ובמיוחד מהמאה ה-13, מעידות שלעתים קרובות כנסיות ומנזרים היו חייבים כסף ליהודים.

מ-1286 ועד סוף המאה ה-14 עמד בראש הקהילה היהודית מנהיג שנקרא ה"יודנבישוף", שמונה על ידי הארכיבישוף, ואיתו לא פחות מארבעה פרנסים שהיוו יחד את ה"יודנראט", היא מועצת היהודים. ב -1390 סבלה יהדות מיינץ מהפסד כספי גדול, כאשר מלך בוהמיה, הקיסר ואצלאב הרביעי, שמט את כל חובותיו ליהודים.

 

תורה והלכה

במאה העשירית נוסדה ישיבה במיינץ על ידי משפחת קלונימוס. הישיבה זכתה למעמד רם ביהדות בזכות רבי גרשום בן יהודה, הידוע כרבנו גרשום מאור הגולה, ותלמידיו ובני דורו, יהודה הכהן, יעקב בן יקר, יצחק הלוי ויצחק בן יהודה.התקנות שקבע רבנו גרשום, חלו על שלוש קהילות הריין (מיינץ, וורמס ושפייר), אבל הוכרו גם ביתר קהילות גרמניה ואירופה, וניתן להן תוקף של הלכה פסוקה, עובדה אשר תרמה למוניטין התורני של קהילת מיינץ.

בשנת 1150 התאגדו הרבנים של שפייר, וורמס ומיינץ (ועד קהילות שו"ם) בייסוד בית דין ליהודי גרמניה. הכינוסים של רבני הוועד התקיימו במיינץ (בשנים 1150, 1223, 1245, 1307 ו-1381) ופסקי ההלכה שלהם והחלטותיהם, הידועים כ"תקנות שו"ם", הוכרו על ידי שאר הקהילות בגרמניה ואף מחוצה לה.

רבה של מיינץ, יעקב בן משה מולין (1356- 1427), הידוע כמהרי"ל, תיקן עבור קהילות הריין תקנות בעניינים רבים ושונים. גולת הכותרת של כתביו, "ספר המנהגים", (שנערך וסודר בידי תלמידו ר' אלעזר בן יעקב, המכונה זלמן משוטיגווערא, מהעיר סנט גור) מכיל תיאור מפורט של מנהגים הנוגעים לחיי היום יום בבית ובבית הכנסת והוא מהווה סמכות עליונה למקור מנהגי יהדות גרמניה. ספר זה הוא גם מקור למנהגי יהדות אשכנז, אשר ניתוספו לשולחן ערוך.

בין חכמי מיינץ בשיא ימי הביניים (המאות ה -11 עד ה -13) בלטו גם:

ר' נתן בן מכיר בן יהודה;(בסביבות 1100)
ר' אליעזר בן נתן (בסביבות 1150)
ר' משולם בן קלינומוס (בסביבות 1150)
ר' יהודה בן קלינומוס בן משה (בסביבות 1175)
ר' ברוך בן שמואל (בסביבות 1200)
ור' מאיר מרוטנבורג (1220-1293)

היו גם כמה מלומדים בני קהילת ממיינץ בעת החדשה, בעיקר מייקל קריזנאך, יצחק ברניס, יוסף דרנבורג ולודוויג במברגר. במברגר היה מנהיג מהפכת 1848, ואחד המנהיגים המרכזיים של הליברלים הגרמנים (1823-1899). בשנת 1933 היו שלמה לוי ומשה במברגר רבנים של הזרם המרכזי והקהילות האורתודוקסיות.

 

העת החדשה

בתחילת העת החדשה חיו רק יהודים בודדים במיינץ. המעטים הללו גורשו בשנת 1579, אך קהילה חדשה הוקמה מחדש בשנת 1583, מחוזקת על ידי הגירה מפרנקפורט, (1614), וורמס (1615) והנאו. בשנת 1630 מונה רב לקהילה באישור השלטונות, והוקם בית כנסת שנבנה בשנת 1639. בית כנסת נוסף נבנה בשנת 1673, הורחב ושופץ בשנת 1717, ושוב בשנת 1773. הוא הוסב מאוחר יותר למרכז קהילתי.

בתקופת הכיבוש הצרפתי (1644-1648) סבלו היהודים מהגבלות חמורות. בהשפעת ה"טולנראנזפטנט" ("צו הסובלנות"), שהוציא הקיסר יוסף השני ב-1781, שהרחיב את חופש הדת של נוצרים לא קתולים תושבי הממלכה ההבסבורגית, היטיב הארכיבישוף-אלקטור את מעמדם המשפטי של היהודים, ואפשר להם לפתוח בתי הספר יהודיים וגם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים.

לאחר כיבושה של מיינץ בידי הרפובליקה הצרפתית (1792) בוטל מס הגולגולת, ה"לייבזול", מס מיוחד שהיהודים נאלצו לשלם ברוב מדינות אירופה מימי הביניים ועד ראשית המאה התשע עשרה. ב-12 בספטמבר 1798 הוסרו שערי הגטו, ויהודים החלו לרכוש בתי מגורים בקרב האוכלוסייה המקומית. קהילת מיינץ שלחה צירים לכנס הסנהדרין של נפוליאון בפריז ב-1806. ב-1820 הם קיבלו אזרחות, ובשנת 1841 שוויון מלא כאזרחי הרפובליקה הצרפתית.

באמצע המאה ה-19 התפצלה הקהילה כאשר הרב יוסף אוב הציג רפורמות דת, כמו שימוש בעוגב, בבית כנסת שנבנה לאחרונה (1856). מרקוס להמן ייסד בית ספר תיכון שההוראה בו הייתה בשפות זרות בשנת 1859. עד שחוקק החוק הפרוסי משנת 1876, שהסדיר פרישת חברים מקהילות דתיות, נותרו האורתודוקסים בתוך הקהילה, ונפרדו ממנה רק מאוחר יותר.

יהודים אורתודוקסים, שהתנגדו לשיטות הרפורמיות ופרשו מהקהילה, ייסדו לעצמם בית כנסת ארעי בפינת הרחובות פלכמרקט ומרגרטנסטראסה. לאחר מכן נבנה במקום בית כנסת בשנת 1879, והוא הורחב לכ-300 מתפללים.יהודי מזרח אירופה ערכו את תפילותיהם תפילה ב-13 מרגרטנשטיין, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. הקהילה חנכה בשנת 1913 בית כנסת חדש בהינדנבורגשטראסה, עם 580 מושבים לגברים ו -482 נשים. בשנת 1929, הקהילה האורתודוכסית הקימה בית כנסת חדש.

במאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית של מיינץ, ובמאה ה-20 היא פחתה. במאה ה-20 ירד גם אחוז היהודים  מכלל האוכלוסייה:

2,665 נפש (5.8%) בשנת 1861
2,998 נפש (5.8%) בשנת 1871
3,104 נפש (3.7%) בשנת 1900
2,738 נפש (2.5%) בשנת 1925
ו-2,730  נפש (1.8%) בשנת 1933

 

תקופת השואה

בפרעות ליל הבדולח (9 - 10 בנובמבר 1938), נבזז ונשרף בית הכנסת של הזרם המרכזי (כולל המוזיאון והספרייה). פנים בית הכנסת האורתודוכסי נהרס והוצת, אך השריפה כובתה. בית הכנסת של היהודים המזרח אירופאים נהרס ונבזז. יהודי אחד נרצח, שניים שמו קץ לחייהם ו-60 גברים יהודים גורשו למחנה הריכוז בוכנוואלד. ב-17 במאי 1939 נותרו רק 1,452 יהודים במיינץ.

בית הכנסת האורתודוכסי נהרס כליל ב-1939/40, ולאחר מכן נערכו התפילות במרכז הקהילתי (2 פורסטרשטראסה), עד הגירוש הסופי. זרם העוזבים אוזן חלקית על ידי זרם של פליטים שהגיעו לעיר מהאיזורים הכפריים. בחדשים מארס וספטמבר 1942 גורשו רוב יהודי מיינץ לפולין ולטרזינשטט, וב-10 בפברואר 1943 גורשו הנותרים. בין 1,300 ל-1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.

 

לאחר המלחמה

הקהילה היהודית של מיינץ הוקמה מחדש על ידי ניצולים באוקטובר 1945, ובית כנסת נפתח ב-1947. ב-1952 הועבר בית הכנסת למבנה בפורסטרשטראסה, אשר הוחזר לקהילה. בית הכנסת שופץ והורחב בשנת 1966, ומשרד ממשלתי הוקם במקום שבו היה בית הכנסת ההרוס של הזרם המרכזי. בשנת 1988, כמה מעמודי התווך המקוריים של הבניין הוסבו לאנדרטה. הקהילה גדלה מ-80 נפש ב-1948 ל-122 נפש ב-1970.

סטראזבור

(בגרמנית שטראסבורג)

עיר בחבל אלזאס, מזרח-צרפת.


יהודים ישבו בעיר בימי מסע-הצלב השלישי (1189- 1192). הם גורשו וחזרו כעבור שנים אחדות. באמצע המאה ה-13 שילמה הקהילה את המס הגבוה ביותר בכל קהילות גרמניה. למרות מקרים רבים של המרות דת גדלה הקהילה בתמידות. יהודים רבים באו אליה ממקומות אחרים בגרמניה, ואחרי 1306 גם מצרפת.

עיקר פרנסת היהודים אז הייתה על הלוואות בריבית למוסדות נוצריים ולבני אצולה. בסוף 1348, בימי המגפה השחורה, כאשר העלילו על היהודים הרעלת בארות, ביקשה מועצת העיר להגן על הקהילה, אך העירונים בחרו מועצה חדשה עויינת ליהודים שהחליטה לשרוף את כולם, פרט למשתמדים. בשבת, 14 בפברואר 1349, הועלו 2,000 יהודים על המוקד. בקיץ אותה השנה, כאשר המגיפה הגיעה לשיאה, נשרפו גם רבים מן המשתמדים.

למרות האיסור על ישיבת יהודים בעיר במשך מאה שנה, נמצאו בה כעבור עשרים שנה כ-25 משפחות יהודיות. הם גורשו והמשיכו בעסקיהם בעיר מן הכפרים הסמוכים, תוך תשלום מסים גבוהים לשלטונות. אחדים, כדוגמת השתדלן יוסף יוסלמן בן גרשום מרוסהיים (במאה ה-16), הצליחו לקיים יחסים תקינים עם מועצת העירייה; בזכותו גם נמנעה הדפסה חוזרת של כתב הפלסתר של לותר בגנות היהודים.

בזמנו של לואי ה-14 עברה העיר לשלטון צרפת (1681) וחלה הקלה במצב היהודים. ניתנה להם רשות למצוא מקלט בעיר בעתות מלחמה; ולספקי צבא, דוגמת משה בלים והרץ בר, ניתנה רשות לישיבת ארעי בעיר. בשנת 1785 ביטלה הממשלה את המס-גולגולת שהכביד על היהודים, אבל העירייה לא מיהרה למלא אחר הוראות החוק, ולימים גם התנגדה פה אחד למתן זכויות-אזרח ליהודים. לאחר שנתקבלה באסיפה הלאומית ההחלטה בעניין זה, השתקעו בסטראזבור יהודים רבים.

שבעה מתוך 1,500 התושבים היהודים בעיר השתתפו ב"אסיפת הנכבדים" שכינס נאפוליון ב- 1806. הרב של סטראזבור, ר' יוסף דוד זינצהיים נעשה לרב ראשי של הקונסיסטוריה המרכזית.

בנוסף לבתי-כנסת פעלו בקהילה בית ספר מקצועי (מ-1825), מושב זקנים (מ-1853) וזמן מה גם בית מדרש לרבנים.

בתקופת השלטון הגרמני על האזור, שהחל בשנת 1871 ונמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה (1919), היגרו יהודים רבים לצרפת, חזרו לעיר כששבה לשטח צרפת, והקהילה התאוששה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1931 מנתה קרוב ל-8,500 נפש, יותר מ-%60 מתושבי העיר, יהודים רבים בעיר כבר היו ילידי צרפת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסראזבור 10,000 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבר בספטמבר 1939, פונו כל תושבי סטראזבור, והקהילה התפזרה על פני 50 יישובים מדרום לנהר לואר. עמדו לרשותם בתי-כנסת בערים פריגייה ולימוז'. בסטראזבור עצמה העלו הגרמנים באש אחד מבתי הכנסת.

יהודי סטראזבור השתתפו במאבק הצרפתים בנאצים. הקימו בתי-ספר חקלאיים במסגרת תנועת הצופים היהודיים, הפעילו מרפאות ומעונות ילדים, ארגנו בריחת יהודים לשווייץ או לארץ ישראל (דרך ספרד) והשתתפו ביחידות המחתרת.

הרבנים רניי הירשלר, רוברט ברונשוויג ואלי ציפור נאסרו בידי הגרמנים ונשלחו למחנות ההשמדה, ועמם עסקן תנועת הנוער ליאו כהן. הרבנים סאמי קליין ואהרון זולף נהרגו בפעולות מחתרת.


מ-10,000 התושבים היהודיים בסטראזבור ערב המלחמה, חזרו בתום הקרבות 8,000. אלף ניספו במחנות-ריכוז ואלף עברו למקומות אחרים.

ב- 1976 התגוררו בעיר כ- 12,000 יהודים, וכמספר הזה ב-1965. לפי מוצאם התפלגה אז הקהילה ל-8,000 יוצאי מחנות, אלפיים יוצאי צפון אפריקה, 1,200 מהגרים משאר מקומות באלזאס, 500 מהגרים ממרכז אירופה, והשאר ריבוי ילידי העיר. שיעור הילודה היה %7,5 ושיעור התמותה - %12; תוך חמש שנים (עד 1965) הגיע שיעור נישואי התערובת במקום לכדי %40. ועם זאת הייתה סטראזבור אחת הקהילות הפעילות ביותר באירופה שלאחר המלחמה, בעיקר בתחום החינוך היהודי (גן-ילדים, בית-ספר יומי, שתי פנימיות לתלמידי תיכון וסטודנטים) ובתחום התרבות (בטאון חודשי ותכנית רדיו שבועית). באוניברסיטת סטראזבור קיימת מחלקה למדעי היהדות בעבר עמד בראשה פרופ' אנדרי נהר.

האנטישמיות השורשית-ההיסטורית באלזאס הצמיחה ארגוני מחאה נגד החזרת רכוש יהודי ונגד הקמת בתי-כנסת על קרקע עירונית.