ז'אק סלומון הדאמר
Jacques Salomon Hadamard (1865–1963), mathematician born in Versailles, France, and who made major contributions in number theory, complex function theory, differential geometry and partial differential equations. The son of a teacher, Hadamard attended the Lycée Charlemagne and Lycée Louis-le-Grand, where his father taught. In 1884 Hadamard entered the École Normale Supérieure, having been placed first in the entrance examinations both there and at the École Polytechnique. He obtained his doctorate in 1892 and in the same year was awarded the Grand Prix des Sciences Mathématiques.
In 1896 he made two important contributions: he proved the prime number theorem, using complex function theory and he was awarded the Bordin Prize of the French Academy of Sciences for his work on geodesics in the differential geometry of surfaces and dynamical systems. In the same year he was appointed Professor of Astronomy and Rational Mechanics in Bordeaux. His foundational work on geometry and symbolic dynamics continued in 1898 with the study of geodesics on surfaces of negative curvature. For his cumulative work, he was awarded the Prix Poncelet in 1898. In 1897 he moved back to Paris, holding positions in the Sorbonne and the Collège de France, where he was appointed Professor of Mechanics in 1909. In addition to this post, he was appointed to chairs of analysis at the École Polytechnique in 1912 and at the École Centrale in 1920. In Paris Hadamard concentrated his interests on the problems of mathematical physics, in particular partial differential equations, the calculus of variations and the foundations of functional analysis. He was elected to the French Academy of Sciences in 1916.
Later in his life he wrote on probability theory and mathematical education. He was awarded the CNRS Gold medal for his lifetime achievements in 1956.
Hadamard's wife was related to Alfred Dreyfus whose trial affected the whole family. As a result, Hadamard became politically active and began to be a staunch supporter of Jewish causes although he was thoroughly assimilated and took little part in Jewish communal life. For 60 years he was a member of the central committee of the Ligue des Droits de l'Homme founded at the time of the Zola trial in 1898. He was a member of the French Palestine Committee and of the Administrative Board of the Hebrew University in Jerusalem. In 1941 he fled from France to the USA and then went to Britain where he engaged in operational research for the Royal Air Force.
פריס
(מקום)פריס
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
בורדו
(מקום)בורדו
(במקורותינו בורדאוד )
עיר-נמל בדרום מערב צרפת;
מספר תושביה 266,600 (1968). ב-1973 ישבו בה 6,000 יהודים, כמחציתם יוצאי צפון אפריקה. בעיר מרכז קהילתי ורשת של מוסדות יהודיים. בית הכנסת הספרדי, שנבנה ב-1882 ושוקם ב-1956, הוא הגדול והמפואר מסוגו בצרפת.
יישוב יהודי מימי-הבניים המוקדמים. בזכות השליטה האנגלית בעיר בתקופת 1453-1154 לא פגעו ביהודים צוו הגירוש שהוציאו מלכי צרפת בשנים 1284, 1305 ו-1310, ומלכי אנגליה הסתפקו בסחיטת כספים מן הקהילה. ב-1320 הונחתה על היהודים ידם האכזרית של "הרועים". בסוף המאה ה-15 התחילו להגיע אנוסי ספרד ופורטגאל ובזכות פעילותם המסחרית קיבלו "הנוצרים החדשים" איגרות-זכויות ממלך צרפת אנרי ה-2 (1550). בתחילת המאה ה-18 התחילו האנוסים לנהוג לפי מנהגי ישראל ביתר חירות והקימו ארגון קהילתי, כביכול לצורכי העניים, בשם "צדקה". מכספים שגבתה מחבריה שלחה הקהילה תרומות לארבע הערים הקדושות בארץ והחזיקה את מוסדותיה, לרבותה "מלמדים " והרב דמתא. ראשוני הרבנים (מ-1719) היו יוסף פאלקון, יעקב חיים אטיאס ובנו דוד. באיגרות הזכויות משנת 1723 נזכרים לראשונה "הסוחרים הפורטוגזים" בבורדו כיהודים ממש. אותו זמן כבר ישבו בעיר 22 משפחות מהגרים מקהילות אוויניון ו רוזנות ונסן, בנפרד מן ה"פורטוגיזם". השם "צדקה" נתגלגל בינתיים בכינוי "אומה פורטוגזית", עם בית-עלמין משלה; ליוצאי אוויניון, שהתארגנו כ"אומה" בשנת 1759, היה בית עלמין משלהם. הראשונים
עסקו בכספים ובאספקה לאניות והאחרונים-בעיקר במסחר הבגדים, חדשים ומשומשים. נגד יוצאי אוויניון הוצאו מפעם לפעם צווי גירוש. ערב המהפכה הצרפתית שיגרה "האומה הפורטוגיזית" שני שליחים לוועדת מאלזרב שעסקה בבדיקת התיקונים הדרושים במצב יהודי צרפת; בצד הדרישה לקיים את זכויות האזרח והקניין של יהודי צרפת הוותיקים רמזו על הצורך להבחין מבחינת המעמד החוקי בין יוצאי ספרד ופורטוגל לבין היהודים ה"גרמניים". יהודי בורדו גם השתתפו במישרין בהכנות לכינס המועצה המחוקקת, וזו אמנם הכריזה ב-28 בינואר 1790 על זכויות האזרח של "יהודים יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון". שני שליחי ה"אומה", אברהם פורטאדו וש.לופז-דיבק, גם מונו למועצת העיריה והיו חברים ב"וועד לשלום הציבור" שהוקם ביוני 1793. בתקופת הטרור נאסרו או נקנסו יהודים רבים מתושבי בורדו. במיפקד 1806 נמנו בבורדו 1,651 יהודים יוצאי ספרד ופורטוגאל, 144 יוצאי אוויניון ו- 336 יוצאי גרמניה,פולין והולאנד. אברהם פורטאדו שימש כנשיא "מועצת הנכבדים היהודיים" שהקים נאפוליון במאי 1806 וחברו יצחק רודריגז כמזכיר המועצה. בורדו נעשתה למושב הקונסיסטוריה ה האזורית שהקיפה 3,713
יהודים, עם אברהם אנדראד כרב ראשי. ה"מניינים" הוחלפו בבית-כנסת גדול שנחנך ב-1812. במחצית השנייה של המאה נבחרו יהודים רבים כחברים במוסדות עירוניים וממשלתיים ובלשכת המסחר ואחד מהם, אדריאן ליאון. נבחר לאסיפה הלאומית בפאריס (1875). בקהילה פעלו שני בתי- כנסת לבנים ולבנות, בית-ספר מקצועי ו"תלמוד תורה". לקראת סוף המאה פחת מספר היהודים בעיר לכדי 2,000 בערך, כתוצאה מהגירה. בחודשים מאי-יוני 1940 התרכזו בבורדו אלפי פליטים יהודיים מצפון צרפת. העיר נכללה באיזור הכיבוש הגרמני ובמיפקד יוני 1941 נמצא שמתוך 5,177 היהודים בעיר רק 1,198 היו תושבי המקום. שני שלישים מכלל האוכלוסיה היהודית גורשו על-ידי הגרמנים, ואחרי המלחמה הוקמה יד לזכרם. בינואר 1944 שדדו פאשיסטים צרפתיים את-בית-הכנסת הגדול ששימש לנאצים כנקודת- איסוף למגורשים.
(במקורותינו בורדאוד )
עיר-נמל בדרום מערב צרפת;
מספר תושביה 266,600 (1968). ב-1973 ישבו בה 6,000 יהודים, כמחציתם יוצאי צפון אפריקה. בעיר מרכז קהילתי ורשת של מוסדות יהודיים. בית הכנסת הספרדי, שנבנה ב-1882 ושוקם ב-1956, הוא הגדול והמפואר מסוגו בצרפת.
יישוב יהודי מימי-הבניים המוקדמים. בזכות השליטה האנגלית בעיר בתקופת 1453-1154 לא פגעו ביהודים צוו הגירוש שהוציאו מלכי צרפת בשנים 1284, 1305 ו-1310, ומלכי אנגליה הסתפקו בסחיטת כספים מן הקהילה. ב-1320 הונחתה על היהודים ידם האכזרית של "הרועים". בסוף המאה ה-15 התחילו להגיע אנוסי ספרד ופורטגאל ובזכות פעילותם המסחרית קיבלו "הנוצרים החדשים" איגרות-זכויות ממלך צרפת אנרי ה-2 (1550). בתחילת המאה ה-18 התחילו האנוסים לנהוג לפי מנהגי ישראל ביתר חירות והקימו ארגון קהילתי, כביכול לצורכי העניים, בשם "צדקה". מכספים שגבתה מחבריה שלחה הקהילה תרומות לארבע הערים הקדושות בארץ והחזיקה את מוסדותיה, לרבותה "מלמדים " והרב דמתא. ראשוני הרבנים (מ-1719) היו יוסף פאלקון, יעקב חיים אטיאס ובנו דוד. באיגרות הזכויות משנת 1723 נזכרים לראשונה "הסוחרים הפורטוגזים" בבורדו כיהודים ממש. אותו זמן כבר ישבו בעיר 22 משפחות מהגרים מקהילות אוויניון ו רוזנות ונסן, בנפרד מן ה"פורטוגיזם". השם "צדקה" נתגלגל בינתיים בכינוי "אומה פורטוגזית", עם בית-עלמין משלה; ליוצאי אוויניון, שהתארגנו כ"אומה" בשנת 1759, היה בית עלמין משלהם. הראשונים
עסקו בכספים ובאספקה לאניות והאחרונים-בעיקר במסחר הבגדים, חדשים ומשומשים. נגד יוצאי אוויניון הוצאו מפעם לפעם צווי גירוש. ערב המהפכה הצרפתית שיגרה "האומה הפורטוגיזית" שני שליחים לוועדת מאלזרב שעסקה בבדיקת התיקונים הדרושים במצב יהודי צרפת; בצד הדרישה לקיים את זכויות האזרח והקניין של יהודי צרפת הוותיקים רמזו על הצורך להבחין מבחינת המעמד החוקי בין יוצאי ספרד ופורטוגל לבין היהודים ה"גרמניים". יהודי בורדו גם השתתפו במישרין בהכנות לכינס המועצה המחוקקת, וזו אמנם הכריזה ב-28 בינואר 1790 על זכויות האזרח של "יהודים יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון". שני שליחי ה"אומה", אברהם פורטאדו וש.לופז-דיבק, גם מונו למועצת העיריה והיו חברים ב"וועד לשלום הציבור" שהוקם ביוני 1793. בתקופת הטרור נאסרו או נקנסו יהודים רבים מתושבי בורדו. במיפקד 1806 נמנו בבורדו 1,651 יהודים יוצאי ספרד ופורטוגאל, 144 יוצאי אוויניון ו- 336 יוצאי גרמניה,פולין והולאנד. אברהם פורטאדו שימש כנשיא "מועצת הנכבדים היהודיים" שהקים נאפוליון במאי 1806 וחברו יצחק רודריגז כמזכיר המועצה. בורדו נעשתה למושב הקונסיסטוריה ה האזורית שהקיפה 3,713
יהודים, עם אברהם אנדראד כרב ראשי. ה"מניינים" הוחלפו בבית-כנסת גדול שנחנך ב-1812. במחצית השנייה של המאה נבחרו יהודים רבים כחברים במוסדות עירוניים וממשלתיים ובלשכת המסחר ואחד מהם, אדריאן ליאון. נבחר לאסיפה הלאומית בפאריס (1875). בקהילה פעלו שני בתי- כנסת לבנים ולבנות, בית-ספר מקצועי ו"תלמוד תורה". לקראת סוף המאה פחת מספר היהודים בעיר לכדי 2,000 בערך, כתוצאה מהגירה. בחודשים מאי-יוני 1940 התרכזו בבורדו אלפי פליטים יהודיים מצפון צרפת. העיר נכללה באיזור הכיבוש הגרמני ובמיפקד יוני 1941 נמצא שמתוך 5,177 היהודים בעיר רק 1,198 היו תושבי המקום. שני שלישים מכלל האוכלוסיה היהודית גורשו על-ידי הגרמנים, ואחרי המלחמה הוקמה יד לזכרם. בינואר 1944 שדדו פאשיסטים צרפתיים את-בית-הכנסת הגדול ששימש לנאצים כנקודת- איסוף למגורשים.
וורסאי
(מקום)Versailles
A city in the department of the Yvelines in the Paris greater area, France.
Association Cultuelle Israélite de Versailles et sa Région
Synagogue
10 rue Albert Joly
78000 Versailles
France
Phone: 01 39 07 19 19
Email: aciv1@wanadoo.fr
Website: https://www.synagogueversailles.com/
https://www.synaversailles.fr/
History
Jewish presence in Versailles dates from the 18th century. The first Jews to arrive in the city were itinerant second-hand merchants mostly from Alsace or Comtat. They opened a prayer house located at Maison du tambour at 9 avenue de Saint-Cloud. According to local tradition, the Jewish cemetery was opened in 1788 after King Louis XVI, having met, on his return from hunting, a funeral convoy going to bury a deceased Jew in Paris, granted the Jews a burial place behind the Notre-Dame cemetery. This is one of the few Jewish cemeteries established in the years before the French Revolution.
The community grew during the 19th century with Jews moving to Versailles from Paris, but also from Alsace and Lorraine, particularly after these regions were annexed by Germany in 1871. The prayer house was moved to a new location on the same street. Built between 1884-1886, the synagogue was inaugurated in 1886.
In early 21st century the Jewish community is made up of Ashkenazi and Sephardi Jews, but the prayers are conducted according to the Sephardic rite. In 2010, the the building of the Versailles synagogue was listed as a historical monument in France. The Jewish organizations and associations include Coopération Féminine, Eclaireuses et Éclaireurs Israélites de France, WIZO, and Bnai Brith.
צרפת
(מקום)ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת
1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י
בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.
1240 | במקום שבו שורפים ספרים...
מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".
1481 | גו-פרובנס
כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.
1498 | אודיסיאת הגירושים
את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.
1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון
המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.
1806 | שנים-עשר מי יודע?
לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.
1860 | חבר, אתה חסר
סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?
1894 | אגדה של סיפור
את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".
1914 | אוצר בלום
ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.
1942 | תעביר וישי על היהודי
במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.
2000 | תחילת המאה ה-21
אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.
1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י
בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.
1240 | במקום שבו שורפים ספרים...
מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".
1481 | גו-פרובנס
כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.
1498 | אודיסיאת הגירושים
את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.
1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון
המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.
1806 | שנים-עשר מי יודע?
לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.
1860 | חבר, אתה חסר
סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?
1894 | אגדה של סיפור
את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".
1914 | אוצר בלום
ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.
1942 | תעביר וישי על היהודי
במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.
2000 | תחילת המאה ה-21
אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.