רייטי, ויטוריו

RIETI, DA RIETI, RIETTI, ARIETI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

השמות בקבוצה הזאת קשורים בשמה של העיירה ריאטי במחוז לציו, איטליה. משפחת בנקאים בשם ריאטי מוזכרת לראשונה במאה ה-14; בניה כוללים גם רופאים, מלומדים ואמנים נודעים. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. רבים משמות אלה, שבמקור נבעו משמות של מקומות, התפתחו לגרסאות שאינן דומות יותר לצורתו המקורית של שמו של המקום.. לכן, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

אלכסנדריה Alexandria

בערבית: الإسكندرية 

אלכסנדריה, אל איסקנדריה בערבית, עיר נמל לחוף הים התיכון, העיר השנייה בגודלה במצרים.

על פי כתביו של יוסף בן מתתיהו התיישבו יהודים באלכסנדריה בימי אלכסנדר מוקדון (356 - 323 לפה"ס). בעת שלטון בית תלמי במצרים (323 - 30 לפה"ס), הייתה בעיר קהילה מאורגנת, תרבותה הייתה הלניסטית, וחיו ופעלו בה אנשי-רוח רבים. גולת הכותרת למפעלם של חכמי אלכסנדריה היה "תרגום השבעים" (ספטו-אגינטה), תרגום המקרא ליוונית, שנעשה בימי תלמי השני (285 - 246 לפה"ס). הפילוסוף היהודי פילון (שנודע בכינויו "האלכסנדרוני") חי בעיר בין השנים 20 לפה"ס עד 50 לספירה.

בתקופת השלטון הרומי הייתה באלכסנדריה קהילה יהודית משגשגת ובראשה מועצת זקנים בת 71 חברים. בכל אחת מחמש שכונותיה העיקריות של העיר היה בית כנסת. רוב היהודים עסקו במלאכה ובמסחר והשתלבו במינהל הרומי. מרידות היהודים בשנת 66 ובימי טריאנוס (117- 115) הביאו לדלדול הישוב היהודי.

בשנת 414 גירשו הביזנטים את היהודים מהעיר. היהודים חזרו בעת הכיבוש המוסלמי (642). בנימין מטודלה מצא באלכסנדריה בשנת 1270 כ- 300 יהודים. משולם מוולטרה מצא בשנת 1481 60 משפחות יהודיות. עובדיה מברטנורה שביקר בעיר ב- 1488 סיפר על 25 משפחות. בסוף המאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד. במאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי רשיד (רוזטה) ודמיאט, התיישבו על חוף הים ועסקו בדייג ובסחר ימי. עד שנות השלושים למאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי דמנהור, יהודי סואץ, מנצורה, טנטא ומחלה אל-כברא.

בשנים 1840 - 1854 התגבשה בעיר קהילה יהודית איטלקית של 150 משפחות. בשנת 1847 היו באלכסנדריה 1,200 יהודים עקב הגירה מיוון ומהאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1882 מנתה הקהילה 3,000 נפש, ב- 1912 היו בה 24,858 יהודים (5,6% מכלל תושבי העיר), ב- 1937 ישבו בעיר 24,690 יהודים ובשנת 1940 הגיע מספרם ל40,000. במפקד 1947 היו 21,128, כולל 243 קראים. 59 אחוזים מהם היו סוחרים, 18,5 אחוזים - בעלי מלאכה.

בעקבות המהפכה במצרים (1952) ועליית נאצר לשלטון עזבו יהודים רבים את מצרים. ב- 1956, בעקבות מערכת סיני, עזבו יהודים נוספים. ב1960- נותרו באלכסנדריה 2,760 יהודים, ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) - רק 350. בשנת 1995 נותרו באלכסנדריה כ50- יהודים בלבד.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה רב-גונית מבחינה תרבותית וחברתית, ובעיקר הייתה נתונה להשפעת תרבות אירופה. בתחום החברתי-הציבורי בא לידי בטוי אופייה זה של הקהילה בהקמת מוסדות של ארגונים עולמיים, כמו "הבונים-החופשיים", "רוטרי", ו"בני-ברית".

בין יהודי אלכסנדריה היו משכילים בעלי מקצועות חפשיים וגם בעלי מלאכה, בנקאים ואנשי עסקים, מנהלי חשבונות, סוכנים וסוחרים. הצלחתם הכלכלית הביאה לעויינות האוכלוסייה האחרת, וכתוצאה מכך היו עלילות דם, רדיפות ופגיעות גופניות בשנים 1869, 1870 ו- 1882.

בשת 1865 קמה בקרב הקהילה עדה אשכנזית בחסות אוסטרית-הונגרית. בעקבות המתיחות בין אשכנזים לספרדים התפלגה הקהילה בשנת 1871. פלג אחד היה בראשות בכור אגיון והאחר בראשות משפחת די-מנשה. בשנת 1878 שבו והתאחדו שתי העדות לקהילה אחת. ב- 1915 התיישבו באלכסנדריה מקצת מ- 11,000 היהודים שגורשו מארץ-ישראל בידי השלטונות העות'מניים.

ועד הקהילה הראשון במצרים הוקם בשנת 1840, ביוזמת משה מונטיפיורי. ב- 1854 נוסחו תקנות שהפרידו בין ענייני הדת שבסמכות הרב לבין העניינים החילוניים. ב- 1872 תוקנו תקנות לבחירת הרב באספת משלמי המסים, במועצת הקהילה נקבעו 36 חברים ומתוכם הוועד בן 12 חברים.

בית העלמין היהודי קודש ב- 1865, ב- 1908 קודש בית עלמין נוסף. בית-חולים יהודי פעל מ- 1872 עד 1882. ב- 1891 נחנך בית-חולים בידי הברון בכור די-מנשה, ראש הקהילה. ב- 1930 נוסד בית-חולים בשכונת ספורטינג.

בין המוסדות לעזרה הדדית היו: "מוהר הבתולות" לצעירות נזקקות (פעל מ- 1863) , "גמילות- חסדים" (כנראה מ- 1885) חברת "עמלי תורה" (1847) לייסוד תלמוד-תורה והזנת התלמידים, ב- 1903 נוסד "צדקה בסתר", "ביקור חולים" ב- 1909. "אגודת יוצאי קורפו" נוסדה ב- 1913, "איחוד היהודים המזרחיים" ב- 1916, אגודת עזרה יהודית אשכנזית "נצח ישראל" ב- 1920 הוקמה בידי היהודים מארץ-ישראל.

כמו-כן פעלו אגודת צעירים משכילים "אחוה", שנוסדה ב- 1907 להפצת השכלה עברית; חברת "צפנת פענח" ללימוד עברית; ועד לסיוע לפליטים היהודים מארץ-ישראל (1915) והאגודה האנגלית-היהודית שעסקה בחינוך.

בית-הספר המודרני הראשון נפתח ב- 1840 בידי משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה ושלמה מונק. ב- 1854 נוסדו תלמודי תורה. ב- 1862 הוקם בית הספר הראשון לבנות במצרים. ב- 1865 הקימו בכור ויצחק אגיון תלמוד-תורה, שפת ההוראה הייתה איטלקית. ב- 1885 הוקם בית ספר פרטי חילוני בידי הברון יעקב די-מנשה, ב- 1892 הוקם אגף לבנות. ב- 1911 פתחו "הבונים החופשיים" בית ספר בבית הכנסת זרדאל, ב- 1919 נפתח בית ספר "דה-לה פרגולה" (לשעבר "התקווה"). בשהת 1893 פתחה לשכת "בני-ברית" על שם אליהו הנביא בתי ספר. ב- 1897 נחנכו בתי הספר של "אליאנס" לבנים ולבנות. וב- 1936 נפתח בית ספר בשכונת קונסיזאר.

בין בתי הכנסת היו: בית הכנסת העתיק על-שם אליהו הנביא, שנהרס בידי נפוליאון ונבנה מחדש ב- 1850; בית כנסת "עזוז", שנהרס ב- 1853 ונבנה מחדש, בית הכנסת זרדאל נבנה ב1381-, בשנת 1880 נהרס ונבנה מחדש; בית הכנסת מנשה נבנה בידי הברון יעקב די-מנשה ב- 1863; בית כנסת גרין נפתח ב- 1909 בשכונת מחרם ביי; בית כנסת "ששון" נחנך ב- 1910 בשכונת גלימנופולו; בית הכנסת אליהו חזן בשכונת קליאופטרה; בית הכנסת "קסטרו" נבנה ב- 1920 במחרם ביי; בית הכנסת "שערי תפילה" בשכונת קמפ דה-צזאר נחנך ב- 1922. משנת 1996 פועל בעיר בית כנסת אחד.

בין הרבנים בעלי ספרי פרשנות והלכה נודעו רבני משפחת ישראל (1830-1730), שלמה חזן (1871-1863); ישראל משה חזן (1875-1863) שבא מקורפו; נתן עמרם (1871-1863); בכור אליהו חזן (1908-1888); רפאל די לה פרגולה (1923-1910).

ב- 1862 וב- 1873 הוקמו בתי דפוס עבריים. כתבי עת ועתונים שיצאו לאור באלכסנדריה היו: "אלחקיקה" (האמת) בערבית ב- 1880; ב- 1901 הודפס Le Messager Sioniste ונקרא מ- 1902 "מבשרת ציון"; לה ב'ארה (La Vara, "המקל") בלאדינו ובכתב רש"י (1908-1905); Revue Israelite d’Egypte, (1918-1912); La Voix Juive, שנטה לציונות הרוויזיוניסטית (1934- 1931), ושינה שמו ל- Notre Voix; ב1936- יצא La Tribune Juive.

יוסף מרקו ברוך, מחולל התנועה הציונית במצרים, הקים אגודה ציונית באלכסנדריה כנראה ב- 1896, ב- 1898 הוקמה אגודה ציונית בידי צ'ארלס בוגדאדלי. ב- 1901 הוקם סניף לאגודה הציונית הקהירית "בר-כוכבא". אגודות ציוניות אחרות היו: "תקוות ציון" ב- 1904, "פועלי ציון" ב- 1906, "בני ציון" בשנים 1908-1906, "צעירי ציון" בשנים 1907 - 1912 ועוד.

בין הפליטים מארץ-ישראל היו סופרים, ומחנכים, הם שהחלו ב- 1915 בהוראת השפה העברית ותולדות עם ישראל. הוקם ועד שהפעיל מחנות, ועדות לחינוך ולרפואה ובית ספר עברי בהנהלת ד"ר חיים בוגרשוב, ויזם עם ז'בוטינסקי וטרומפלדור הקמת גדוד נהגי הפרידות "ציון". איחוד הנוער היהודי (1923) אירגן פעילות ספרותית ציונית, אגודה למחקרים בהיסטוריה היהודית קמה ב- 1925 כמו-כן פעלו "חוג הנוער היהודי" (1930), "המועדון העברי", "ויצ"ו", "ברית טרומפלדור", אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים (1935-1925), "נוער ציוני" "התחייה" ותנועות-הנוער "צופי-מכבי" ו"חשמונאים".

בשנת 1918 התארגן ועד למען ארץ-ישראל שגייס תרומות להסתדרות הציונית ולקרן היסוד. משנת 1924 פעלה קק"ל בעיר באמצעות רשת של תאים בשכונות היהודיות.

יהודים היו מעורבים גם בפעילות הפוליטית הלאומית המצרית. יוסף רוזנטל ייסד ב- 1920 את המפלגה הקומוניסטית המצרית בשם "המפלגה הסוציאליסטית".

בשנת 1942 נמלטו יהודי אלכסנדריה לקהיר מחשש להתקדמות הצבא הגרמני במדבר המערבי. בעקבות זאת החלה פעילות חשאית לעלייה, ביזמת שליחים של המוסדות הציוניים בארץ- ישראל. במהומות שפרצו ב- 1945, בעקבות הסתה, נשרפו בתי כנסת.

בשנת 1948 נעצרו יהודים והוחרם רכושם של אלה שרצו לעזוב. בשנים 1954-1949 עלו מרבית יהודי אלכסנדריה לישראל.

מילאנו

עיר בלומבארדיה, צפון-איטליה.


במילאנו היתה קהילה יהודית עוד בימי הרומאים. ב-388 כתב הבישוף המקומי אמברוסיוס שלצערו לא עלה בידו להנהיג את צאן-מרעיתו בהצתת בית-הכנסת, שנהרס לדבריו "בידי שמים". בית-הכנסת נבנה מחדש אך נהרס בידי ההמון ב-507, למורת-רוחו של תיאודוריך מלך האוסטרוגותים. עם ריבוי הקהילות בצפון-איטליה במאה ה-13 התאוששה גם קהילת מילאנו, אולם ב-1320 נגזר עליה גירוש. ב-1387 העניק הדוכס ויסקונטי זכויות ליהודי לומבארדיה כולה ובית-ספורצה המשיך בהגנה על היהודים; תביעת האפיפיור פיוס ה-2 להפקיע חמישית מרכושם למימון מסעי הצלב בוטלה בהתערבות פראנצ'סקו ספורצה (1459). ב-1489, בימיו של לודוביקו איל מורו, גורשו היהודים משטח הדוכסות. לא ארכו הימים והותר להם לשוב אך לא למילאנו עצמה. היישוב היהודי בעיר התחדש רק ב- 1714, עם סיפוח האזור לאוסטריה, ובאמצע המאה ה-19 מנה כ-500 איש. ב- 1848 השתתפו יהודים בהתקוממות נגד השלטון הזר וב-1859, כאשר נעשתה מילאנו חלק מממלכת איטליה החדשה, קיבלו היהודים זכויות-אזרח מלאות. באה תקופה של פיתוח מסחרי ותעשייתי, והקהילה גדלה לאלפיים נפש ב-1900 ול- 6,500 בערך בשנת 1931.

בשנת 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הגיעו למילאנו פליטים יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, וכך היה גם בשנים הראשונות אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).

תחת הכיבוש הגרמני נשלחו למחנות כ-800 מיהודי המקום. רבים נתגלו בעיירות ובכפרים ונרצחו בידי הגרמנים ועושי דברם המשמרות האיטלקים. בסתיו 1943 ערכו הגרמנים מצוד שבמהלכו נהרס בית-הכנסת הגדול. בסוף המלחמה נרשמו במילאנו 4,484 יהודים ואליהם הצטרפו זמנית יוצאי מחנות הריכוז בלומבארדיה.

אחרי 1949 התיישבו במילאנו פליטים יהודים ממצרים ומארצות-ערב אחרות, וגם יורדים מישראל. אחרי מלחמת ששת-הימים מצאו מקלט ארעי במילאנו כ-3,000 יהודים ממצרים ומלוב.

בסוף שנות השישים התגוררו בעיר יותר מ-8,700 יהודים, והקהילה הייתה השנייה בחשיבותה במדינה.

יהודי מילאנו רובם ספרדים ובני עדות המזרח. הנטייה להתבוללות חזקה, בפרט בקרב הוותיקים, ושיעור נישואי-תערובת מתקרב ל-%50. היהודים נמנים עם המעמד הבינוני והבינוני-הגבוה; עיסוקם העיקרי - מסחר סיטוני, יצוא ויבוא. בקהילה בית-ספר עברי שבו למדו בשנות השבעים כ-1,000 תלמידים. נוסף על בית-הכנסת המרכזי נוסח איטליאנו קיימים עוד שבעה בתי-כנסת לעדות האחרות - פרסי, אשכנזי וכדומה. הקהילה מחזיקה בית אבות. ומוציאה לאור בטאונים יהודיים באיטלקית ועברית.

בשנת 1997 ישבו במילאנו כ- 10,000 יהודים; באיטליה כולה נימנו אז 30,000 יהודים, מחציתם ברומא. BOLLETTINO”", בטאון הקהילה העברית במילאנו יוצא לאור בפרקי זמן קבועים.

רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.